בחרתי לא ב"מה שמצפים ממני"

הייתי בחורה קלאסית, אפשר לומר. עושה מה שצריך, כמו שצריך.

למדתי בתיכון חרדי והמשכתי לעל-תיכוני, "כמו כולם", אבל עם אהבה בלתי מוסברת (או שכן) לאקדמיה ושיעורי בית. התלבטתי קצת, אם להרשות לעצמי להיות מקורית וללכת על ספרות או עבודה סוציאלית, אבל דיי מהר התפשרתי והלכתי לפי הזרם, להוראה.

מהר מאוד הבנתי שאני לא מוצאת את עצמי שם, ידעתי שאני מסוגלת ליותר. למה שאהיה כמו כולם אם אני יודעת שאני אוהבת דברים אחרים שאינם קשורים להוראה? למה שאוותר על החלום שלי ללמוד לתואר שני? להתמקצע בתחום שמעניין אותי ולא מה שמעניין את כולם?

בחרתי באוניברסיטה העברית, בתכנית המלווה חרדים לתואר שני. הצלחתי לסיים תואר שני בבריאות הציבור (ואני עוסקת בתחום!) אולי זה יישמע לכם מוזר, אבל אני, שחשבתי שאני "עוף מוזר" בעולם האקדמי יצאתי עם חוויה סופר-משמעותית, עם הרבה קשרים והרבה חברות, למדתי ליהנות מעשייה חברתית, והבנתי איך להצליח לגשר בין מגזרים ותרבויות. 

אני יודעת כמה יכול להיות קשה לצאת מגבולות ה"מה שצריך, מה שנכון, מה שמצפים ממני" בחרדית מדוברת, ועם זאת, הפתרון נמצא בשינוי, בהגדלת ראש. הבנתי את החששות של המשפחה והקהילה, שמחכים לראות מתי אתה הולך להתרסק, סופרים את הדקות מתי כבר "אתקלקל". שנים היו אומרים לי להיזהר ממה ששונה, מעולם האקדמיה ומסביבה "לא מוגנת". תואר ראשון למדת במוסד חרדי (חלק מהגברים יעידו שהאדמה רעדה כשבכלל העזו ללכת ללימודים) – ופתאום צריך להסביר לבן/בת הזוג שלהיות סטודנט מן המניין באוניברסיטה העברית לא מוכרח להביא לפירוק הבית או לשבירת הכלים…

מסתבר שגם שם באוניברסיטה הבינו את זה, לשמחתי ולשמחת רבים, והיו פתוחים לכל יוזמה שתקדם דיאלוג ושילוב מוצלח של חרדים במוסד האקדמי. אני זוכרת איך בסמסטר הראשון, ראש החוג הזמין את כל הסטודנטיות החרדיות לפגישה, הוא התייצב מול קבוצה גדושת חששות. זה היה מקום לשיח פתוח, לשאלות טורדניות, לדו-שיח מקדם שאומר "אתה ממש לא לבד". 

יצא לי כמה פעמים לקחת חלק פעילות חברתית חרדית, הדברות בין סטודנטים ואפילו פעילות למשפחות הסטודנטים החרדים, במטרה להכיר את הסביבה האקדמית לבני/בנות הזוג ולילדים, להבין יחד שלאף אחד אין שום מטרה להשמיד את הזהות שלך. 

במישור האקדמי, כמובן, החל מייעוץ בבחירת התואר הנכון, דרך מעטפת סיוע אקדמי צמוד (כולל שיעורי עזר והשלמת פערים), עם רכז חרדי לכל צורך, כזה שמבין אותך. קיבלנו מנטורים מלווים לכל אורך תקופת הלימודים נהננו ממערך השמה המקושר עם חברות מובילות בישראל. ובינינו, מה כל זה שווה בלי החיבור בין האוניברסיטה לעולם המעסיקים? 

באוניברסיטה העברית אין קיצורי דרך, כמו בעולם התורני. מי שלא משקיע – שוקע. כדי להתמקצע צריך לרצות באמת ולהשקיע מאמץ שבא לפעמים על חשבון שעות משפחה או שינה. תזכירו לעצמכם שזאת תקופה חשובה ושהדלתות שנפערות ביציאה ממוסד כזה, כל-כך מוערך, הן אלה שישימו אותך בקדמת עולם התעסוקה הישראלי. זה, והמטען הערכי עם הזהות המחוזקת שקיבלת שם יהיו הנכסים של הבוגרים להמשך עתידכם המקצועי והאישי.

הטור נכתב על ידי סטודנטית חרדית לתואר שני באוניברסיטה העברית ומתפרסם בשיתוף התכנית החרדית לתואר שני באוניברסיטה העברית.
להשתתפות ביום חשיפה לתואר שני לחצו כאן.