יש פרידה
יש פרידה עם געגוע
דמעה חומקת, נעלמה
בלי לשאול למה, ומדוע
וכבר אחת אחרת מגיעה
יש פרידה נצרכת מחויבת
סדרי בראשית משנה
אך רגעים היא נוצרת
תמיד יש תקווה
יש שהולכים להם אי שם
ויש כאלו שבסוף חוזרים
זה דרכו של עולם
אבל תמיד נשארים געגועים
ויש שכול
רגש חרישי קריר ומנוכר
מצטנף מכל הינף, צועד
בחובו מסתיר ירח מאוחר
מכונס, רועד מכל הד
הולך הוא בפינות דרכים
רוב העיתים – מכונס הוא
מציץ לו, מבעד לחרכים
שמא אבוד – הכל תהו
למה, מדוע, איך וכמה, תוהה
ואנשים מבט בעיניים, חיבוק
פעם בשנה זר, דגל, צפירה
נר נשמה, מדליק כיבוד
וכשנשאר לבד כל לילה
רוח חרישית אותו לוטפת
גם רעך בדד זה עתה
אמר לנפשו השוצפת
ורעו… משמיים הביט אליו תוכחות
ולרגע אוחדו, נשמות פרודות
"אני פה", לחש הוא זעקות
נשמתי חיה אצל יוצר עולמות
נכתב לעילוי נשמת רב סרן בניה בן מיכל שראל, שנהרג על קידוש ה', ה' אב תשע"ד, בן 27. את בניה פגשתי כשלקח אותי טרמפ מירושלים לחברון, עת הייתי בחור ישיבה. מהשיחה בדרך ומהפגישות שהגיעו בעקבותיה, זכית להכיר בחור גדול רוח ורחב לב. יהי זכרו ברוך.
