שכבות של בוץ טינופת
על ההלך יושבות
איך הוא יתנקה ויתקלח
אם בכלל הם יורדות
כולם נושאים עיניים
אומרים: להלך? אין סיכוי!
אנחנו ממזמן היינו
שמים אותך בנידוי
ההלך השפוף לאט הולך
ילדים בו חובטים הן הוא צל מהלך
מי הוא בכלל? כולם שואלים
לא ניכר ולא מזהים
לא נכון, קול קטן לוחש
אין סיכוי? אין כזה דבר.
וההלך מקשיב אך חושש
את הקול הזה הוא לא שמע במדבר
מרים ההלך את עיניו בחשש
מדלג על עיני האנשים, וניגש
מבטו בשמיים ובשמש נפגשים
דמעה נפתחת יוצרת בלחיו שבילים
השמים העצומים את ההלך מחבקים
והקול הקטן כבר יותר בקול צועק
"אין יאוש צדיק", "זה סיפור של הרעים"
הבוץ מעל כתפי ההלך מתחיל להסדק
מתקרב הוא בחשש למבנה לבן
מסתובב מעט והנה הוא מוכן
לבור נכנס רגליו תחילה
עד שהמים מכסים את ההלך בצהלה
גושי ליכלוך מתמוססים מתפוררים
עמוסי שנים ממנו הם מתקלפים
מכניס ההלך עוד פעם את השיער
ומתוהו ובוהו לבראשית נפתח השער
מרים עניים
שוב הוא בשמים שבחלון
שם יונה עם עלה זית מחפשת
פותח את פיו ונותן צעקה
"אבאאאאאא, אני בא!"
ובצאתו של ההלך
לא זיהו עליו את הליכלוך
כל ערמות היאוש הוחלפו
העור והאור אצלו התמזגו
ההלך מסתובב, אנשים נדהמים
חכמים תורניים לא מאמינים
שמכזה לכלוך תזרח קדושה?
בכזו מהירות תתחלף ההרגשה?
וההלך מחוייך ניגש לארון
לקודש נותן נשיקה
ומתחיל
מההתחלה
2 מחשבות על “סיפורו של ההלך”
ואוו צביקה,
שיר מרטיט ומרגש
מעבר לכתיבה המדהימה שלך,
הצלחת לגעת בעומק ליבי,
אני קורא את זה שוב ושוב, ובכל פעם אני מקבל פרשנות חדשה מהמילים האלו..
תודה גדולה, ובבקשה תתן לנו עוד קצת מהחומר הזה.
זה פשוט מדהים!
במיוחד אהבתי את החיבור בין הלכלוך לייאוש. כשהייאוש מתחלף בתקווה שכבות הבוץ כמו מתקפלות מאליהם.
תודה צביקה