ימים נוראים בתל אביב

חווית הימים הנוראים בעיר ללא הפסקה, אומץ לחרדים עושה גרפיטי לנשמה

בין סמטה פלונית לסמטה אלמונית התארחתי אצל חבר וירטואלי שחלק בפני קיתון קטן, חדרון נסתר, כוך עלום עם אוסף ספרים עתיקים ומוכי גורל.

"ספר זה חבר לחיים" – הוא מספר – ככה לימדה אותי סבתא. אני לא אוהב חברים חדשים מדונדשים אז אני מוצא חברים בפח, בגניזה וממסירה. ספרים שהלכו לכפרות, הם חברי אמת. הם לא יכעסו אם תקמט להם את הפינות, אם תקרא אותם בזמן האוכל ותשאיר סימנים של חביתה או כתם קפה. זה בסדר אם תקרא בשרותים או באמבטיה. והם לא יפגעו אם תשאיל אותם לחבר שגם לא יחזיר אותם. אולי הוא צריך את החבר יותר ממני.

ספר זה חבר. זה חבר – הוא חזר אמר. תוך כדי שהוא מדבר אל עצמו עם תנועות ידיים.

"טוב זה לא שיש לי אמבטיה, אבל אם היה, בטוח שהייתי קורא בה ספרים. וזה לא שאין לי אמבטיה, יש לי אחת על הגג. רק שאין בה מים, היא עציץ של פרחים מסוג שאתה לא מעשן למרות שבשביל הכתיבה שלך אתה צריך".

"אתה מגיע אתי להתפלל" – אני שואל.

לקח לו הרבה זמן לענות, אבל כשהוא עונה זה הגיע בשאלה. "אם תסביר לי, למה במוצאי יום כיפור – כבר בתפילה הראשונה של ערבית אנחנו כבר מבקשים סליחה, אני בא".

"מה הקשר?" אני שואל. והוא מסביר שבעינייו זה מראה שהתפילות והסליחות הן משחק אבוד.

"אחי, אתה מגיע לעולם. עושים אותך חרדי. אומרים לך לא. אבל מי יכול שלא לאכול את התפוח? אז אתה אוכל את התפוח ומצטער ובוכה ומבקש סליחה. והנה עוד תפוח. ועוד אחד. ואתה חוטף גם כאב בטן. רק בסוף אתה מגלה שכולם אוכלים תפוחים ואין דרך להפסיק.

אז אומרים לך שאתה צדיק ואומרים לך שתהיה צדיק אם רק לא תתייאש. אבל בחייאת זומזום אחושלוקי *** זה לא ביד שלנו. אז תאכל אחי תאכל, שיהיה לך לבריאות. לך תתפלל ועזוב אותי בשקט".

אני לא יכול להתווכח. זו החוויה שלו, כל אחד והחווה שלו, לי יש את החיות שלי.

אני ממהר למצוא בית כנסת ומגיע למקום צרפתי עם רב שמוכר עליות בעזרת בדיחות בצרפתית. בדיחות בשפה שאני לא מכיר זה סופר מצחיק, אם כולם צוחקים זה בטח מצחיק. החיים לא מובנים אז צוחקים.

זה שיושב לידי מדבר אתי בצרפתית, אני מסמן לו כל הזמן 'כן' עם הראש והוא מספר לי דברים בהתלהבות גדולה. תמיד ידעתי להקשיב, בסוף התפילה הוא גם נתן לי חיבוק מכל הלב.

הבדיחות עזרו כי מכרו את העליות בכמה אלפים וקנה אותם איש קירח עם פלאפון שבלט מכיס החולצה. בטוח שאלוקים מוחל לו, הוא הרי תרם את התאורה והחשמל לשנה הבאה. אולי אלוקים מוחל לו כי היה לו בן נכה עם כיסא גלגלים חשמלי אותו הוא הזיז עם אצבעות מכופפות. אולי בעצם זה העונש. לא יודע. אז כל העבריינים התפללו, אמרו בתחילת התפילה שמותר.

אני התפללתי טוב, באתי בצורה ישירה, בלי רצון לעשות פוזות ובלי להגיע שבור. תאמינו לי שהמילים מספיקות בשביל לשבור אותנו. לא יודע על לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי, יותר בענין של "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי"

לא יודע מה אתכם. אבל עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחמֶר בְּמִיתָתִי. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה. אני בכיתי, חרא של עפר ועפר. יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁלּא אֶחֱטָא עוד. מספיק עם התפוחים. אלוהים, אתה יודע מה? גם אם אוכל אחד, אל תהרוס אותי. בכיתי.

הסתיימה התפילה וחזרתי הביתה דרך רחובות הומים ומלאים באופנים וילדים ומבוגרים וים גועש ואנשים שמחים והולכים ובאים ורצים ומסתובבים כאילו יום כיפור היום.

אותי זה מנחם קצת, אולי אני בסדר לעומתם.

אולי זה מראה שאלוקים לא עומד עם שוט גדול ומאיים, הוא לא יצרוב אותנו על כל פיפס. ומי אמר שאנחנו יותר טובים. הם תינוקות שנשבו. אבל לא הייתי רוצה להתחלף כי האמת אצלנו.

קם מוקדם.

בטיילת כבר מטיילים, הולך אחרי קבוצת אמריקאים שהולכים כנראה לבית כנסת. מגיעים ללובי של מלון שם מניין בו הסירו את המחיצות וכל אחד עסוק בקונו ובצקונו ובתפוחיו. ויש שעסוקים בלחפש את המחיצה, כמוני שמתקשה להסיר את המחיצות שבלב.

והרב המבוגר מבקש מהרב המבוגר יותר ועם זקן ארוך שיגיד כמה מילים. הוא מספר על הילד שאביו הוא שופט. והוא מספר על הילד ששבר את נברשת הקריסטל ואביו רק שאל אם הכל בסדר.

"הכל בסדר אתנו?" הוא שואל שאלה רטורית וכולם עונים שכן.

"אז שברנו זכוכיות ואבא שלנו רק רוצה לשאול אם הכל בסדר, אז אולי נקבל פליק קטן אבל זהו".

כולם מתרגשים וקצת רעבים ועושים מדטציה עם הרב המגולח. הוא אומר לכולם לנשום ולנשוף דרך האף. אז עושים מדיטציה ומתפללים הרבה מאוד.

יושב לידי איש מעניין.
הוא כימאי. עבד בכור האטומי זוכר את וענונו. סיפר לי סוד קטן ובביטול על עצמו אמר " היום יותר ליברלים, יודעים כמעט הכול.

יושבים בלובי, זו הפסקה של לפני מנחה ונעילה. שם בין תיירים לתיירות בבגדי ים אנחנו מדברים על יונה הנביא ועל טוב מותי מחיי. "איך הוא ידע שיהיה לו יותר טוב?!"

אז זהו שהוא לא ידע! הוא רק אמר את זה לאלוקים, ניסה לשכנע אותו. זה רק דבר שמדברים עם אלוהים".
לך תבין.

סוף היום, חוזר למקום האלמוני להחבר הוירטואלי שקיים באמת. הוא שואל אם התפללתי גם עליו, ואני אומר "בטח שכן".

אני אומר לו שאם הוא שאל, אז בטח אכפת לו.
אז הוא מתעצבן והטון שלו עולה. הוא צועק: "לא, לא אכפת לי".

אני עונה: "אם אתה מתעצבן בטח שאכפת לך".

אז הוא שותק שניה ואומר. "טוב, אולי אכפת לי, אבל אני לא רוצה לדבר על זה, בסדר?!"

בסדר. אבל התפללתי עליך. אולי בשנה הבאה תהיה לך אמבטיה.

מחשבה 1 על “ימים נוראים בתל אביב”

כתיבת תגובה

אולי יעניין אותך גם

אַל תִּתְפַּלְּאוּ

אַל תִּתְפַּלְּאוּ אִם יוֹם אֶחָד הִיא תִּקַּח אֶת כָּל הַפְּחָדִים כֻּלָּם וְתַשְׁלִיךְ אוֹתָם בְּפַרְצוּפְכֶם הַנִּדְהָמִים • הוקרא באירוע קומזיץ משוררים

80 שנה אחרי: מותו הטראגי של החזן ההולל, הוא הסיפור של כולנו

יואל דוד סטרשונסקי עזב את השטייטל החמים לטובת קריירה בוורשה הגדולה • שנות הזוהר הקצרות הסתיימו בחטף, לא לפני שזכה לחיבוק אחרון מהחברים בכור מחצבתו • ולסיפור שלו יש הרבה יותר אקטואליה מנוסטלגיה

שירה חדשה ישנה

עם נושע יצא, כולו אומר חיפזון. עף עם הרוח, נשר, כנפי דמיון. וכרגע ים נקרע, יבש בקיפאון • רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם – דוד דרוק

צבי דוד – חלק 2

סם גרין חולק איתנו את סיפורו של צבי דוד, חלק שני בטרילוגיה.

No data was found

אולי יעניין אותך גם

רוצים להיות מעודכנים?
הירשמו לניוזלטר שלנו