שנים ביליתי במחיצתך
בין דפיך ובין עמודיך
אישיותי עיצבת. את האגו ניפחת.
בחסותך הפכתי למאן דאמר
שמפרק אם תאמר ביש לומר
כובש סוגיות בשכרון כח
בגאוות אינטלקטואל. למדן.
ברגש דתי לוהט. דבקות. התרפקות. בשבילי נברא העולם.
כמה יציבות סיפקת לי. כמה סערת רוח.
יציבות של אלפי שנות חכמה וויכוח
יציבות. כי כך קיבלנו מרבותינו.
מהם קיבלנו גם את ברק הספקנות. מהיכי תיתי.
היית בשבילי אמא וגם אבא, אח וגם אחות, היסטוריה ועתיד, מורשה ומאורסה.
הכל. חיים שלמים.
לא הייתה הווא אמינא לחיות בלעדיך
לא הייתה מסקנה שלא גובשה דרכך.
בחיבוק של ריתחא עטפת אותי.
נישקת אותי בלהט נעורים.
להט של נעשה ונשמע.
לומדע'ס, חקירע'ס, חבורע'ס, חיים שלמים.
בחיבוק חונק עטפת אותי.
הר כפוי כגיגית.
תרי"ג אוסידי.
דקדוק הלכה וחשש ביטול תיירה.
מאחורי הסטנדר הישן והטוב צפו בי אנשים מרוצים, שבעי נחת, עטפוני בדממה ובהילת כבוד
זו תורה וזו שכרה. שידוך, דירה, אולי גם שררה.
קמתי מלפניך.
יצאתי למבול חוץ הטקסטי ממנו הזהרתני.
אך לא נטשתיך.
הלא כך לימדת אותי –
סטנדר יציב זה סטנדר מתנדנד…
