4.11.95
בית חולים בילינסון פ"ת
אני בבית החולים מליל שבת, בני השני נולד,
מוצאי שבת כל המסכים משדרים את העצרת לשלום מכיכר "מלכי ישראל",
ואז כמו מתסריט דמיוני, מתחילות לזרום הידיעות,
ירו ברבין,
האווירה בבית החולים הופכת לדממה מעיקה,
אנשים מתכנסים לתוך עצמם,
אני מלא אנדרלין של אבא לבן שני שזה עתה נולד,
ובצד השני של היקום מישהו רצח ראש ממשלה,
מישהו נטל כלי נשק ורצח אדם,
כאשר מתחילות להתפרסם הידיעות על זהות הרוצח, והקהילה בה גדל,
נפרש כתב אישום כנגד החברה הדתית לאומית כולה,
כאילו היא מחנכת לרצח,
התחושה קשה,
את האמת כולם יודעים.
פרי ביאושים,
שאינו מעיד כלום על החברה,
כמה אנחנו גם היום משתמשים במקלדת ופוגעים בקהילות שלמות,
כמה הכללה, תיוג, שיימינג, נעשה ברשתות החברתיות,
להיות חרדי בעידן בו מערכת בחירות שלמה,
קהילות שלמות מוכללות ומתויגות באופן פוגע, ושלילי רק בשל חילוקי דעות על אורח חיים, על דעה פוליטית ,על חינוך כזה או אחר,
כמעט לא עובר יום אשר אין כותרת,
חרדי פשע,
כן יש פושעים, כן יש חיות אדם בלבוש שחור לבן,
לא, לא,
זה לא החינוך שהם קיבלו,
לא מעשיהם אינם מעידים על הקהילה בה גדלו,
כן צריך להוקיע פושעים,
כן צריך למנוע פשיעה,
לא במחיר של הסתה, ופגיעה בקהלים שלמים.
