מָה שְׁלוֹמֶךְ, וּמָה שְׁלוֹמִי
מְנַסִּים לִשְׁבֹּר אֶת הַקֶּרַח
תַּזְכִּירִי לִי אֶת מְקוֹרִי וּשְׁמִי
אוֹ שֶׁפָּשׁוּט עַל הַפֶּצַע – תִּזְרִי מֶלַח

הַנּוֹכְחוּת שֶׁלְּךָ לֹא בְּרוּרָה בְּעֵינַי
הַאִם זֶה טוֹב אוֹ רַע
הַאִם אַתְּ מַעֲצִימָה אוֹ מַפְרִיעָה לִתְשׁוּקוֹתַי
הַאִם אַתְּ שׁוֹבֶרֶת אוֹ מְיַצֶּרֶת חוֹמָה

אָז נִפְגַּשְׁנוּ לֹא מִזְּמַן
הִתְחַבַּרְנוּ עַל סַף הַמָּוֶת
כְּשֶׁהָיָה בָּרוּר לִי פָּנַי לְאָן
"גַּם כִּי אֵלֵךְ" אֶהְיֶה בְּשֶׁקֶט

וְאָז יְחָסֵינוּ הָיוּ מְצֻיָּנִים
הָאֱמֶת הַבְּרוּרָה הָיְתָה חַדָּה
פִּינוּ וְלִבֵּנוּ שָׁוִים
יְצוּקִים, חֲזָקִים, לְלֹא תְּנוּדָה

אָז מָה קָרָה לִיחָסֵינוּ
אֲנִי שׁוֹאֵל וְיוֹדֵעַ כְּבָר
אֲנַחְנוּ לֹא מִסְתַּדְּרִים בֵּינֵינוּ
לֹא נִרְאֶה שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה מָחָר

אַתְּ לֹא בְּסֵדֶר – אֲנִי צוֹעֵק
לָמָּה אַתְּ לֹא נוֹתֶנֶת לִי לִכְפֹּר
עָיַפְתִּי מִלְּנַסּוֹת לִהְיוֹת בּוֹהֵק
תְּנִי לִי לְהַאֲמִין שֶׁאֵין אוֹר

אֲבָל אַתְּ לֹא מַרְפָּה
אֵין מָקוֹם לְוִתּוּר
אַתְּ לֹא מַרְאָה סִימָנֵי חֻלְשָׁה
לֹא תִּתְּנִי לִי שִׁחְרוּר

לָמָּה לִי הַחַיִּים כְּשֶׁהָיִיתִי בַּמָּוֶת
מָה רַע בַּשּׁקֶט הָאֵינְסוֹפִי
לָמָּה לָתֵת לַךְ לִהְיוֹת שׁוֹמֶמֶת
הַאִם אַתְּ לֹא מַעֲדִיפָה לָצֵאת מִגּוּפִי?

אָז נְשָׁמָה, בָּאתָ עִמִּי עַד הֲלוֹם
נְשָׁמָה שֶׁלִּי, בּוֹאִי נִחְיֶה בְּשָׁלוֹם

הפוסט שיר לקונפליקטים הופיע לראשונה ב-קו 400.

אֱלוּל זֶה בֵּית כֶּלֶא קָטָן
וּבוֹ אַהֲבָה שֶׁל סוֹהֵר וְאָסִיר
קַצֵּר לִי שְׁלִישׁ
עַל הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה.
מִי שֶׁטּוֹב נוֹתְנִים לוֹ יוֹתֵר.

אַהֲבָה עַל תְּנַאי.
הַתְּשׁוּבָה
הַסְּלִיחָה וְהַכַּפָּרָה
מוֹצִיאִין אוֹתִי מִן הָעוֹלָם.

שֶׁתִּשָּׂרֵף אַהֲבָה
וְיוּפַר הַתְּנַאי.
וְאָבוֹא לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה

כָּךְ.
בְּלִי שִׁנּוּי.
תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה.

הפוסט תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה הופיע לראשונה ב-קו 400.

קוֹל שֶׂכְוִי בּוֹקֵעַ – הַזְּעָקָה
מְהַדְהֶדֶת

זֶה בָּא מִבִּפְנִים, נִשְׁמָתִי
מִתְעַרְטֶלֶת.

נְעִימָה חֲרִישִׁית נוֹשֶׁבֶת,
זוֹעֶקֶת

מִמַּעֲמַקִּים הִיא לוֹחֶשֶׁת,
מְעַרְפֶּלֶת

רֶגֶשׁ שֶׁבִּי נַמֵּס, נִשְׁמָתִי
מִתְלַהֶטֶת

שׁוּב הִיא כָּאן מְעוֹרֶרֶת
מִתָּמִיד

לְלִיבי הֲיַשֵּׁן חוֹדֶרֶת,
אֲצִילִית

אֶת נִשְׁמָתִי הַכְּמֵהָה חוֹבֶקֶת,
יְדִידוּתִית

קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק… הִתְעוֹרֵר לְךָ
פָּעוּל

קוֹל עָמוּם מֵהַדְהֵד מִשּׁוֹפָר
חָלוּל

קוֹל שׁוֹאֵג מֵעוֹלָמוֹת נִסְתָּרִים
"אֱלוּל"

מַפִּיל הוּא אֶת חוֹמוֹת
הַמַּבּוּל

הַהֶרְגֵּל נוֹפֵל חֲלַל, נִשְׁבַּר
הַמַּנְעוּל

יְרֵחַ יָמִים מְלוֹא כָּל הָאֹפֶק
"אֱלוּל"

הפוסט נְעִימַת אֱלוּל הופיע לראשונה ב-קו 400.

מְצַחְצְחִים אֶת הַגְּרוֹנוֹת
שֶׁמִּזְּמַן הָפְכוּ לְמִקְלֶדֶת

מְכִינִים אוֹתָהּ לָאֵרוּעַ הַמְּמֻחְזָר
שֶׁלְּאִישׁ אֵינוֹ נִרְאֶה מוּזָר

שֶׁאַף אֶחָד לֹא קָם וְצוֹרֵחַ
קְחוּ מִמֶּנִּי אֶת הַשֶּׁקֶר הַשִּׁטְחִי

אַף אֶחָד אֵינוֹ בּוֹרֵחַ
מֵהָרוּטִינָה הַמְּיֻתֶּרֶת שֶׁלֹּא נוֹגַעַת בְּאִישׁ

שֶׁהִתְרַגְּלָה לִשְׁאֹל בְּקוֹל בּוֹטֵחַ
אַתָּה סוֹלֵחַ?

וּמִיָּד לְאַחַר מִכֵּן
לִשְׁמֹעַ אֶת ה'כֵּן'

הַמִּתְבַּקֵּשׁ, הַמֵּכָנִי, הַנִּשְׁלָף
וּלְהַמְשִׁיךְ עִם אֵיזֶה וִי בָּרְשִׁימָה הַמְּאֻרְגֶּנֶת
שֶׁנִּשְׁאֲרָה מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָלַף

מְקַוָּה שֶׁכֻּלְּכֶם מִתְאַמְּנִים מִיָּד
וְזוֹכְרִים בְּעַל פֶּה לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה כָּךְ,
כִּלְאַחַר יָד

שֶׁבְּטָעוּת לֹא תִּשְׁאֲלוּ בֶּאֱמֶת אוֹ מֵהַלֵּב
זֶה יַהֲרֹס אֶת הָרוּטִינָה
וְהֶרְגֵּלִים הֲרֵי טוֹבִים לַלֵּב

וּמַשְׁאִירִים אוֹתוֹ נָקִי וּבְלִי מַצְפּוּן מְטֻמְטָם
כֻּלָּם הֲרֵי סָלְחוּ, הַטֶּקֶס תָּם

הפוסט אַתָּה סוֹלֵחַ? הופיע לראשונה ב-קו 400.

אני מניחה שכל אחד מאיתנו סוחב איזשהו זיכרון ילדות מהתקופה הזאת. אך ממה שאני פגשתי, נדיר שהתקופה נחווית באופן חיובי אצל מישהי שלמדה במוסדות דתיים. ימים נוראיים, כשמם כן הם אצלי, מועקה נוראה, מדחיקה ומחכה לרגע שיילכו. אחרי צום יום כיפור אני מרגישה הקלה גדולה עד לשנה הבאה. 

אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו מה לעשות, אנחנו לא אוהבים להיות רעים שצריכים לתקן, אנחנו לא אוהבים להיות חייבים טובות.

העולם בחוץ מודד אותנו לפי התוצאות שהוא רואה. גם אנחנו הפנמנו את סוג החשיבה הזה ומודדים כך את עצמנו.

קבלות חדשות אך חיצוניות

איך שמגיע חודש אלול אנו רואים פתאום בווטצאפ, בטלפון ובכל צורות התקשורת האחרות קבלות חדשות שאנשים מקבלים על עצמם כדי להזדכות ביום הדין.

הקבלות הללו בדרך כלל נורא חיצוניות, נכון? זה לא שמישהי עכשיו תחליט לקבל על עצמה לאהוב את בעלה יותר. זה בדרך כלל פסוקי תהילים, חסד, שעה ביום ללא דיבורי רכילות או צניעות כגולת הכותרת. הכל מאד חיצוני, מאד מדיד גם. מה לגבי לסגל לעצמי ראייה של כף זכות ואהבה על העולם? זה לא קורה הרבה. לעומת זאת, במעבר על ספרי התשובה אנו רואים דגש אחר.

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. (רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה א.)

אצל הרמב"ם, למשל, עיקר התשובה היא וידוי הדברים. אבל אני רוצה להתמקד ברבי נחמן.

רבי נחמן אומר בליקוטי מוהרן תורה ו':

"עיקר התשובה הוא שישמע בזיונו יידום וישתוק".

שמעתם? זה עיקר התשובה, לשמוע בזיון ולשתוק. אין פה עשייה אקטיבית. ולמה רבי נחמן מתכוון במילה בזיון? למה הוא מתכוון בשתיקה?

קבלות רגשיות

ניקח דוגמה קלה של בזיון, נניח אני מדברת עם מישהו, יכול להיות חבר קרוב. והוא לא ממש מפגין עניין. אם הוא פחות מנומס הוא אפילו יעיר שזה משעמם, שאני חופרת וכו'.

האינסטינקט הראשוני הוא להתעצבן בחזרה/להיפגע/לנקום/לחשוב על כל הפעמים שבהם אני הקשבתי וכו'.

אנחנו מפספסים למידה.

משחר היוולדנו אנחנו לומדים על עצמנו דרך גמול, חיזוק חיובי ושלילי.

אנחנו רואים אוכל טעים, המוח שלנו אומר: "קלוריות! הישרדות!". אכלנו את האוכל, הוא היה טעים. הגוף שלנו שומר את החוויה, תזכור איפה מצאת את האוכל, תזכור שהוא עשה לך טוב.

אנחנו מפתחים התניות. משחזרים את החוויה הזאת שוב ושוב. טריגר, התנהגות, תגמול. עכשיו בכל טריגר של חוסר שאנחנו חווים אנחנו מחפשים לקבל את החוויה הטובה- "עוגה!" , לאט לאט החוסר הזה לא נהיה רק של אוכל, אלא של כל הרגשה רעה ואז, במקרה של העוגה- אנחנו אוכלים גם אכילה רגשית ולא רק כי אנחנו רעבים. אותה התנהגות ותגמול, רק טריגר שונה.

הפרסומות מסביב מראות לנו איך נראים אנשים אהובים, נערצים, חכמים, מגניבים ואנחנו, שמנסים לחפות על חוסר האהבה שלנו, קונים את הדימוי הזה ומשלמים להם תמורת התחושה הזאת.

כך יוצא שמההרגלים שלמדנו, במקום לשרוד הם קמים עלינו והורסים אותנו- השמנת יתר ועישון הם בין הגורמים המובילים לתחלואה ותמותה בעולם, הניתנים למניעה, כמובן, על ידינו.

ועכשיו, מה קורה לנו כשאנחנו מנסים לחזור מההרגלים הרעים וכופים על עצמנו להפסיק- גמילה מעישון למשל, נדרשים בממוצע 6 פעמים עד שהאדם באמת נגמל.

מה אם במקום לנסות לכפות על עצמנו פעולה מעשית, פשוט ניכנס לתחושה שאנחנו ממהרים לקבל עליה תגמול טוב בצורה של סיגריה או עוגה? או במילים של רבי נחמן: מה אם נשתוק ונהיה פסיביים?

בהרצאה של ג'דסון ברואר בטד על מניעת הרגלים מדבר המרצה על מטופלים שאיתם ניסה לעבור תהליך גמילה מעישון באמצעות שיטה של מיינדפולנס (מי מזהה את הקשר להתבודדות?). אתם יכולים אפילו לעשן, הוא אמר, רק תהיו ממש סקרניים לגבי חווית העישון שלכם.

אחת הנגמלות הגיבה, עישון קשוב: "מריח כמו גבינה מסריחה ובטעם כימיקלים, איכס!"

היא ידעה כבר לפני זה באופן שכלתני שהיא רוצה להפסיק לעשן כי עישון מזיק לה, אבל באמצעות החוויה הסקרנית היא כבר ידעה את זה בעצמות דרך החוויה והקסם של העישון נשבר.

חווית הקשיבות

החלק במוחנו שנקרא פרה פרונטל קורטקס הוא חלק שמבין באופן רציונלי את הדברים שאנו צריכים לעשות, והוא זה שעוזר לנו לשנות הרגלים. זה נקרא שליטה קוגנטיבית- שינוי ההרגלים דרך החשיבה המודעת. לצערנו אותו חלק בדיוק הוא גם החלק הראשון שמתנתק כאשר אנחנו נלחצים. אין טעם לדבר לאדם בשעת כעסו, אמרו חז"ל, וכנראה שגם אנחנו רואים את זה כשאנחנו אמוציונליים, ההגיון לא ממש עובד וגם לא השליטה העצמית.

דרך הקשיבות אתה מפתח לעצמך חוויות חדשות, מבט חדש על ההתניות והמודעות הזאת גורמת למרבה הפלא באופן מפוקח לנטוש הרגלים ישנים.

הרצון הזה להתעמק בחוויות שלנו במקום לברוח מהן מוליד רגש של סקרנות. ואיך סקרנות מרגישה? היא מרגישה טוב, נותנת פתח לשינוי, לתקווה. כך שבפעם הבאה שתרגיש את המתח מכל סיבה שהיא, הוא ימלא אותך באתגר במקום לסגור עליך.

נשמע פשטני, אבל זה עובד. במחקר שנעשה מסתבר שבכל הנוגע לגמילה מעישון השיטה הזאת מצליחה פי 2 מהעזרה הטובה ביותר שבגמילה מסיגריות לאנשים. ובתצפית על פעילות המח רואים שמערכת העצבים שנקראת רשת מצב ברירת המחדל הייתה פעילה במיוחד, חלק מההשערות הן שחלק ממנה הנקרא קליפת הרצועה האחורית מופעל כאשר אנחנו נשאבים לחוויה החזקה וחווים אותה ללא התנגדות.

אז פעם הבאה שאתם חווים מתח, משועממים, מציצים לנייד שוב ושוב או כועסים ופגועים ממישהו, תתבזו, תידומו, תרגישו וכבר חזרתם בתשובה.

הפוסט תשובה הופיע לראשונה ב-קו 400.

ברגעים של טהרה,
בחוץ הכל חולין, אנדרלמוסיה שחורה.

ברגעים של לבן וקידוש לבנה,
גופיות מדוושות בשבילי השכונה.

ברגעים מרטיטים של נעילת שער,
עוד הסתה והדתה מגדילה את הפער.

בעולם בו אנשים נכנסים ויוצאים אל גוב העריות,
נאורים עם משנה סדורה בודים אשליות.

עתונאים מפרלטטים עם אייטמים צהובים חובשי כיפה,
עולם בו לבן הוא שחור פחם והאפור זרוק על הרצפה.

יום אחד בשנה,
זורק לובן וקדושה ועוצמה
ואוסף בכנפיו שבורי כנף.

והרעש המבעית מבחוץ,
מקבל את כיפור כתירוץ.

ומוריד הילוך ומתנקה טיפין טיפין,
ומזדחל ללבבות ערלים.

וצועק עם כולם 7 פעמים,
ה' הוא האלוקים

הפוסט בין כסה לאפור הופיע לראשונה ב-קו 400.

לְכִּסְלִי, לַיָּד הַנֶּהְפֶּכֶת 

צְחוֹר שַׂלְמָתִי יֻכְתַּם שׁוּב 

וּפִנְכַּת שָׂטָן נִשְׁמָתִי מְלַחֶכֶת

חוֹשֵׁשׁ הִנְנִי שֶׁעוֹד אֶשְׁנֶה וַאֲשַׁלֵּשׁ 

וְאֹמַר אֵין עוֹד מִלְּבַדִּי 

עֵת בַּבּוֹץ נַפְשִׁי תְּהַנֶּה, תִּתְפַּלֵּשׁ 

וְאַיֵּה הוּא דּוֹדִי וְאַיֵּה מֵעוֹדְדִי

וְיוֹדֵעַ אַתָּה שֶׁשּׁוּב אֶעֱמֹד

וְאֶבְכֶּה סְלַח נָא וְאֶצְמֹת וְאֶרְעַד 

וּמַמַּשׁ כְּמוֹ עַכְשָׁו, אַבְטִיחַ עוֹד

שֶׁאֲנִי בֶּאֱמֶת רַק שֶׁלְּךָ עֲדֵי עַד

אָז הוֹתֵר לִי קֶרֶן אוֹרָה

גַּם שָׁם בְּאֹפֶל תְּהוֹם 

אֶת הָרֶגַע הַזֶּה הַנּוֹרָא 

בּוֹ נָשִׁיתִי כֹּל עַד מְאוּם

כְּשֶׁהִכִּיתִי לִבִּי בִּנְעִילַת דַּלְתְךָ 

בֹּא, בִּקַּשְׁתִּי, בֹּא קַח

הִנְנִי בֶּאֱמֶת רַק שֶׁלְּךָ 

וּבָזֶה הֶאֱמַנְתִּי כָּל כָּךְ

הפוסט בֶּאֱמֶת הופיע לראשונה ב-קו 400.

באחד מימי הפורים העעל"ט, היינו מסובין בבני ברק על שולחנו של מורי ורבי, ועל ידו ישב שכנו – ידידו, ר' יודל שפירא.

בתוך הדברים, נכנס לבית חתנו של ר' יודל, והשיח לפי תומו כי הוא שב עתה ממסיבת פדיון הבן בבית מדרשו של החו"ב זללה"ה (ר' חיים גריינימן), וכאשר הכניסו – כנהוג – את הבכור הנפדה על מגש הכסף, המעוטר בעשרות אריזות נאות של שן שום וקוביית סוכר, נטל חו"ב את כל חבילות השי והשליכם ארצה, ואמר בזה"ל: "נו, דרכי האמורי" עכ"ל.

ויתקומם עד מאד הצ'אלמער השוכן בקרבו של ר' יודל מימי חורפו על הדבר הזה, ויחרה אפו, ויזעק זעקה גדולה ומרה על הדבר הזה אשר השמיעו חתנו הנזכר. ויאמר: הן בעיני ראיתי אצל גדולי ירושלים מקדמת דנא כדברים האלו, הגרי"ח זוננפלד וחבריו, אשר חילקו השום והסוכר בפדיוני בכוריהם, ואיך ייאמר עליהם כי בדרכי אמוריים יילכו? ישתקע הדבר!

חיוך האיר את פניו של הרב נדל למראה חרונו של ידידו, ויען ויאמר: "נאמן עלי הדיין, צדקו דבריו של ידידנו חו"ב". וישתומם ר' יודל כשעה חדא, ויאמר לר' גדליה: באר דבריך!

ויען מו"ר ויאמר: מצינו כי נחלקו עורך השולחן ופורס המפה על עניין הכפרות. כי הרחיקם רבנו יוסף משום דרכי האמורי, ובעיני רבי משה הוטבו, ולא אבה החרימם. ועתה, הידע מרן כי כך נהגו האמוריים? אם ידע הרמ"א הפכם?

לא כי אלא, ראה מרן כיצד נהגו אנשי מקומו במנהג הכפרות, כי המירו עניין התשובה בסיבוב הגבר מעל לראשם, ובאמירת איזה פסוקים, וחשבו כי בזה קיימו דרכי התשובה, וישליכו עניין תיקון הארחות מאחרי גוום. והיה כי יראה מי מהם איזה שחרות בנוצת הגבר, יחשוב כי אפסה תקנתו ונדחתה תשובתו, ולזה ייקרא דרכי האמורי, בלא ספק.

אמנם, לא כך היתה דרכו של רבנו משה, ודרכי תלמידיו שומעי לקחו, כי הגירו דמעות כמים בסבבם העוף מעל לראשם, ובשעת שחיטתו וכיסוי דמו הרהרו בליבם, כי כך ראוי ליעשות באיש אשר המרה פי בוראו, ומה יועיל הון ביום עברה, ומתוך הרהורים אלו באו לידי תשובה שלימה, ולסיקול היוקשים מדרך השם, וליישור אורחותיהם מדרך עקלתון לדרך הישר, כהנה וכהנה יוסיפו בני ישראל לעשות, וזו הדרך ישכון בה אור השם.

ומעניין הכפרות לעניין הפדיונות, השיב מורנו, כי מהיכן הגיע נוהג חלוקת השום עם הסוכר בישוע הבן? כי הגדילו המקובלים לשבח עניין סעודת פדיון הבן, ותלו בה רמזים רבים אף רמים, כעניין פ"ד תעניתים ועוד כהנה. ולגודל המצוה רבים יחפצו ליטול בה חלק, אמנם עניים ומרודים היו בני ירושלים מעולם, ומי זה יוכל לשתף בסעודתו את כל בני היישוב? על כן היו נוטלים דבר קטן כשן השום או קוביית הסוכר, וכל איש ואיש מבאי המשתה היה נוטל אחד מהם לביתו, ומניחו בתבשילו, וכך היו כל בני משפחתו משתתפים בהסעודה הרמה.

אמנם, חייך ר' גדליה ואמר, ידידנו החו"ב, אשר בירכו אלוהיו בעושר רב, הכין אף תיכן סעודה כיד המלך לכל דכפין, וכל משתתפי השמחה היסבו אל שולחנו אל המשתה אשר עשה, ומה טעם יחטפו אל כיסם השום והסוכר? אין זה אלא מנהג חסר פשר, והן הן דרכי האמורי.

כה היו דברי מו"ר, דברי חכמים כדרבונות. וישמחו כל העם עד למאוד על הדברים האלה, וירוננו מטוב לב על ישרותם, ובעיני ר' יודל הוטבו הדברים, עד כי עמד ובדברי צחות ביאר עניין הכפרות משמו של הרה"ק מפרימישלאן זכותו תגן על כל ישראל, על פי דברי ירמיהו נביא ה' בקינת אני הגבר, וזה אשר אמר:

אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ – אני הגבר, יאמר התרנגול הנקרא גבר,

ראה עני – אין עני אלא בדעת, עני ממצוות שבידו,

בשבט עברתו – שאחזו חיל ורעד משבט עברת בוראו.

אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר – ומיראתו נטלני והוליכני וסיבבני מעל ראשו, בשעת אשמורת הבוקר שבה חושך ולא נראה עדיין אור השחר, ככתוב, כי זמן הכפרות הוא באשמורת.

אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם – אך אם זאת יחשוב הכסיל, כי רק בי, בתרנגול, ישוב ותהא זאת תשובתו, יהפוך ידו כל היום, יסובבני מעל לראשו כל היום, לא יועיל מאומה.

כי אין חפץ בעולות וזבחים, כי שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים.

הפוסט קול קרקורי המטיפעונים הופיע לראשונה ב-קו 400.

רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ
כְּמוֹ פַּעַם
לְבַטֵּל
לִחְיוֹת אוֹתְךָ קָרוֹב
לָשִׂים יָדִי הַקְּטַנָּה בְּיָדְךָ
כְּשִׁכּוֹרָה

כְּמֵהָה לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ
כְּמוֹ פַּעַם
לְהַרְהֵר
לָחוּשׁ אוֹתָך בַּלֵּב
לִירָא מִמְּךָ, לֶאֱהֹב אוֹתְךָ
כְּנֶאֱהֶבֶת

קָרוֹב הִנְּךָ, בְּלִבִּי
כְּמוֹ פַּעַם
אַך
אֲנִי עֵרָה וְלִבִּי יָשֵׁן
קוֹלְךָ דוֹפֵק פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי
כֻּתָּנְתִּי מֻכְתֶּמֶת בְּכֶתֶם בְּגִידָה
אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה
רַגְלֵי מְטֻנָּפוֹת מֵעֲפַר חֲטָאִים
אֵיכָכָה אֵצֵא

נַפְשִׁי יָצְאָה בְּדַבְּרְךָ
כְּמוֹ פַּעַם
אַך
לֹא מְצָאתִיךָ, גַּם לֹא בִּקַשְׁתִּיךָ
לֹא עֲנִיתַנִי כִּי לֹא קְרָאתִיךָ
סְמוּקָה אֲנִי וַעֲלוּבָה
הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם
אִם תִּמְצְאוּ אוֹתוֹ מָה תַּגִּידוּ לוֹ
שֶׁחוֹלַת בּוּשָׁה
אֲנִי

הפוסט קול דודי דופק הופיע לראשונה ב-קו 400.