את השיר המרגש חיבר אברהם הויזמן ארבע שנים לפני מותו, בשעה שבאירופה דמם של היהודים נשפך כמיים, ובזמן זה בעיצומה של שנת התופת תש"ג (1943), שני בתי דין בירושלים הכריזו על יום צום ובכי לביטול גזירת ההשמדה באירופה, כל אחד ביום אחר!

אברהם שהיה אגודאי בכל רמ"ח ושס"ה גידיו, לא אהב את המחלוקת והפלגנות והוא חיבר שיר מרגש, בו הוא יוצא בביקורתיות על המחלוקת בתוך העדה הירושלמית, כולל המחלוקת בין חסידות גור לאלכסנדר, ועל כך שהנאצים ימ"ש לא עשו חשבון, ורצחו את כולם יחדיו. דמעות לקרוא:

שני ימי צום:
הריב בין העדות
מטיל אימה ופחד,
אף לקונן ולבכות
אי אפשר ביחד.

אף בדמעות השריפה
של יהודים חיים,
יש כשר וטריפה
אצלנו בירושלים.
.גם שם בגולה
היו מריבות לאין שיעור
ומלחמה גדולה
בין חסידי אלכסנדר וגור.

עד שבא הצורר
ובנה משרפה אחת,
ובתוך כבשן בוער
זרק את כולם ביחד.

הריב בין העדות
מטיל אימה ופחד,
מוטב בשלום לחיות
ולא למות ביחד.

(ירושלים, כסלו תש"ג. בצום השני)

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט אף בדמעות השריפה יש כשר וטריפה הופיע לראשונה ב-קו 400.

נצא למסע רוחני על אלה מגדולי ישראל שזכו להתעופף בחייהם עוד טרם המון העם עשה זאת, באמצעות קניית כרטיסי טיסה במחירים מפולפלים.

וכדי להגדיל תורה ולהאדירה, נתמקד בדורות האחרונים החל מזמנו של מהרח"ו – רבי חיים ויטאל שידו לא משה ממאור הגולה האריז"ל הקדוש.

ובכן, בסביבות שנת שנ"ג, בתקופה ששהה רבי חיים ויטאל בירושלים, נודע לשר אבו סיפין שליט העיר, כי מי "נהר גיחון" נסתמו בעבר על ידי חזקיה מלך יהודה, בזמן שעלה עליו סנחריב מלך אשור וצר על ירושלים (עיין דברי הימים ב' פל"ב ב' ול'). הוא חקר את אנשי העיר האם נמצא היום מי שיוכל לפתחו, והאספסוף אשר בקרבו ענו ואמרו כי יש חכם יהודי והוא אלוהי, ושמו רבי חיים ויטאל, ובוודאי יש בכחו לחזור ולפתחו.

השליט שלח אחריו ביום הששי ואמר לו: גוזרני עליך שבעוד אני הולך להתפלל במקום המקדש – תפתח מחדש את הנהר שסתם מלך יהודה, כי הוא נצרך מאד לתושבי העיר. אם תסרב דמך בראשך. תיכף ומיד עשה מהרח"ו קפיצת הדרך ונמלט לעיר דמשק.

על שטיח מעופף

פעם נוספת זכה מהרח"ו להתעופף באוויר. מסופר על המהרש"ל ששמע שיש צדיק בארץ ישראל בעיר צפת שהוא מחולל ניסים ונפלאות מעל הטבע. רבינו התנגד לדרך הזו של האר"י, והיה סבור שמעשיו הם מעשה כשפים, ורצה לצאת במחאה כנגדו ולהחרימו, אולם האריז"ל שצפה זאת ברוח הקודש, פנה לתלמידיו המהרח"ו ור' ישראל סרוג, וביקשם שלא ימתינו ויצאו לדרך (לובלין), שם ידברו עם רבינו המהרש"ל שיחזור בו ולא יצא נגד רבם. רבינו האר"י הבטיח להם שבזכות מעשה זה, יזכו לראות את פני משיח.

על פי התיאור – שנשמע מפי הרב יאשיהו פינטו – כאשר פנו לדרכם, הוגש להם שטיח מעופף שישבו על גביו וחיש הבזק מהר יצאו לדרכם ללובלין ואכן לאחר מספר דקות הגיעו לשם ופגשו את משיח בן יוסף, ושם התפייסו עם המהרש"ל לאחר שהסבירו לו על גודל קדושת האר"י הקדוש.

משלוח אתרוגים מאיטליה

האמת היא שקפיצות הדרך ע"י עננים כבר היה בזמן משה רבנו. מסורת עקשנית בידי חסידי חב"ד טוענת כי "כשאמר הקב"ה למשה רבנו 'ולקחתם לכם פרי עץ הדר' – היה צורך לקיים את המצווה בהידור ובאופן המובחר ביותר, ופירשו חכמים כי זו איטליה של יוון, הושיבו שלוחים על ענן ושלחום להביא אתרוגים מהמקום בו גדלים הפירות המובחרים ביותר – מקלבריה" (היא איטליה).

האבא של המחצלת

גם תלמידו הקרוב של רבי חיים ויטאל, הלו הוא רבי שמואל אלבז  אבי משפחת אבוחצירא, בן המאה ה-16 סיפר סיפור דומה על שטיח שאומנם לא התעופף באוויר, אלא על גבי מי האוקיינוס.

וכך מסופר:

"לִפְנֵי שָׁנִים רַבּוֹת, חַי בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל צַדִּיק גָּדוֹל שֶׁקָּרְאוּ לוֹ: רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶלְבַּז. רַבִּי שְׁמוּאֵל הָיָה הוֹגֶה בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה. פַּעַם אַחַת, הָיָה צָרִיךְ רַבִּי שְׁמוּאֵל לִנְסֹעַ לְחוּץ לָאָרֶץ בִּשְׁבִיל מִצְוָה גְדוֹלָה. בַּזְּמַן הַהוּא עֲדַיִן לֹא הָיוּ מְטוֹסִים אֶלָּא רַק סְפִינוֹת שֶׁמַּפְלִיגוֹת בַּיָּם. רַבִּי שְׁמוּאֵל הֵכִין תִּיק עִם הַדְּבָרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לַדָּרֶךְ: אֹכֶל, בְּגָדִים לְהַחְלָפָה וְכַמּוּבָן סִפְרֵי קֹדֶשׁ כְּדֵי לִלְמוֹד בַּדֶּרֶךְ. הוּא יָצָא לְכִוּוּן הָעִיר יָפוֹ שֶׁשָּׂם הָיָה הַנָּמָל. זְמַן רַב לָקַח לוֹ בִּכְדֵי לְהַגִּיעַ לְיָפוֹ כִּי לֹא הָיָה לוֹ כֶּסֶף לִנְסֹעַ בְּכִרְכָּרָה מְיֻחֶדֶת.

רַבִּי שְׁמוּאֵל אָמְנָם הָיָה עָנִי מָרוּד בְּכֶסֶף, אוּלָם בְּמִדַּת הַבִּטָּחוֹן הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל, הוּא יָדַע שֶׁה' נִמְצָא אִתּוֹ בְּכָל מָקוֹם וְלָכֵן לֹא פָּחַד מִשּׁוּם דָּבָר. תּוֹךְ כְּדֵי שֶׁהָלַךְ בַּנָּמֵל רָאָה סְפִינָה שֶׁעוֹמֶדֶת לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, הוּא הִסְתַּכֵּל לְתוֹךְ הַסְּפִינָה וְרָאָה שֶׁיֵּשׁ מַסְפִּיק מָקוֹם בַּסְּפִינָה גַם בִּשְׁבִילוֹ. הוּא נִגַּשׁ לְרַב הַחוֹבֵל וְאָמַר: "כְּבוֹד רַב הַחוֹבֵל, אֲנִי צָרִיךְ לְהַפְלִיג בַּסְּפִינָה לְצֹרֶךְ מִצְוָה, אֲבָל אֵין לִי כֶּסֶף. אוּלַי אַתָּה מוּכָן לְהַכְנִיס אוֹתִי בְּחִנָּם?" רַב הַחוֹבֵל הִתְפַּקֵּע מִצְּחוֹק: "חָה, חָה, חָה, מָה אָמַרְתָּ? בְּחִנָּם? מָה פִּתְאוֹם! אֵינֶנִּי לוֹקֵחַ אֲנָשִׁים בְּחִנָּם! מִי שֶׁרוֹצֶה לַעֲלוֹת לַסְּפִינָה צָרִיךְ לְשַׁלֵּם, וְאִם אֵין לְךָ – תִּשָּׁאֵר כָּאן!" רַבִּי שְׁמוּאֵל לֹא דָאַג כְּלָל, מָה עָשָׂה? הָיְתָה לוֹ מַחְצֶלֶת קְטַנָּה כְּמוֹ שָׁטִיחַ, הוּא פָּרַס אוֹתָהּ עַל הָרִצְפָּה, יָשַׁב עָלֶיהָ, פָּתַח אֶת אֶחָד הַסְּפָרִים שֶׁלּוֹ וְהִתְחִיל לִלְמוֹד.

אַחֲרֵי שָׁעָה, נִשְׁמְעוּ שָׁלוֹשׁ צְפִירוֹת: "טוּוּוּוּ, טוּוּוּ, טוּוּוּוּ.." זֶה הָיָה הַסִּימָן שֶׁהַסְּפִינָה יוֹצֵאת לַדֶּרֶךְ.. כָּל הַנּוֹסְעִים עָמְדוּ עַל הַסִּפּוּן וְנוֹפְפוּ לְשָׁלוֹם לַקְּרוֹבִים שֶׁלָּהֶם שֶׁנִּשְׁאֲרוּ עַל הַחוֹף.. "שָׁלוֹם, נְסִיעָה טוֹבָה, הַפְלָגָה נְעִימָה.. תַּחְזְרוּ מַהֵר.." נִשְׁמְעוּ קְרִיאוֹת מִכָּל הַכִּוּוּנִים.. הַסְּפִינָה הִתְחִילָה לְהִתְרַחֵק מֵהַחוֹף אֶל תּוֹךְ הַיָּם הַגָּדוֹל. לְפֶתַע צָעַק מִישֶׁהוּ: "הֵי, תִּסְתַּכְּלוּ מָה יֵשׁ שָׁם.." כֻּלָּם הִסְתּוֹבְבוּ וְשָׁאֲלוּ: "מָה? אֵיפֹה? לְאָן לְהִסְתַּכֵּל?…" וְהָאִישׁ אָמַר: "תִּרְאוּ מִי מַפְלִיג מֵאֲחוֹרֵינוּ?", כֻּלָּם הִסְתַּכְּלוּ אֲחוֹרָה וּמָה הֵם רָאוּ? הֵם רָאוּ אֶת רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶלְבַּז יוֹשֵׁב עַל הַמַּחְצֶלֶת שֶׁלּוֹ וְהַמַּחְצֶלֶת שָׁטָה עַל הַמַּיִם כְּאִלּוּ הִיא סִירָה.. "הֵי, מָה זֶה? אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהוּא לֹא שׁוֹקֵעַ? זֶה מַמָּשׁ נֵס.." הֵם צָעֲקוּ לְרַב הַחוֹבֵל: "בֹּא, בֹּא מַהֵר, תִּרְאֶה אֵיזֶה נֵס קוֹרֶה כָּאן…" רַב הַחוֹבֵל רָץ מַהֵר וְרָאָה אֵיךְ רַבִּי שְׁמוּאֵל (שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לִפְנֵי כֵן לַעֲלוֹת בְּחִנָּם) יוֹשֵׁב עַל הַמַּחְצֶלֶת וְשָׁט בַּיָּם אַחֲרֵיהֶם.. הוּא הִתְחִיל לִצְעֹק לוֹ: "אֲדוֹנִי, אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה. לֹא יָדַעְתִּי שֶׁאַתָּה אִישׁ קָדוֹשׁ, בֹּא, בֹּא אֵלֵינוּ לַסְּפִינָה אֲנִי מוּכָן לָקַחַת אוֹתְךָ בְּלִי כֶּסֶף".

אוּלָם, אֲפִילוּ שֶׁרַב הַחוֹבֵל צָעַק חָזָק, רַבִּי שְׁמוּאֵל לֹא שָׁמַע אוֹתוֹ וַאֲפִילוּ לֹא הֵרִים אֵת הָעֵינַיִם מֵהַסֵּפֶר. הוּא הִמְשִׁיךְ לִלְמוֹד בְּנַחַת עַל הַמַּחְצֶלֶת. הַסְּפִינָה שָׁטָה בֵּין הַגַּלִּים, וְאַחֲרֶיהָ הַמַּחְצֶלֶת, מַמָּשׁ כְּאִלּוּ הִיא קְשׁוּרָה אֵלֶיהָ בְּחֶבֶל.. וְכָךְ הָיָה עַד שֶׁהִגִּיעוּ לַחוֹף. כְּשֶׁיָּרְדוּ מֵהַחוֹף נִגַּשׁ רַב הַחוֹבֵל לְרַבִּי שְׁמוּאֵל אֶלְבַּז וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ סְלִיחָה.. הוּא סִפֵּר לְכֻלָּם עַל הַנֵּס שֶׁקָּרָה, וְכֻלָּם כִּבְּדוּ אֶת רַבִּי שְׁמוּאֵל מְאֹד מְאֹד.

מֵאוֹתוֹ יוֹם בִּמְקוֹם רַבִּי שְׁמוּאֵל אֶלְבַּז, הִתְחִילוּ לִקְרֹא לוֹ רַבִּי שְׁמוּאֵל אַבּוּחֲצִירָא. לָמָּה? כִּי פֵּרוּשׁ הַמִּילָה "אַבּוּ" – זֶה אַבָּא, וְ"חֲצִירָא" – זֶה מַחְצֶלֶת, וְהַכַּוָּנָה הִיא: הָאַבָּא שֶׁל הַמַּחְצֶלֶת. זֵכֶר לְסִּפּוּר הַמַּחְצֶלֶת שֶׁשָּׁטָה עַל הַמַּיִם.

כל שישי, ישיר: מאירופה לטבריה

על הבעל שם טוב הקדוש ומשמשהו הנאמן אלכסי שמידי מוצאי שבת זכו להתעופף בשני אוקראינה במסע עלום לכפר נידח כדי לתקן נשמות, כבר האריכו כל ספרי החסידים.

עוד אדמו"ר מפורסם זכה לקפיצת הדרך: מסופר על האדמו"ר מקאלוב שמידי יום שישי ביקש ממשמשו שיאחוז באבנטו, ושניהם התעופפו באויר עד שנחתו למעין. טבלו וחזרו לעיירת קאלוב לשבת. פעם אחת השמש עזב את ידו מאבנט רבו, ומצא את עצמו במקום לא מוכר. כולו מפוחד שאל את תושבי המקום: "היכן אני נמצא?", ואז להפתעתו הוא נענה "בטבריה עיה"ק", או אז הבין החסיד שבכל ערב שבת האדמו"ר זכה לקפיצת הדרך מעיירת קאלוב באירופה עד לטבריה בארץ ישראל.

עושים שבת בירושלים

ואם חשבתם שקפיצת הדרך היא הגעה ממקום למקום ללא צורך בהתעופפות באוויר, מסופר בספר הרב שרעבי על הרש"ש הקדוש (בהוצאת אהל שם עורך יונה רפאלי) על סבו של הרש"ש, רבי יפת אברהם זי"ע שהעיד עליו הרש"ש הקדוש שכל ערב שבת נעלם מביתו  ע"י קפיצת הדרך ולשבות בירושלים ולחזור לביתו רק במוצאי השבת.

ערב שבת אחד החליטה אימו לעקוב אחריו ולגעת היכן מסתתר בנה ביום שבת קודש? לפתע ראתה את בנה על גג ביתו ומתקרב לשפתו והחל מרחף באוויר. אמו הזדעזעה למראה עיניה, ובחששה לחייו קראה לו בקולי קולות שירד. רבי יפת שמע את מעקת אימו וביטל את כוונותיו הנסתרות שהעלו אותו לריחוף באוויר, וצנח ארצה על שיח קוצים ודרדרים בכפר ערבי הרחוק מביתם. אולם הוא לא שת לבו לכאביו מעוצם הנפילה וניסה להגיע לביתו קודם שקיעת החמה, מאז חדל להשתמש בקפיצת הדרך על מנת להגיע לירושלים.

עוד צדיק הביאו באתר קול חי, שסיפר "היינו מעופפים באוויר עם הזוהר הקדוש". צדיק זה היה חי בכפר שלם בהסתר מוחלט הוא בן 100. על פי התיאור, הוא היה משנה למלך תימן והיה עושה שם ניסים ונפלאות. בגיל 3 השקה אותו כוס אליהו הנביא זכור לטוב, בגיל 17 היה אב בת דין ידע בע"פ את כל הטור שולחן ערוך, גמרא ופוסקים. פה בארץ גנז את עצמו מעיין כל בריאה", ככה כתב רועי ז'ק ברשת החברתית.

ראו פה בהרחבה:

וזכיתי למצוא סימוכין לכך בכתבי רבינו נחמן בן פיגא זי"ע (תורה סג – סוֹד כַּוָּנַת הַמִּילָה)

וְהַצַּדִּיק שֶׁהוּא בְּחִינוֹת בְּרִית, בְּחִינוֹת: "צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". הֵם מְעוֹפְפִים כְּמוֹ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל מְעוֹפֵף הַיְנוּ שֶׁשִּׂכְלָם מְעוֹפֵף בִּמְהִירוּת, וְנִפְתָּח לָהֶם חָכְמָתָם מְאֹד".

מעופפים גם במותם

צדיקים מעופפים לא רק בחייהם, אלא גם לאחר פטירתם, וכך מובא בספר במסעות ירושלים (עמוד ע"ט) שכשנפטר האוהב ישראל מאפטא זי"ע, ה' ניסן תקפ"ה בעיר מז'בוז' (1825), פתאום נשמעה דפיקה בדלת של ראש החברה קדישה בטבריה, ולתדהמתו הוא רואה לוויה המונית של אלפי נפטרים שהביאו בדרך נס את גופתו של האוהב ישראל להיקבר בבית החיים בטבריה.

בימינו ישנו מצבה המנציחה את המאורע. ובביקורו של כ"ק האדמו"ר ממונקאטש בבית החיים בטבריה בשנת תר"צ (1930 לספירה) נמסר לנו "והראו מקום אבן אחת בבית החיים שקבלה בידם אשר שם מנוחתו בכבוד" (שם עמוד רכ"ה) ונכדו כ"ק האדמו"ר ממונקאטש בביקורו שם בשנת תשנ"ב דרש במקום "דאף על פי שהגאון מאפטא נסתלק במעזיבוז, וגם נקבר שם, מכל מקום מאמינים אנו במה שסיפרו צדיקים אשר שרפי מעלה נשאוהו והביאוהו לטבריה" (שם עמוד רל"ו).

שמעתי גם על הצדיק הרב יעיש מוסא מכפר המקובלים מועצירה בתימן, מפי מורי ורבי ששמע מהבת שלו, שהייתה רואה אותו עולה לגג בלילות רושם שמות קודש על הציפורן, ועף לשמיים. הוא היה הרב של רבי חיים סינואני בתימן.

כה רבה שאיפתם של הצדיקים להתעופף בשמים, עד כדי ראיית הדבר בחלום. וכך כתב רבי יעקב חיים סופר בעל מחבר 'כף החיים', ששאף בכל מאודו לעלות לארץ האבות, ב"פנקס החלומות" שלו: "פעם אחת ראיתי והנה אני עף על ההרים… ואחר כך סייעני השם יתברך ועליתי לירושלים תובב"א".

(מתוך ספר מופת לשבת)

הקבר לא מחייב

וידוע שצדיקים שנטמנים בחו"ל מועברים לארץ ישראל, כדי לא לסבול צער גלגולים. ולא רק ה'אוהב ישראל' מאפטא זכה לנס הזה לאחר פטירתו, גם הבן איש חי – אמנם נקבר פיזית בבגדאד אבל יש לו קבר בהר הזיתים.

וסיפור המעשה הוא סיפור נפלא שראוי להביאו בפניכם:

מספרים, כי בליל י"ג אלול התרס"ט (1909) אחר חצות הלילה, היה חכם רבי אברהם עדס זיע"א עוסק בתורה כדרכו בקודש בביתו בירושלים. לפתע נתנמנם, והנה רואה הוא בחלומו כי חכם רבי אברהם לניאדו זיע"א הולך כשהוא לבוש בגדי לבן. שאל אותו רבי אברהם עדס. "להיכן הולך"? ויענהו. "דע לך כי נפטר הרה"ג רבי יוסף חיים בעיר תהילה בבבל, ואני הולך להביאו לירושלים".

וייקץ מתנומתו. ויישן ויחלום שנית, והנה באה מיטתו של רבינו יוסף חיים זיע"א, וקהל גדול עומדים על רגליהם, ויעמדו כמה רבנים מגדולי ירושלים ויספידוהו מספד גדול וכבד מאוד. ויתעורר שנית והנה חלום.

אז, עוד לא הייתה שום ידיעה מעניין זה בירושלים. ומספרים כי באותו הלילה, חלמו יחדיו חלום כמעין זה גם חכם רבי בן ציון מרדכי חזן זיע"א וחכם רבי יהושע שרהבני זיע"א, שאף הם דרו בירושלים. וחלמו כי רואים הם את מיטתו של הבן איש חי, מובלת בשמים מעיראק לירושלים, וכי נקבר בהר הזיתים.

משקמו בבוקר, נבהלו מהאפשרות שהצדיק נפטר, וכל אחד שתק כדי לא לבשר בשורה לחבריו. לאחר תפילת שחרית נפגשו שלושתם, וכל אחד הסתיר ידיעתו מחברו. לפתע ניגש חכם נוסף לרבי יהושע שרהבני ושאל אותו: "כלום יש איזו ידיעה מרבינו וחולשתו"? שתק רבי יהושע והביט לעבר שני חבריו, ומבטם נפל אחד על השני והראו צער. החכם הנוסף שאל: "מה? נפטר?" ומששתקו, ספק כפיו ואמר. "וי"! ואז התפרצו שלושת החכמים בבכי חרישי ומחו דמעתם על הצדיק.

רק כעבור כמה שעות הגיע המברק מבבל לירושלים, בו הודיעו כי: "הגאון רבי יוסף חיים עלה בסערה השמיימה בליל אמש". ויהי כשמוע רבי אברהם עדס תוכן דברי המברק, סיפר להם מה שראה בחלום בחזיון לילה ואף את סדר הלוויה. ויעשו כדבריו, ויעמידו את אותם הרבנים הגדולים מיקירי ירושלים ויעשו עליו מספד גדול וכבד מאוד, כפי שהיה בחלום ממש.

עוד גרסה מספרים, כי בליל פטירת הבן איש חי זיע"א, נשמעה דפיקה על דלת ביתו של תלמידו חכם רבי בן-ציון מרדכי חזן זיע"א שהיה דר בירושלים באותם ימים. בפתח עמד אחד מחופרי הקברים של החברא קדישא לעדת הבבלים, וביקש מרבי בן-ציון שישלם לו סך 400 פרוטות עבור קבורת הצדיק רבי יוסף חיים מבגדאד.

השמועה על הפטירה עדיין לא הגיעה לירושלים מחוסר קשר עם בגדאד, ועל כן התבלבל רבי בן-ציון לשמע הידיעה המעציבה הנוראה. לשאלת רבי בן-ציון מי שלח אותו אליו, נענה כי בני משפחתו של הבן איש חי אמרו לו בסיום הלוויה שיגש לרבי בן-ציון חזן תלמידו, והוא ישלם את הסכום המלא. חופר הקברים עמד בתוקף לקבל את הכסף וטען "במו ידי קברתיו". רק לאחר שחופר הקברים ציין במדויק היכן קבר אותו והסכים לקחת את רבי בן ציון להר הזיתים, ולהצביע על המקום המדוייק, מסר בידו רבי בן-ציון את מלוא הסכום.

ובכל שנה ושנה היה עולה רבי בן-ציון למקום ציוּן זה בהר הזיתים, בליווי עשרה אנשים, ואומר שם קדיש לעילוי נשמת הבן איש חי. אומנם ראיתי בשו"ת עם המקובל הרב כדורי ששאלוהו האם באמת הבן איש חי קבור בהר הזיתים? ענה במתק לשונו "מה פתאום! אם הוא היה קבור שם כל העירקאים היו באים לשם…"

בתי כנסת פורחים באוויר

ולא רק צדיקים מעופפים מחו"ל לישראל, אלא גם בתי כנסת. מסופר על רבי יצחק אבוהב, מחבר ספר 'מנורת המאור', שעל שמו נקרא בית הכנסת אבוהב בצפת – שהוא לא דרך מעולם בצפת, ולא עלה לארץ הקודש, וגם קברו לא נמצא בצפת אלא הוא חי בספרד, בטולדו, לפני 500 שנה, ובית הכנסת אבוהב היה בית הכנסת שלו שם, בספרד הרחוקה.

לאחר מותו, חלם המקובל רבי סולימן אוחנה חלום, שבו בא אליו הרב וביקש ממנו שיעשה מה שיעשה, כגון טבילה במקווה, תפילות, "ייחודים" ומהרי"י אבוהב בעולם הנשמות יסייע בידו. לאחר שעשו הוא וחבורת המקובלים האחרים את המעשים המופלאים ההם, בחצות הלילה ברוח סערה עשה בית הכנסת קפיצת הדרך, ועלה לארץ כל כולו, ונטע עצמו במקומו בצפת. וראיה לדבר: ארונות הקודש. בימים ההם חייבו המוסלמים את היהודים להניח קוראן בבית הכנסת. בהוראת הרבנים, בנו שני ארונות, אחד עבור ספרי התורה, ואחד עבור הקוראן – להבדיל כמובן – אך זו ראיה שבית הכנסת הוקם במקום מוסלמי.

ולסיום נזכיר את דברי הרמב"ם, מתוך הקדמתו לפרקי אבות 'שמונה פרקים':

"והחלק המדמה – הוא הכח אשר יזכור רישומי המוחשים אחר היעלמם מקרבת החושים אשר השיגום, וירכיב קצתם עם קצתם, ויפריד קצתם מקצתם. ולפיכך ירכיב זה הכח מן הדברים אשר השיגם – דברים שלא השיגם כלל, ואי אפשר להשיגם, כמו שידמה האדם ספינת ברזל רצה באוויר".

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט מי צריך מטוס אם יש לנו קפיצת הדרך הופיע לראשונה ב-קו 400.

אנו כאן כדי להבין את מלחמת דוד וגולית, ולהבין כיצד היא השפיע על המצוה החשובה ביותר: ברית מילה!

ובכן: בתקופת מלוכתו של שאול המלך, נאספו פלשתים כדי להביס את בני ישראל "וַיַּאַסְפוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַמִּלְחָמָה.. וַיַּחֲנוּ בֵּין שׂוֹכֹה וּבֵין עֲזֵקָה.. וְשָׁאוּל וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל נֶאֶסְפוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק הָאֵלָה וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה לִקְרַאת פְּלִשְׁתִּים. וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל הָהָר מִזֶּה וְהַגַּיְא בֵּינֵיהֶם" (שמואל א' פרק י"ז)

במשך 40 יום יוצא  גיבור פלשתי בשם גולית ומתרברב על עם ישראל ומציע להם דו קרב ראש בראש עם גיבור מטעמם, המנוצח מביניהם עמו יהיה לעבד לעם המנצח. עם ישראל נכנס לחרדה רבה, ודוד כשעוד לא היה מלך, שומע את כל זה ונכנס לפעולה (כהערת אגב: המדרש מוסר ש-40 יום אלו היו בשל 40 צעדים שסבתו של גולית- עורפה, צעדה אחר רות, סבתו של דוד).

דוד נכנס לפעולה:

"וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט–וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ"

"וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ"

 "וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה."

"וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי מֵת גִּבּוֹרָם וַיָּנֻסוּ"

רבות דובר על הניסים הגדולים שנעשו לעם ישראל באותה העת, היאך האבן המופלאה של דוד עשתה את דרכה בדיוק אל עיניו החשופות של גולית המקום היחיד שהוא לא היה מוגן! הרי בכל שאר גופו גולית היה עטוף "בְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת, וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו"

ובכן, מספר חוקרים לא ירא"ש בדורנו ניסו להמעיט בנס, וכתבו ששעת הלחימה הייתה שעת הבוקר, ובדיוק היה שמש שסינורה את עיניו של גולית, וכיון שעם ישראל הגיעו מכיוון מזרח (שוכה) היכן שהשמש עולה, אזי גולית הסתנור והאבן של דוד הגיע לתוך עיניו..

לא נתעסק לפרוך את דברי ההבל הללו של החוקרים שכל מטרתם היא להמעיט את ניסי קדמונינו. אבל מדהים לדעת שיש מרבותינו שמוסרים לנו שבאמת היה קשה לאבן הצור שדוד זרק לגולית לחדור לעיניו של גולית! וכך כותב ראש ישיבה מפורסם בפולין, ר' יהושע פלק כ"ץ, מחבר הספרים פרישה/דרישה/סמ"ע (מאה ה-16, פולין) שהאבן טרם חדרה לכובע הברזל של גולית, הרי שהיא ביקשה ממנו בחביבות שיפנה את דרכה לתוך עיניו של גולית, ואילו הברזל סירב! ופרץ ויכוח בין השנים, לאחר שכל אחד טען שהוא עושה את רצון ה'!

אז הציע האבן צור "עיסקת חבילה" לכובע הברזל, והבטיחה לו חגיגית שמצות ברית המילה שנהגה עד כה לעשותה עם אבן צור (ציפורה ויהושע מלו באבן צור- דכתיב "וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ/ וַיַּעַשׂ לוֹ יְהוֹשֻׁעַ חַרְבוֹת צֻרִים וַיָּמָל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל גִּבְעַת הָעֲרָלוֹת") מעתה יעשה עם סכין ברזל!

וזה לשונו של הפרישה "ומצוה מן המובחר למול בברזל. שמעתי טעם ע"פ המדרש שכך הובטח לברזל ביום שנבקע הכובע של ברזל שהיה בראשו של גליית לפני דוד"

מדרש מדהים זה הובא גם בספר "תורה שלמה" בשם ספר "שפתי כהן", וכן בספר הלכות ואגדות לר״מ היגער נויארק תרצ׳׳ג, וכן בספר זכר דוד לר׳ דוד זכות, וכן בספר זכרון לראשונים.

ואכן הרמב"ם פסק וכן השולחן ערוך שמצוה מן המובחר למול בברזל.
מרתק לדעת שחֲמִשָּׁ֣ה חַלֻּקֵֽי־אֲבָנִ֣ים שלקח דוד כדכתיב: "וַיִּקַּ֨ח מַקְל֜וֹ בְּיָד֗וֹ וַיִּבְחַר־ל֣וֹ חֲמִשָּׁ֣ה חַלֻּקֵֽי־אֲבָנִ֣ים׀ מִן־הַנַּ֡חַל וַיָּ֣שֶׂם אֹ֠תָם בִּכְלִ֨י הָרֹעִ֧ים אֲשֶׁר־ל֪וֹ וּבַיַּלְק֖וּט וְקַלְּע֣וֹ בְיָד֑וֹ וַיִּגַּ֖שׁ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּֽי. ובהמשך (פס' מט) כתיב, וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת־יָד֜וֹ אֶל־הַכֶּ֗לִי וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֙בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־מִצְח֑וֹ וַתִּטְבַּ֤ע הָאֶ֙בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיִּפֹּ֥ל עַל־פָּנָ֖יו אָֽרְצָה." הם אלו החמשה אבנים שבהם עשו ברית מילה, אצל אברהם אבינו ואצל יצחק אבינו, אצל צפורה את בנה, ו-2 אבנים שמל יהושע את ישראל, ועכשיו נעשו חמשתן אבן אחת! (ילקוט מעם לועז (שמואל א' עמ' רכ)

עוד יותר מדהים, שבתקופת רבותינו הראשונים חובר פיוט על הנס של חיבור חמשת האבנים שהתחברו לנצח את גולית! "ובדו צורים חמשה, לברית בשרים, חצב אבות שנים המה היוצרים, טהורה שילשה, ובן נון שתים הרים, ויעש לו יהושע חרבות צורים. מטיב לנגן איש הביניים כפלחו, נזדמנו חמשתן ונעשו אחת לצלחו, סלק הברזל עצמו כזכר אורחו, ותטבע האבן במצחו." (ישנו ספק מי חיבר את הפיוט, ישנם אומרים שר' אליקים בן יוסף, חותן הראב"ן, ויש מיחסים אותו לר' אליקים בן משולם מתקופת רשב"ם.)

על פסוק הניצחון שמתאר את דוד מנתק את ראשו של גולית מגופו "ויָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ וַיְמֹתְתֵהוּ וַיִּכְרָת בָּהּ אֶת רֹאשׁוֹ" ציירו ציירים רבים ברחבי העולם ציורים שמתארים את המאורע, לא תמיד כולם משקפים את צדקותו של דוד המלך, ציירים הללו לא ראו את  דברי רש"י הקדוש שמבאר את דברי חז"ל במסכת שבת (קמט ע"א) "אסור להסתכל בה משום שנאמר אל תפנו אל האלילים" מבאר רש"י "כגון בני אדם המציירים בכותל חיות משונות, או דיוקנאות בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגולית, וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלונית וזו דיוקנית פלוני ופלונית"

ולכן פלא פלאות שספר אור החיים שהדפיס רבי חיים בן עטר הקדוש בעיר ויניציאה בחייו (1742) הובא ציור כגון זה, אומנם ניתן לתרץ זאת שהמדובר שאנשי דפוס ויניציאה היו נוצרים, כיון שבאותו ציור הם הדפיסו בעמוד הראשון איור של משה רבנו עם קרניים ע"פ פירושם לפסוק "וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ:" (שמות ל"ד לה),

למעשה עד שנת תש"מ הדפיסו את הציורים הנ"ל בבתי דפוס בארץ ישראל, עד שהבינו את הזיוף הנוצרי.

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט הקלטה נדירה של שיחת אבן וברזל הופיע לראשונה ב-קו 400.

אודה ולא אבוש את הרעד שהרגשתי טרם הסיור. זה לא סיור קולינרי בסמטאות שכונת גאולה, שבה הציבור הישראלי מוקסם לאכול מאכלים יהודים כגון צ'ולנט, קישקה, גפילטע פיש, והערינג, ומוקסם לגלות שיש ארבעה סוגי קוגל.

גם לא ביקור בחנות בגדים שבו אנו מראים להם שטריימל וספודיק ונכנסים איתם לתילי דקויות של הבדלים בין קפטן מוזהב, לקפטן מפוספס; איזה חסידים מקפידים להכניס את המכנס בתוך הגרב; מי לובש חליפה קצרה ומי ארוכה; כמה סוגי כיפות יש, ובאיזה ישיבות אסור לחבוש כיפה ללא סרט; או האם עניבות הם הביגוד האופנתי היחיד שהגברים החרדים יכולים לקנות במגוון צבעי הקשת?

זה לא סיור "טישים" או שמחות בית השואבה הנפוץ האהוב כל כך על הציבור הישראלי, שכמה לפלקלור יהודי אותנטי. זה לא עוד סיור על העדה החרדית, שבו אנו נפגשים עם מובילי דעת קהל במגזר האנטי ציוני, או סיור על חסידות כזו או אחרת, שאני צריך להסביר את הפרשיות הידועות הנקשרות בשמה. זה גם לא סיור על "החסד בציבור החרדי" שבו אני נכנס עם קהל מטיילי לגמחי"ם משרדי קופות צדקה, ומגלה את הפנים היפות של הציבור החרדי לקהל הישראלי. זה לא סיור על "חרדים באקדמיה" או ביקור במפעלי ההייטק בהר חוצבים לראות את נשות האברכים עובדות ומכלכלות את משפחתם בכבוד.

הערב אני בסיור על עולם התורה. נצח הנצחים.

אני צריך להסביר על עשרות אלפי האברכים העמלים בתורה, ואבוי לי אם לא אצליח לבצע את השליחות הנפלאה שנפלה בחלקי.

דברי הימים

הימים: בין מערכת הבחירות השנייה לשלישית. הכותרות בעיתונים על הציבור החרדי מתמקדות באברכים ומכנות אותם בין אוכלי חינם טפילים לעלוקות. הישראלי הממוצע שצופה בטלוויזיה, יכול להאמין שכל אברך כולל מקבל בין 5000 ל-7000 ₪ לכיסו הפרטי על חשבון אזרחי תל אביב. בשלש שעות הקרובות אני צריך להביא את האור של התורה לקבוצת המטיילים המגיעים עם דעות קדומות.

"הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ

נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל

בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ

עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי.

לָכֵן אֲבַקֵּשׁ מִמְּךָ… הֱיֵה נָא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי…"

כמעט והרגשתי את הרגשתו של שמעון העמסוני, שהיה דורש כל 'אתים' שבתורה. כיוון שהגיע לאת ה' אלהיך תירא – פירש". וחשבתי גם אני לפרוש. עד שנזכרתי ברבי עקיבא שבא ודרש: את ה' אלהיך תירא – לרבות תלמידי חכמים. (פסחים דף כב:)

על כן ארגנתי את הסיור לפרטי פרטים. סידרתי ביקורי בית אצל נציגים של הציבור הליטאי שיעשו קידוש ה' ובכך יקרבו את עם ישראל לאהבת חינם שכידוע בית המקדש השני נחרב בשל שינאת חינם.

תחנה ראשונה: בית אברך עם 14 ילדים

התחלנו את הסיור בביקור בית משפחה ליטאית באזור צומת בר אילן, משפחה עם 14 ילדים, אשר האב משמש במשרה תורנית ובעלת הבית מגדלת את הילדים.

ביקשתי קודם מאם המשפחה שתכין שיחה קצרה בפני האורחים. האמת, היא מאוד היססה, נלחצה. "לא עשיתי את זה אף פעם, מה אני מרצה בערכים?", תהתה והמשיכה בפחדיה. "ואם הם ישאלו אותי למה אני לא שולחת את הילדים שלי לצה"ל?".

"תעני להם בדיוק את מה שאת חושבת, הם הגיעו לשמוע, לא לריב", השבתי.

וכך, בשעת ערב מוקדמת אנו נכנסים לבית המשפחה המרוהט בפשטות, כיאה לבית של תורה, אך נקי למופת.

על השולחן בקבוקי שתיה קלה ורוגל'ך, ולמרות שסיכמתי עם בעלת הבית על שו"ת (שאלות ותשובות) כיון שמרוב לחצה שלא יהיה לה מה להגיד, היא ביקשה שהם ישאלו אותה שאלות, והיא תענה, הרי שמיד עם השאלה הראשונה פיה היה כמעין המתגבר.

מפתחי המטבח והחדרים הציצו ילדיה, והיא סיפרה על הרגשתה ושליחותה בעולם הזה לגדל ילדים ולחנכם לבית של תורה, לגדל בנות צנועות וטהורות שירצו כל החיים להחזיק בית של תורה, "אני עצמי לא עובדת, כי בעלי מקבל משכורת של ר"מ בישיבה, אבל בנותיי ככל הנראה הם יכלכלו את הבית, וזה השאיפה של כולנו".

מהיכן חיים ומתפרנסים?, שאלו הנוכחים. הרי לפי הסטטיסטיקה על כל ילד צריך להכניס 1500 ₪, ואם יש לכם 14 ילדים שלא נשואים הרי בעלך צריך להכניס 24000 ₪…?

בעלת הבית צחקה. "בקושי שליש מזה הוא מקבל, ואנחנו חיים בניסים, הרי מי שהחליט על 1500 ₪ לילד – הוא קונה לכל בן אייפון ב-2000 ₪, ומבקר במסעדות וקולנוע תמידין כסדרן, אנחנו לא נמצאים במקום הזה, וחיים באושר בלי הדברים האלה".

הנוכחים עדיין מקשים. מהיכן משלמים את ההוצאות השותפות? "ה' פשוט שולח", היא משיבה. "מי השליח של ה'?", הם שואלים.

בעלת הבית סיפרה על דוגמה מהשבוע האחרון: "לקראת שבת לא ידעתי מה לעשות, פשוט לא היה לי מה לקנות, ביום חמישי מתקשר קרוב של בעלי ומבקש ממנו ללמוד 15 שעות בשבת הקרובה לעילוי נשמת אביו, והוא יעניק לו 1500 ₪, פשוט ניסים. לא חסר לילדים שלי כלום, יש להם אופניים, בחופשים אנחנו נוסעים לחופי הכינרת שלושה ימים עם לינת שטח, והם מאושרים". אכן, על הפנים הקורנות של הילדים היה ניכר האושר.

המבקרים הסתכלו בפליאה על המתלים בכניסה לבית, היו שם 6 חליפות וששה כובעים. כמה עולה כל אחד?, שאלו, ושוב מצטחקת בעלת הבית ומספרת: "אינני יודעת כמה הם עלו, והסיפור המדהים הוא כך – לפני החגים דפק בבית שלנו שכן ואמר לנו שהוא השיג תרומה של ביגוד חדש לכל הבנים במשפחה, תלכו לחנות פלונית ותקנו לכל הבנים כוב"ח (כובע וחליפה בסלנג חרדי) הלכנו וקנינו לכולם. "כמה שווי התרומה הייתה?", שאלנו. "אני לא יודעת הוא הביא מספר אשראי, לא שאלתי…".

אני מסביר למטיילים שמשפחות האברכים מכונים "אוכלי המן", ובפרט אלו שזכו למשפחות ברוכות ילדים, ואלה מקבלים עזרה וסיוע מארגוני החסד החרדים, וכן מקרובי משפחה ונדיבים שששים ושמחים לתרום ולהחזיק את עמלי התורה, חלקם ב"הסכם יששכר וזבולון", במסגרתו האחד עובד השני לומד, והראשון מפרנס את השני. ההלכה קובעת על כל יהודי להעניק "מעשר כספים" מרווחיו לעמלי תורה, והוא בוחר את "אוכלי המן" המיוחדים שזכה דורנו והם נפוצים.

לאחר הביקור אמרה לי מטיילת אחת: "רואים על המארחת שהיא דיברה מהלב, לא היה לה הרצאה מוכנה, היא לא אחת מארגון ערכים שעשו לה קורס איך לעבוד עלינו".

אחרת אומרת לי: "אני לא יחזור בתשובה מהביקור הזה, אבל למדתי שיש כאלה אנשים שמאמינים במה שהם עושים, עד היום לא האמנתי שיש אנשים שמאושרים לחיות בצורה הזאת, אני כעת מבינה שהם לא תוכים, או שכופים אותם, והם מאושרים ושמחים מהצורה שהם חיים".

תחנה שניה: ממלכת התורה 'מיר'

אנו ממשיכים לממלכת התורה ישיבת מיר. הייתה זו השעה 19:15 בערב, השעה בה אלפי האברכים חוזרים לביתם. וכך, כיכר זקס ברחוב שמואל הנביא הייתה מלאה באברכים שקהל מטיילים הביט בפליאה על שגם באוטובוס, רכונים הם על ספריהם עם מנורות קטנות על מצחם (פעמים שממפגש כזה גם אני נדהם לגלות דברים שבשבילי הם פשוטים, ולציבור הישראלי הם כה מושגים גבוהים ומרתקים).

אנו מתהלכים בסמטאות הישיבה, דגש על "סמטאות הישיבה" ולא השכונה, הן ידוע סיפורו של התייר שהגיע לכיכר השבת ושאל היכן ישיבת מיר? ענו לו ההולכים והשבים, תוכל ללכת מפה כמה דקות ותגיע, או שתכמה והיא תגיע אליך…

ההסבר הוא על פועלו העצום של ראש ישיבת מיר הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, שהחל משנת תש"נ, עת התמנה לתפקידו, הוא החל לגדל ולבנות את ישיבת מיר, שהייתה בזמנו ישיבת ממוצעת, הן במספר התלמידים והן במבנים, ובימינו שכונת בית ישראל היא בתוך שכונת ישיבת מיר.

סקרנו את בית המדרש השונים. "המרכזי" (שקומתו הראשונה מהתקופת המנדט הבריטי) "בית שלום", "בית ישעיהו", "פרידמן", "שלמי שמחה", "בית מנחם", "רפופורט", "סלאנים", ועוד מבנים וחדרי שיעורים המאכלסים את ששת אלפי לומדי ישיבת וכולל מיר.

חשוב לציין שישיבת מיר שברה שיא עולמי. המדובר הוא על "השיעור יומי" הגדול בעולם שמוסר הגאון רבי אשר אריאלי, חתנו של ראש הישיבה הנערץ רבי נחום פרצוביץ זצ"ל. בשיעור הנמסר מידי יום בשעות הערב ישנם מעל 800 תלמידים הנלחמים על מקומם הקבוע בשיעור הגדול שזוכה לתהודה רבה. השיעור מועבר כמובן ברמקול, ובשנים שהיה עומס, השיעור היה מועבר ברמקולים לחדרים אחרים, והיה תקופה שהוא שודר ברדיו "קול בריסק" ערוץ פיראטי שתופעל בידי תלמידי ישיבת בריסק.

יסודותיה של ישיבת מיר נטועים לפני 200 שנה אי שם בעיירה נידחת בבלארוס, ולאחר שתלמידי הישיבה ניצלו בדרך ניסית כשנסעו ברכבת הטראנס סיבירית לשנחאי לאחר שקיבלו אשרה מסוגיארה חסיד אומות העולם בראשות רבי חיים שמואלביץ', חתנו של ראש הישיבה רבי אליעזר יהודה פינקל, שהוא סבא רבא של ראש הישיבה הנוכחי שקרוי על שמו. הוא הקים את ישיבת מיר בארץ ישראל בשכונת בית ישראל, ראשי ישיבת מיר גם בחו"ל היו ידועים בכך שדאגו גם לבני ישיבות אחרות, ושלחו את בכירי הישיבה לחזק ולפתוח ישיבות חדשות, כך גם בארץ, רבי אליעזר יהודה היה נותן מלגות לכאלה שבאו לומר לו דברי תורה למרות שאינם למדו בישיבתו.

הישיבה היא ה-מקום בה' הידיעה של לומדי התורה מפאת ההיכלות העצומים והאווירה העצומה שיש במקום. כמו כן האברכים יכולים לבחור לעצמם את נושא הלימוד הרצוי להם, ולכן מגיעים לפה אברכים מכל הריכוזים החרדים (בית שמש, ביתר עילית ומודיעין עילית).

ישיבת מיר היא הישיבה היחידה בעולם שאין שם "חזקה" על המקום, מי שמאחר אין לו מקום מפאת העומס העצום על ספסלי בית המדרש.

נכנסנו לגשמיות של הישיבה שזקוקה ל-3 מיליון דולר מידי חודש, כדי לשלם משכורות ולהאכיל את אלפי האברכים הלומדים בה. הנוכחים נדהמו לשמוע שמדינת ישראל מתקצבת רבע מתקציב הישיבה, ואת שאר המיליונים היא משלימה מתרומות נדיבי עם, כגון הרב רכניץ המפורסם שמידי חג סוכות מכפיל את המשכורות של האברכים (שגם היא עומדת על בסיס של 850 ₪ לאברך בלבד מתקציב המדינה, והשאר מושלם ע"י נדיבי עם).

ראינו את חדר הצ'קים של ישיבת מיר, שבו אברכים מפקידים את המלגה החודשית בסך 850 ₪ (קהל מטיילי שמעו זאת בהלם, לפני כן הם בטוחים שמדובר ב-5000 ₪) מבלי להזדקק לילך לכיכר השבת כדי להפקיד זאת בבנקים השונים, וכך הבנו שהאברכים לומדים בישיבה הגדולה בעולם – מיר, לא כדי להימלט מגיוס, אלא כי לימוד התורה, הוא מחזיק את העולם, וכל רגע ורגע שיהודי לומד תורה – הוא חולייה בשרשרת הדורות, מאברהם אבינו עד ימינו, ועד כדי כך שאפילו את ה-5 דקות הליכה לבנק בגאולה – קברניטי הישיבה רוצים לחסוך לו, על כן ישנו גמ"ח הפקדת צ'קים בתוך הישיבה.

תחנה שלישית: המשגיח הצדיק

לבסוף נכנסנו לבית הגאון רבי בנימין פינקל מראשי הישיבה, המכונה בעגה החרדית "רבי בנימין הצדיק". שאלוני המטיילים, מדוע זכה לכינוי הצדיק? מה אין עוד צדיקים?

נעניתי ואמרתי להם, אכן, יש רבים צדיקים, אבל רק מעטים זוכים שהכינוי מוצמד להם אוטומטית. ורק לסבר את האוזן סיפרנו להם על אביו הגדול רבי אריה פינקל זצ"ל ועל הצוואה של ראש הישיבה רבי בנימין בינוש זצ"ל.

הרי אין אזרח ישראלי שלא שומע מידי תחילת זמן על משטרת ישראל שעולה לגבעת ישיבת פוניבז' להפריד בין הניצים, לא נתעסק במחלוקת הכאובה, אך הנקודה הראויה לציון שבישיבת 'מיר' הגדולה בימינו אין כלל מאבק ירושה, והצפוי בשנת תש"ן לאחר שראש הישיבה רבי בנימין ביינוש פינקל הלך לעולמו שרבי אריה פינקל שהוא אחיינו של ראש הישיבה היה אמור לדרוש את הירושה, והיו אי אלה שחשבו שהוא יותר ראוי מחתנו של רבי בנימין ביינוש – רבי נתן צבי.

אולם הצוואה הייתה אינה משמעת לשני פנים: "רבי נתן צבי ירש את מקומי" כך כתב רבי בנימין ביינוש", ורבי אריה פינקל הצדיק כבש את מקומו וקיבל עליו את מנהיגותו של רבי נתן צבי, וכך נודעה ענוותנותו של רבי אריה, שלימים בנו רבי בנימין ירש את מקומו כאחד מראשי הישיבה ומנהל רוחני המוסר שיחות מוסר בפני אלפי התלמידים. (כמו רבי אריה עשו רבי רפאל שמואלביץ, בנו של ראש הישיבה רבי חיים זצוק"ל, ורבי אליהו ברוך פינקל שכבשו את גאונתם והרכינו ראש בפני חתנו של רבי בנימין בינוש – רבי נתן צבי פינקל, שלימים הוכח שהכפיל שילש וריבע וכו' את מספר התלמידים איכותיה ובתי מדרשתיה של ישיבת מיר).

נכנסנו לשיחה בביתו הצנוע של רבי בנימין, שפתח את השיחה והתעניין: "מהיכן אחים שלי הגיע לבקרני?".

הנוכחים התרגשו מאד מהמילים הטובות שהשפיע עליהם רבי בנימין, שסיפר להם על יחוסו משני הצדדים – שושלת ראשי ישיבת מיר, מצד אחד, ומהצד השני הצדיק הירושלמי רבי אריה לוין המפורסם.

הרב תיבל את שיחתו בסיפורים על רבי אריה לוין, ולבסוף לחץ את ידיהם ונפרד מהם כדרך סבו הגדול.

או אז התרגשתי לראות מחזה שלא אשכח. מורה להיסטוריה שהייתה אחת מהמטיילות, ניגשה וסיפרה לו סיפור אישי: "כל חיי אני מנסה להתחבר לדמות של רבי אריה לוין, לנסות להבין איך איש כזה היה מקובל על כל המגזרים? איך היה קונצנזוס? וכשאני רואה את הרב, אני מבינה שזה בגנים שלו. אני מבינה איך סבך רבי אריה היה מקובל על כל עם ישראל".

הפוסט כשעולם התורה הליטאי פוגש את הציבור הישראלי הופיע לראשונה ב-קו 400.

ראינו את העוברים והשבים נבלעים בבתים ממהרים להתכונן למצוות היום, בסמטאות הצרות תפסנו שיחה עם הבחורים מכל ארצות הגולה, העולים ללמוד תורה בארץ ישראל בישיבת בריסק הסמוכה, ואף רקדנו במעגל סוחף ביחד איתם להודות ולהלל לריבון העולמים שזיכנו להיחלץ מהיונים הרשעים ש"התקבצו עלי בימי חשמנים וכו'".

הצצנו לשטיבל'ך המפורסם זכרון משה שלא נח לרגע מהתפילות, שם שמענו על תפילת שחרית מנחה וערבית שמתנגשות ביניהם… הבטנו בלוח מודעות המתמלא מידי חמש דקות, הבנו שהציבור החרדי – כיון שרובו מתנזר מאינטרנט וסמרטפונים – "אפליקציית" הלוח מודעות ממלאת מקום חשוב בהעברת ידיעות. המצחיק בסיפור שכיון שכל חמש דקות נתלת מודעה חדשה, אזי הזמן פרסום הינו אפסי, ויש מידי ערב שבת מאבק מי יתלה את המודעה האחרונה שתתנוסס כל השבת.

מדריכנו מוציא דף מרושל מכיסו, ומספר לנו את הסיפור המרתק הבא: פעם אחת הגעתי להתפלל והבטתי בלוח מודעות המתמלא בכל רגע נתון במודעה חדשה, ההזוי שלא הייתה מודעה אחת שלמה, החלטתי לקרוא את הכל האחת על גבי השניה, שמעו מה יצא לי…

"אברך ירא שמים מוכן ללמוד עם ילדיכם עד שידע להוציא כיסאות ושולחנות לפולין ולרוסיה, למסירה טנדר 15 מקומות לשמחות שלכם נא להתקשר, אם אין מענה נא לפנות ליארצייט של הבד"צ העדה החרדית הקמח מנופה עם אברך ירא שמים, אנו מבקשים להוציא את הרבנים הגאונים מביתכם ולזרוק את המחשבים על ראשה של אשה אלמנה צעירה שנשארה לבדה אחר האסון הנורא בהולדת התאומים שיחיו, והצדיק יהיה מליץ. הציבור מוזמן לשולם זכור בבית ההלויות שמגר בשעה 2.00 בצהריים ויתכבד בארגז בשר בקר טרי בהשגחת הוסרה ההשגחה מחנות הכל בשקל, נגד הטלפונים הלא כשרים ומיד לאחר מכן הפגנה על גזירת התימנים בראש העין, הכל בדולר!דירה פנטהוז חמש חדרים! עדשות בזיל הזול, גדולה ומשופצת עם סוכה, שבת מרוממת יחידה לזוג צעיר במחיר משקפים אחד חינם, שני תוכים של תלמיד חכם שלקה בליבו 40 שקל לפיצה 40 יום יתפללו עליך בלי טריקים ובלי שטיקים מקרר משומש שמור משעת קצירה אסור להשתמש באינטרנט, כתובתנו באינטרנט, תהלוכת ל"ג בעומר תפילת השל"ה הרבי מסאטמר איש בל יעדר תרומה חשובה להכנסת כלה לבייביסיטר שתשמור כל היום במחיר ילדינו ציפור נפשינו ,למכירה כלוב מתקפל גזירת שמד חיטוטי שכבי שומו שמים דפנות סוכה בזיל הזול עשוים מקמח ומים ללא חשש קטניות ומחה ה' דמעה מעל כל פנים נ נח נחמ נחמן מאומן"

יצאנו משטיבלך זכרון משה ומשם המשכנו דרך מאפיית אביחיל המפורסמת לבית אומנית מקומית גברת ר' בעלת תשובה שבעברה שרתה שרות סדיר בצה"ל ביחידת צנחנים, שם אנו נכנסים לארוח ביתי חם ומפנק ביום חורף מקפיא, ושומעים את סיפור חייה הבלתי יאמן של "חילוניה" מבית לחם הגלילית, שבנר שמיני של חנוכה לפני שנים רבות הרגישה אור פנימי, והחליטה לחזור בתשובה, בדרכה למאה שערים, עברה על כל המגזרים והפלגים של הציבור החרדי, ולבסוף החליטה שהיא נשארת עם תורתו של רבי נחמן, בסימן האור גובר על החושך.

כל ביתה מלא ציורים המבטאים את התגברות האור על החושך.

המבקרים שרואים את אשה שלבושה באופן זהה לנשות מאה שערים ורחוקה מאד מאד מצה"ל צנחנים ובית לחם הגלילית, שואלים אותה "מה היחס שלך למדינת ישראל?", בתשובה בעלת הבית מספרת להם שמידי יום עצמאות היא ומשפחתה המורחבת נוסעים לקרובי משפחתם "החילונים" בגליל, שם הם משתתפים איתם בשמחת היום, כולל מנגל בשרי (הבשרים מובאים מירושלים בהשגחת בד"ץ עדה החרדית) כך שנים ארוכות היא נוהגת.

המבקרים מאחלים לבעלת הבית שלא ירחק היום וקרוביה "החילונים" יבואו לבקר ביום העצמאות במאה שערים לחגוג את היום. בעלת הבית מצטחקת ומפטירה "רק ששכני הנטורי קרתא לא ישמע אותכם".

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט "שלום זכור בבית ההלוויות": ישראל שפירא חזר נרעש מסיור חנוכיות הופיע לראשונה ב-קו 400.

אתם שואלים ובצדק, מה מיוחד בקמפיין הנ"ל, והרי חדשים לבקרים מועלים קמפיינים של קופות צדקה שונות, החל מ'שעה תשיעית בדקה התשיעית ביום התשיעי בחודש התשיעי מנין של תשעה צדיקים יתפללו עליך', וכלה ב'ארבעים יום יתפללו עליך 40 תינוקות של בית רבן במבחר מקומות קדושים'.

ובכן, בזווית המודעה צדה את עיניי ההבטחה על "תפילה מיוחדת של שליח הקופה בארבעת המקומות המסוגלים", כאן סקרנותי בערה בי, מהם הארבעה המקומות המסוגלים?

הדבר הראשון שצד את עיניי, הוא שהגרפיקאית המוכשרת הביאה תמונות של חמישה מקומות והם הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רחל, ציון הרשב"י וקבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה ואילו במודעה נמסר "רק" על ארבעה מקומות מסוגלים. איזה מקום נוריד כי הוא לא זכה להיות מתוך הארבעה, וכך יישארו ארבעה, ככתוב בגוף המודעה?

מי המציא את ערי הקודש?

לרגע נזכרתי במושג המפורסם "ארבעת ערי הקודש" (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) שמקובל להוסיף עליהם את המילה "תובב"א" (תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן). ממחקרון שערכתי על המסורת שלהם, גיליתי לתדהמתי שאין להם מקור לא בתורה, לא בש"ס לא במדרשים, ואף לא בראשונים.

והסיפור המרתק מתחיל מהמאה ה-17 עת התחדש הישוב היהודי בארץ הקודש, והחלו יהודי ארץ ישראל לקבל תרומות מיהודי התפוצות, אז התפשט המושג "ערי הקודש" על הערים שיהודים התגוררו בהם – ירושלים חברון וצפת – כדי שיהיה קל לאסוף תרומות. בשנת ת"ק (1740), רבי חיים אבועלפיה, שחידש את הישוב היהודי בטבריה, צירף גם אותה לשלוש שקדמו לה, ומיני אז התקבל המושג "ארבעת ערי הקודש".

האמת היא שרק ירושלים מכונה "עיר הקודש", כמו שניבה ישעיהו "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ" (שם נ"ב א') וכן נחמיה "לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת בֶּעָרִים" (שם י"א א')

וכן שמעון בן שטח מכנה את ירושלים עיר הקודש כשקורא לרבי יהושע בן פרחיה מאלכסנדריה: "שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש" (סוטה מ"ז ע"א).

וכן נערכו בה אירועים מכוננים לעם ישראל, ראה דברי הימים ב' ג' א':

"וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי"

וכן חז"ל דרשו על עקידת יצחק שנערכה במקומו של בית המקדש:

"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב ב)

על פי דברי חז"ל, היה בעבר מטבע מיוחד, עליו נחרטה ירושלים עיר הקודש: "ת"ר איזהו מטבע של ירושלים? דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקודש מצד אחר" (ב"ק צ"ז ע"ב). למעשה, חכמים בדורות עברו "צירפו" את חברון – משום האבות הקדושים הטמונים בה, צפת – משום המקובלים הרבים שהתגוררו בה, וטבריה – משום בארה של מרים השרויה בכינרת.

וכך הגעתי למסקנה שהמושג "ארבעת ערי הקודש" נוצר כדי להגביר את התרומות ללומדי הכוללים, על מנת להחזיק את לומדי ארץ ישראל שעסקו בתורה בקדושה וטהרה, והוא הוא המקור של גדולי ישראל שליט"א, על "ארבעה מקומות מסוגלים" – כדי להגביר את התרומות לעניי העיר (ראה את מדרש חז"ל שהראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון את הדורות העתידיים ואת מי שינהיגו אותם, 'דור דור ודורשיו', דור דור ומנהיגיו).

קדושה אלטרנטיבית: אשדוד, ערד וחצור

המושג עד ימינו לא ברור דיו, ובעבר לקחתי לטיול ילדי ת"ת מחסידות גדולה מאד, ושאלתי אותם מהם ארבעת ערי הקודש – בתקוה שאחדש להם מושג שגוי בהיסטוריה – וכולם נענו לי בחדוה "ירושלים, אשדוד, ערד וחצור". ופניי חפו.

הסיפור לא מסתיים כאן. לאחרונה גיליתי שהגאון המפורסם רבי יעקב אדלשטין פסק שאין הבדל בכל עיר ועיר בארץ ישראל, וטבריה צפת חברון יפו ורמת השרון הינם קדושים באותה רמה, ועדיין הציבור אינו מודע כיאות לאמת ההיסטורית (הובא בגליון "גאון יעקב" רכ"ב ראש השנה תשע"ט).

כך התרשמו התיירים מערי הקודש

על מקורות גדולי ישראל בדבר ארבעת ערי הקודש, הרי הם נמצאים בכל שו"ת מהתקופה הנ"ל, אולם מדהים לדעת שאף מכתבי התיירים הנוכריים שביקרו בארץ הקודש בתקופה זו, ישנם ציטוטים מדהימים המלמדים על הלך רוחם של יהודי הארץ.

ובכן, הנוסע ויליאם טורנר כותב ב-1815 על עם ישראל:

"המקומות בהם הם משתוקקים למות, הם ירושלים, חברון, צפת וטבריה. שלושת המקומות האחרונים, מעלה יתירה להם, שהם נערצים על ידי אבות אבותיהם מזה דורות קדומים"

אלכסנדר ויליאם קינגלייק, שביקר בארץ בשנת 1834 לא קרא טור זה, ולכן הוא כותב:

"טבריה היא אחת הערים הקדושות לפי התלמוד"

גם יוהאן נפומוק ויזינו, שביקר בטבריה בשנת 1837, מציין ביומנו:

"לפי התלמוד ארבע הערים המקודשות ליהודים הם חברון טבריה וצפת, שני האחרונות נהרסו כליל על ידי רעידת האדמה"

ולסיום ניפרד עם תיאור משעשע של תייר נוצרי בשם גריגורי מ. וורטאבט שסבר, כך נראה, שערי הקודש זכו לתהילתם בשל כוכבי יופי ולא בשל קדושת לומדי התורה. בתום סיורו בארץ ישראל בשנת 1855, הוא כותב על צפת וטבריה את הדברים הבאים:

"מצבם של שני מקומות אלה הוא דומה בהחלט: הבתים רוחשים לכלוך, והרחובות – אין להתקרב אליהם ממש מחמת הריח הנודף מהמאורות המשמשות תחליף לבתים. צפת וטבריה גם יחד שייכים לארבעה מקומות הקודש של התלמוד. אם אלה הן ערי הקודש שלהם, מתאר אני לעצמי עד כמה מגיע לכלוכן של הערים החילוניות שלהם…?"

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט קופת העיר לא לבד: כך מותגו "ערי הקודש" לצרכי תרומות הופיע לראשונה ב-קו 400.

הויכוח בדבריו הוא מהותי ביותר. רבני הציבור הדתי לאומי סוברים שעיקר דבריו של הרמב"ם הוא שחג החנוכה הוא לזכר המלכות שחזרה לישראל יתר על 200 שנה. למרות שהמלכים שלה היו רשעים כגון המלך ינאי רצח את כל הסנהדרין, או הורדוס, אותו רוצח גדול, שהרג את כל זרע המלוכה מבית חשמונאי. ומכאן מוכח שגם מדינת ישראל למרות השלטון החילוני, שאינה רוצחת את חכמי ישראל היא טובה מאד.

במבט שטחי, לכאורה דבריהם נופת צופים. אך כדי שנעשה סדר בדברים, תחילה נביא את לשונו המלאה של הרמב"ם:

"בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות; ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים, עד החורבן השני".

כאמור מסוף דבריו "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים" לקחו המזרחי ראיה לשיטתם.

ובכן: ראשית נביא את דברי החזון איש על שיטת בריסק בהבנת דברי הרמב"ם, הן ידוע אסכולת בית בריסק שכל דברי הרמב"ם הינם דיוקים בכל מילה ובכל אות, וכל פעם שיש סתירה ברמב"ם, הרי שהיו לו כוונות עמוקות, והדברים ידועים ומפורסמים לכל מעיין בספר "רבי חיים הלוי על הרמב"ם".

אך לא כן היא שיטת רבינו החזון איש. הוא בפשיטות סובר שאם אכן הרמב"ם היה מתכוון לסברות שמתכוון אליהם הרב מבריסק, הרי שהוא היה כותב אותם… אם הוא לא כתב אותם – הרי שהוא לא התכוון אליהם.

וידוע בשמו של הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שאמר במילים יותר בוטות: "הרמב"ם יושב בשמים ומעלה חיוך מכל מי שמדייק בדבריו, ואומר לעצמו "יפה, לא חשבתי על זה".

ואם כן התשובה פשוטה, אי אפשר לדייק מדברי הרמב"ם ולהוכיח על "מלכות ישראל חילונית שהיא קדושה לדבריו".

אולם גם אם נחמיר כשיטתם של שושלת בריסק, הרי שהדברים שמייצגים רבני המזרחי הינם סילוף חמור ומראה על אי הבנת סעיף ברמב"ם.

ונבאר, בגמ' בעבודה זרה [ט:] נכתב: "מאה ושמנים שנה קודם שנחרב הבית פשטה מלכות הרשעה על ישראל"- וודאי שקשה להגדיר תקופה שפשטה מלכות הרשעה על ישראל בכלל "חזרה המלכות לישראל".

בנוסף, מחלקת הגמרא שם בין מלכות בית חשמונאי לבין מלכות הורדוס, ומשמע שרואה את שתי המלכויות כשני דברים נפרדים ושונים זה מזה. אם כן קשה, כיצד מחברם הרמב"ם יחד למלכות אחת?

יתרה מכך, בספר דניאל [י"א כ'] כשמתואר ניצחון החשמונאים ועלייתם למלוכה מופיע התיאור הבא:

"וְעָמַד עַל כַּנּוֹ מַעֲבִיר נוֹגֵשׂ הֶדֶר מַלְכוּת וּבְיָמִים אֲחָדִים יִשָּׁבֵר וְלֹא בְאַפַּיִם וְלֹא בְמִלְחָמָה"

ומפרש שם המצודת דוד (ובאופן דומה ברש"י)

"כי האחים הורקנוס וארסתובלוס יתקנאו זה בזה בדבר המלוכה ויביאו הרומים על עצמן למשול בהם כמ"ש ביוסיפון"

הרי שלא הייתה מלכות ישראל אחת.

כמו כן, הרמב"ם בתחילת דבריו, מדבר על התורה והמצוות שהיוונים לא נתנו לקיים:

"בבית שני, כשמלכי יון גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם".

אח"כ הוא ממשיך על בית המקדש שחרב:

"ונכנסו להיכל, ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות; וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם אלהי אבותינו, והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים, והרגום, והושיעו ישראל מידם; והעמידו מלך מן הכהנים".

ופה מגיע המשפט "וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנים", וסיום דבריו "עד החורבן השני".

מסיום דבריו נראה שהוא התייחס לבית המקדש, שהרי כתב "עד החורבן השני", ונשאלת השאלה, מה הזכיר הרמב"ם את החורבן השני? הרי אם הוא מדבר על מלכות ישראל (כשיטת רבני המזרחי) המתבקש שיסיים את דבריו "עד שכבשו הרומאים"! וניטל מלך מישראל.

אלא פשוט לומר שכמו שהרמב"ם כתב מפורש בתחילה על התורה המצוות שנאסרו ללמוד ע"י היוונים, וכן הזכיר את בית המקדש שנחרב בידי היוונים. ובדיוק כמו סוף דבריו – שכותב "עד החורבן השני" – כוונתו לחורבן בית המקדש, וזה כוונתו במילים "וחזרה מלכות לישראל על מאתים שנה", מלכות כוונתו היא בית המקדש.

והרי הרמב"ם לא היה טיפש ח"ו. הוא ידע היסטוריה. הוא ידע שינאי הצדוקי, הורדוס הגר אדומי, והנציבים הרומאים – לא היו תקופה טובה ליהדות. כל דבריו במילים "מלכות ישראל" כוונתו לבית מקדש,  ועל זה הוא שמח שנשאר בית מקדש "יתר על מאתים שנה" שסופו היה "בחורבן השני".

לעניות דעתי, מי שלא לומד כך רמב"ם, הרי שהוא מוכיח על עצמו שאינו יודע ללמוד רמב"ם ומוטב שיניח את היד החזקה ויתעסק בספרים אחרים.

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט רבני המזרחי, במחילה, לא הבנתם את הרמב"ם הופיע לראשונה ב-קו 400.

הטעם הפרסומי: הילדים הופכים לסוכני הנס

רבי אברהם אבלי הלוי גומבינר, מגדולי רבני פולין במאה-17, כתב בספרו ה'מגן אברהם': "נוהגין הנערים העניים לסבב בחנוכה על הפתחים", וציטט את רבי שאול ב"ר דוד, בספרו טל אורות שכתב: ובחנוכה מחויב ליתן בפרט לנערים לומדי תורה, שסוד שמ"ן הטוב משפיע עליהם. והנס נעשה בפך קטן רמז על הפכים הקטנים הם הנערים, החוזרים לפרסם הנס, שהם מלאים שמן זית זך".

הטעם החינוכי: כסף תמורת עול תורה

הגאון ר' אליהו כי טוב כתב בספר 'התודעה': "וכן היה מנהג בהרבה קהילות ישראל שבימי החנוכה שקדו על חינוך הבנים ופרנסי הקהל היו נאספים לתקן תקנות כדי למשוך לתורה את נערי בני ישראל והמון העם. כי חנוכה מלשון חינוך, ועיקרו של חינוך הוא חינוך הבנים לתורה. ומן הטעם הזה מקובל ברוב בתי אבות בישראל שהאבות נותנים מעות חנוכה לבניהם, כלומר, מתנות אלה שאתם מקבלים היום, כדי שתקבלו עליכם עול תורה לתמיד".

וכן מובא ממרן הרב מפונביז' ממקימי עולה של תורה בארץ ישראל ביאר את טעם מנהג נתינת 'דמי חנוכה' לילדים, מפני שהיוונים אסרו ללמוד תורה, ומסתבר שאף הילדים השתתפו איתם בלחימה כיון שבמהלך הלחימה נסגר התלמוד תורה, וכאשר ניצחו אותם ורצו להחזיר את הילדים ללימוד, נתנו להם קצת כסף כדי שילמדו, כי זו הדרך לחבב על הילדים את הלימוד.

ולכן מפורסם על כל גדולי ישראל שחילקו מעות דמי חנוכה, החפץ חיים, הסטייפלר זצ"ל חילק דמי חנוכה לבנו שר התורה הגר"ח קנייבסקי וכן אדמורי"ם רבים מצטלמים כשהם מקיימים את המנהג הקדוש – דמי חנוכה.

תחליף לאטרקציות של חגאות הנוצרים?

חכמי ספרד הידועים בחקירותיהם אחר מנהגי האשכנזים בדורות האחרונים, חקרו אודות מנהג 'דמי החנוכה', והגיעו למסקנות שונות בתכלית מגדולי האשכנזים.

וכך הביא מרן הרב מאיר מאזוז ראש ישיבת "כסא רחמים", בגיליון 'בית נאמן' מתאריך פורים תשע"ט:

"הגאון רבי שם טוב גאגין (ראש ישיבת עץ חיים בלונדון, מחכמי מצרים ולונדון בתחילת המאה ה-20, הוסמך לרבנות ע"י ראש ישיבת וולוזין רבי חיים ברלין בנו של הנצי"ב מוולוזין, חיבר עשרות ספרים. י. ש.) כתב שבתחילת השנה של הנוצרים היו אנשים מבוגרים מתחפשים לכל מיני שטויות, ומביאים מתנות וכסף לילדים כי זה אותו האיש (בחו"ל קראו לו 'פפא גואל', פפה זה אפיפיור). באו נערים יהודים והלכו להורים שלהם, ואמרו להם: הנה ילדי השכנים שלנו מתחפשים ומקבלים כסף, גם אנחנו רוצים להתחפש ולקבל כסף… אמרו להם: עוד מעט יגיע חנוכה וניתן לכם כסף, 'חנוכה געלט', ותחפושת ניתן לכם בפורים".

עד כאן לשונו הטהורה של הרב מאזוז.

ובהקשר לזה אביא פה את שכתב אחד מגולשי פורום 'אוצר החכמה', הדר בגלות ארה"ב בעניין:

"ביום ששי האחרון היה מה שנקרא בארה"ב בלק פריידי, והוא יום הקניות הגדול ביותר בשנה שאנשים ממש אחוזי אמוק מוציאים את מיטב כספם על מבצעים מוזלים ומתפתים לקנות אף דברים שמעולם לא עלה על דעתם. היום הזה החל כאשר בארה"ב יום החמישי האחרון של חודש נובמבר נקרא חג ההודיה על זאת שזכו יושבי אניה מסוימת לבוא לחוף מבטחים וחוגגים אותו ע"י אכילת תרנגול הודו. להרבה אנשים העובדים ניתנת חופשה ארוכה ואף לא הולכים לעבוד ביום ששי. כידוע בסוף דצמבר יש את חג המולד בו נהוג לתת מתנות, ויום שישי זה הוא היום האחרון בו יש יום חופש במשך השבוע (שאינו סוף שבוע -שבת ראשון) לעשות קניות, ואכן מנצלים זאת עד שהדבר נעשה ממש לטירוף רבתי ומין חינגת קניות בלתי נשלטת.

"כעת נודע לי שגם על תושבי א"י לא פסח יום זה ומנהג אמריקה השתרש גם בין יושבי הארץ ואף החרדים מביניהם. האם באמת ראוי למשפחות בני תורה להשתתף בחינגא זאת שהיא ממש בגדר בולמוס של קניות ושאח"כ מצטערים על הרבה מהם. האין זה בגדר מנהג גויים (למרות שאין בו סממני דת). הרבה מהדברים שקונים בבלק פריידי הזה זה מתנות לילדים לחנוכה, שפה כבר יש בעיה שכן אין כמעט ספק שהמנהג בא מכך שהגויים קונים מתנות (איש לרעהו וילדיו) לחגא שלהם. אז האם זה נקרא חוקות הגויים?!".

נעזרתי במאמרו של הרה"ג ר' אריה פלשניצקי (מתוך רבעון 'שערי הישיבה' חנוכה, תשע"א)

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט נתתם לילדים דמי חנוכה? בואו ללמוד מאיפה הכל התחיל הופיע לראשונה ב-קו 400.

שאלת השאלות היא על רבי יהודה הקדוש מסדר המשנה, מדוע לא חיבר מסכת מיוחדת על חג החנוכה, כמו על סוכות ופורים? והרי בוודאי גם התנאים התדיינו בדיני חנוכה, כמו האמוראים? (התשובה שפורים וסוכות אירעו בתקופה בה היו נביאים, אינה מספקת, הרי עם ישראל זקוק לדעת הלכות, וכתיבת המשנה באה לענות על צורך זה, לכתוב את התורה שבעל פה שהלכה ונשתכחה

הגר"א: מסכת חנוכה הייתה ונעלמה

ובכן, ידועה דעתו של החתם סופר בעניין, ותכף ניגע בה. החידוש במאמר זה שאינו ידוע, הוא ששאלה זו ע"פ דעת קודשו של הגר"א מוילנה, אינה מתחילה. ובתחילת ספר "רב פעלים" לרבנו אברהם בן הגר"א, הוא כותב בשם אביו שבמהלך הגלות נאבדו מעיני הלומדים מאות מדרשים ומשניות, ורק יחידים כמו הרוקח, ורבי מנחם די לונזאנו נשארו אצלם והם מזכירים אותם בספריהם.

לאחר שמזכיר מסכתות קטנות, כגון מסכת כותים מסכת גרים מסכת ציצית, מסכת גיהנום, הוא מזכיר את מסכת 'ארץ ישראל' ואת מסכת 'חנוכה' שנעלמו מעינינו במהלך הגלות.

החתם סופר: מסדר המשניות כעס על החשמונאים

לעומת דעתו של הגר"א, החת"ם סופר מביא דעה שונה, שהובאה על ידי נכדו רבי שלמה סופר אב"ד ברגסס בספרו חוט משולש (לא נדון כאן האם חוט המשולש מייצג את החת"ס או לאו – כפי שהעיד הרב פנחס מילר רב העיר נצרת עילית בספרו "עולמו של אבא" מפי נכדת החת"ס, שסוברת שבן דודה אב"ד ברגסס לא מייצג את סבם החת"ס – כשם שלא נתדיין האם רבי אברהם בן הגר"א מייצג את אביו הגדול ואכמ"ל).

ובכן, החתם סופר סובר שרבי יהודה הנשיא השמיט את נס חנוכה מהמשניות, מפני "שתפסו המלוכה ולא היו מזרע דוד המלך, וזה הרע לרבנו הקדוש", כידוע רבי יהודה הנשיא היה מצאצאיו של דוד המלך, וסובר החת"ס שרבי יהודה כעס על החשמונאים שלקחו את המלוכה בכח, ולכן לא סיכם את הלכות חנוכה במשנה.

ובכן, חידוש זה המיוחס לחת"ס שאין לו מקור אחר מספריו, הכעיס את תלמידו רבי יהושע וינברג בעל שו"ת מהריא"ץ שכתב כך:

"ח"ו לומר על רבנו הקדוש, כאילו בגלל כבודו וכבוד בית אבותיו הוא נמנע מלפרסם הנס. מה שרבנו הקדוש לא הזכיר נס חנוכה במשנה לא היה משום פגיעה בכבוד בית אבותיו, אלא אדרבא כוונת מרן ז"ל דגם את זה עשה רבנו הקדוש לשם שמים, כמו שכל מעשיו היו לשם שמים, כלומר מאחר שהחשמונאים שעל ידיהם נעשה הנס, תפסו המלוכה מזרע דוד, ולהכי לא הזכירם במשנה, ולא מחמת כבודו וכבוד בית אבותיו".

אם אנו יורדים לסוף דעתו של הרב וינברג, כוונתו היא שמפני שהחשמונאים חטאו בכך שנטלו את המלוכה שלא כדין, רבי יהודה הנשיא לא הזכירם במשנה, אבל ח"ו לחשוד שעשה זאת מאינטרסים אישים שנקם בהם ע"כ שהם נטלו מאבותיו את המלוכה.

ובכן, פולמוס זה בדעתו של החת"ס ע"פ הגר"א כפי שמוסר לנו בנו רבי אברהם, בטל מעיקרו, כיון שרבי יהודה הנשיא כתב מסכת חנוכה, ורק היא נעלמה מאיתנו.

ההסבר של סבא ליישור ההדורים

סבי הגאון רבי שלום צבי היה גאון עצום. יליד העיר בריסק מקורבו של הגרי"ז סולוביצ'יק, למד בישיבת מיר בליטא, ובמלחמה גלה עם רבותיו לשנחאי. בעלייתו לא"י שירת שרות סדיר בצה"ל ברבנות הצבאית, ומידי ערב פסח נשלח למילואים בהכשרת מטבחי צה"ל. במקביל הוא מונה לכהן כר"מ בישיבת וולוזין בבני ברק, ולאחר שפנה אליו ראש ישיבת מיר הגרא"י פינקל, נענה לכהן כמשגיח קטן בישיבה לצד בנו הגרח"ז פינקל והגר"י לווינשטין, אח"כ כיהן כמשגיח בישיבת "אש התורה" בבני ברק, וכן מונה לכהן כמשגיח בישיבת "בית התלמוד".

בספרו "המאור שבתורה" (חנוכה עמוד כ') מיישב הוא הכול באופן נפלא, ומביא בשם ספר "בית נפתלי" שרבי יהודה הנשיא לא כתב מסכת שלמה בדיני חנוכה, בדיוק כמו שהמשנה לא הביאה מסכת שלמה[1] את ענין ציצית תפילין ומזוזה (וכן הרמב"ם כתב זאת בפירוש המשנות פרק התכלת) כיון שהדברים הללו היו מפורסמים.

ומביא מהחת"ס (גיטין ע"ח) שכתב מפורש כך, שבזמן המשנה היו רגילים בנר חנוכה, ולכן לא הביאו זאת בדיוק כמו תפילין וציצית, ואם כן ציטוטו של בעל חוט המשולש אינו נכון. אומנם סבי מנסה לחלק בין דיני חנוכה שהיו ידועים, ולכן המשנה לא הזכירה אותם. לבין ניסי חנוכה שלא הזכיר מחמת הסיבה שלקחו לו את המלוכה. וכך יוצא שגם דעתו של נכד החת"ס בספר "חוט המשולש", וגם אמרתו של החת"ס שדברים שהיו רגילים בהם, הוא לא כותב עליהם משנה.

[1] במנחות פרק ג' ז' מובא הלכות מנורה, ובמנחות פרק ד' א' מובא הלכות ציצית, אך לא ייחדו להם מסכת שלמה

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט משניות שנעלמו או נקמת המסדר? פולמוס 'מסכת חנוכה' הופיע לראשונה ב-קו 400.

גם בציבור הדתי לאומי ישנן מחלוקות נוראיות, ולבתי מדרש מסוימים לא נכנסים ספרי לימוד של רבנים מסוימים. באחד המקרים הוציאו במוצהר ספר של רב שאינו מזוהה עם ציבור כה או אחר, במקרה אחר רב גדול אמר על רעהו ראש ישיבה מפורסם "הוא מלמד תנ"ך של יש"ו, לא של משה רבנו". והיה גם ראשון לציון שאמר על רב ישוב "אינו יכול להורות בנידה, הרי הוא מכשיל את בנות ישראל".

לא נאריך בסיפורים הכואבים, אך השבוע אנו מציינים את יום פטירתו של אחד מגדולי עמנו הגאון האדיר ר' שלמה לוריא (המהרש"ל) זצוק"ל (1510-1573) מחה"ס חכמת-שלמה, ים של שלמה, ועוד.

ראש ישיבה, דיין ורב

רבינו הגדול היה נצר לשושלת של רבנים גדולים  ומפוארים. אביו ר' יחיאל לוריא, כיהן כאב"ד בעיר סלוצק, סבו הגאון ר' אברהם לוריא אב"ד בריסק בליטא, נין הגאון ר' יחיאל לוריא אב"ד הראשון בריסק.

משפחתו של רבינו מיוחסת דור אחר דור עד לרש"י הקדוש ועד דוד מלך ישראל. אביו של רבינו הגדול ר' יחיאל רבה של סלוצק נפטר בצעירותו של רבינו, ורבינו משם נסע לבריסק והתחנך בבית סב אמו הגאון ר' יצחק קלויבר זצ"ל שהיה אז רב של העיר וורמזיייא, ולפנים רבה של פוזנא.

בשנות נעוריו למד רבינו תורה מפי סבו שהתחנך על ברכיו, תורתו של רבינו הייתה נלמדת בתכלית העיון והדקדוק כפי שהתחנך מפי הוריו ורבותיו, וכבר בשחר נעוריו היה בקיא בכל חדרי התורה ראשונים אחרונים כאחד והיה מדקדק ומפלפל בדבריהם כאילו חיו בדורו.

בשנת כ"ה לחיי רבינו, נשא לאישה בעיר בריסק את מרת ליפקא ע"ה, בתו של הגאון ר' קלמן הבקשטן רבה של אוסטרוה זצ"ל. רבותיו שראו בו מורה דרך גדול, מינוהו לראש ישיבה כבר בצעירותו, ובגיל 25 בלבד התמנה רבינו לכהן בתפקיד זה. בגיל 29 שנה לחייו התמנה רבינו לדיין בעיר בריסק, הדיין הצעיר ביותר שהתמנה אז, בשנת ה-34 לחייו, לאחר פטירת חמיו הגאון ר' קלמן הבקשטן זצ"ל, כיהן רבינו תחתיו כרב קהילת אוסטרוה בוולהין.

מנויו של רבינו קיבלה משנה תוקף בצו מלכותי. רבים שחרו לפתחו של רבינו – על אף תקיפותו והתבטאות היוצאות דופן – מכיוון שהיה חד בדורו עומקותו ועיונו הרקיעו שחקים ורבינו הגדול היה מקפיד על כל אות ומילה שלא תהיה מיותרת בכתביו כפי שנהגו בדורות קודמים יותר. רבינו העיד על עצמו שלא חרץ את גזר המשפט עד שכל ספר ומחבר שהיה בזמנו היה לומדו מרישא לסיפא והיה מנפה דבריהם בשבע נפות ויותר ורק לאחר מכן חורץ את הדין והמשפט אשר יעשה.

בהקדמתו לספרו ים של שלמה (מסכת יבמות), העיד על עצמו שנתיים ימים עסקתי בלימוד מסכת יבמות ולא הגעתי אלא לחצי המסכת, ומסכת כתובות למדתי בשנה אחת רק שני פרקים, וחצי שנה למדתי פרק מצוות חליצה ביבמות.

נגד ה'אבן עזרא'

בין היתר יצא חוצץ כנגד פרושו של האבן עזרא

"החכם ר׳ אברהם א״ע אשר לא היה בעל תלמוד ורוב בנינו ופירושו על דרך התכונה והטבעים וקבלות חיצוניות, והתריס בכמה מקומות נגד דברי חכמי התורה והתלמוד, ומה שהוא מן התורה כתב שהוא מדרבנן, ומה שהוא מדרבנן עשאו לדברי תורה, והאיסור עשאו היתר והיתר עשאו איסור או מבלי השגחה ידוע״.

כאן מסתייג המהרש״ל וכותב: ״וכבודו במקומו מונח, כי חכם גדול היה, ואין משיבין הארי", אך מיד ממשיך:

״כי אין הולכין אחר פירושו לא לאיסור ולא להיתר, לא לחיוב ולא לפטור, שהרי כתב כמה פעמים נגד ההלכה אפילו נגד חכמי המשנה ונגד אמוראי התלמוד בלי מספר. ואמת שמעתי אומרים עליו שכך היה מכריז והיה מודיע לרבים שאינו רוצה לישא פנים אלא לפרש עד מקום אשר שכלו מגיע לולא הקבלה, כאשר רימז בקצת מקומות בפי׳ התורה ׳לולא הקבלה הייתי אומר׳ וכו', ולא צדקו דבריו בעיניו, ולפי דעתי שכבר נתן עליהם הדין, כי נתן יד למינים ולצדוקים ולקלי האמונה, אני הגבר אשר ראה עני עמו, ואף כל זאת ששיבח אותו הרמב״ם ונתן לו עטרה – החרשתי, כי דרך קצת בדרכיו בענין חכמות…״.

המהרש"ל כתב את ספרו 'ים של שלמה' על כל הש"ס, אך לנו לא נותרו אלא החיבורים על מסכתות ביצה, יבמות, כתובות, גיטין, קידושין, בבא קמא וחולין. רבינו חיבר את ספר האיסור והיתר שלו וכונה בשם הגהות שערי דורא. בין היתר התכתב רבינו עם הרמ"א הקדוש רבינו משה איסרליש, אלא שרבינו התבטא עליו בחריפות בספרו שערי דורא סימן לג' והוכיחו על ספר חורת חטאת שלא כתב בדקדוק הלשון וכתביו מהווים חומה פרוצה.

נגד הרמב"ם והבית יוסף

על הב"י התבטא רבינו מניין לו ללכת אחר רוב הפוסקים הרי"ף הרא"ש והרמב"ם, בלי להביא את הדעות האחרות החולקות בדבר ולהכריע מתוך הסוגיא כמותם, ומטעם זה רבינו יצא אף נגד דרכו של הרמב"ם בהלכותיו וסלל דרך חדשה, ע"פ לימוד מעמיק ופלפול גדול בתלמוד ראשונים ואחרונים כאחד ורק לאחר מכן היה חורץ רבינו את גורל הדין-והמשפט.

אולם החיד"א בערך ספרים מערכת ראשית חכמה כתב שהמהרש"ל למרות יושבו על מדין, היה שוכר אדם אחד שיוכיחו בכל יום כשעה אחת על מעשיו שצריך לתקן, וכל זה לגודל ענוותנותו.

באורח נס: נמנעה מתקפה על האר"י

מסופר על רבינו שבאותם הימים שמע שיש צדיק בארץ ישראל בעיר צפת שהוא מחולל ניסים ונפלאות מעל הטבע רבינו התנגד לדרך הזו (האריז"ל) והיה סבור שמעשיו הם מעשה כשפים, ורצה לצאת במחאה כנגדו ולהחרימו, אולם האריז"ל שצפה זאת ברוה"ק פנה לתלמידיו המהרח"ו ור' ישראל סרוג זצ"ל וביקש מהם שלא ימתינו ויצאו לדרך (לובלין) ושם ידברו עם רבינו המהרש"ל שיחזור בו ולא יצא נגד רבם. רבינו האר"י הבטיח להם שבזכות מעשה זה, יזכו לראות את פני משיח.

על פי התיאור – שנשמע מפי הרב יאשיהו פינטו – כאשר פנו לדרכם, הוגש להם שטיח מעופף שישבו על גביו וחיש הבזק מהר יצאו לדרכם ללובלין ואכן לאחר מספר דקות הגיעו לשם ופגשו את משיח בן יוסף. לאחר מכן הגיעו לישיבת לובלין, ושם מצאו את המהרש"ל שהוא עומד ומתפלל תפילת שמונה עשרה כאשר כל התלמידים ממתינים שיסיים תפילתו והתפילה התארכה זמן רב. אמרו תלמידי האר"י הקדוש לחזן: אין אתם צריכים להמתין את רבכם מאחר שהוא ראשו עוסק בסוגיית סוסים? 

התפלאו התלמידים, כיצד תלמידים הללו הלבושים כאנשי ארץ ישראל יודעים מה שיש במחשבת רבם? לאחר שהסתיימה התפילה התנצל המהרש"ל באומרו לפני התפילה באה אישה רכובה ע"ג סוס ושאלה שאלה, ואני בתוך התפילה נזכרתי בסוס שרכבה.

לאחר מכן שאלם רבינו (המהרש"ל) מנין אתם ידעתם שאני עוסק בסוגייא זה השיבו אנחנו תלמידים של רבינו האר"י הקדוש מצפת והוא אדם גדול ובקיא בחוכמת הפרצוף ואנו תלמידיו שלמדנו חוכמה זאת ממנו, ואף לימדנו כל הש"ס כולו, שאל ממנו שאלה ונענה לך מהיכן שתרצה לפני שתצא נגדו להחרימו.

לאחר שרבינו ראה את גדלותם בתורה  שאל להם, מדוע באתם הנה? השיבו לו רבינו האריז"ל שלחנו מאחר שראה שאתה רוצה להחרימו, תיכף ומיד שראה את גדולתם בתורה חזר בו וביקש את סליחתו של רבם שהיה סבור שמעשיו מעשה כשפים מצד הסט"א.

האברך, האשה השנייה ותחיית המתים

ולסיום, הנה מעשה מדהים, שנכתב ע"י האדמו"ר מגור בעל ה'אמרי אמת': זוג נשוי שחיו בלובלין לא זכו להיפקד בילדים. הבעל היה עובד לפרנסתו והאישה הייתה יושבת בבית בעלה,. לאחר שהבעל שמע על ישיבתו של המהרש"ל, בערה נפשה מחשקת התורה, ומאוד היה חפץ ללמוד תורה בבית המדרש. הוא פנה לאשתו וביקש ממנה אם מסכימה שהוא ישב וילמד תורה והיא תפרנס תחתיו.

האישה נאותה וכך היה הדבר מספר שנים.  אותו אברך ישב ולמד תורה עד שנעשה לאילנא רברבא. לעומת זאת בריאות אשתו שהייתה עובדת מבוקר ועד ערב התרועע ומצבה הנפשי הלך והתדלדל עד שהייתה עומדת להיפטר מן העולם. בשעה זו קראה לבעלה שהיה סועדה במיטת חוליה וביקשה ממנו מאחר שהיא שנים רבות מסרה נפשה והקריבה למענו ביקשה ממנו שישבע לה שלא יישא אישה תחתיו כדי שיהא נאמן לה אף במותה (להיות עמה חלקה בעוה"ב). האיש שנחרד לאמרותיה של אשתו ובירכה בברכת ימים ושנים רבות לא הסכים למשמע אוזניו, אולם כעבור מספר שבועות נפטרה אשתו והלכה לבית עולמה.

כמובן שאותו האברך ישב ולמד בישיבתו של המהרש"ל ולא נשא אישה. כאשר נודע לרבינו שאין לאברך הזה ילדים שאלו מדוע אתה לא תנשא ותביא ילדים השיב שאין הוא יכול מאחר שהוא נשבע לאשתו הראשונה שלא יישא אישה אחרת תחתיה, הרב המהרש"ל פנה אליו והתיר לו את שבועתו בטענה שהנשבע לבטל דבר מצווה אין שומעים לו והתירו להינשא לעלמא ולשמוע שידוכים, אולם לאחר שבא האברך בברית הנישואים לאחר שבעת ימי המשתה – נפטר והלך לבית עולמו.

כל חכמי לובלין הזדעזעו למשמע אוזניהם כיצד דברי רבם התפוגגו כלו היו ובאו לספר לרבם על מה שאירע עם אותו אברך. רבינו ביקש מהם שיעשו הטהרה ויספידוהו ויקברו אותו אולם לא יסתמו את הגולל, ושם בשעת מעשה רבינו כתב בפתק שהוא גוזר להשיב את נשמתו של אותו אברך לחיים מאחר שהוא עשה ע"פ דין תורה כמו שפסקתי ושיראה האברך את הפתק בבי"ד של מעלה.

ואכן באותה הלילה שב האברך לבית חמיו ליקח את אשתו, אולם לא רצתה אותה אישה להתחתן עמו שמא שד הוא. רבינו התפלל לשר של שכחה שכולם ישכחו ממעשה שהיה כאילו הוא נפטר ובכך יישאר הוא אצל אשתו השנייה כמו שהיה בתחילה וכך היה.

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט נגד האבן העזרא והרמב"ם: כל מלחמות המהרש"ל הופיע לראשונה ב-קו 400.