שילובה של החברה החרדית במדינה הוא נושא שעולה רבות בשיח החברתי ישראלי. בכל פעם שהסוגייה עולה – היא מעוררת אמוציות רבות משני צידי המתרס.
ישנן מספר נקודות שבעיני גורמות למורכבות בנושא השילוב, אך בעזרת חשיבה יצירתית ודרכי פעולה מגוונות, אולי יהיה ניתן להפוך את הנושא לטיפה פחות מאתגר.
אעלה פה שלוש נקודות עיקריות:
מיליטנטיות – בואו נדבר על המיליטנטיות בחברה החרדית. "החרדיות" מאופיינת בשמרנות מבורכת, הגדרים המוצבים משמרים את המסורת לאורך שנים; המנהגים לא משתנים במשך דורות, וזה יפה ומרגש – ועל כך צריכה להיות גאוותינו. אולם, בניגוד לשנים עברו כיום המצב קצת שונה.
אנו חיים בתוך מדינה יהודית, מדינה יותר מסורתית. קיים סטטוס קוו בהרבה נושאים וניתן לראות כי החוק הישראלי שואב ונשען רבות על המשפט העברי, ופסקי בתי הדין הרבניים מקבלים תוקף חוקי.
מסיבות אלו המיליטנטיות בעיני צריכה "לחשב מסלול מחדש" ולקבל צורה שונה.
המיליטנטיות בקונספט הנוכחי שלה גורמת לנו כחברה לחשוש משינויים, כל שינוי מעלה בנו את האינסטינקט ההישרדותי. נקודת המוצא של תחושת הנרדפות איתה אנו מגיעים – פוגעת ביכולת שלנו לאחד כוחות וליצור אחדות ושילוב בעם.
אוטונומיה – דבר נוסף הפוגע באיחוד הכוחות ושילוב החרדים במדינה, היא תחושת חוסר השייכות, הקיימת כיום במגזר החרדי, ולדעתי היא נובעת מכמה גורמים שהמניע שלהם הוא בעיקר באוטונומיה החינוכית: 'החיידרים' לבנים ו'בית יעקב' לבנות הם מוסדות מוכש"רים לא ממלכתיים.
כתוצאה מכך התוכן הלימודי שונה בתכלית מהתוכן בבתי הספר הממלכתיים. טקסי הזיכרון, דמויות המופת, סמלים וערכים המאפיינים את תרבות החינוך הישראלי – לא מוזכרים כלל במוסדות החרדיים.
שיח חברתי – צריכת המידע והתרבות בציבור החרדי שונים מאוד מזה הקיים בחברה הכללית. השיח החברתי שונה, סולם הערכים לא דומה כלל לסולם הערכים החילוני, מה שגורם למעין נתק בין המגזר החרדי למגזר הכללי ופעמים רבות גם בנושאים לא עקרוניים/חינוכיים.
בדוגמה אקטואלית, קחו את משבר הקורונה, שהעמיד בפני המגזר הכללי והמגזר החרדי אתגר בכל הנוגע להעברת הנחיות משרד הבריאות בצורה מותאמת.
סיכמתי בקצרה את שלוש הבעיות העיקריות בעיני שגורמות לשילוב להיות מורכב מעט יותר וכעת אציע פתרונות פשוטים שיקלו במעט על תהליך השילוב.
מאמינה ששלושת הצעדים שאזכיר פה הם תחילתה של דרך ארוכה ויפה אך גם מלאה באתגרים שרק יעשירו את המגזר החרדי, הרוצה להשתלב מבלי לאבד את ערכיו הדתיים והחברתיים.
א' – בגמרא מסכת שבת, כ"ג עמוד א', כתוב:
"והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצווה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום, אשה ודאי מדליקה דא"ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס". ומבאר רש"י: היו באותו הנס. שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס.
מובא בחז"ל כי ביתו של מתתיהו קמה ועשתה מעשה אמיץ – יש שיאמרו מעשה רדיקלי – וע"י כך יצרה מציאות חדשה, ובגללה נקבעה הלכה לדורות שנשים מדליקות נרות חנוכה.
ממימרא זו ניתן לראות איך המציאות והלך הרוח החברתי משפיעים על פסיקת ההלכה.
נקודה נוספת עולה בגמרא מסכת מגילה, כ"ד עמוד ב':
"אמר רב הונא, זבלגן לא ישא את כפיו והא ההוא דהוה בשיבבותיה דרב הונא והוה פריס ידיה? ההוא דש בעירו הוה. תניא נמי הכי זבלגן לא ישא את כפיו ואם היה דש בעירו מותר". ומבאר רש"י: זבלגן – עיניו זולפות דמעה, לא ישא את כפיו – לפי שמסתכלין בו, דש בעירו הוה – כבר היו רגילין אנשי עירו ולא היו מסתכלין בו, עוד דש לשון מרגיל.
הסוגייה דנה בכהן בעל מום, שכידוע לא יכול לעבוד במקדש אך שואלים מה לגבי ברכת כהנים? הלא בעל מום כידוע לא יכול לעבוד במקדש, ומה לגבי "נשיאת כפים"? המסקנה העולה מגמרא זו, היא שאם בני הקהילה רגילים בבעל המום – אין בעיה שיעלה לברכת כהנים.
גם כאן יש התייחסות למציאות בשטח כאשר באים לדון בהלכה.
ממקורות אלו עולה כי בתהליך קבלת ההחלטות – במקרה זה הלכתיות – המציאות משפיעה רבות.
ולענייננו, גם כאשר עולה סוגייה בנושא החברתי, אני חושבת כי יש לתת למציאות מקום נכבד בקבלת החלטה, ואת המיליטנטיות לרכך ולנסות לאזן.
ב' – אנו נמצאים תקופה לאחר חג החירות, חג הפסח, ואי אפשר שלא להעלות את נושא ההתבדלות במצרים. מובא בחז"ל שבני ישראל לא שינו את שמם שפתם ולבושם. שלושת הדברים הנ"ל הם סממנים חיצוניים אבל הם יוצרים חיץ ברור בין העם היהודי לסובבים אותו.
לסממנים חיצוניים יש כוח חזק הגורם לחיץ ביננו לסובבים אותנו אך זה לא אמור להפוך אותנו ללא שייכים. התפקיד שלנו כמחנכים וכהורים הוא להעביר לדור הבא את הלפיד כפי שנמסר לנו מאבותינו, אך יחד עם זאת גם את המסר שלכל דבר חולין וסממן חיצוני – ניתן להכניס קדושה.
ניתן לקיים טקסים ממלכתיים וליצוק בהם גם תוכן של קדושה, להתחיל ולסיים בפרק תהילים או בלימוד הלכה רלוונטי; להוסיף לסמלים הממלכתיים קדושה; לספר סיפורי גבורה יהודית על דמויות המופת וכן על זו הדרך. זה דורש יצירתיות רבה אך בהחלט אפשרי.
ג' – בנושא זה אני חושבת שהדבר היחיד שיקל על השילוב היא ההבנה מצד החברה הכללית שהציבור החרדי צורך מידע ותרבות באופן שונה והמסרים צריכים לעבור בצורה מותאמת למגזר.
יש צורך בגישור והעברת מסרים בצורה שתחדור את המסך כפי שניתן גם לראות בהרבה הנחיות של משרדי ממשלה שמקבלים טוויסט חרדי בכל מיני קמפיינים תקשורתיים. בנוסף ההנחיות עוברות לרוב בעיתונות והרדיו ופחות במרשתת.
לסיכום:
אין פתרונות קסם אבל אני מאמינה שהדור הצעיר צריך לגדול למציאות שונה, עם תחושת שייכות עמוקה למסורת ולהיסטוריה היהודית; לציבור החרדי וערכיו, ובמקביל – ללא סתירה – לפתח תחושת שייכות לחברה הישראלית אפילו בסיסית.
בסופו של דבר אנחנו חלק מחברה יהודית בארץ ישראל וזה מקסים.
אסיים בתפילה קצרה שכתב יואב פוגל ז"ל, המסמלת בעייני את הבסיס לשילוב והיא קבלת האחר והשונה
"יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שתזכה אותי לאהוב כל אחד מישראל כנפשי ומאודי ולקיים בהידור מצוות עשה של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
וכן יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותי שתתן בלב חברי ורעי לאהבה אותי אהבה עזה ואהיה מקובל ורצוי אצל כולם ואהיה אהוב ונחמד, ואשא חן וחסד בעיני כל רואי. "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם", והכל לשם שמים, לקיים רצונך אמן.
4 מחשבות על “בין הסתגרות להשתלבות – החרדיות בעידן חדש: 3 קשיים, 3 פתרונות”
אילה, חדה ומדוייקת
העלת מס' נקודות מעניינות ומעוררות מחשבה. יישר כח
אילה את מציעה לצבור החרדי דרך שנוסתה ע"י הציונות הדתית (לדעת רבים בהצלחה ),
אין בה חידוש והיא תגרור בסופו של תהליך את הצבור החרדי לטמיעה ואבוד זהות ,
אין ארוחות חינם אבל יכול להיות שזה מחיר ששווה לשלם….
איילה יקרה,
יותר מכל אני מעריך את אומץ רוחך ולבך להעלות הנושא לדיון.
כמו כן אציין את הביסוס ההלכתי שלך שהוא בניין לתפארת.
אך אם תבדקי את החברה החרדית , תגלי שרוב בנינה נסמך על פסיקות ומנהגים שכלל אינם מהתורה. כמו שנאמר ( את בוודאי יודעת איפה ) על השבת : הררי הלכות תלויים בשערה…
הבעיה של החברה החרדית בישראל היא לפחות משולשת:
1. מנהיגיה משתמשים בה ככלי להגעה למשרות פוליטיות ולא לחיזוק האמונה והרוח.
2. היא מתפרנסת לא מעצמה אלא מתרומות של ארה"ב וקצבאות הממשלה.
3. שומרת על הבערות ביחס למודרנה כדי לשמור על הוחומות. אם מאשרים לנשים להשכיל – זה רק על מנת שיפרנסו את בעליהם הלומדים.
בכל מקרה היי ברוכה על העלאת הנושא לדיון!!