צבי דוד היה חלק מנוף ילדותי. בחוויותי כילד, הוא היה שתקן מוזר ומפחיד, עם עיניים בוערות שמבט של טירוף ניבט מהם.
אחת לכמה ימים הוא היה מפציע בשכונה, במשך שעות היה מקיף את רחובות השכונה, ידיו שלובות מאחורי גבו, וצעדיו מהירים.
כמה 'משוגעים' היו מסתובבים בשכונה, היה את ישראל צבי, שהילדים היו מכנים אותו 'ערבי ציוני' (אולי נספר עליו בהזדמנות), ושר' גדליה נדל וילדיו אמצו אותו כבן בית, היה את ראובן 'הרעב', שהיה מסתובב ברחובות כאחוז תזזית, ומצווח 'אני רעב, אני רעב', ואחרי כמה סיבובים היה נעלם, וכעבור שעה היה יורד מביתו של ר' מרדכי וייספיש, עם חיוך ילדותי על פניו, ונוהם בקולו הצווחני 'אני כבר לא רעב, אני כבר לא רעב'.
והיה את צבי דוד.
כמעט מעולם לא פצה את פיו. הוא היה צועד בצעד נמרץ, עולה את רחוב חידושי הרי"ם, צועד לכיוון רחוב רב אסי, ממשיך ברחוב רב אמי, פונה לדבורה הנביאה, וחוזר חלילה. כך במשך שעות, עד שהיה מתעלם מן העין, וחוזר כעבור שלושה – ארבעה ימים.
לעתים היה נכנס לבית המדרש הגדול של ר' חיים גריינימן. שם היה אפשר לשמוע ממנו כמה מילים.
את ר' חיים העריץ צבי דוד באופן משונה. הוא היה עומד ומתבונן בו ללא הפסקה, כשאימה נוראה ניבטת מפניו. הוא היה מסוגל לעמוד במשך שעה ארוכה, ולבהות בו בריכוז עצום, ובפנים אדומות מפחד ומורא, כשכל אבריו דא לדא נקשן.
היו מספר אנשים בודדים שצבי דוד היה מחליף איתם מספר מילים. אחד מהם היה ר' יצחק, ממתפללי בית המדרש הותיקים, שכל בני האדם שוים היו בעיניו, ועם כולם היה מדבר כחבר אל חבר, לא משנה אם האיש חלים או שטיא, זקן או נער צעיר. איש של אמת ופשטות הוא ר' יצחק, וצבי דוד מצא בו בר שיח לכמה מילים אחת לתקופה.
היה גם הצדיק הקדוש ר' אריה אברהמס, שתשעה קבין של סבלנות אלוקית נטל, והקב העשירי המתין עבורו בסבלנות אף הוא. וצבי דוד חלק את הערצתו לר' חיים עם אהבתו לר' אריה הצדיק הקדוש. אולם, בעוד שעם ר' חיים פחד צבי דוד להחליף מילה, מחמת יראתו הנוראה, הרי שר' אריה היה לו כחבר אהוב, בשל ענוותנותו המבהילה ואהבתו הבלתי נתפסת לכל יציר נברא.
אדם נוסף שעמו אהב צבי דוד לשוחח, היה אבי מורי, שאף הוא עדין הנפש ואציל המידות היה, ומומחה מאין כמוהו לגרום לאיש שיחו לתחושה שאין חשוב ממנו ואין מעניין מהנושא עליו הם משוחחים כעת, בין אם מדובר בשיטת החזו"א בדין קלי הבישול, או על גידול חסה בשטחים.
אחת לתקופה היה אבי שיחי' חוזר בצהרים מהכולל, ואליו נלווה צבי דוד בכבודו ובעצמו.
אנו הילדים היינו אחוזי בעתה מהאיש המפחיד, ואבא היה מסתגר עמו בחדר הלימוד, ומצווה להגיש לשם את ארוחת הצהרים לאורח. במשך שעתיים-שלוש היה אבא יושב מסוגר בחדרו עם צבי דוד, ומדבר עמו דברים המשיבים את הנפש למנוחתה.
כילד, לא הייתי יודע מאום על התעלומה הנקראת צבי דוד. מאין בא? מי משפחתו? האם תמיד היה מוזר ו'משוגע'? היכן הוא מתגורר? מדוע הוא מגיע דוקא לשכונתנו? מה לו ולר' חיים? ומאין יראת הרוממות הנוראה והמורא העצום שלו כלפיו? שמועות שונות נפוצו על אודותיו, ותמיד היו שמועות אחרות שסתרו את הראשונות. ומכיון ששיכון חזו"א של אותם ימים לא חסר טיפוסים מוזרים ומסתוריים מעין אלו, לא הטרחתי עצמי יתר על המידה בבירור פרטים אודותיו, שאם כן נמצאתי מכלה ימי ברכילות על משוגעי ומוזרי בני ברק, ותורה מה תהא עליה?
חלפו שנים, ואני תלמיד ישיבת בריסק בירושלים תובב"א. באותם ימים התגוררתי בבית משפחת א. שהיו כמו דודים עבורי, באשר אבי המשפחה, בתקופת לימודו בישיבת סלבודקה, היה בן בית בבית סבי וסבתי ע"ה, והקשר המשפחתי המשיך לאורך השנים באופן הדוק (על משפחת א. המופלאה ארצה להרחיב בפוסט נפרד אי"ה).
יום אחד, אני יושב בסלון הבית של משפחת א., ואוכל את ארוחת הצהרים, כשהטלפון מצלצל.
אני עונה לטלפון, וקול משונה, מתחנן משהו, שואל אותי: ר' מ. נמצא?
מי מבקש אותו? אני שואל.
צבי דוד, עונה לי הקול.
קפאתי על מקומי.
4 מחשבות על “צבי דוד – חלק 1”
מתח!
סיפור שלך. זה כל מה שאני צריך. ומכיר היטב חלק מהדמויות.
תענוג! רק תמשיך לכתוב!
חח חן מל שיתוף סיפור נפלא וכתיבה מקסימה
חיכיתי לרגע שתתחיל לכתוב