80 שנה אחרי: מותו הטראגי של החזן ההולל, הוא הסיפור של כולנו

יואל דוד סטרשונסקי עזב את השטייטל החמים לטובת קריירה בוורשה הגדולה • שנות הזוהר הקצרות הסתיימו בחטף, לא לפני שזכה לחיבוק אחרון מהחברים בכור מחצבתו • ולסיפור שלו יש הרבה יותר אקטואליה מנוסטלגיה
שיתוף ב facebook
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב twitter
שיתוף ב email
שיתוף ב print

לפני שהתיישבתי לכתוב מילים אלו, צפיתי בסרט נפלא בביצועו של החזן האגדי בעל קול הזהב, מוישה אוישר. מלבד מוזיקה ותרבות, ראיתי סיפור חשוב עם מוסר השכל. סיפורו של בעל חטא שמסר את נפשו.

המעשייה מתחילה בסוף תקיעת שופר דמיושב. המצלמה מראה את הציבור בבית הכנסת ממלמל משהו מוזר במהירות. דבר זה מעיד על היחס של הבימאי למתפללים ה"חשוכים".

החזן יואל דוד סטרשונסקי מתחיל 'הנני העני ממעש' בצורה מרגשת ומרוממת מאד. מוניושקו וחבר שלו הגויים ששמעו על החזן והגיעו במיוחד לבית הכנסת לשמוע אותו נדהמים.

כאן כבר המצלמה יותר אוהדת ומראה את מבטי הקנאה והערגה לחזן בעזרת הנשים. כמו כן רואים את הציבור מתעלה לעולמות גבוהים בעקבות הביצועים המרהיבים של החזן בקולו המדהים. רואים במצלמה את השילוב בין האסתטיקה למוזיקה.

מוניושקו הוא קומפוזיטור מפורסם בכל פולין. האיש המפורסם מתפעל מיואל דוד ומציע את עצמו בתור מורה למוזיקה לחזן המוכשר. "השווער" רואה זאת ומרחיק את הקומפוזיטור מיואל דוד, תוך כדי שהוא אומר הם אנשים זרים לנו.

יואל דוד היה סקרן והחליט שהוא רוצה ללמוד מוזיקה. בלילה הוא היה נעלם. שלחו את שמש הקהל לעקוב אחריו והשמש השלימזל לא מוצא אותו. יום אחד הוא רואה אור בבית של מוניושקו בשעת לילה מאוחרת תוך כדי שהוא שומע מוזיקה שמיימית אלוהית מן הבית.

השמש חש שהוא נמשך למוזיקה כמו שהיהודים נמשכים למוות. הוא מתקרב בצעדים איטיים לחלון וכשהוא פותח את עיניו הוא רואה את יואל דוד. וכעת אכן נודע הדבר, עכשיו יודעים לאן הוא נעלם. יואל דוד הולך לשמוע מוזיקה אצל השקצים הטמאים. השמש נכנס ומתפרץ לחדר במלון ומודיע ליואל דוד, אתה חייב לעזוב אותם שלא ידיחו אותך לתרבות רעה. יואל דוד מודיע למוניושקו אני לא יכול יותר להגיע, ומפסיק להגיע.

יואל דוד שוקע בדיכאון עמוק. הוא שותק כל היום ואינו מוציא הגה כמעט בפיו, אולי הוא עסוק בלחשוב על החלום שגווע או שהוא חסר מוטיבציה וחיות בעולמו עקב כך שאינו עושה מה שנמשך לעשות. יום אחד יואל דוד הלך לטייל עם אשתו חנה. בטיול הוא שומע מוזיקה מבית מוניושקו. הוא מסתכל לכיוון הבית בערגה. אשתו אומרת לו תכנס ואני אחכה בחוץ, לא אגלה לאבא.

חוץ מאשתו אף אחד לא תומך ברצונו ללמוד מוזיקה. חמיו אפילו קורע לו את התווים, שמצא אצלו בבית, בזעם. אחר זאת, יואל דוד מודיע שהוא הולך לוורשא לשיר. לפיכך מביאים את הרב שישכנע אותו להישאר.

הרב רואה שיואל דוד קיבל את ההחלטה ובדיעבד תומך בו. יואל דוד מצהיר שעל ידי שירתו יהיה קידוש השם עצום והגויים יכבדו את היהודים בזכות כך. יואל דוד הולך באמצע הלילה כגנב, היות שמפחד שהקהילה לא תיתן לא לעזוב. הוא נפרד מחנה אשתו ופרץ ילדו והולך לבית הכנסת שם נפרד מן העמוד (דוכן התפילה של החזן).

בוורשא הגדולה ההצלחה מאירה לו פנים. כולם מתלהבים מהזמר המדהים והאנשים מתמוגגים מנחת. לקח לו אמנם זמן להתרגל לנימוסים הנהוגים. קשה היה לו לנטוש את נימוסי השטעטל. הוא עדיין התנהג בנימוסיו היהודיים, משתחווה בצורה מוזרה, לא מסתכל על נשים בעיניים בצורה מערבית על אף שבולש בקצה עיניו.

ברם חיש מהר הוא מסגל לעצמו הופעה אירופאית, הוא קוצץ את זקנו, אולם את הכיפה הוא משאיר בגאון על ראשו. כמו כן, הוא שומר אמונים לאשתו. הוא עושה מאמצים להזמין את חנה אשתו ופרץ ילדו לוורשא, אולם המשפחה מתנגדת וזה לא קורה.

לאחר זמן כשהוא מנותק מן הקהילה היהודית וממשפחתו הוא מבקש מהחייט שיהודי אדוק היה שיארגן לו בית כנסת להתפלל. "אני מתגעגע לתפילה לפני העמוד". תפילה עילאית התפלל שם החזן להשתוממות המתפללים שלא הבינו מדוע זמר אופרה אגדי מגיע להתפלל אצלם. אחרי התפילה הזו הוא חש התרוממות רוחנית והוא מודיע למוניושקו שהוא עוזב את האופרה, אני לא יכול יותר, אני חייב לחזור לווילנא. הם מצליחים לשכנע אותו להישאר.

בהופעה האופראית הבאה באמצע שהוא על הבמה מודיעים לו על ידי שליח מווילנא שבנו היחיד פרץ מת. השליח מוסיף: "שאלוהים העניש אותו כי הוא נהיה זמר אופרה". לאחר הבשורה הרעה, במקום לשיר את האופרה הוא שר שיר ערש ביידיש שנהג לשיר לילדו והתעלף. מיד הזמינו רופא לבדוק אותו והרופא הכריז שהוא לעולם לא יוכל לשיר יותר ואם הוא ישיר הוא ימות.

יואל דוד המסכן והשבור חוזר לביתו בווילנא מוורשא ברגל כמו בעל תשובה סגפן. לאחר חודשים של נדודים הוא מגיע לווילנא בדיוק בשעת אמירת "כל נדרי" (תחילת יום הכיפורים). הוא שומע את החזן מסלסל בקולו, והחזן לא משהו. לאחר עמידה בפתח בית הכנסת שם השתהה לשעה ארוכה אזר אומר והתחיל לסלסל בקולו וניגש לבימת בית הכנסת.

הקהל מתרגש כולו, החזן חזר הם אומרים בלחש מרוגש זה לזה. חיש מתנדבים מיד טלית עליו שמים. קולו הנפלא ממלא את בית הכנסת בעוז, תוך כדי ששם את ידיו על ליבו לאות שסוף כל סוף מצא את מקומו.

כך יואל דוד כשהוא חולה ומותש מן המסע שר את כל נדרי – הקטע המבשר את תחילת היום הקדוש ביותר לעם היהודי, היום של הכפרה. בסוף הכל נדרי הוא מתמוטט ומת. לאחר יום הכיפורים, בהספד הרב אומר: "הוא ייזכר לעולמי עד, לא נשכח אותו. אנחנו לא נשכח את החזן מווילנא!".

Overture to Glory / Der Vilner Balebesl (US, 1940)

This Yiddish film, Overture to Glory, is based on the 1908 Yiddish play by Mark Arnshteyn aboot the legendary 19th century cantor Yoel-Dovid Levenshteyn (others identify him as: Yoel David Lewnsohn-Strashunsky: https://tinyurl.com/wejs8nq). This film was the first feature directed by Max Nosseck in the US, and it is starring one of the great 20th century cantors and singers – Moishe Oysher. It is sometimes referred to as the last (or one of the last) American Yiddish films.There is a Yiddish book by the noted historian of Jewish music, Joachim Stutshewsky dedicated to the life and legendary fame of Yoel -Dovid Levenshteyn: https://tinyurl.com/uv8mz9x On Mark Arnshteyn see the following entry at https://tinyurl.com/uc2j9rj. His play, “Der Vilner Balebesl”, can be read here: https://tinyurl.com/uv8mz9x On Moishe Oysher: https://tinyurl.com/sq4aw6c See the list of Max Nosseck’s American films here: https://tinyurl.com/uxssy4r On this film and its connection to the first ever talkie, there is now a riveting article by Mikołaj Gliński: https://tinyurl.com/sq3gkg9 Finally, the American film Institute Catalog (https://tinyurl.com/wst5ezo) offers the following description of this film: “The Yiddish title of this film was Der Vilner Shtot Khazn . According to the screen credits, the film was based on the legend of "The Vilna Balabessel," the most famous cantor of the 19th century. An essay in the copyright descriptions relates the following information: The Balabessel was born Joel David Levenstein to the cantor of Vilna. His father began his education after he showed talent at age six, and at age eleven, the boy prayed at the altar in the main synagogue. The wife of one of the leading Jewish citizens decided then that he would marry her daughter, and Joel was married at age thirteen. The next year, he became the chief cantor after his father died. His singing powers were so inspirational that they attracted not only Jews to the synagogue, but Christians also. The famous Polish composer Stanislaw Moniuszko induced Joel to leave Vilna, and he went to Warsaw with a retinue of religious Jews. He caused a sensation at a concert in Warsaw when the daughter of a count kissed him in front of thousands. According to the legend, the two had met earlier when he passed her home and overheard her playing the piano, and to spite those who gossiped about them, she kissed him in public. The cantor's visits to the daughter of the count ceased, and in the midst of his success, he returned to Vilna. He was overwhelmed by the sudden deaths of two children, and he divorced his wife, to whom he was never well-suited. He then developed severe melancholia, and to help him, some townsfolk traveled with him to a foreign country, but he developed consumption and died in Warsaw at age 34. This was European director Max Nosseck's first film in the U.S. Modern sources state that the film was based on Mark Arnshteyn's play Der Vilner Balabesl , which was based on the legend and first produced in Polish in Lodz, Poland in 1902 under the title Piesniarze . Although the film includes songs, no information concerning their identity has been located.”

פורסם על ידי ‏‎Yiddish Cinematheque‎‏ ב- יום חמישי, 28 בנובמבר 2019
החזן מוילנה, לצפייה

סיפור זה מבוסס על סיפור אמיתי על חזן העיר ווילנא בשם יואל דוד שטראשון.

הסרט מתאר את היהודים המנותקים מן המודרנה, איך חלקם נסחף אחריו כשמגלה אותו. הנסחפים לא מוצאים שם את מקומם. רק כשחוזרים לשטעטל הם מוצאים את מקומם, עצמם ומרגישים "היימיש" (בבית). אך הם לא מוצאים את מקומם לאורך זמן, אלא הם מתים…

התופעה הזו קיימת גם כיום, אחוזים מסוימים מן החברה הדתית-חרדית עוזבים את החברה שלהם, משפחה, את הדת, ואת סביבת המגורים ומנסים להגר ולהשתלב בעולם הכללי. אולם מכיוון שזהותם היא חייהם הישנים רובם לא מוצאים את מקומם והם לא פה ולא שם, בין קודש לחול, בין אור לחושך ובין שמיים לארץ (חלק ממש תולה עצמו כך). ועל זה נהוג להגיד: "השם ירחם, אין להם, לא עולם הבא ולא עולם הזה".

זהו תמה פה סקירת הסרט שמספר הסיפור של החזן מווילנא. אך קיימת גרסה דומה שבה יש תרגום לעברית וזו הצגה שנעשתה על ידי תיאטרון היידישפיל. שם הם הסריטו הצגה בצורה מאוד נחמד מזויות שונות ומומלץ לתת צ'אנס למי שרוצה, בגרסה הזו הסיפור בהסרטה צבעונית ועם תרגום לעברית.

החזן מוילנה, גרסת התיאטרון
צילום מסך, מתוך הסרט החזן מוילנא

6 מחשבות על “80 שנה אחרי: מותו הטראגי של החזן ההולל, הוא הסיפור של כולנו”

  1. נפלא.
    תודה שחשפת את הסרט הנעלם הזה ואת הסיפור המעניין שחבוי בו.
    מוישה אוישר הוא מהחזנים האהובים עלי, ובמשך זמן רב ניסיתי למצוא כל מיני חומרים וקטעי חזנות שלו, ולא עלה בידי.
    יישר כוח.

    הגב
  2. נו,
    עוד סיפור חסידי – דתי על שכר ועונש.

    תשארו בגיטו שלכם.

    אצל דתיים לא מתים סתם… רק מוות עם משמעות.

    נו שויין…

    למשל יואב בן צרוייה מצביא דוד . שהלך אחריו באש ובמים.
    שהקריב עבורו את אוריה החיתי מול פני המלחמה.

    ועוד ועוד.

    אבל מותו של יואב היה בעל משמעות: אוחז בקרנות המזבח

    הגב

כתוב/כתבי תגובה

אולי יעניין אותך גם

אברהם

אני מודה לך אבא אהוב, על כל כוכב שלי שנשמתו מסלקת את החושך

כן לא שחור לבן – פרק ראשון

פרק ראשון בסיפורו של אומץ
הוא לא מבוסס על שום דבר והוא נוגע בנקודות הכי עמוקות של כולנו

תפילת ויתור הדרך

היא נקברה על הדרך, כדי שהם יעברו בדרך. היא תחזיר אותם לדרך, בזכות ויתורה על הדרך • שיר לרחל

קומזיץ משוררים

ביער ירושלים באחד מהלילות החמים של השנה התכנסו 30 צעירים חרדים נבחרים

הטיול הראשון שלי בגטו תל אביב

ויהי ככלות הסגר, גמרתי אומר בליבי לצפות מקרוב אחר מדינת תל אביב • בעודי הולך לתומי, ננעצו בי עיניו של אותו הלך מגולח למשעי ומקועקע לרוב • או אז התנהל בינינו הדו-שיח הבא:

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו

דילוג לתוכן