נמצאנו אשמים.

בהבאת המחלה לישראל, בהפצת המחלה בארץ, ובהדבקה בכוונה תחילה. מכאן הותר דמנו.

בני ברק העיר האדומה הראשונה בגל הראשון; השכונות החרדיות בירושלים בכותרות; והתמונות זורמות לשולחנם של עורכי החדשות ברשת ובערוצי הטלוויזיה.

כל מאגר תמונות המשבר מבוסס על חרדים עם מסכה/בלי מסכה, ליד מחסום, פורץ מחסום, בבית ספר, וכן על זו הדרך. כל אילוסטרציה הפכה למיצג מרשיע.

וכאילו איש לא שם לב להכללה.

כל לובשי השחור לבן, מדי הייצוג החרדיים, צבא שלם של מפיצי מחלות.

אלו מיחידת החסידים עם השטריימייל, חיל הפרחחים שורפי הפחים, יחד עם יחידת אנשי המטה שיושבים בבתי הכנסת ופורסים ספרים ישנים בהם מפות ותמונות לווייניות, ומחלקים גזרות להדבקה.

יולדות נשלחו ללדת בבתי חולים רק בכדי להדביק צוות טף ועוללים.

דמיינו לעצמכם עולם מקביל. לו היינו משנים רק מילה אחת, תיאור קצר או תמונה אחרת, לדוגמה: כותרת ראשית בחדשות 13 –

"הערבים בשכונות מזרח ירושלים אינם נשמעים להוראות תקנות הבריאות"

"כתבנו מוסר כי אחוזי ההדבקה במשפחות הערביות גבוהים. התא המשפחתי הערבי ואורח החיים כחמולה, מסכן את תושבי ירושלים"

"חוסר הסברה בשפה הערבית וחוסר האמון במשרד הבריאות הישראלי הביא לגל הדבקה שכמותו לא ניכר בערים ישראליות"

לו זו הייתה כותרת במבזק באתר חדשות, הייתה קמה מהומה רבתי,  וגינויים ותלונות במשטרה היו נערמים תוך דקות.

מיד היו טוענים כל הדוברים האפשריים: אסור להכליל, יש ערבי נוצרי ויש מוסלמי, יש מגוון של קהלים וקהילות להם אורח חיים שונה, להחתים ולהכתים את כולם באותו כתב אישום זהו פשע שנאה.

אבל הלכה שעשיו שונא ליעקב…

ויעקב שונא חרדים. בעיקר כאשר יש ירושה לחלק…

אז הקול קול ישראל מירושלים, והידיים על המקלדת רצות ומטקבקות כאילו זה חיסון העדר החברתי – הכה בחרדי ותהיה בריא.

הפוסט מה שאסור לומר על ערבים – מצווה לצעוק על חרדים הופיע לראשונה ב-קו 400.

אמש עלה באתר 'קו 400' טור המגולל את סיפורו של תלמיד ישיבה  המציג את עצמו כחרדי גאה, ומתאר את חוויותיו האישיות.

הסערה סביב נושא שמוגדר טאבו בחברה החרדית הייתה צפויה. בדבריי כאן אינני מתכוון לעסוק בסיפור האישי של הבחור, ואינני מתכוון להיכנס לפולמוס הלכתי מה נכון-מותר-ראוי-צריך להיעשות  במקרים כאלו.

זה פחות מעסיק אותי.

אני בוחן את התגובות האנושיות. את ההכלה והחמלה למורכבות של בני אנוש שמציגים דילמת חיים.

כולנו מתמודדים עם ציוויי תורה כאלו ואחרים.

השיפוטיות שלנו כחברה לדון יחידים ואף ציבורים מסוימים היא בעיניי שיא הכיעור. אינני מחבק מחללי שבת, ואיני קורא להם בשמות גנאי. אינני שופט את העוברים על עשרת הדיברות – לא תחמוד, כבד את אביך ואת אימך, זכור את יום השבת – כולם נמצאים על מסלול התנגשות יום יומית בין טבע האדם ליכולותיו הרגשיות ודחיית הסיפוקים שלו.

כולנו מכירים את המציאות הקשה וההתלבטות בין טוב לרע, כאשר הטוב והרע מוכתבים לנו ללא בחירה.

על פי היהדות, עבירות בין אדם למקום לבורא הם רע. נקודה. אז מה גורם לנו לבנות מדרג רע יותר/פחות? על מה יוצאים לקרב תודעתי ועל מה נעלים עין בקריצה ונשתוק?

הפערים בין השתיקות לצווחות הגיוועלד הם הסיפור האמיתי כאן.

הנגיעה האישית שלנו היא לגנות את מה שאינו נוח לנו להודות כי הוא קיים בכולנו.

לכולנו פנים פחות דתיות אותם אנו בוחרים לכסות במסכות ולעיתים מסכות שנועדו להסתיר את החולשות שלנו ולהפחיד את הצופים בנו. סיפור אישי על התמודדות עם סוגיות הלכתיות קיים בכל אחד מאיתנו.

האם כשאני נכשל בכיבוד הורים – אספוג גינויים פומביים ואעבור מסע שיימינג? האם כאשר בחור ישיבה "כושל" בשמירת שבת ומצית סיגריה הוא ינודה אל מחוץ למחנה השכינה? האם כאשר אדם נכשל ב'לא תחמוד', גם אז הוא יוכר כנושא דגל החמדנות? או שמא נחבק אותו חברתית נלמד עליו זכות ולא נחטט לו בנשמתו באופן פוגעני עם המלצות לתרופות, טיפולי המרה, ואף נקרא לו לבלוע חפיסת כדורים?

הכותב הינו פעיל חברתי, יועץ תוכן לעמותות ותנועות חברתיות

הפוסט למה על אי כיבוד הורים אתם שותקים ועל יחסים עם גברים משמיצים? כי הבעיה היא בכם הופיע לראשונה ב-קו 400.

האווירה בבית החולים הופכת לדממה מעיקה,
אנשים מתכנסים לתוך עצמם,
אני מלא אנדרלין של אבא לבן שני שזה עתה נולד,
ובצד השני של היקום מישהו רצח ראש ממשלה,
מישהו נטל כלי נשק ורצח אדם,

כאשר מתחילות להתפרסם הידיעות על זהות הרוצח, והקהילה בה גדל,
נפרש כתב אישום כנגד החברה הדתית לאומית כולה,
כאילו היא מחנכת לרצח,
התחושה קשה,
את האמת כולם יודעים.

פרי ביאושים,
שאינו מעיד כלום על החברה,

כמה אנחנו גם היום משתמשים במקלדת ופוגעים בקהילות שלמות,
כמה הכללה, תיוג, שיימינג, נעשה ברשתות החברתיות,

להיות חרדי בעידן בו מערכת בחירות שלמה,
קהילות שלמות מוכללות ומתויגות באופן פוגע, ושלילי רק בשל חילוקי דעות על אורח חיים, על דעה פוליטית ,על חינוך כזה או אחר,
כמעט לא עובר יום אשר אין כותרת,
חרדי פשע,

כן יש פושעים, כן יש חיות אדם בלבוש שחור לבן,
לא, לא,
זה לא החינוך שהם קיבלו,
לא מעשיהם אינם מעידים על הקהילה בה גדלו,
כן צריך להוקיע פושעים,
כן צריך למנוע פשיעה,
לא במחיר של הסתה, ופגיעה בקהלים שלמים.

הפוסט ירו ברבין הופיע לראשונה ב-קו 400.

לו הייתי יכול לאסוף עימי
שניים שנים, שבעה שבעה
זוגות ויחידים, אנשים ובעלי חיים.

ולצאת.
למסע בו נמצא את השלם ולא נחפש את החסר
בו נלמד יחד לצוף מעל קשיים
להתחזק ברגעים בהם
התחושה כי התיבה מתהפכת.

להביט מבעד לחלון הזדמנויות, ולא מבעד לזגוגיות מטושטשות
לחיות בחלום על יונה ועלי זית
ולהפוך את הטלטלה האנושית
לאי יציב של אחווה.

לא חייבים להגיע להסכמה בכל דיון בתיבה
אבל איש בתוכה לא יבקש להטביע אותה.

הפוסט תיבה לו הייתה לי הופיע לראשונה ב-קו 400.

כבן לניצול שואה, וכילד אשר מרבית בני משפחתי בדור שמעלי נטבחו, נשחטו, ובודדים שרדו, גדלתי בצל מאורעות וזיכרונות השואה.

אבי ז"ל היה ממעט לשתף, אך פעמיים בשנה, מידי שנה היו עולים הזיכרונות, בליל הסדר, וליל חג הסוכות.

שני חגים שמאוד קשה לחגוג בגלות כה נוראה, ליל הסדר היה בסימן בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, וליל חג הסוכות על דירת הארעי כאן בעולמנו.

על נדודים, בריחה, ומסתור.

אצלנו בבית אבא ז"ל בישל, לא אימא, מכיוון שהיה חשוב לו לשמר את הטעם של בית הוריו, ואימא תבדל"א הבינה ופינתה לו מקום במטבחה.

פעם בעודי ילד, עת סייעתי לאבא במטבח בהכנות לחג קילפתי תפוחי אדמה ואבא קילף בצל.

אבא אמר לי: קליפות התפוחי אדמה והדמעות מהבצל, מזכירים לי את סיפורי השורדים מהגטאות.

איך הצליחו הם לחגוג ולשמוח בסוכות כאשר על השולחן קליפות של תפוחי אדמה, והעיניים זולגות, שמחה של מצווה, וסעודת חג של אביונים.

ואנחנו אמר לי אבא, קצת מצטופפים בסוכה ואתם כבר בוכים…

סוכת הארעי שלי, היא הידיעה כי גם כשמעלי אינני מרגיש את צל ענני הכבוד, גם כשאיני מצליח לשמוח ברגעים קשים, אבל אנחנו ברוך השם כאן בארץ הקודש.

כואב לי הגלות בין הבריות, הגטאות בהם מתכנסים בני האדם לקהילותיהם השונות.

סוכות הזמן בו אנו מסירים את מחיצות האבן, מתגוררים בדירת הארעי זכר לענני הכבוד, ליציאת מצרים, זה הזמן להשכין שלום, ולשמח את הגר, היתום והאלמנה.

ומי מאיתנו לא זקוק לשמחה שבוקעת רקיעים ומחממת את הלבבות?

הרחמן הוא יפרוס עלינו את סוכת שלומו במהרה בימנו…

הפוסט דירת ארעי הופיע לראשונה ב-קו 400.

האגדה מתארת כיצד דרש ההגמון של מגנצא מרבי אמנון, שהיה גדול הדור, להמיר את דתו. בכדי להתחמק מהדרישה ביקש רבי אמנון שלושה ימים כדי לשקול בדבר. אך מיד לאחר מכן התחרט על שלא דחה את ההגמון לאלתר ובכך רמז לו, כביכול, שהמרת הדת באה בחשבון מבחינתו.

ביום השלישי, משלא הגיע לארמון, והביאוהו אל ההגמון בכוח. רבי אמנון הציע להגמון לכרות את לשונו, שכשלה כאשר לא דחתה את ההצעה מיד, אך ההגמון חפץ להעניש דווקא את רגליו, שלא הביאו אותו לארמון.

אנשי ההגמון כרתו את פרקי אצבעות ידיו ורגליו אחת אחת והמליחו את הפצעים במלח בעינויים קשים ואכזריים. היה זה בסמוך לראש השנה, ומשהחזירוהו לביתו והגיע החג, ביקש שיביאוהו לבית הכנסת. שם, לפני אמירת קדושה, פתח את פיו ואמר את פיוט "ונתנה תוקף".
משסיים אותו נפטר. ביום השלישי לפטירתו נגלה רבי אמנון לרבנו קלונימוס בן משולם (בן למשפחה איטלקית שהיגרה לאשכנז) בחלום והשלים את הפיוט, וציווה אותו להפיץ בכל הקהילות פיוט זה, וכך נעשה.

(ויקיפדיה אגדת אמנון ממגנצא)

כשהחזן סלסל בקולו, וניגן את הפיוט, הקהל בבית הכנסת השתנק בבכי, היה זה בבית כנסת " מקור חיים" בפתח תקווה בית כנסת שבו התקבצה קהילת יוצאי גרמניה, הייתי ילד כך שחשבתי לתומי כי הסיפור על ר' אמנון ממגנצא מרגש גם את המבוגרים.

עברו שנים, באחת השנים הקשות בחיי, לחמתי כמזהה חללים.

באחד האירועים הקשים שהשתתפתי, האווירה בין חברי הלוחמים הייתה קשה, בערב כששבנו לבסיס, ניהלנו שיח שניסה לגעת ולפרק מעט את התעוקה שבאוויר, ואז החל אחד החיילים שהיה גם חזן, לנגן את מילות הפיוט:

בראש השנה יכתבון
ובצום יום כיפור יחתמון
כמה יעברון וכמה יבראון
מי יחיה ומי ימות
מי בקצו ומי לא בקצו
מי במים ומי באש
מי בחרב ומי בחיה
מי ברעש ומי במגיפה
מי ינוח ומי ינוע
מי יישקט ומי ייטרף
מי ישלו ומי יתייסר
מי ירום ומי יישפל
מי ייעשר ומי יעני
ותשובה ותפילה וצדקה
מעבירין את רוע הגזירה!

המילים קיבלו משמעות אחרת.
הבנתי אותם אחרת.
הבנתי את המבוגרים שבבית הכנסת.

הבנתי כי לכל אדם ואדם יש את הניסיון שלו.
לצלוח את החיים.

"ותשובה ,ותפילה,וצדקה ,מעבירין את רוע הגזרה!"

אינני יודע חשבונות שמיים.
אינני יודע מדוע נידון אדם ומשפחתו ליסורים של אש, מים, רעב.

אך בפיוט יש עצה להינצל ולהיטב את הגזרה:

תשובה – אדם מסתובב בעולם עם שאלות הרות גורל עבורו,שיכולות לנער את עולמו, גם להקשיב לו זו דרך להקל עליו למצוא את התשובה.

תפילה – לא במילים מודפסות, לא בלחן סימפוני, מילים שיוצאות מהלב,מייחלות לכל אדם גורל טוב, פשוט ובסיסי, המתפלל על חברו אמרו חז"ל נענה תחילה.

וצדקה – כמה כח יש בנתינה, לא של מליונים, אלא של שקלים בודדים כאלו שנותנים לשני תחושה כי הוא לא לבד, כי הצער שלו הוא הצער שלנו.

שנזכה להכתב ולהחתם יחד, כל בית ישראל, לחיים טובים ולשלום.

הפוסט ונתנה תוקף קדושת היום הופיע לראשונה ב-קו 400.