שלט ברוח זו שנתלה אמש בירושלים זעזע אותי. מעבר לעובדה שהוא שקרי ומרושע, הוא פשוט פוגע באוכלוסייה שלמה שגם ככה מושמצת בוקר וערב.

התמונות המגיעות מתל אביב קשות לעיכול. צפיפות איומה ברחובות, חוסר שימוש במסכות ומספר החולים הולך ומזנק. הנתונים זורמים: 66 חולים ב-3 ימים.

אני אמנם לא מאמינה באתאיזם אבל אני חושבת שאסור לשפוט את מי שכן. צריך להבין שהחילונים פועלים אחרת בחברה שלהם. אין להם "גדול-דור" אחד שאומר משו וכולם עושים. מבנה הקהילה הוא שונה, האינדיבידואל הוא המרכז ויש לו צרכים שונים.

לא דומה צעיר בודד בתל אביב לנער שיש לו 18 אחים בבני ברק ויכול להישאר בכיף בבית. הם רגילים לזה, לבתי הקפה, לצפיפות בחוף הים, זה חלק מהשגרה בתל אביב, הלב הפועם של החילוניות.

תל אביב היא לא כמו ערים אחרות. היא מדינה בפני עצמה, עם כללים משלה וחוקים משלה, הם רואים פקח ישר הם מושיטים יד לכיס לחפש את המפתחות של האוטו. ואז הם נזכרים שהם מכרו אותו כי אין חנייה. עד כדי כך הפחד מהמשטרה הוא גדול.

חשוב לזכור, החילונים מחוברים נון סטופ למבזקי חדשות, הנפש מתקהה מהחשיפה הזאת ואח"כ קשה להם לעקוב אחרי ההנחיות. הם לא מבינים את גודל האירוע, צריך לתווך להם את זה בשפה שלהם, שיח של שנאה והטחת האשמות לא יעזרו.

ואיפה המנהיגים שלהם? איפה בר רפאלי שידעה להיות על כל המודעות באיילון? איפה דפני ליף נעלמה? סתיו שפיר? מישהו שמע לאחרונה את איציק שמולי?

דווקא בשעה קשה זו כשמגפה פושטת על המדינה ומשרד הבריאות מנחית הוראות שפוגעות בכל היקר והקדוש לציבור החילוני הנציגים שלהם בחרו בדממה. ולא רק הם. גם מיכל הקטנה ודורה דוברת האנגלית שיכלה לתרום בסרטוני הסברה יעילים.

אבל עדיין, החברה החילונית לא צריכה לשלם את המחיר של מנהיגיה הכושלים. דווקא בתקופה כזאת, צריך לצופף שורות ולתמוך בתל אביבים. אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולקרוא לאחיי ואחיותיי החרדים – אמרו די להסתה.

מגפת הקורונה היא יום הדין של ההנהגה החילונית, כשכל זה יגמר בעזרת השם, מנהיגי הציבור החילוני ועסקניו יידרשו לחשבון נפש נוקב.

הפוסט "לאן נעלמה בר רפאלי?": יום הדין של ההנהגה החילונית הופיע לראשונה ב-קו 400.

עלי הכהן, מנהיג העם יושב בפתח, רואה אישה בוכה וברור לו שהיא שיכורה וגוער בה על הגעתה במצב שכזה לבית ה'.

לאחר שהתבררה טעותו, לא התנצל אמנם, אך בירכה בבן. ברכה שאכן התקיימה.

עוברות שנים מספר, וחנה מגיעה לבית ה' שוב להודות על קבלת תפילתה, לומר שירה ולהביא את בנה לבית ה' שישרת את הקב"ה כפי שנדרה.

אין מי ששחט את הקורבנות – כי הכהנים עסוקים בדברים אחרים (בני עלי, 'הבנש"קים') – כמו לחטוף לאנשים את הבשר טרם הקרבתו ולעכב נשים הרוצות לשוב לטהרתן ולביתן, כי הם המחליטים, ובעלי השררה שניתנה להם מהקב"ה.

שמואל הקטן, מבהיר כי אין צורך בכהן שישחט, כי שחיטה כשרה גם בזר.

עלי הכהן גדול הדור מסכים עם ההלכה הזו, אך מבקש להרוג את הילדון החצוף על שהעז להורות הלכה בפני גדול הדור, למרות שההלכה כשלעצמה נכונה.

חנה, האם הנרגשת, מתחננת אליו לא להענישו, וגם כאשר הוא מבטיח לה בן אחר במקומו (את מי זה מנחם בכלל? כל ההצעה הזו מראה על ניתוק מרגשות אמיתיים, ורק הדין צריך לקבוע) היא עונה לו 'אל הנער הזה התפללתי' ולא לאחר.

עובר זמן נוסף, הילד גדל ומשרת את עלי ואת ה', כאשר בניי עלי, ממשיכי השושלת, מתנהגים בצורה מרושעת ומשתמשים בכוחם האליטיסטי כשלוחי ה' ובניי עלי ומנותקים מהעם לחלוטין, כשעלי אינו גוער בהם על כך.

התוצאה החמורה מגיעה מאוחר יותר, כשנבואתו הראשונה של שמואל מתגשמת. כל צאצאי עלי מקוללים בחיים קצרים, בית ה' בשילה נהרס לחלוטין וארון ה' נלקח בשבי.

כי יש מחיר לניתוק מהעם. יש מחיר לאליטה שאינה מבינה שיש עם, ושאתה אמור לשרת אותו ולא הוא אותך.

'עבדות אני נותן לכם, ולא שררה'

הציבור החרדי נמצא בסוג של משבר הנהגתי, שככל הנראה מאז האדמו"רים מבעלזא וסאטמר שהצילו עצמם והותירו את כל חסידיהם לאש המשרפות – לא היה.

לא אעז לכתוב כאן שמות, אבל נראה שמנגנון האליטיזם, אם אינו בסופו, יביא עלינו חורבן איום ונורא.

(את השמות מוזמן כל אחד להוסיף במחשבתו)

והדברים פשוטים.

הפוסט הלקח ששכחנו מחנה ועלי: אליטה רוחנית מנותקת תמיט עלינו חורבן הופיע לראשונה ב-קו 400.