כשאני מתקשר לקבוע מפגש עם אירית לוי, משהו בקול ובשיחה לא תואם את הפרופיל שלה. "ביום שני יש לי מבחן, אני צריכה ללמוד", אומרת בקול צעיר, האשה שמחזיקה בתואר 'ותיקת העוזרים הפרלמנטריים בכנסת'. כשאנחנו מוצאים זמן לקפה בשכונת מגוריה, מלחה הירושלמית, מתברר לי שלימודי התואר במשפטים הם חלק מתאוות למידה – קורס יצוא-יבוא ולימודי חקירות, למשל – אותה היא מממשת במקביל לשגרה של עשרות שנים במסדרונות כנסת ישראל.
אירית לוי, 55, נשואה ואם לשלשה, מחזיקה בידה את הסודות והטריקים של מיטב הפוליטיקאים. אחרי יותר משלושה עשורים בכנסת, אין דבר שהיא לא ראתה, ובימים טרופים של מערכות בחירות תכופות, אין מתאים ממנה להעניק נקודת מבט על בית המחוקקים.
ראיון העבודה הראשון שהעניק לה את כרטיס הכניסה לכנסת, אי שם בשנת 1987, חלף ללא שהוציאה הגה מהפה. "הייתי אחרי צבא, אמרו לי שמפלגת 'התחיה' מחפשת מזכירה. נכנסתי לגאולה כהן, היא אמרה 'אני אדבר – את תקלידי', היו אלו הימים של מכונות כתיבה. היה לי יתרון, ידעתי להקליד על-עיוור, התקבלתי מיד לתפקיד מזכירת הסיעה".
על גאולה כהן, כמו על כל האנשים עמה היא עבדה במשך השנים, יש לה מילים חמות וקשר של הערכה. "אני לא יודעת אם יש אנשים כאלה היום, אשה של אידאולוגיה, שורשים, חמה וחכמה. אל תשכח שהיא הייתה בכלא ולחמה בלח"י. כשילדתי את הילדה הראשונה, היא נתנה לי כסף לקנות מיטה, זה היום משהו כמו 700 שקלים".
בימים ההם, 'התחייה' הייתה ממוזגת עם 'צומת' של רפי איתן, וכיהנו בה גם אליעזר ולדמן, יובל נאמן וגרשון שפט. אירית, שתפקידה כמזכירת סיעה היה בעיקר לתקתק במכונת כתיבה ולגזור קטעי עיתונות מהספרייה, זוכרת יחסי עבודה נעימים והתחשבות הדדית. "רפול היה מאד אנושי, אם הייתי מבקשת ללכת הביתה, היה אומר לי 'טוב, לכי תעשי ילדים'… הוא לא היה מהח"כים שאוהבים להשאיר את העוזרים עד שמכבים את האור".
היא לא מרגישה שההתבטאות הזאת סקסיסטית ("העיקר ללכת הביתה") ובכלל, לא נזכרת ביחס משפיל, הטרדות, או הבדלים בין יחסי המרות בעידן בו עוד לא היה פלאפון לימי ה'מי טו'. "או שהיה לי מזל או שפשוט עבדתי עם ח"כים טובים".
אחרי ש'התחיה' לא צלחה את אחוז החסימה, אירית לא תכננה להמשיך בכנסת, ונרשמה לעבודה בחברת כוח אדם. באורח פלא, היא הופנתה לתפקיד 'מזכירת סיעת צומת', של פורש המפלגה, רפול. היא עבדה שם במשכורת צנומה שעברה דרך החברה, עד שח"כ חיים דיין, איש מגדל העמק וחבר מפלגת צומת, בחר בה לעוזרת פרלמנטרית, תפקיד משודרג עם משכורת מהכנסת.
מאבק על המשכורת, ניצחון על יואל חסון
אמרנו שדרוג בשכר? מסתבר שהמשכורת של העוזרים הפרלמנטריים דאז הייתה זעומה, גם ביחס לשכר במשק וגם ביחס לעבודה, שהייתה מונחת על כתפי העוזר (אחד לכל ח"כ, כיום כל ח"כ זכאי לשלושה).
על רקע המצוקה, נערכו בכנסת בחירות ל'ועד העוזרים הפרלמנטריים', בהן התמודדה אירית מול יואל חסון, אז יועץ של ח"כ עוזי לנדאו. היא ניצחה, והייתה בין מובילות המאבק שהוליד מאוחר יותר את 'ועדת גילאור' שהעלתה את שכרם.
השדולה של צ'יטה וריח הגופות בניו יורק
את התפקיד הבא, קיבלה אירית בעקבות מפגש אקראי עם אביגדור ליברמן. "הייתי אז בלי עבודה, פגשתי את איווט, אמר לי 'חכי, תיכף אני מתפטר, במקומי ייכנס צ'יטה". וכך החלה את התפקיד במפלגה שהייתה לה לבית משך מרבית שנותיה – 'ישראל ביתנו'. צ'יטה, הלא הוא ח"כ אליעזר כהן, איש חיל האוויר וטייס מעוטר, נכנס לכנסת ה-16 חודש לאחר כינונה, עם מינויו של ליברמן לשר תחבורה והתפטרותו מהכנסת.
את צ'יטה ליוותה בכנסת וריכזה את הפרויקט שהיה משוש עיניו: שדולת חוקה לישראל. "הוא קיבל תרומות והיה מאד פעיל, נורא רצה שתהיה חוקה למדינה", מתארת אירית. "הוא הוציא משלחות של ח"כים לחו"ל, למפגשים עם שופטים ומחוקקים, מאד האמין בזה".
במסגרת השדולה, זכתה אירית לנסוע בפעם הראשונה לארה"ב, אך לרוע המזל, היה זה ביקור טראומטי. יום לפני הביקור הרשמי, שהתה בבית קרוב משפחה בניו ג'רזי, משם ראתה את מגדלי התאומים. למחרת, כשהמשלחת הגיעה לוושינגטון, הורו להם לחזור מיד לאוטובוס, מהומת עולם, מגדלי התאומים נפלו. "ראיתי את התאומים ויום למחרת הם נפלו… חזרנו לניו יורק, שבוע לא יכולנו לחזור הביתה, הסתובבנו ברחובות עם ריח של גופות באוויר".
במשפחת ישראל ביתנו
את השנים הבאות, תעשה אירית במחיצת אנשי 'ישראל ביתנו'. כשאני שואל על התדמית הקשוחה של ליברמן ועל אגדות האימה שנכרכות במפלגה ובאנשיה – היא לא מבינה על מה מדובר.
"נורא מוזר מה שאתה אומר לגבי הפחד, אף אחד לא מפחד ממנו, אין אחד שנפגש עם ליברמן ולא אוהב אותו", היא אומרת, והכנות בקולה. "אני מאד מעריכה אותו. כולם בישראל ביתנו מעריכים אותו. האווירה בסיעה היא של משפחה, הכל בחברות, לא שמים רגל אחד לשני, עובדים בהרמוניה, לא יודעת להסביר אבל במפלגות אחרות זה לא ככה".
מיטב שנותיה בכנסת עברו בעבודה לצד ח"כ סופה לנדבר, אליה היא מתייחסת בהערצה. "החיבור בינינו היה מדהים, היא כמו חברה, אמא, אי אפשר לתאר אותה, אני אוהבת אותה". אירית מתארת את סופה כמי שישבה שעות על כל פניית ציבור ודאגה בצורה בלתי נלאית לאנשים. "היא לא נחה, הדלת שלה במשרד הקליטה הייתה פתוחה לכל העובדים, יכלו להיכנס מתי שרוצים, היא הייתה עוברת במשרד ועונה לטלפונים בעצמה, אנשים היו בהלם, ישבה שעות עם אחראית פניות ציבור לבדוק אישית מה מתקדם".
כשלנדבר מונתה לשרת הקליטה, מעמדה של אירית השתדרג. במקום עבודה פרלמנטרית סיזיפית, היא הייתה ליועצת שרה ומקשרת כנסת-ממשלה.
אירית הייתה אחראית לאחת מנקודות השפל בקריירה של סופה לנדבר. היה זה סיפור העציץ שנחשף על ידי העיתונאי עמית סגל, בו היא נצפתה יוצאת עם עוזרותיה מחדרה של ח"כית רוחמה אברהם, ובידה עציץ. אברהם התלוננה על חדירה לפרטיות וגניבה. הפרסום יצר מהומה ולנדבר ספגה הערה חמורה מוועדת האתיקה. אירית מודה בקלילות כי היא אחראית על המעשה, ואומרת: "מסכנה סופה, עשו לה רצח אופי, התקשורת לפעמים יכולה לשחוט בן אדם".
לדבריה, הם היו בחיפוש אחר חדר מתאים בכנסת, ולאחר שהבינו שהחדר של רוחמה אברהם פנוי – לרשותה עמד חדר וועדה – הם באו לבדוק את השטח. "הייתה שם גם תמונה, שאלתי את רוחמה אם התמונה שייכת לה או לכנסת, אמרה לי שהיא שלה וכמובן לא לקחנו", היא מוכיחה כי הדברים נעשו בתמימות. ממרחק השנים היא מסתכלת על האשמות ההן בשעשוע. "אפשר לחשוב מה היה שם, מה, גנבנו מסמכים? דברים אישיים? מי פרץ, לאיפה? נו באמת".
למה לקחתם את העציץ?
"כי הוא היה בודד. מה, לא צריך לדאוג לעציץ? מי ישקה אותו?".
למקרה שתהיתם, העציץ לבסוף נשאר אצל לנדבר ("עשינו תקנת השוק") ולמרות שהעציץ נלקח על ידי אירית, לנדבר לא הפילה עליה את האחריות ("קיבלנו ממנה גיבוי מלא"). ואת עמית סגל, שחשף את הפרשה שהביכה אותה, היא מכנה 'חמוד'. ("פגשתי אותו אחרי, אמר לי 'מה את רוצה, אני עשיתי אותך מפורסמת'").
אירית לוי גדלה בשכונת רחביה, אך משפחתה לא השתייכה לאליטה המקומית. החיבור שלה לכנסת עובר בשורשים. אמה, רות צמח, עבדה כמנהלת לשכת מזכיר הכנסת, נתנאל לורך ז"ל, ובהמשך כמנהלת ועדת סמים וועדת פניות ציבור. כילדה היא זוכרת הווי חברתי נעים של קרבה בין העובדים; טיולים משותפים, וגם זיכרון ממנחם בגין. "הייתי שובבה, משתוללת כמו בן, פעם בגין קרא לי והושיב אותי על הברכיים, להרגיע אותי".
היא נישאה בגיל צעיר ולה 3 ילדים ונכד. לבעלה חנות יין בשוק מחנה יהודה ומפעל למגבונים וקשים למסעדות בעטרות. הבת הגדולה עובדת בחנות, הבן האמצעי עובד במפעל, ובמקביל לומד משפטים. כך יוצא שהבן והאם השקדנית – סטודנטים במקביל למשפטים. היא לומדת בקריית אונו ומבחינתה לימודים זה תרפיה. "יש כאלה ששומעים הרצאה של רב זה מרגיע אותם, אותי הרצאה בלימודים מרגיעה".
בימים אלו היא בחופשה קצרה, לאחר שנאלצה לעזוב את תפקידה האחרון כעוזרת של ח"כ גדי יברקן, עם עריקתו מ'כחול לבן'. היא צפויה לשוב במהירות לעבודה, בהיות ומקומו של יברקן מובטח לו בכנסת הבאה – מקום 20 ב'הליכוד'.
על יברקן יש לה רק מילים טובות. "הוא לא נח לרגע, כל הזמן מקבל פניות של אנשים, לא מתעצל, יגידו לו 'יש בעיה' לא משנה באיזו עיר – לא מתעצל, יגיד 'יאללה נוסעים'". על המעבר שלו מ'כחול לבן' למתחרה, אומרת: "גדי היה מאד ישר איתם, הוא יכול היה לעזוב קודם ולקבל שר, היה עליו לחץ אטומי, לא היה על מה לדבר. יש לו דרך ואת הדברים שהוא רוצה לקדם. יוצאי אתיופיה מתים עליו, הוא מחובר לליכוד, אוהבים אותו שם".
הדרך בה נאלצה לפנות את הלשכה בין-לילה, יכולה ללמד על הקושי וחוסר היציבות בתפקיד העוזרים הפרלמנטריים. כשבאה לפנות את הלשכה של יברקן, מצאה עצמה מול דלת נעולה. "זה היה הזיה, אני באה, הייתי צריכה לארוז ולפנות חפצים של כולנו, והדלת נעולה. האמת זה מעליב".
"בעבודה שלנו יש אי יציבות מתמדת", היא אומרת. "אין לנו שום דבר ביד, תחלופת הח"כים גבוהה, מחר הח"כ שלנו לא מכהן – אנחנו בלי עבודה, או צריכים למצוא לעצמנו משהו אחר. ולעבוד כל פעם עם ח"כ חדש זה לא קל, צריך לבנות אמון".
תמצתי את ליבת העבודה בכנסת
"אתה בעיקר צריך לדעת את המשחק. כדי לקדם את החוק שלך אתה צריך לטוות את הקשרים, לדעת איך ועם מי לדבר, לדאוג שבוועדה יהיו לטובתך, שהשר האחראי יהיה מעוניין, לעשות קונצנזוס של כל הסיעות, להיות טובה עם כולם".
איזה קצוות הצלחת לקרב?
"תראה, אנשים חושבים שאחמד טיבי הוא מוקצה. זה לא נכון. מאחורי המליאה כולם יושבים, מדברים, צוחקים ואוהבים אותו, משתפים פעולה, תסתכל על החוקים שלו, יש לו הרבה חקיקה והרבה ח"כים חתומים על החוקים שלו".
את היית ב'ישראל ביתנו', לא החברים הטובים של הערבים.
"אני בישראל ביתנו השגתי קיזוזים רק מהערבים. את סופה הייתי צריכה לקזז המון, רק מהם השגתי, אתה יודע מה זה להשיג קיזוז? הנשמה יוצאת לך. שר כמעט לא יכול לטוס לחו"ל בלי קיזוז".
עכשיו הדיבור החם הוא על ממשלה בתמיכת הערבים, כמי שיושבת איתם בכנסת, זה נורא בעינייך?
"לא יהיה לי קיזוז אם אני יענה לך", היא צוחקת וממשיכה: "תראה, הם לא מתים עליך, אני כמדינה יהודית הייתי רוצה שאלו שאני בוחרת הם אלה שייצגו אותי. לא הייתי רוצה ממשלה עם הערבים".
עם איזה ח"כ לא היית מסכימה לעבוד?
"עם הערבים בטח לא. אני מאמינה בארץ ישראל השלמה, מה, אם יגידו לי 'הנה, הפקיעו פה קרקע, תטפלי', מה אני אגיד? 'בוא נעשה שהקרקע לא תחזור אליך…' על מפלגות אחרות קשה לי להגיד. צריך בעיקר כימיה, ואתה אף פעם לא יודע איך היא תהיה. כשראיתי את סופה בהתחלה היא הייתה נראית לי קשוחה, לא האמנתי שאוכל להתחבר אליה, אבל בסוף היא הייתה הכי מדהימה, כך שאי אפשר לדעת".
בחלל בית הקפה השכונתי מתנגנת לה מוזיקה ישראלית נעימה. וכמו בתזמון מושלם, חודרים צלילי שירו של פבלו רוזנברג …'יש רגעים למשל בין הערביים' …יש בני זונות פוליטיקאים'. אני מבקש מאירית לעצור משטף דיבורה. אנחנו מקשיבים. היא מהרהרת.
"נורא קל לשבת בחוץ ולשפוט, זה ככה וההוא ככה. אם אתם חושבים שאתם טובים יותר – בבקשה, בואו תתמודדו. לפוליטיקאים אין חיים קלים בכלל, בעצם אין להם חיים בכלל, אין להם יום ולילה. אתה מסיים את העבודה בארבע, הם לא. העיניים נעצמות במליאה, יש סיורים, טיפול בפניות ציבור, נורא קל לרטון, אני בחיים לא הייתי עושה את זה".
