מַלְאַךְ הַמָּוֶת מִסְתּוֹבֵב בֵּין הַחֲצֵרוֹת

מִשַּׁחַר לְטֶרֶף וּבְקַלּוּת הוּא מוֹצֵא

חַרְבּוֹ שְׁלוּפָה וְהוּא כּוֹרֵת בְּאִבְחַת

הַשָּׂטָן מְבַקֵּשׁ מִנְחָה. לֹא מַבְחִין בֵּין דָּם לְאָדָם

הוּא מְמַלֵּא אֶת כְּרֵסוֹ בְּעוֹד וְעוֹד גֻּלְגָּלוֹת 

שֶׁמִּמָּחָר בַּבֹּקֶר לֹא יִקְרְאוּ לָהֶם בְּשֵׁם.

מִמָּחָר יִהְיֶה לָהֶם מִסְפָּר רָשׁוּם בִּדְיוֹ וִירְטוּאָלִית

חוֹלֶה מִסְפַּר אַלְפַּיִם וּמַשֶּׁהוּ וְעוֹד קְצָת

מִי זוֹכֵר כְּבָר אֶת חוֹלֶה מִסְפַּר אַחַת 

מִי יִזְכֹּר אֶת חוֹלֶה מִסְפַּר שְׁמוֹנִים וּמַשֶּׁהוּ 

שֶׁאֵינוֹ נִסְפַּר בְּמִנַּיִן הַחוֹלִים, כִּי הוּא זַ"ל

הָיָה עֹמֶס בְּעַמּוּדַת הַחוֹלִים הַקָּשִׁים

וְאַח סָנִיטָרִי הֶעֱבִיר אוֹתוֹ לְעַמּוּדָה אַחֶרֶת

כִּי הוּא נָפַח אֶת נְשִׁימָתוֹ בְּמַסְכָּת הַחַמְצָן.

בָּעִתּוֹן הוּא נִכְנַס לַסְּטָטִיסְטִיקָה שֶׁל הַמָּוֶת.

לְמִנְיָן. שֶׁלֹּא בָּטוּחַ שֶׁיִּהְיֶה בַּלְּוָיָה שֶׁלּוֹ.

הוּא יָדַע שֶׁמַּלְאַךְ הַמָּוֶת מְחַכֶּה לוֹ

בֵּין עֲטוּיֵי הַטַּלִּיתוֹת, וּבַמַּעֲבָרִים

לַהַב הַחֶרֶב הַמִּתְעַטֶּשֶׁת הוּנְפָה

וְהוּא בָּחַר לַעֲצֹם עֵינַיִם לְהִתְפַּלֵּל בִּדְבִיקוּת,

לְהַדְבִּיק אֶת כֻּלָּם, לְצָרֵף אוֹתָם.

אֶחָד, אֶחָד. לַמִּנְיָן.

הפוסט מלאך המוות מחכה לו בין עטויי הטליתות, הוא בחר להתפלל בדביקות הופיע לראשונה ב-קו 400.

הסיפור הזה הוא מסוג הסיפורים שאותי באופן אישי מרגשים במיוחד. זהו סיפור על גבורה יהודית אמיתית שנותנת פרופורציות לחיים. זהו סיפור אמיתי לחלוטין שכששמעתי אותו מידידי אבישי פרנקפורט, ידעתי שאני חייב לכתוב אותו. בשבילי, בשבילכם.

זה היה לפני כמה שנים, עבדתי באותה העת בבית החולים במחלקה הכירורגית. אחד הדברים שהכי אהבתי לעשות היה להסתובב בין חדרי האשפוז במחלקה.

בכל עת שהזמן הפנוי שהיה בידי איפשר לי להיכנס לחדרים – ולא במסגרת העבודה השוטפת – נהגתי להיכנס לחדר, לקחת כסא ולשבת ליד מיטות המטופלים. אתם יודעים ואולי לא, אבל לפעמים מה שחולה צריך, זה שמישהו יקשיב לו. מישהו שישמע את מה שמציק לו ולא רק ביקור רופאים והחלפת משמרות. פשוט שמישהו ישמע אותו, יאזין למצוקות שלו, יבין אותו, ישתתף בצערו, גם אם הוא לא יכול להועיל לו מבחינה רפואית פרופר, הרי כשחולה מרגיש שמבינים אותו – תקופת האשפוז שלו קלה בהרבה. וכך נהגתי.

ישבתי שם, הקשבתי להם, זה עשה להם טוב ואם נאמר את האמת, לא פחות ממה שזה עשה להם טוב, זה עשה לי טוב. כל ביקור שכזה, כל ישיבה למראשותיהם של החולים הכניסה אותי לפרופורציות. הייתי יוצא מהביקור מלא במטענים של רגש ועוצמות שלא ידעתי שקיימים בי ואם נודה על האמת, גם רגשי תודה על כך שגורלי שפר ואיני נמצא במצבם של האנשים אותם ביקרתי מדי יום.

ואז פגשתי את מוריס.

נו, מה מיוחד במוריס? בוודאי אתם שואלים.

על פניו, במבט חטוף וראשוני לא היה בו דבר יוצא דופן. מוריס היה נמוך קומה ומעט עגלגל וכפי שהתחוור לי במהלך השיחות עמו הוא היה כבן שמונים. מוריס היה חייכן. מכירים את האנשים האלו שמחייכים עם העיניים? אז כזה חיוך היה לו. כל פניו תאמרנה חיוך גדול מחוף לחוף.

הוא הגיע בבוקר בהיר אל המחלקה הכירורגית. הוא לא הגיע סתם. בינינו, אף אחד לא מגיע 'סתם' למחלקה הכירורגית.

בפעם הראשונה כשחלפתי על פניו הוא הסתכל עלי. בחן ואמד אותי בעיניו החייכניות ובאנרגיות שלא התאימו לא לגילו ולא לסיטואציה בה היינו, הוא שאל אותי באידיש עסיסית וצחה:

"פון וואנט ביסטו?" (מאיפה אתה)

עצרתי רגע. למרות שלא תכננתי להשתהות, הלכתי עם הלב שאמר לי: 'אבישי, תעצור' הלכתי עם הלב ועניתי:

"אני מאלעד", וכמו יהודי טוב, לא יכולתי לפספס את ההזדמנות לענות בשאלה משלי: "מאיפה כבודו?"

"אני מתל אביף" הב' שהתחלפה בף' הוסיפה חינניות למבטא האירופאי המובהק.

כמתוכנן או שלא, השיחה הלכה והתארכה לה. דקה לדקה הצטרפו אבל אני לא חשתי איך שהזמן עובר, מוריס היה נראה מסוקרן ומוקסם בעיקר בשל מראי החסידי שעורר בו פרץ שאלות שבימים כתיקונם הייתי מנסה לחמוק מהן באלגנטיות, אך כאן מדובר בפציינט במחלקה 'שלי' ולמאושפזי המחלקה הכירורגית יש פרוטקציה אצלי.

סיפרתי לו על עצמי, הוא התעניין התעניינות אמיתית וכנה במשפחתי וילדיי וגילה עניין רב בחסידות אליה אני משתייך. סיפרתי, עניתי לו כל מה שיכולתי וידעתי, ונזכרתי שמרוב שאני עונה לשאלות, אין לי מושג ירוק עליו ועל משפחתו.

"סליחה שאני שואל אותך, מה שמך?"

"מוריס", ענה בקצרה והמשיך בשאלותיו.

"מוריס, אולי תספר לי קצת על עצמך? על המשפחה שלך?", הצעתי בנימוס כשאני מנסה לאזן בין האינפורמציה הדלה שיש לי על מוריס – שהסתכמה באותו רגע פחות או יותר בשמו הפרטי – לבין זרם המידע שעטפתי בו את שאלותיו של האיש החביב למראה.

מוריס לא ענה.

בעצם הוא ענה. בדרכו שלו.

הוא נעץ בי את עיניו החייכניות שבאחת הפכו לעיני פלדה ולאט לאט, מבלי שהוא מסיר את עיניו מעיניי, הוא הרים את שרוול יד שמאלו עד המרפק.

זהו.

זה הספיק לי.

אני מניח שגם אתם מבינים… על את ידו החשופה למחצה התנוסס ל'מזכרת' נצח מספר כחול שלא הותיר מקום לספק.

מוריס היה ניצול ממחנה ההשמדה אושוויץ.

מה אומרים במקרה כזה?

לא אומרים.

עת לדבר ועת לשתוק. מסתבר שקיימת גם העת לקפוא.

קפאתי, אך לא להרבה זמן. מוריס נעץ בי את מבטו ואז ממש כשבאתי לשאול משהו הוא התרכך מעט ואמר בקול נמוך, אך יציב:

"אבישי, היתה מלחמה, היא נגמרה וזהו".

בלעתי מהר את שאלותיי חזרה לפני שיבחין בהן.

"אבישי, אתה שומע? המלחמה נגמרה… עכשיו, חיים!"

ומה נראה לכם שעשיתי?

שתקתי.

מוריס לא הגיע סתם לבית החולים ולא סתם הוא אושפז במחלקה הכירורגית. הרופא שלח אותו לבדיקות בשל חשד לגידול ממאיר.  בשל גילו המתקדם ושאר עניינים רפואיים שאינם ממין העניין, מוריס נאלץ לשהות שהות ממושכת במחלקה שלי.

לא אכחש, המספר על זרועו של מוריס רק גרם לי להתקרב אליו יותר. הייתי מבקר אצלו בכל יום, גם כשלא הייתה לי סיבה מיוחדת. הוא הפך להיות החבר שלי על אף פער הגילאים.

היינו מדברים, שותים קפה יחד, צוחקים וגם בוכים קצת כשהיה מריך. מוריס היה מפליג בסיפורים על תל אביף של פעם, אבל זהו, לא מעבר. על התקופה 'ההיא' לא דיברנו.

מוריס סבל מאד, הסרטן אכל את גופו והלך והתפשט לכל מקום שגופו של מוריס נכנע לזרועות המוות של המחלה הארורה. אם זה היה תלוי בו, הוא היה נכנע מזמן, הוא כמעט הרים דגל לבן ואני אמרתי לו: "מוריס, זה לא הזמן להיכנע… אנחנו יוצאים למלחמה ואנחנו ננצח", כשאני כולל את עצמי בספר המלחמות של האיש שמבוגר ממני בעשרות שנים. אין ולא היה לי ואני מקווה שלא יהיה לי מושג מה עבר האיש אבל אני הרגשתי שליחות. ומוריס היה אומר: "אין לי כבר כוח לעוד מלחמות", אבל אני הרגשתי שנשלחתי כדי להחזיק לו את היד, הימנית או השמאלית, ובכל פעם יצאתי איתו לקרב על החיים ועל המוות ולנצח.

יום אחד כששבתי מחופשה משפחתית בחו"ל, הדבר הראשון שעשיתי, כשחזרתי למחלקה, היה לבקר את מוריס. הבאתי לו אפילו מתנה קטנה והנחתי על השידה הסמוכה למיטתו, אך היה נדמה לי שהוא מתעלם ממני.

חיכיתי מספר דקות, בכל זאת מדובר באדם מעל גיל 80 שנאבק במחלה קשה, הנחתי שהוא אולי עייף, מדוכדך מסיבה כזו או אחרת. אול הוא קיבל תוצאות גרועות?

לא הייתי צריך לחכות הרבה זמן כדי להבין מה עובר עליו.

"מוריס, זה אני. אבישי… הבאתי לך מתנה", ניסיתי את כוחי בקול הכי מרוכך וחומל שיש. אבל מוריס לא הסתובב אפילו. הוא מלמל משהו לעבר הקיר ואני בקושי רב הצלחתי לשמוע.

"מה אתה אומר מוריס? אני לא שומע אותך… להביא לך משהו? לקרוא לאחות?"

המשכתי לדובב את האיש בכל הפטנטים שאני מכיר ולבסוף הוא נכנע, סובב את ראשו לעברי כשגבו עדיין מופנה לעברי בהתרסה ולחש בטון גוער:

"איפה היית? אה? שבוע שלם אני מחכה לך שתבוא ואתה לא בא!" הכאב בעיניו היה חד ומשמעי.

"הייתי בחופשה בחו"ל…", הצטדקתי.

"בחוץ לארץ? איפה בחוץ לארץ?", הוא שאל וגבו כבר לא היה מופנה אליי.

"הייתי בבודפשט, בהונגריה…", עניתי וראיתי שאיך שאמרתי את המילה 'בודפשט' ניצת זיק בעיניו. מוריס מביט בי, שפת הגוף הנוקשה שהייתה לו אך כמה דקות קודם התחלפה בנוכחות נינוחה בהרבה.

"איך בין פון בודפשט", הניצוץ הלך וגבר. "בדנובה היית?", הוא שואל כשהוא מגלה בקיאות בעיר המחולקת השוכנת משני עבריו של הנחל האדיר.

"בוודאי שהיית בדנובה", אין תייר שלמגיע לבודפשט ולא מבקר בנהר, וכך גם אני עשיתי. "אי אפשר לפספס הייתי במיצג שנקרא 'נעליים על הדנובה'".

"אתה צודק אבישי… אי אפשר לפספס…", ובאמרו זאת, פניו התכרכמו והוא התחיל לספר:

"נעליים על הדנובה… אני אספר לך על הדנובה שאני הכרתי":

"פעם, לפני הרבה שנים, לא קראו לי מוריס, קראו לי מוישה. הייתי אז ילד קטן בן 8 בסך הכל כשהגיעו הנאצים לבודפשט. הגרמנים ימח שמם אספו את כל היהודים וריכזו אותם בשורה ארוכה על שפת הדנובה. היהודים ואני בתוכם לא ידעו מה הרשעים האלו מתכננים עבורנו. הם פשוט נטלו רובים וירו בהם למוות, כשגופותיהם נופלות בזו אחר זו למימיו השוצפים של הדנובה שבאותו היום האדימו מדם יהודים.

"השורה הייתה ארוכה, כל מי שהיה בשורה נטבח בדם קר בידי הנאצים הארורים, אני ועוד כמה מבני כיתתי עמדנו יחד עם המלמד שלי ידענו שזה הסוף שלנו. קולות הירי הלכו וקרבו אלינו, המים האדומים לא הותירו מקום לספק, אנו עומדים להיטבח בכדורי המרצחים. פרצתי בבכי מר.

"מסתבר שהבכי שלי עצבן את אחד הקלגסים, והקצין הגרמני שעמד בסמוך וקול הבכי שלי הפריע את שלוותו הסטואית ניגש אלי ומשך אותי מתוך השורה.

"ידעתי שזה הסוף. אך הקצין לא היה מעוניין לחרוג ממדיניות ההרג שלו ובמקום לתקוע לי כדור בראש, הוא הניף את כף ידו וסטר לי בעוצמה רבה על לחיי. מה שרק הגביר את בכיי וזעקותיי.

"המלמד שלי שהיה בשורה יחד איתי, הבין שהקצין עלול לכעוס עוד יותר והוא זינק מהשורה ואמר לקצין הגרמני שהוא ירגיע אותי.

משום מה, הקצין שמבחינתו כולנו נמות בסופו של דבר, הסכים לכך שהמלמד ירגיע אותי. המלמד ניצל את רגע החסד, רכן לעברי ואמר לי: 'מוישה, עוד מעט יתחיל רעש גדול… תתפוס את הרגלים שלך ותברח…', לא אמרתי כלום. חיכיתי לרגע שבו יחיל רעש, ותפסתי את רגלי וברחתי מהמקום בריצה מטורפת.

"אף אחד לא רדף אחרי.

"רצתי כל עוד רוחי בי, חזרתי אל העיר שם אשה יקרה אספה אותי אל ביתה ושמרה עלי עד שהנאצים גילו אותי ונשלחתי לאושוויץ. שם שרדתי עד לשחרור המחנה בידי הרוסים ב27 לינואר 1945".

מה אגיד לכם? דמעות. זה מה שיכולתי להנפיק בתגובה לסיפורו של מוריס-מוישה. ניסיתי לדמיין את עצמי בסיטואציה הזו, האמינו לי שלא יכולתי.

"הייתה המלחמה ונגמרה, עכשיו חיים!", מוריס-מוישה קטע את פרץ הרגשות שלי בקריאת הקרב שלו.

"אז מה אתה אומר מוריס? עכשיו מתרכזים בלחיות? אתה הולך לניתוח?", ניצלתי את חלון ההזדמנויות כדי לנסות לטעת בו חיים

מוריס שתק.

אני גם שתקתי. הוא חייך לעומתי בעצב. לחצתי את ידו ואמרתי לו: "האדמו"ר רבי אהרן מבעלז היה אומר: "ניצול שואה יכול להיות רק אדם ששני מלאכים שמרו עליו משני צדיו".

מוריס חייך שוב. הוא נשא את עיניו אלי וכשכפות ידינו מונחות זו בתוך כף ידו של השני הוא אמר לי בקול רועד, אך יציב ובטוח:

"אבישי, אנחנו יוצאים למלחמה… אני  מקווה שננצח…", ואני מה אומר ומה אדבר? פשוט חיבקתי אותו ויצאתי מהחדר.

כעבור שבוע מוריס נכנס לניתוח ארוך. הייתי במתח נוראי, דאגתי לו. לא ידעתי האם גופו יעמוד במאבק ההירואי במלאך המוות.

הוא חזר למחלקה הכירורגית, המתנתי מחוץ לחדר בקוצר רוח שהשפעתם של חומרי ההרדמה יפוגו.

"מי זה אבישי?", נשמע קול מתוך החדר.

"אני", הצגתי את עצמי לביתו שדי הופתעה לראות שמדובר בי.

"מוריס ביקש שיקראו לך", אמרה. היא לא הכירה אותי ואני מיהרתי להיכנס אל תוך החדר.

התקרבתי אליו והנחתי יד על כתפו.

מוריס זיהה אותי. הדיבור היה קשה לו. ראיתי שבוער לו לומר משהו ובכל זאת ניסיתי להניא אותו מלדבר, שכן המאמץ עבורו קשה מאד אך הוא בשלו.

"אבישי, אבישי…", לחש ואני התכופפתי והתקרבתי כשאני מטה את אוזני לפיו.

הוא הביט בי במבט כזה שלא ראיתי אף פעם קודם. הוא היה חלוש, תשוש וחסר כח, אבל עיניו הנוצצות ברקו באור אחר.

"אבישי…איך לייב… איך לייב! (אני חי אני חי) כנראה שהמלאכים שוב שמרו עלי".

הפוסט החבר מהמחלקה הכירורגית עם המספר על היד הופיע לראשונה ב-קו 400.

התנועה הסואנת נעצרת מדי פעם לטובת הולכי הרגל הנחפזים לחלקה המתועש והממושרד של העיר הגוש-דנית. המוני אנשים נחפזים למלאכתם, עוצרים רגע לנוכח הרמזור האדום, המשהה את הנהירה.

גם אני אחד מאותם החוצים מדי יום את הסמבטיון.

וכך, עשיתי גם הבוקר את דרכי מהרכב למשרד. מול עיניי אדם בשנות ה-70 לחייו. הוא מנסה לעלות על המדרכה, אך תחת זאת קרס והתמוטט על הכביש.

מזווית עיני ראיתי אותו מעוות על האספלט, כשהוא אוחז בקרסול ימין שלו. הרמזור התחלף לירוק וההמונים כמו לא ראו את המתרחש – ואולי באמת לא ראו – והמשיכו ללכת.

חזרתי שני צעדים לאחור. כרכתי את זרועותיי תחת זרועותיו והרמתי אותו. הוא היה מיוסר. בקושי הצליח לעמוד על רגליו, עד שהתיישב כל מדרגה סמוכה.

"זה כלום", "אני בסדר", מלמל, ואני ראיתי שהוא לא בסדר.

"בא תשתה משהו", הציע איש צעיר. "אני הולך לקנות לך שתיה", התנדב. אך האיש בשלו.

"אני בסדר… זה הרסיסים… זה קורה לי לפעמים…"

"אדוני, אני אזמין לך מונית שתיקח אותך הביתה", ניסה הצעיר.

"לא! לא! אני בסדר", האיש המבוגר התנגד נחרצות.

"על חשבוני, אני משלם עליך… תן לי, בכבוד שלי".

האיש המבוגר הליט את פניו בידו האחת והחל לבכות.

"אתה רוצה שנדבר עם מישהו מהמשפחה שלך?", ניסיתי לעזור אך הדמעות הלכו וגברו.

"אין לי משפחה, הכל בסדר. אני עוד רגע אלך לתחנה ואסע באוטובוס הביתה", אמר.

הצעיר ניסה לדבר אל ליבו שיסע במונית אך הוא התעקש שלא. הוא שלף מכיסו כרטיס פלסטיק והראה לנו.

תעודת נכה צה"ל

"אתם רואים? כל הרגל שלי מלאה רסיסים וברזלים. היה שווה להיפצע בשביל המדינה הזאת. כדי לראות שיש עוד אנשים טובים".

כמה אנשים עצרו ממרוצם וחלקם אף ניסו לעזור.

"תיקח מגנזיום", הציעה אשה אחת.

"מגנזיום? זה יעזור?"

"מגנזיום מחזק את העצמות", המטירה האשה מידענותה.

"אתה רואה איזה אנשים טובים יש במדינה שלנו?", הוא שואל אותי ואני מהנהן בשעה שהצעיר סומך את הקשיש ומצעיד אותו לעבר תחנת האוטובוס.

הרמזור התחלף לירוק, ובמקום לעבור התבוננתי בשני האנשים. הפצוע והאיש הטוב הולכים יחד. זה היה נראה כמו סצנת סיום של סרט.

זו הייתה סצנת החיים שלנו כאן בארץ הבלתי אפשרית.

ולא, אפילו לא חשבתי לשלוף את הטלפון ולצלם.

יש רגעים שמנציחים בזיכרון.

יש רגעים שלוקחים לדרך.

הפוסט "אין לי משפחה", אמר הקשיש ושלף תעודת נכה צה"ל: "היה שווה להיפצע" הופיע לראשונה ב-קו 400.

עיניו עצומות, אצבעותיו פורטות במיומנות על ששת מיתרי הכלי וקולו המחוספס הומה ברגש. 'אוייי שעשית לאבותינו… בימים ההם… בזמן הזה…', הלחן של ר' שלמה קרליבך הדביק את הנוכחים. שרעפי קודש נהוג לכנות את העיניים העצומות וקצותיהן המכווצות, כשהלב בוכה והנשמה זועקת. וזלמן שטוב, בעל המנגן העילאי, בהחלט יודע לזעוק את נשמתו בנעימה ובניגון ונדמה היה לי שזיהיתי דמעה קטנה שזולגת מזווית עינו ונספגת אי שם.

והניגון הזה לא סתם מרגש את זלמן. לא בכדי הוא סוחט את נשמתו לתוך הגיטרה ומהדהד אותה לאחרים. המתנתי בסבלנות ונתתי לזלמן לספר לי את הסיפור הנפלא הזה שקרה לפני למעלה מ-45 שנה בשני מוקדים גם יחד.

אני יודע עכשיו אתם סקרנים לשמוע מה הסיפור שהעלה דמעות בעיני זלמן, ולכן אתן דרור מקלדתי ואנסה להעביר אותו כפי שקרה באמת אי שם לפני כחמישים שנה בשתי קצוות תבל בו זמנית.

חורף של מלחמה

היה זה חורף קשה במיוחד עבור אזרחי ארצות הברית. זה לא היה החורף הקשה היחיד שעבר על תושבי המעצמה הגדולה בעולם. למעשה, מאז 7.12.1941 היום בו היפנים תקפו את הבסיס הימי בפרל הארבור וכניסתה של ארצות הברית למלחמה בצורר הנאצי, הצבא האמריקאי היה מעורב במלחמות בכל רחבי הגלובוס, שכן עם תבוסתו של היטלר החל מאבק איתנים בין הרוסים – ששאפו להשליט את משנתם הקומוניסטית על כל העולם, לבין האמריקאים – לוחמי החופש.

הצבא האמריקאי נזעק לדרום מזרח אסיה לסייע במאבק נגד הדוב הרוסי בקוריאה, ולאחר מכן מצאו עצמם האמריקאים מעורבים עד צוואר במלחמה לא להם, מלחמה שעד היום נעוצה כלהב חרב בלב האומה – הלא היא מלחמת ויאטנם שארכה כ-15 שנים וגבתה מחיר דמים נוראי שגרם לאמריקאים לחשב מסלול מחדש.

והנה, ממש בעיצומה של המלחמה הנוראית, המלחמה שכל נשיא נבחר הבטיח שהנה, אוטוטו מנצחים וחוזרים הביתה, הלכה והסתבכה והצבא האמריקאי שלח עוד ועוד חיילים אל שדות הקטל המדממים במדינה שכוחה בקצה העולם, מדינה שלולא המלחמה מרבית אזרחי המדינה לא היו יודעים על קיומה ובוודאי לא היכן היא מצויה בגלובוס.

בין המתגייסים היו לא מעט יהודים, ובמדינה דמוקרטית וליברלי כמו ארצות הברית, דאגו לחיילים לכל מה שהם זקוקים להם בחייהם ובמותם ולכל פלוגה דאגו לאיש דת, נוצרי ויהודי.

הרב ג'ף שוורץ בדיוק סיים את לימודי הרבנות שלו כשנתקל במודעה בעיתון שבה נאמר כי הצבא האמריקאי מחפש רבנים צבאיים. הוא ניגש להיוועץ עם רבו והאחרון נתן לו את ברכת הדרך. הרב שוורץ התייצב לפגישה במשרדי הרבנות הצבאית האמריקאית ולאחר בחינה קצרה ובדיקת התאמה שובץ לבסיס שהיה ממוקם אי שם במדינת נבאדה.

תנאי ההעסקה היו די הוגנים. הצבא דאג לו ולמשפחתו למגורים ומשכורת לא רעה וכך, מספר שבועות לאחר מכן, משפחת שוורץ עשתה רילוקיישן לבסיס הנחתים הגדול.

הבסיס היה בסיס של חיילי קבע שהתגוררו במקום עם בני משפחותיהם, ובעוד הגברים נשלחו לחזית, משפחותיהם המשיכו בניהול חייהם הרגיל. ומה תפקידו של רב בכזה בסיס? בעיקר ניהול שוטף של צרכי הדת כשמדי פעם כשנפל חייל יהודי, טיפל בסידורי הלוויה ובשאר העניינים הפחות נעימים שהמוות האורב מעבר לאוקיינוס נושא בכנפיו השחורות.

חנוכה עם משפחות הנחתים בנבאדה

עם כניסתו לתפקיד, הודיע לו מפקד הבסיס כי בקרוב ממש, בעוד מספר ימים יחגגו בבסיס את חג החנוכה וכי צפויה להיערך מסיבה מכובדת עם הדלקת נרות, שיר ורננים. משפחות החיילים היהודים, רובן ככולן לא היו משפחות שומרות תורה ומצוות, אך חנוכה הוא חג שכולם חוגגים. 

נהוג לומר על אירועים כגון אלו 'החגיגה הייתה מושלמת'. אך היא לא הייתה כזו, שכן מרבית הגברים לא נכחו במסיבה, בימים הללו התקשורת הייתה מינימלית ורק מדי פעם המשפחות זכו לשמוע מה שלום יקיריהם וזאת בתנאי שאכן הייתה אפשרות לקיים תקשורת. החרדה והדאגה נראתה היטיב על פניהם של רבים והרב עשה ככל יכולתו להעביר אותה בסיפורי החנוכה שעוברים מדור לדור.

'להדליק נר של חנוכה' … הרב שוורץ סלסל בקולו את ברכות החג בנעימה המוכרת, כשכל הקהל מצטרף לעניית אמן משותפת. הוא חש בזוג עיניים נעוצות בו. ניסה להתעלם אך התחושה המעקצצת כשמישהו נועץ בך עיניים לא הניחה לו. הרב שוורץ סיים את הברכות, הדליק את הנר הראשון של חג המכבים וכשהקהל החל לשיר 'הנרות הללו' הוא הפנה את מבטו לעבר זוג העיניים הנעוצות.

שמי ג'ודית פינקלשטיין

זו הייתה אשה, הוא לא הכיר אותה. היא לא נראתה יהודיה. היא ניגשה אליו בצעד בוטח הציגה עצמה כג'ודית פינקלשטיין וביקשה לדבר איתו.

"הרב והרבנית יכולים לבוא אלי הביתה? יש לי משהו חשוב להראות לכם"

הרב היסס, הוא לא הבין מה האשה הזו רוצה ממנו אך היה משהו בצורת הדיבור ובתחינה שבה הוצגה הבקשה שגרמה לו לבקש מרעייתו להתלוות אליו, לראות מה הדבר שיש לה להראות.

החגיגה הסתיימה, החוגגים התפזרו לבתיהם וכמו בצבא, לאחר מספר דקות למסיבה לא נותר זכר, מלבד ג'ודית שהמתינה בסבלנות לרב ואשתו שעל אף עייפותם, עשו את דרכם לביתם של משפחת פינקלשטיין.

בואו, היכנסו, ביקשה באדיבות, אך גם אם לא היו נכנסים הם לא יכלו להבין מה האשה הזו רוצה להראות להם. 

'מוזיאון' – עברה המחשבה במוחם של הרב שוורץ ורעייתו, כשחלל הבית או יותר נכון מה שנותר מחלל הבית, היה עמוס לעייפה בעשרות חנוכיות.

היו שם חנוכיות מכל הגדלים, בכל הצבעים ובשלל צורות. מחנוכיות ענק שניצבו על הרצפה ועד כאלו מיניאטוריות. המראה הותיר אותם המומים וההלם לא נעלם מעיניה של ג'ודית.

"אתה מבין רבאיי למה ביקשתי שתבוא? גילוי נאות, אני לא יהודיה. אך מייקל בעלי שנמצא ברגע זה בויאטנם כן יהודי. הוא אינו שומר מצוות, אנחנו לא מציינים אף חג יהודי מלבד חנוכה. במשך עשרות שנים הוא מטפח את האוסף הזה, כשכל שנה נוספות כמה וכמה חנוכיות", אמרה.

"כן… זה די בולט שאתם מציינים את חג החנוכה", הפטיר הרב שוורץ ועדיין לא הבין מה היה כל כך חשוב לאשה הזו להזמין אותם לביתה. הם הסתובבו בין החנוכיות שהם מתפעלים מיופיין והודן של שכיות החמדה. באמת הם לא ראו כזה אוסף מרשים מימיהם.

"כבוד הרב, תדליק בשביל בעלי"

הרב ואשתו כבר היו בדרך החוצה, כשג'ודית ביקשה מהרב להמתין רגע.

"כבוד הרב, לא קראתי לכם לביתי רק כדי שתתפעלו מהאוסף של בעלי", הרב נדרך, הוא הבין שיש כאן עוד משהו מעבר לתצוגת היודאיקה.

"מייקל נמצא עכשיו בויאטנם, אין לי מושג היכן הוא ומה עובר עליו, האם הוא חי או מת, אם נפצע או הוא בריא ושלם ונלחם ביערות הג'ונגל בוויטקונג, בכל מקרה לא שמעתי ממנו מספר שבועות וזה ממש לא אופייני לו. אני יודעת כמה שחשוב לו להדליק נרות חנוכה. אני מבינה שזו מצווה של יהודים ואני לא יכולה לעשות אותה במקומו, אני מבקשת אם לא אכפת לך להדליק נר ולברך כמו שעשית במסיבה", אמרה בתחינה.

ג'ודית הראתה לרב את החנוכיה שבה מייקל היה מדליק נרות בכל שנה, וזו לא היתה משימה פשוטה, ולו רק בשל העובדה שכדי להגיע אל החנוכיה שעמדה ליד החלון היה עליהם לנייד כמות נכבדה של חנוכיות. אך בכוחות משותפים של שלושתם המשימה הושלמה.

"כיוונתי להיות שליח מצווה עבור בעלה – מייקל – החייל היהודי, בירכתי על הנרות בפעם השלישית בכוונה רבה", סיפר הרב שוורץ לזלמן. "ואז שרתי שוב את 'הנרות הללו' כשאני חושב על היהודי הזה, שנמצא אי שם וזו המצווה היחידה שהוא מקיים. התרגשתי מאד".

"נו. סיפור יפה", אני אומר לזלמן וחושב איך בדיוק אנסח אותו ואיך אעביר את המסר העוצמתי של הסיפור הבאמת מיוחד הזה.

"חכה, רק התחלנו…"

"תמשיך… זה מתחיל להישמע מעניין", אני דוחק בו. אך זלמן לא מוותר על הליווי המוזיקלי. הוא מעביר אקורדים במיומנות ושר שוב את הלחן הנפלא של 'הנרות הללו' 

"ואז, כשהרב שוורץ מסיים את שירת הנרות הללו והוא ואשתו באים לצאת מהבית, זה קרה".

אש זרה

הדלת שנפתחה הביאה בעקבותיה פרץ רוח חורפית וקרירה שהעיפה את הווילון היישר על השלהבת המרצדת ובתוך שניות האש אחזה באריג והחלה לטפס מעלה מעלה כשהיא מאיימת לכלות את הבית על תכולתו.

הרב שוורץ לא איבד את העשתונות הוא נטל במהירות דלי מים והחל לכבות את הדליקה בטרם תתפשט ותכלה את בית העץ על תכולתו הייחודית.

• • •

שבועיים חלפו ואותה ג'ודית לא קיבלה אות חיים מבעלה. היא ניסתה להשיגו בכל דרך אפשרית, אך פניותיה הושבו ריקם. איש לא ידע לתת לה תשובות, איש לא הסכים להעביר את שיחת הטלפון למפקדת הגדוד בויאטנם. היא הבינה שמשהו לא טוב קרה לבעלה אך לא רצתה להאמין למחשבות הרעות שהלכו והציפו אותה, ככל שהזמן עבר.

ליבה שניבא לה רעות, ותחושת האסון שאפפה אותה הפכת למוחשית באותו בוקר חורפי וקודר במיוחד, כשנקישה רכה נשמעה בדלת. וכשזו נפתחה עמדו בפתח שני קצינים במדים.

כמי שהייתה נשואה לחייל וכמי שהתגוררה במעונות חיילים היא ידעה היטב מה המשמעות של שני קצינים עומדים בדלת.

דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת

קְצִין הָעִיר, אָחוֹת ופְּסִיכוֹלוֹג

הֵם רַק פְּרוֹלוֹג

לְסִפּוּר חַיִּים

שֶׁמֵּעַתָּה וְעַד עוֹלָם 

לֹא יִהְיֶה כְּשֶׁהָיָה

הקצינים ביקשו את רשותה להיכנס. היא הייתה בטוחה שהיא עוד שנייה מתעלפת, אך הקצינים בראותם את מצוקתה הרגיעו אותה.

"מייקל לא מת", אמר הקצין המבוגר שביניהם.

"הוא נפצע קשה? אל תגידו לי, הוא שבוי בידי הוייטקונג!", התקיפה אותם ג'ודית בשאלות.

בשבי לוחמי הוייטקונג האכזריים

המחלקה של מייקל חזרה מסיור שגרתי בג'ונגל הויאטנמי. החיילים היו מותשים, החום והלחות האינסופיים והיתושים שלא הפסיקו לנגוס בבשרם הכהו את עירנותם שגם כך הייתה מוטלת בספק אחרי לילות ללא שינה. ואז לפתע, מתוך האדמה, ממנהרות שהיו מוסוות היטיב בצמחיה העבותה, קפצו עליהם לוחמי הוייטקונג האכזרים ומטווח אפס פתחו עליהם באש קטלנית.

לנחתים לא היה סיכוי. על אף נחיתותם של הויאטנמים, הם הצליחו בעזרת גורם ההפתעה לחסל כמעט את כל המחלקה. שני חיילים ניצלו, אך נפלו בשבי הוייטקונג. אחד מהם היה מייקל.

השבי הויאטנמי הוא לא תענוג גדול במיוחד. לוחמי הוייטקונג, לאחר שבזזו את גופות החיילים האמריקאים, משכו אחריהם את שני השבויים אל מערכת המחילות התת קרקעיות וכלאו אותם בתנאים איומים. רעב, מכות ועינויים היו מנת חלקם של השנים ומנת חלקם של שבויים אחרים, שרבים מהם לא שרדו ונפחו את נשמתם.

"אז באתם לספר לי שמייקל שבוי ומוחזק בידי הוייטקונג"?, נחרדה. "אתם עושים משהו כדי לחלץ אותו?".

"בעלך חי!", בישר הקצין.

באחד הימים התנהל קרב עקוב מדם באיזור בו שכנו מחילותיהם של לוחמי הוייטקונג. האמריקאים – בניסיון להביס את הלוחמים – הטילו טונות של פצצות על מעוזי ההתנגדות, ועל אף הגשם הבלתי פוסק – אחת הפצצות הבעירה את היער בדיוק בנקודה שבה הוחזקו שני החיילים האמריקאים.

הויאטנמים הבינו שאם הם רוצים לחיות, עליהם להימלט ונשאו את רגליהם ונסו מתוך המחילות כשהם מותירים אחריהם את שני השבויים.

בדרך לא דרך הצליחו מייקל וחברו לחלץ עצמם ולברוח מהמנהרה, לפני שתיהפך למלכודת אש ועשן, והחלו לנווט אל עבר בסיס הנחתים האמריקאי שם התברר כי השניים סובלים מרעב ומתשישות והושארו להשגחה והתאוששות בבית החולים.

"הוא מתאושש , מצבו טוב וברגע שיתאפשר הוא יוטס חזרה הביתה", בישר הקצין השני.

• • •

מייקל נכנס הביתה. אוסף החנוכיות האהוב שלו קידם את פניו ועיניו אורו. הוא העביר את עיניו מחנוכיה לחנוכיה, מלטף כל אחת במבט אוהב ועורג ואז עיניו נתקלו בכתם פיח שחור על הקיר הסמוך לחלון.

"הכל בסדר מייקל, כל החנוכיות שלמות, אף אחת לא נפגעה. אה וגם הדלקנו נרות במקומך…", אמרה ג'ודית וסיפרה לו על הדלקת הנרות  של הרב שוורץ. 

"רגע, אני חייב להבין משהו", אמר מייקל ומצחו נחרש קמטים. "מתי אמרת שהרב שוורץ הדליק נרות בשבילי? את יכולה להביא לי לוח שנה?".

ג'ודית לא הבינה מה נחוץ למייקל לוח שנה דווקא עכשיו. 

"את קולטת?", קפץ מייקל ממקומו במעמקי הכורסא. "היה לי נס חנוכה. לי, למייקל, היה נס חנוכה!".

ג'ודית חשבה שמייקל השתגע. רבים מאלו שחזרו מהשבי, איבדו את שיות דעתם והיא חששה שגם מייקל במאבדים.

"תראי, התאריך שבו ברחתי מהשבי היא הלילה הראשון של חנוכה…"

"הבט, הנה מייקל וג'ודית"

"טוב זלמן, אני מודה שהפתעת אותי", אמרתי. "לא חשבתי שזה יהיה סוף הסיפור. תגיד לי את האמת, לא המצאת את המייקל וג'ודית האלו רק כדי שיהיה לך סיפור טוב שמתאים ללחן של 'הנרות הללו'?…"

זלמן חייך. "אני רוצה להראות לך משהו", אמר, הוציא תמונה והגיש.

"אתה מחייך או שסתם נדמה לי"?, המשיך לסנוט בי.

האמת שאי אפשר היה שלא לזהות את אוסף החנוכיות המדובר. ליד אחת החנוכיות הגדולות נראו זוג יהודים חביבים וחייכנים כבני 70.

– "אתה מזהה את השנים?"

– "אולי הרב שוורץ ורעיתו?"

– "ממממ אתה בכיוון", עודד אותי זלמן. "אלו מייקל וג'ודית שבינתיים הפכו למיכאל ויהודית".

– "רגע, לא אמרת שג'ודית גויה?"

"נו מה הבעיה? גויים לא יכולים להתגייר?", אמר זלמן וקרץ קריצה משמעותית, תוך שהוא פורט שוב על הגיטרה את הלחן שובה הלב: "הנרות הללו שאנו מדליקים… על הניסים…"

הפוסט "תוציאי לוח שנה", דרש השבוי מוייטנאם הופיע לראשונה ב-קו 400.

בקצה שלולית
ילד מחפש חום
מפלט דרכו אל מקלט.
שורך דרך אל בית
והוא סב והוא חג.

אור מנצנץ בחלון
פחות מעשרים אמה
נר מהבהב.
לא אחד. שנים.

הנרות הללו,
יש לנו רשות
להשתמש.

הפוסט יֵשׁ לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ הופיע לראשונה ב-קו 400.

או אז אעמיד פני משורר חשוב.
אעטה ואלבש ארשת שלא מן הישוב.
ארפרנס שורה צולעת שכולם מכירים.
אנסה לאלתר פאנץ', מבדיחת שיכורים.

וכשהכל יתחבר בצורה בערך הגיונית.
אצמיד לקשקוש, סימפול נעימה חלומית.
אגנוב ממאגר נידח תמונה של פיל רוקד
רגע. מישהו מכיר מישהו שיודע לנקד?

הפוסט מישהו מכיר מישהו שיודע לנקד? הופיע לראשונה ב-קו 400.

יוֹם רִאשׁוֹן, שֶׁאֵין שֵׁנִי לוֹ
לוּ הָיָה לוֹ שֵׁנִי, הוּא. לֹא הָיָה
הָיָה פַּעַם. אֲנָשִׁים, חַיִּים בְּעָבָר.
עָבָר הַיּוֹם. לֹא נוֹתָר מִמֶּנּוּ בְּדַל.

הפוסט בְּדַל חֲרוּךְ, שֶׁאֵינוֹ מַבְדִּיל הופיע לראשונה ב-קו 400.

גש לחנות המטריות.
בחר מטרייה שנראית לך חזקה מספיק, עדיף בעלת שדרת פלדה מחוסמת.

בדוק שהיא במידה הרצויה.
עדיף כזו שנפתחת לגודל של ששה מטרים רבועים, בעצם לא משנה הגודל.

בחר כזו שתפורה היטב.

זאת עם השפיצים מפלסטיק תשאיר למישהו אחר, הם תמיד מתפרקים ואז אתה נשאר עם מוט מתכת וקצוות משוננים.
בעצם בכל מקרה תישאר עם מוט מתכת וקצוות משוננים.

עכשיו הצטייד בפריסקופ.

צא לרחוב ופתח את המטרייה.

הצמד את הפריסקופ לעיניים, אם יש לך גלאי מתכות או מכ"מ עדיף, אתה תזדקק לזה.

זרוק את מה שאתה מחזיק ביד, אתה זקוק לשתי ידים פנויות.

תחזיק חזק!
יותר חזק!

יופי. עכשיו תטה אותה נגד כיוון הרוח, עכשיו לצד השני, בעצם זה מחליף כיוון, אז תטה אותה בחזרה.

מומלץ ללבוש בגדים בלתי חדירים למים, אתה הולך להירטב בכל מקרה.

הרם את הפריסקופ.

בעצם הוא חסר תועלת, הגשם לא נותן לראות כלום.

תתחיל לדקלם "סליחה" בקול.
יותר בקול, לא שומעים אותך. בעצם תצעק.

המטרייה התהפכה. אתה רטוב כולך, שחרר יד אחת ונסה להחזיר את המטרייה למצבה הקודם.
ספוילר. זה לא הולך לקרות, תחזיק את ידית האחיזה בין הברכיים ועם שתי ידיים תנסה ליישר.

הצלחת? לא בטוח, כי עכשיו הבד נקרע.

זהו, נשארת עם מוט מתכת וערימת מיתרי מתכת משוננים.

קפל את המטרייה, גש אל פח האשפה הקרוב, וזרוק אותה.
עזוב, אל תטרח. אתה לא באמת תגיע לפח הקרוב, המטרייה כבר זורמת באיילון.

עכשיו המשך במטלת יומך הרגילה, אנשים יסתכלו עליך כעל משוגע, אבל בינינו מה ההבדל ביניכם? כולם רטובים, רק שאתה לפחות לא מסתובב עם מוט מתכת וקצוות משוננים וחתיכת בד מתנופפת מעל.

הפוסט טיפים לשימוש במטרייה הופיע לראשונה ב-קו 400.

"אתה בא איתי"? שאל אותי מאיר כשחלף על פני בחלון הזמן שבין דרשת הרב לתפילת ערבית.

"לאן? למי?"

"אל חיים" ענה מיניה וביה

"חיים? תזכיר לי?!"

"נו, ההוא שסיפרתי לך עליו בקידוש. השנה אני לא מחכה שיקרה לו נס נוסף אני מרגיש ששלחו אותי מלמעלה, יש לי אחריות כלפיו".

"אה, בטח, איזו שאלה! אני חייב לפגוש אותו. צלצל אלי כשאתה נוסע ואני בא איתך"

"סגור?!"

"סגור".

וכך התחיל סיפורו של חיים.

זה היה יום שיגרתי. שיגרתי? לא ממש, השנה היא שנת תשל"ד, המלחמה פרצה לפני כמה ימים, מהרדיו עלו דיווחים מהחזית ומהעורף, בגולן התחולל קרב בלימה עקוב מדם בדרום. חיילות מצרים חצו מזמן את תעלת סואץ, צולחים בקלילות את מה שהיה עד לפני שבוע "קו ברלב" הבלתי ניתן לעבירה, והתקדמו בתנועה מתמדת לעבר כיבושו של חצי האי סיני.

כל המדינה ישבה מרותקת למקלטי הרדיו, האימה והפחד שלטו בכל. כל הצעירים גוייסו בבוקרו של יום הכיפורים, עם ישראל שהה במיקלטים לקול הסירנות העולות והיורדות. פחד משתק עמד בחלל האוויר, מי יחיה ומי ימות, זעקו כולם בבתי הכנסת, העם כולו התאחד בתפילה מי במים ומי באש, ואנחנו, משפחתנו , כמו עוד משפחות רבות בשכונה הקטנה חשבנו על יקירנו שגויסו בעיצומו של יום, נפרדים לא נפרדים באמצע התפילה ומוסעים באמצע היום הקדוש באמצעות כלי רכב שהוחרמו/גויסי דקות ספורות קודם, ושעטו אל החזית המדממת.

אבל לכל דבר מתרגלים ומהר, התרגלנו לדיווחי דובר צה"ל, קולו המהוקצע והרדיופוני שבקע מהמקלט היה כאילו השליח לדווח לנו מה באמת קורה, על אף שידענו שאין לנו שמץ של סיכוי לשמוע מאיתמר כל עוד האש מתלקחת ובוערת בכל החזיתות.

איתמר היה שיריונר. החטיבה שלו נקראה לקרב בלימה על רמת הגולן, הזיכרון האחרון שלנו היה מהנפנוף הקלוש באמצע נתנה תוקף, כמהו כמו עוד צעירים רבים. חיכינו לו שיחזור, וכשנשמעה נקישה על הדלת, קלרה, רעייתי אמרה "בטח איתמר חוזר" קפצנו כנשוכי נחש, הותרנו את הרדיו ללהג ולזמזם שירי מלחמה, בדלת עמד חייל .

לא. זה לא היה איתמר שלנו, זה היה קצין העיר.

מבטו הכבוש בקרקע לא הותיר לנו מקום לתקוות. לא שאלנו. ידענו. איתמר נהרג מפגיעה ישירה. הכאב, הבדידות,האבדן, קשים מנשוא. אבל עם השנים אתה לומד להתמודד.

שנה לאחר מכן, הלכתי לבית הכנסת השכונתי וניגשתי לעמוד להתפלל לעילוי נשמתו. השתדלתי להתפלל בכל שנה, לומר קדיש על איתמר, הילד שלי, יפה הבלורית והתואר שנפל ביום בהיר אחד שהפך ליום השחור שלי ושל קלרה. עזוב, אתה לא תבין, איך תבין? מישהו יכול להבין? רק מי שעבר את זה יבין".

"האמת. מישהו מסוגל להבין?" אומר לי מאיר וממשיך בסיפור מנקודה שבה הוא נכנס אליו, כמעט מבלי משים.

אם יש משהו שאני בהחלט מבין בו זה אוכל. החיים שלי תמיד בשמחות, אני מספק שירותי הסעדה וקייטרינג, ובמידה מסוימת אני חי משמחה לשמחה, וזה מדבק. אתה פותח את הבוקר בברית, רץ להשקה מפוארת בצהרים ובערב מנצח על חתונה או בר-מצווה.

אני נותן את הנשמה, משתדל שכל אחד יהיה מרוצה, המוטו שלי הוא, שלקוחות מרוצים מביאים עוד לקוחות מרוצים, שירות זה שירות, כך היה גם באותו ערב מערבי תשרי, בסיום הבר מצווה של המשפחה שלצורך הסיפור נקרא להם גלעדי.

נגשתי לבעל השמחה לאחל לו מזל טוב מכל הלב וכמובן לקבל את שכר הטרחה המגיע לי, אחרי הכול, פרנוסה זה פרנוסה…

"תראה" הוא אומר בעוד ידו דבוקה לידי ומנענעת אותה בכח האינרציה של אחד שניענע ידיים במשך ערב שלם, "אבי נמצא בבית האבות ברח' ביאליק בר"ג , הוא משלם את הוצאות הבר מצווה, גש אליו ותקבל את המגיע לך".

לאחר שנחלצתי מנענועיו ידי עוד רעדה וקשקשה, זה חלק מקשיי הפרנסה המהמתי לעצמי, מיהרתי למטבח להאיץ בפועלים לסיים את עבודתם, סוכות בפתח ואין לי עניין כלשהו לבלות את שארית הלילה בינות לסירים, לכוסות ולשאריות מזון דקה מעבר למה שצריך.

למחרת עלית על אופנועי, וגלגלתי את שני אופני גלגלי בואכה בית האבות.

החניתי את הקטנוע ופניתי לקבלה. לא בית אבות נגלה לעיני כי אם דיור מוגן ברמה גבוהה, רחוק מהדימוי הדמוני שאנו רגילים לחשוב על בתי אבות. כאן בוודאי לא מרעיבים זקנים ולא קושרים אותם למיטה ומפקירים אותם חסרי ישע, בכלל האנשים במקום עשו לי רושם של מעמד בינוני ומעלה, כאלו שהפרוטה הייתה מצויה בכיסם ולא השליכתם לעת זקנה. קול פסיעותיי נבלעו בשטיח הכבד, בעודי חולף על פני שכיות האמנות שלא הטרדתי אותם במבטי.

נקישה.

"יבוא"!

נכנסתי.
הוא ישב על כורסא מרופדת. מראהו ההדור לא הסגיר את גילו המופלג. 94 ליתר דיוק, כך אמר לי בעודנו מלהגים כמנהג יהודאי קמאי, שמא נמצא קשר משפחתי מדרגה שביעית בשמיני ובא לציון גואל.

משהו באיש משך אותי להמשיך ולשוחח עימו שעה ארוכה. שיחה שהחלה ב'יבוא', הגיעה עד מהרה ליעלה ויבוא ובפרט על חג הסוכות הקרב וממשמש לבוא.

"לולב ואתרוג יש לך"? שאלתיו

"בוודאי! הזמנתי דרך מוקד טלפוני שנתקלתי בעיתון שאחד מנכדי השאיר אצלי. לולב ואתרוג בהשגחת הבד"ץ. מהודר!"

חשתי שאני אוהב את האיש. רעיון נצנץ במוחי . חשבתי לעשות מצווה לפני החג, עוד זכות, משהו לנשמה.

"מממ… אולי תרצה לבוא איתי לבני ברק? תראה איתי ביחד את שוק ארבעת המינים, אווירת החג?"

"רעיון מעולה"! ענה מניה וביה, "עוד 10 דקות אהיה מוכן"!

"זה ייקח יותר מ-10 דקות, עלי לחזור הביתה ולהביא את הרכב, תתכונן ואני מגיע במהירות, נצא ביחד".

ניגוני יום כיפור וראש השנה התפזמו על שפתיי בעודי מפלס את דרכי חזרה ברכבי. טלפנתי אליו, הוא כבר עמד מוכן בחניה. סייעתי בידו להתרווח במושב, שמחתי .

הגענו לבני ברק.
נסענו. יותר נכון זחלנו ברחובותיה של העיר הצפופה בינות לדוכני ארבעת המינים, עגלות ילדים ואברכים ובני תשחורת הממהרים מהכא להתם איש איש ולולבו, סליו וקניותיו כולם מתכוננים לחג שכמו נחת עליהם בהפתעה גמורה.

התעכבנו ליד דוכן לממכר אתרוגים אחד ועברנו למשנהו, עצרנו לקנות קויישיקל שיהיה מושלם. הרחנו והתבשמנו מניחוחות החג, הריח הזה שעומד באוויר וממלא אותך בשמחה. מי כעמך ישראל.

חיים היה איש שיחה מרתק. 94 שנים לא הולכות ברגל אך כשאתה מסתייע ברכב וארבע גלגליו, זה הופך את העניין למשימה פשוטה ונוחה בהרבה.

הגענו לפינת רבי עקיבא ורח' הרב שך.
ירדנו מהרכב ופסענו כשזרועו שלובה בזרועי, כמו בן התומך באביו כשאני נזהר שלא ימעד בתוך קלחת המצוות הרוחשת במשולש הרחובות בואכה בית הכנסת איצקוביץ.

"אכפת לך שניכנס להתפלל?" שאל חיים.

"רעיון מצוין" עניתי. "גם אני עדיין לא התפללתי"

נכנסנו.
בדיוק הדהד קולו של חזן בפוטנציה "והוא ראחוווום…" הצטרפנו לתפילה, בחוץ העולם רגש כמרקחה. קול הסוחרים נמהל בקול התפילה מפה ומשם, את הקדיש דרבנן אמר חיים. קולו רעד. לא ידעתי אם ממאמץ או שמא משהו אחר. אחזתי שוב בזרועו, תומך בו בדרכנו חזרה לרכב.

הרגשתי שהוא מתרגש.

"תשמע סיפור" התחיל חיים.

הקשבתי.
חיים סיפר לי על בנו איתמר שנהרג במלחמת יום כיפור,לחלוחית עמדה בעיניו.

הצטערתי יחד עמו. באמת כואב הלב, מי יכול להבין צערו של אב שכול?

"לפני כמה שנים הייתי בנסיעה לילית בכביש הבקעה", המשיך חיים, "נזכרתי באמצע הדרך שזהו היארצייט של איתמר, רציתי מאד להתפלל מעריב לעילוי נשמתו. כביש הבקעה באמצע הלילה, לך תמצא מניין… לפחות אתפלל ביחידות, שיהיה לעילוי נשמה. נכנסתי לתחנת הדלק הראשונה שנקלעתי אליה נטלתי ידי והתחלתי לחשב את כיוון התפילה.

רעש אוטובוס שנכנס לתחנה בשאגת מנועים הפריע את מחשבותיי. מהאוטובוס נפלטו בזה אחר זה צעירים חסידיים בשירה וריקודים. סוחפים אותי לתוך מעגל שירה וזמרה.

משנדמו המחולות שאלתי לפשר מעשיהם באמצע הלילה בקצה הישימון בואכה ירדן מזרחה, אנחנו נוסעים לקברי צדיקים ועצרנו לתדלוק ומתיחת איברים.

"תצטרפו אלי למעריב?" שאלתי.

התפללנו בהתרגשות עצומה שעה ארוכה ולאחריה פרץ לו שוב ריקוד, אחד האנשים שלף בקבוק משקה מאי שם ואותו הלילה חשתי שהקב"ה שלח אותם במיוחד כדי שאוכל לומר קדיש על איתמר. הבן שלי, שנפל חלל כשחירף נפשו להגן על עם ישראל.

התרגשתי מאד. וחיים אומר לי: "משהו אחד שכחתי לספר לך. אתה יודע מתי הבן שלי איתמר נהרג? "

לא זכרתי שציין פרט זה בסיפורו "לא" עניתי, "מתי הוא נהרג"?

"היום בלילה זה היארצייט שלו"!

הלולבים, האתרוגים, דפנות סוכה וקישוטים כולם התערבלו מולי, כבר לא נלחמתי בדמעות שזלגו מעיני, נתתי להם לזלוג במורד לחיי."

הפוסט סיפורו של חיים הופיע לראשונה ב-קו 400.