האם זוהי שעתן היפה של המשוררים החרדים?
לא עברו ימים רבים מאז סיקרתי בבמה זו, את כנס ההשקה לספרו החדש של עדן אביטבול 'פרגוד', ושוב הוזמנתי לאירוע הוצאה לאור של ספר שירה. הפעם של משוררת, אסתי ביטון שושן, פעילה פמיניסטית חרדית מוכרת.
הקהל, שייצג מיקומים שונים על הרצף החרדי, קיים מינגלינג ער בשעת ההתכנסות. הנאספים הכירו זה את זה ושמחו בהזדמנות למפגש. תחושה של קהילתיות מגובשת שררה בבית השקות הספרים של עלמא בתל אביב.
הספר של שושן, שזכה לשם "זמרת קרני האור המתנפצות" ויצא בהוצאת טנג'יר, מכיל שירים שנכתבו על ידה במשך שנים, ונוגעים בתפוחי אדמה לוהטים במגזר. מעבר למשקלם האמנותי של טקסטים אלה, הם מעוררים נקודות דיון רבות, בעיקר בנוגע למקומה של האישה החרדית. משכך, הערב לא עסק רק בהקראת שירי הספר החדש, אלא שימש גם כבסיס לשיח ביקורתי על סוגיית המגדר בעולם החרדי. כבר בדברי ההנחיה של אפרת שוקרון הושם דגש על היותה של שושן ממקימות תנועת 'לא נבחרות לא בוחרות', והדוברים עסקו גם באומץ הנדרש לצאת נגד המוסכמות.
בין הטקסטים שהוקראו היו כאלה שהתייחסו לדברים ניטרליים. כמו למשל השיר 'חורבן הבית' שהקריאה אפרת ג'הסי, עוסק ביכולת ההשתקמות שאחרי משבר ונושא רוח אופטימית מפוכחת. 'אל תחפשי שם בחרבן שלך.. סלחי לה לעקמומיות, היא תהיה לך לנזר'. כמו כן, בשיר 'התבגרות' מביעה שושן תחושות אמביוולנטיות ביחס לשנים החולפות עם הגיל ו'מקהות ריחות וטעמים', ועל 'עסיס הקיץ הניגר על שנותיי המתכלות'.
שני שירים הקדישה שושן כסאטירה ביקורתית על תעשיית הישועות שהתפתחה בציבור החרדי. אחרי שהיא מציעה באריכות שלל ישועות על ידי 'שבעים אברכים ומאה כובסות, ל"ו צדיקים ויודעי נסתרות', אותן ניתן להזמין 'בפיתה או בלאפה', באה שורת המחץ 'רק בקשה לחתום על הוראת הקבע'. בכך מציבה שושן אמירה נוקבת הן לתעשיית הישועות לפי הזמנה, והן לארגונים שעושים את כספם ממכירת הסגולות. ובעוד אם בשיר זה ניתן לומר שהטקסט נעדר התחכמות הרי שקיבלנו השלמה ראויה בשירון הקצר 'סגולה לזיווג הגון' – "קראתי את שיר השירים ארבעים יום ברצף ונושעתי מהר מדי". כאן השאירה המשוררת מקום לפרשנות, כשהיא אינה מסבירה מהו מושא הביקורת, הסגולה או הזיווג.
חלק גדול מהשירים שהוקראו בערב ההוצאה לאור, עסקו בביקורתה החדה של שושן בנושא מעמד האישה ותחושותיה במרחב הדתי ובכלל. בעוד להשחזת חיצי כתיבתה משתמשת הכותבת בידענות גם במקורות. כך בשיר 'מלחמת מצוה' נמצא את תיאור תחושתה של אישה המצפה לבעלה החוזר מהקרב, ומגלה אשת יפת תואר בזרועותיו. או על בנות ציון המחזירות לנביא את בגדיהן, ואומרות לו 'לך תציל את עמך', כאומרות, בא וראה מה יש לתקן בעם ישראל מעבר לשאלות הצניעות. כך מבקרת שושן את מה שהיא רואה כנטייה נוחה של מטיפי המוסר בחברה, לראות בנשים ובצניעותן כאחראיות בלעדיות לצרות הכלל. גם הלכות נדה לא נעדרות מהטקסטים. בלי יותר מדי פילטרים מתארת שושן את הרב הבודק מראה דם לאור יום, כשלידו 'לב צעיר הולם בתקוה לפרקן ואולי גם לאהבה'. מעבר לאי הנוחות בסיטואציה בה רב ישיש בודק כתמים, היא מביעה גם ספק בכנות כוונותיו של השואל הנחשד כמחפש פורקן, ו'אולי' גם אהבה. רק אולי.
אם ההתייחסות הישירה למקרא ולהלכה עוררה בכם אי נוחות הרי שביקורתה הפמיניסטית של שושן שוחטת פרות קדושות אף יותר, הממוקמות בלב המוסכמות החברתיות. את ההיתר לכסות שער אישה בפאה נכרית שיופיה אולי עולה על מראה השיער הטבעי מכנה שושן, 'מזימה פמיניסטית שהצליחה יותר מדי', ומתארת את הפאנית ש'מיטיבה את צרור המחלפות הבהירות והופכת אותו לאשה פתיינית'. (שיר, סלון פאות). ואת השיר 'בעזרת השם' הקדישה המחברת לנוהג החרדי לא להזכיר נשים בשמותיהן בעיתונות, אלא אם כן הואילו בטובן למות.
פרובוקציה חביבה עוררה הקולנוענית החרדית, מרלין וניג, שבבואה להקריא את אחד הטקסטים של שושן, שמוגדרת בפיה כ'תלמיד חכם עילוי', נעמדה עם הגב לקהל וכיסתה פניה בספרון השירה, וזאת כדי לשמור על עיניהם של הגברים בקהל.
השיר שזכה לניתוח המקצועי והרחב ביותר הוא 'רוח ממללא' שהוקרא על ידי הסופרת יהודית רותם. השיר מבטא 'אלמות מתוקה' של אישה חרדית שנאלצת לנהוג באיפוק ו'לטוות בפלך השתיקה, אניצי פשתן וצמר שהחליפו תשוקה במועקה'. לפי רותם, שושן לוקחת את ה'תהיי יפה ותשתקי' החרדי, מעדנת אותו והופכת אותו לרוח ממללא. ובעוד את המשפט בסוף השיר 'אני כותבת אותי במילים שאולי פעם יצטרכו גניזה', הבנתי כמשפט שבא להחשיב מאד את דבר המשוררת עד כדי כך שיש בדבריה קדושה הראויה לגניזה. רותם ראתה בו דווקא את המסר המשתק, הגניזה נועדה לדברי הקודש הפגומים, ודבריה של שושן הם 'דברים של אישה הבוחרת לדבר במקום בו עלולים לגנוז את דבריה'.
רוח ממללא
מִתַּחַת לְחַלּוֹן יַלְדוּתִי
אוּלַי יִצְמַח עֵץ
פְּרִי יָמִים וְלֵילוֹת שֶׁלָּעַסְתִּי בְּהַתְמָדָה
לֹא הִשְׁקֵיתִי אוֹתוֹ בִּדְמָעוֹת
רַק בְּאִלְּמוּת מְתוּקָהאִפּוּק זֶה כּוֹחַ
אִפּוּק זֶה כּוֹחַלָמַדְתִּי לִטְווֹת בְּפֶלֶךְ הַשְּׁתִיקָה
אֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן וְצֶמֶר
הֶחֱלִיפוּ תְּשׁוּקָה בְּמוּעָקָהוּבַיּוֹם בּוֹ לָמַדְתִּי לַהֲגוֹת אֶת נַפְשִׁי
אוֹת אַחֲרֵי אוֹת
מִלָּה אַחֲרֵי מִלָּה
אֲנִי כּוֹתֶבֶת אוֹתִי
בְּמִלִּים שֶׁאוּלַי
פַּעַם יִצְטָרְכוּ גְּנִיזָה
הערב מיאן להסתיים ומשתתפיו נשארו זמן רב לפטפוטים שאחרי. טוב שאירוע השקה לספר שירה כזה התקיים בתל אביב, חשבתי לעצמי, במרחק בטוח ממקומם של אלו שוודאי לא היו שבעי רצון מהתכנים שהועלו בו.
צילום: אפרת בן יוסף
ספר השירה 'זימרת קרני האור המתנפצות' מאת אסתי שושן, יצא בהוצאת טנג'יר.
