בימים האחרונים אני קוראת לא מעט פוסטים ותגובות של דתיים וחרדים מהסוג של "אצלנו זה לא היה קורה", והם צודקים. וגם אני חושבת כך.
אבל. אבל. אבל.

אבל אצלנו קורים דברים אחרים בהקשר הזה של אונס, שחילונים יכולים בהחלט לכתוב עליהם "אצלנו זה לא היה קורה". וזה קריטי להסתכל למציאות הזו בעיניים.

אם אנחנו מחפשים פתרון איך למזער את התופעה של אונס, אנחנו צריכים להבין מה הגורמים לה בכל מגזר, בכל תרבות, בכל קהילה. ויכול להיות שזה שונה לעיתים: מה שגורם לנער חילוני לפגוע, שונה ממה שגורם לנער חרדי לפגוע.

חבריי הדתיים והחרדים, אם מספר הפגיעות המיניות במגזרים שלנו היה נמוך יותר, היה לנו במה לנופף ובמה להתגאות, אבל המצב הוא הפוך. אצלנו יש מספר שווה, אם לא גדול יותר, של פגיעות מיניות.

בואו נרכין ראש, ונסתכל למציאות הזו בעיניים, בסדר?

אז מה קורה כאן, מהם ההבדלים ביננו? אנסה להסביר מתוך היבט אחד קטן, שבעיני מסביר המון.

פגיעה – מינית

המושג "פגיעה מינית" מורכב משתי מילים.

המילה הראשונה – פגיעה – מתארת את האלמנט המוסרי שבין אדם לחברו, את מרכיב הכפייה וההשפלה, הפגיעה בנפש האדם. המילה השניה – מינית – מתארת את האקט עצמו, שבשביל חלקנו הוא נבזי, נמוך, פרוץ, לא צנוע. בין אדם למקום.

החברה החילונית-מערבית (בהכללה כמובן) שמה דגש על החלק הראשון. האם הייתה פגיעה או לא הייתה פגיעה. בתי המשפט דנים רק בזה, המיניות לא רלוונטית. מותר לכל איש ואישה לעשות בגופם שלהם כרצונם.

החברה החרדית (גם בהכללה) שמה דגש עד לא מזמן על החלק השני. על המיניות האסורה. וכך עדיין קורה בקהילות סגורות וקיצוניות.

ייאמר לזכותנו שאת החלק הראשון אנחנו מתחילים להכיר בשנים האחרונות, בקצב די מסחרר. (ההתקדמות עצומה, ואני ממש גאה להיות חלק ממגזר שיודע להכיר בבעיות ולתקן את עצמו כ"כ מהר.)

אדגים בכמה סיטואציות שנתקלתי בהן, כולן מקרי קצה, שמלמדים המון.

כשפתחתי את דף הפייסבוק לא תשתוק, כתב לי בחור ישיבה אנונימי שנפתחו לו העיניים בזכותנו. הוא לא ידע עד היום שמה שהוא עושה באוטובוסים, שולח ידיים לבנות, זה פוגע בהן. הוא חשב שזה אסור ולא צנוע, שהקב"ה לא אוהב התנהגות פרוצה. לא היה לו מושג שהנערות סובלות, שהוא עשוי לגרום להן לטראומה. "מעכשיו", הוא כתב, "אני מבטיח להפסיק עם זה."
כתב את הוידוי וסגר את הפרופיל האנונימי שלו.

בישיבה גבוהה של אחת החסידויות בה העניין המיני הוא תסביך מטורף וחולני (למשל אסור שם לומר "אחותי", "גיסתי", או אסור לשני בחורים לשבת על אותה מיטה), היה מקרה של פגיעה מינית. נער פגע בנער. הנהלת הישיבה החליטה להעיף את שני הנערים הביתה. לא עניין אותם שם מי פוגע ומי נפגע, עניין אותם אך ורק מעשה הפריצות, המיניות, משכב זכור.

ילדים חרדים נפגעים יותר מילדות חרדיות, נתון שהוא הפוך בהשוואה לציבור הכללי. אחד ההסברים הוא שהחינוך החרדי מדבר הרבה על צניעות, שמירת עיניים, הרהורי עבירה. המרחב והמרחק בין נשים לגברים מאוד ברור, האיסור מאוד ברור. גבר שנוגע בילד, תופס את המעשה שלו חמור פחות מאשר אם הוא ייגע בילדה. איפה כתוב ומי אמר שאסור לחבק וללטף ילד או נער? בנות אסור. בנים מותר.

מקרה הקצה הרביעי שאני רוצה לדבר עליו, הוא מהכיוון ההפוך, הוא דווקא "מקרה של חילונים" – האונס באילת.

חרדים ודתיים רבים, ואני בתוכם, לא יכולים שלא להתחלחל מהתרבות המתירנית בה מתאפשרת הסיטואציה הזו שנערה בת 16 בכלל מקיימת יחסי מין, ועוד בקטע אקראי. זו השחתה מוסרית נוראית. הילדים שלי לומדים בחינוך נפרד, אני מאמינה גדולה בחינוך נפרד. אצלנו לא נוגעים עד החתונה, גם לא נגיעות של סחבק, כלום. זה אסור. האידיאל הוא גבר אחד לאישה אחת, ואישה אחת לגבר אחד, לכל החיים. נאמנות טוטאלית.

ומה שקורה עכשיו, אנחנו שומעים על מקרה שבחברה שלנו הוא מופרך, הוא לא קורה.

אצלנו גבר לא מתגאה בכך שהוא "גבר" כי הוא מצליח להיות עם הרבה נשים, הגאווה הגברית שייכת לתחומים אחרים. אצלנו נערה לא שותה אלכוהול ולא נוגעת בבנים בשום סיטואציה. נער לא נוגע בבנות. בנים ובנות אפילו לא מדברים ביניהם בגילאי העשרה, אין כמעט שום בילוי משותף של שני המינים מלבד בילויים משפחתיים או מקרים חריגים.

להפריד בין הפגיעה ובין המיניות

הדפוס הזה בהחלט לא קשור אלינו, כי יש לנו אישיו גדול עם החלק השני. עם המיניות. היא מקודשת ואינטימית ומוצנעת ושייכת לחדרי-חדרים. בכל מסגרת שאיננה נישואין, היא אסורה. אין אפור. זה רק שחור ולבן.

אז נכון, אצלנו זה לא קורה.

אבל אנחנו חייבים לזכור, שבגלל המאפיינים הללו של הצניעות, יש אצלנו בעיות אחרות: נפגע מתבייש הרבה יותר לספר שעשו בו מעשה מיני, ילד קטן לפעמים לא יידע לדבר את המילים הרלוונטיות, ואולי הדבר הכי גרוע – החיבור של הנפגעים לחוויית חטא כלפי שמיא יהיה מזעזע ומענה ונוראי, חוויה דתית קשה עוד בנוסף לחוויית האשמה העצמית האוטומטית שיש לכל נפגע.

אז כל אותם כותבי פוסטים שמחברים בין תרבות של מתירנות מינית ובין אונס. בואו. מחקר אחד אין בעולם שתומך באמירות שלכם. ואם כבר יש מחקרים בנושא, הם אומרים הפוך.

דווקא בעולם בו המיניות היא סוד, דבר שבסתר, דווקא בעולם שבו יש היררכיה רוחנית ואיסורים, דווקא שם הפגיעות קורות יותר.

די, חלאס עם זה.

אתם יודעים למה אתם גורמים כשאתם לא מפרידים בין הפגיעה ובין המיניות?

אתם מאששים לאותה אישה שנפגעה מאז גיל חמש את המחשבות המחרידות וההזויות שלה שהיא הייתה ילדה קטנה ומפתה.

אתם מעודדים את אותו נער בן 12 לחשוב שהוא מיני מידי כי ראש הישיבה נוגע דווקא בו, שיש בו משהו בעייתי שאין באחרים.

נשמע לכם הזוי? אז לא. זו פסיכולוגיה קלאסית של נפגעים. אני שומעת אותם. זה מה שהם חושבים ואומרים. ככה זה עובד. דברו עם מטפלים, תקשיבו לסיפורים, תלמדו משהו על התחום.

הבורות שלכם עושה שמות. היא מזיקה באופן ישיר.

החובה הראשונה שלנו, חרדים, דתיים וחילונים, היא לעקור מליבם של נפגעי תקיפה מינית את האמונה ההרסנית הזו של ההאשמה העצמית. בשום אופן לא לחזק אותה.

לומר להם בקול ברור וצלול: אתם לא אשמים.

פשוט לא. לא!

הפוסט בין פגיעה למיניות הופיע לראשונה ב-קו 400.

הפוסט אונס והטרדות מיניות – בין חז"ל לקתרין מקינון • שיעור לצפייה הופיע לראשונה ב-קו 400.

הספר מספר על אונס אכזרי שאשה מוסלמית עברה בפקיסטן, כשהאונס נעשה על ידי מוסלמים. במקביל הגיבורה מתארת את מצבה העגום של האשה, בתרבות שבטית גם בעידן מודרני.

יש מקומות בעולם שכוחי-אל, בהם הנשים סובלות יותר מצאן. אם גבר מהשבט שלהן פגע במישהי משבט אחר, אזי יחטפו אישה מהשבט הפוגע ויפגעו בה. במקביל עדיין נהוג להחליט לזווג שם בני זוג עוד לפני שהם באו לעולם. הרשויות משתפות פעולה עם המצב על ידי שתיקה ואי התערבות.

וכשהאשה לא יודעת קרוא וכתוב ומודרת מהחיים הציבוריים כי היא כעין בהמה – היא לא יודעת להיאבק על הזכויות שלה, גם אם זו זכותה בהתאם לחוק המוסלמי או אפילו כתוב בקוראן. ועדיין נחמד לקרוא את הספר הזה ולראות שיש תקוה, תקוה כי כך מבינים איך דיכוי עובד, וכעת ניתן לפעול לשחרור.

מפקיסטן לברכפלד

הדבר גרם לי להרהר שגם בחברה החרדית מחתנים צעירים שלא יודעים שיש להם יכולת לסרב. וכן, בחברה החרדית לא אומרים – או לא אומרים מספיק – לצעירים שיש להם זכויות כנגד הורה מכה, מורה מכה או כל בעל סמכות המנצל את כוחו לרעה בניגוד לחוק. ובמצב שכזה, אין פלא שנפגעי פגיעה מינית רבים מספרים שהם לא ידעו שיש להם הזכות להתנגד.

זה בסדר לתמוך בחברה היררכית ולהבין שאין שוויון, אולם זה לא אומר שצריכים לסבול הכל.

די לשוליות. צריך ללמוד, להבין ולגלות מעורבות. וצריך להשיג כוח והרתעה וכך להגן על מה שרוצים להגן, שהרי גם משטר מתקדם של מדינה גרעינית משתף פעולה עם מצב עגום זה.

אידאלים זה לא מספיק, צריך הרתעה. ככתוב בפרקי אבות: "רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו".

וכאן אני נוזף בהוצאה לאור על בעיות קשות שיש בספר: דפים חוזרים על עצמם וקטע שנשאר קטוע. נקווה שתיקנו זאת או יתקנו זאת במהדורות אחרות.

מחוללת – מוכתאר מאי

כנרת זמורה ביתן 2006

הפוסט בין פקיסטן לברכפלד הופיע לראשונה ב-קו 400.