אמרתי לו שאני לא נוהגת לדבר פומבית ״על זה״, אבל על 11 פעמים אני מוכנה להודות.

נכון, אצלנו הנושא הזה הוא קודש קודשים, לא מדברים ״על זה״.

לא מסבירים לילד בן שלש איך ילדים באים לעולם, אבא ואמא לא מסתובבים ערומים בבית כדי ״שנרגיש טוב ונוח עם הגוף שלנו״ (כמובן שאדבר עם ילדיי על מוגנות מינית).

אנחנו לא מדברים ״על זה״ עם הנערה המתבגרת ומציידים אותה באמצעי מניעה, כי אין צורך. פשוט אין צורך, באמת.

אין צורך!!

ואל דאגה עשרה שיעורים אצל המדריכת כלות עושות את העבודה. ולא רק ילדים.

והלב תמיד ינתר לי לראות חתן וכלה שיוצאים מחדר היחוד, שלובי ידיים. לראשונה.

שמעתי מכלה צעירה שסיפרה לי שהמדריכת כלות שלה אמרה לה: ״כל מה שראית בדרך לסמינר בית יעקב מהחלון של קו 15 ברחוב יפו – אצלך בחדר הכלולות״.

הכל בעיתו.

הכל בזמנו.

נותנים לטבע לעשות את שלו, בקצב שלו, אין צורך להאיץ בו.

החיים ותשוקתם מניעים את כולנו, את היקום כולו.

הבית היהודי הוא קודש קודשים, אין זוגיות פתוחה, ומה זה למען השם ״זוגיות פוליאמורית״?
שאני אמות.

יתכן ואני עתיקה, מיושנת, מהדור הישן, אבל אני עדיין מתביישת להתפשט ליד אמאשלי, ומהבלנית במקווה.

חשומה

וכשאני בחדר המתנה אצל הרופא שיניים עם ילדיי וקופצת במסך פרסומת לבירה עם רמיזות מיניות, או הילדה החמודה הזותי עם השיר לאורוויזיון שמקפצת על הבמה, ותוך כדי השיר נוגעת ב״זה״, ולא כי מגרד לה אלא כחלק מביצוע השיר. אני רוצה למות מבושה.

וצודקת אמאשלי ,מזל הדתיה מדימונה (העיר המופלאה הזאת, בדרך לאילת).

אין על ארק לכאבי שיניים.

יעל מזרחי, פעילה חברתית, משתתפת "עוד ניפגש, רל'שית נציב שירות המדינה, חרדית, ואם ל-11.

הפוסט על 11 פעמים אני מוכנה להודות הופיע לראשונה ב-קו 400.