והנה המעשייה בניסוח שלי:

השבוע, יום אחד בזמן מגיפת הקורונה, לאחר ההקלות החדשות, החלטתי לעזוב את הגטו שלי וללכת לגטו החילוני. זה נחמד להכיר מקומות חדשים בארץ ישראל ובעולם של הקדוש ברוך הוא.

הלכתי לתומי בגטו החילוני, מקום הידוע בשם מדינת תל אביב. חדרתי לגטו שלהם בשעת בין השמשות, שעה שהיא לא יום ולא לילה – שעה קווירית. זמן לקוויריות מחשבתית ופרובוקציות מהנות.

והנה ראיתי חילוני ראשון לאחר שלא ראיתי חילוני כלל מזה זמן רב, מהחלת הסגר על ידי הקיסר נתניהו יר"ה.

החילוני הצעיר היה בגוף די חשוף שהיה גם שרירי ומוצק כיאה לתרבות הספורט שלו. היה לו גם מלא קעקועים של סמלי שמאל, עגילים ונזם, וחשבתי לעצמי נזם זהב באף חזיר.

כמובן הוא גם הקיף את פאת ראשו והיה מגולח למשעי, נראה ממש כמו גוי עם בגדי עור ומגפיים גבוהות. ממש חילוני סטריאוטיפי.

הוא נעץ בי מבט ארוך על מלבושי היהודי המוזר, או אפי היהודי מעבר למסכה.

ואני שמתי לב שמישהו מביט בי, חשבתי שזה שוטר שאולי רוצה להציק לי ולקנוס את היהודי, אולם התברר שזה אותו האיש ממקודם.

וראיתי שהוא מעיין בי זמן ממושך. אז אני הבטתי בו לראות מה הוא זומם נגדי. ומתוך שנפגשו עינינו, זיק של אהבת ישראל נולד.

פניתי אליו בחיוך אדיב ושאלתיו, האם אני יכול לעזור לו? כן, הוא אמר, אבל זו לא בדיוק עזרה. אני מתעניין במגזר שלכם, בפרט אחרי שאתם כל כך הרבה חולים בקורונה. רציתי להבין, בבקשה, למה אתם לא מתאמצים להוריד את רמת השנאה כלפיכם, ובפרט בזמן מגיפת הקורונה, הרי כעת זה זמן לאחדות.

שאלתי אני: מדוע אתה חושב שאנו שנואים? מה מפריע לך בנו?

שאל התל-אביבי: למה אתם החרדים לא עושים צבא כמונו?

עניתי אני: פשוט מאוד, אתם לא רוצים.

שאל עוד ההלך: מה הכוונה?

השבתי: לא החלטתם לגייס אותנו כמו שאתם מגייסים את שאר החברה הישראלית? מה אתה רוצה מבחור בן 18, שקיבל חינוך אנטי-צבאי, שינטוש הכל ויתאבד חברתית? אם הייתם רוצים לגייס הייתם פועלים בחינוך, הייתם מגייסים על פי חוק כמו אצלכם. אולם אתם לא ניסיתם אז כעת יש לנו תרבות חזקה נגד גיוס. לי לא היה עניין להתגייס וכתוצאה מכך לאבד שידוך טוב על כל המשתמע מכך.

אמר האיש: צודק, אבל אתם לא רוצים להתגייס.

עניתי: גם אצלכם יש רבים שלא רוצים או ששים להתגייס, וגם יש רבים בקרבכם שלא מתגייסים. אם כן, מדוע אתה לא שונא אותם או יש לך בעיה עמם כמו מולנו חרדים?

אמר התל–אביבי: צודק. אך הבעיה שלנו אתכם כי אתם לא עובדים.

עניתי: כל אחד עובד בהתאם לחינוך שקיבל ולרצון הכלכלי שלו. הנה, אני עובד בכולל אברכים, מה רע? אני עובד, אני חייב לבוא בזמן מסוים, אני צריך לכתוב חידושי תורה. איני יכול לעשות מה שבא לי. אני מרוויח קצת, אבל אני עובד. אז אני אוכל פחות ולא מתלבש במותגים, זכותי.

אמר החבר החדש מתל אביב: צודק, אבל אתם לא משלמים מיסים, לכן אתם שנואים, אתה לא מסכים?

עניתי: יש להבדיל בין לא לשלם מס בניגוד לחוק הישראלי, לבין לא לשלם מס כי החוק מתיר לא לשלם מס במצב הזה. זה כמו חברות הייטק שעושות רילוקיישן לארץ והם מקבלים תנאי מס מיוחדים. אתם החילונים קבעתם העניין. מה אתה רוצה מאיתנו?

אמר התלאביביניק: צודק. אבל למה אתם מתעקשים להתלבש מוזר כמו פרימיטיבים מיושנים מלפני מאות שנים?

עניתי: מי קבע מי מתלבש מוזר ופרימיטיבי מיושן? אולי אתם המוזרים? הנה לך יש בגדים כמו איש בג'ונגל, מי המיושן והפרימיטיבי בדיוק? אולי אנו מתלבשים וינטג'?

אמר החילוני: צודק. אולם אתם שתלטנים ועושים כפיה דתית. אתה היית רוצה שאני אכפה עליך מה שאתה לא רוצה? לכן אתם שנואים, אתה לא מסכים?

עניתי: הרי אתם תמכתם בחוקי הכפייה הללו, על כך תשנא את המגזר שלך שבחר בנבחרי הציבור שיחליטו לו כך, מה אתה רוצה ממני?

אמר התל אביבי: צודק. אולם זה לא משנה מה אתה עונה לי. ואתה נשמע לא חרדי אמיתי כמו כולם, אתה פייק חרדי עונה לי תשובות מתוחכמות בשפה חילונית שאין לי מענה כלפיך, אתה לא אומר לי שזה אסור לפי הדת כמו שאני שומע בתקשורת. אתה טוען לי דברים לפי הערכים החילוניים. בסופו של דבר אתם מתעקשים לא להיות כמוני, לכן אתם שנואים.

אמרתי לו: צודק, אולם הדת מנתבת את התנהגותנו לכיוון מעשים הרצויים לפי הדת, אולם כשאני מדבר איתך מותר לי לטעון טענות מעולם המושגים שלך. וחוץ מזה, אולי גם אתה לא חילוני כמו כולם, ואני עדיין מדבר איתך בכבוד, זה בסדר מותר להיות שונה חריג לא כמו כולם. זה די נחמד האמת..

חייכנו בחיוך, איחלנו אחד לשני שלום ונפרדנו. וחשבתי לעצמי, תל אביב, אני פה, איזה כיף לפגוש חילונים ולהסיר את מסכתם גם כשפרצופם מוסתר במסכת קורונה.

הפוסט הטיול הראשון שלי בגטו תל אביב הופיע לראשונה ב-קו 400.

"ספר זה חבר לחיים" – הוא מספר – ככה לימדה אותי סבתא. אני לא אוהב חברים חדשים מדונדשים אז אני מוצא חברים בפח, בגניזה וממסירה. ספרים שהלכו לכפרות, הם חברי אמת. הם לא יכעסו אם תקמט להם את הפינות, אם תקרא אותם בזמן האוכל ותשאיר סימנים של חביתה או כתם קפה. זה בסדר אם תקרא בשרותים או באמבטיה. והם לא יפגעו אם תשאיל אותם לחבר שגם לא יחזיר אותם. אולי הוא צריך את החבר יותר ממני.

ספר זה חבר. זה חבר – הוא חזר אמר. תוך כדי שהוא מדבר אל עצמו עם תנועות ידיים.

"טוב זה לא שיש לי אמבטיה, אבל אם היה, בטוח שהייתי קורא בה ספרים. וזה לא שאין לי אמבטיה, יש לי אחת על הגג. רק שאין בה מים, היא עציץ של פרחים מסוג שאתה לא מעשן למרות שבשביל הכתיבה שלך אתה צריך".

"אתה מגיע אתי להתפלל" – אני שואל.

לקח לו הרבה זמן לענות, אבל כשהוא עונה זה הגיע בשאלה. "אם תסביר לי, למה במוצאי יום כיפור – כבר בתפילה הראשונה של ערבית אנחנו כבר מבקשים סליחה, אני בא".

"מה הקשר?" אני שואל. והוא מסביר שבעינייו זה מראה שהתפילות והסליחות הן משחק אבוד.

"אחי, אתה מגיע לעולם. עושים אותך חרדי. אומרים לך לא. אבל מי יכול שלא לאכול את התפוח? אז אתה אוכל את התפוח ומצטער ובוכה ומבקש סליחה. והנה עוד תפוח. ועוד אחד. ואתה חוטף גם כאב בטן. רק בסוף אתה מגלה שכולם אוכלים תפוחים ואין דרך להפסיק.

אז אומרים לך שאתה צדיק ואומרים לך שתהיה צדיק אם רק לא תתייאש. אבל בחייאת זומזום אחושלוקי *** זה לא ביד שלנו. אז תאכל אחי תאכל, שיהיה לך לבריאות. לך תתפלל ועזוב אותי בשקט".

אני לא יכול להתווכח. זו החוויה שלו, כל אחד והחווה שלו, לי יש את החיות שלי.

אני ממהר למצוא בית כנסת ומגיע למקום צרפתי עם רב שמוכר עליות בעזרת בדיחות בצרפתית. בדיחות בשפה שאני לא מכיר זה סופר מצחיק, אם כולם צוחקים זה בטח מצחיק. החיים לא מובנים אז צוחקים.

זה שיושב לידי מדבר אתי בצרפתית, אני מסמן לו כל הזמן 'כן' עם הראש והוא מספר לי דברים בהתלהבות גדולה. תמיד ידעתי להקשיב, בסוף התפילה הוא גם נתן לי חיבוק מכל הלב.

הבדיחות עזרו כי מכרו את העליות בכמה אלפים וקנה אותם איש קירח עם פלאפון שבלט מכיס החולצה. בטוח שאלוקים מוחל לו, הוא הרי תרם את התאורה והחשמל לשנה הבאה. אולי אלוקים מוחל לו כי היה לו בן נכה עם כיסא גלגלים חשמלי אותו הוא הזיז עם אצבעות מכופפות. אולי בעצם זה העונש. לא יודע. אז כל העבריינים התפללו, אמרו בתחילת התפילה שמותר.

אני התפללתי טוב, באתי בצורה ישירה, בלי רצון לעשות פוזות ובלי להגיע שבור. תאמינו לי שהמילים מספיקות בשביל לשבור אותנו. לא יודע על לְךָ אֵלִי תְּשׁוּקָתִי, יותר בענין של "אלוהי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי"

לא יודע מה אתכם. אבל עָפָר אֲנִי בְּחַיַּי קַל וָחמֶר בְּמִיתָתִי. הֲרֵי אֲנִי לְפָנֶיךָ כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה. אני בכיתי, חרא של עפר ועפר. יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהַי וֵאלהֵי אֲבותַי שֶׁלּא אֶחֱטָא עוד. מספיק עם התפוחים. אלוהים, אתה יודע מה? גם אם אוכל אחד, אל תהרוס אותי. בכיתי.

הסתיימה התפילה וחזרתי הביתה דרך רחובות הומים ומלאים באופנים וילדים ומבוגרים וים גועש ואנשים שמחים והולכים ובאים ורצים ומסתובבים כאילו יום כיפור היום.

אותי זה מנחם קצת, אולי אני בסדר לעומתם.

אולי זה מראה שאלוקים לא עומד עם שוט גדול ומאיים, הוא לא יצרוב אותנו על כל פיפס. ומי אמר שאנחנו יותר טובים. הם תינוקות שנשבו. אבל לא הייתי רוצה להתחלף כי האמת אצלנו.

קם מוקדם.

בטיילת כבר מטיילים, הולך אחרי קבוצת אמריקאים שהולכים כנראה לבית כנסת. מגיעים ללובי של מלון שם מניין בו הסירו את המחיצות וכל אחד עסוק בקונו ובצקונו ובתפוחיו. ויש שעסוקים בלחפש את המחיצה, כמוני שמתקשה להסיר את המחיצות שבלב.

והרב המבוגר מבקש מהרב המבוגר יותר ועם זקן ארוך שיגיד כמה מילים. הוא מספר על הילד שאביו הוא שופט. והוא מספר על הילד ששבר את נברשת הקריסטל ואביו רק שאל אם הכל בסדר.

"הכל בסדר אתנו?" הוא שואל שאלה רטורית וכולם עונים שכן.

"אז שברנו זכוכיות ואבא שלנו רק רוצה לשאול אם הכל בסדר, אז אולי נקבל פליק קטן אבל זהו".

כולם מתרגשים וקצת רעבים ועושים מדטציה עם הרב המגולח. הוא אומר לכולם לנשום ולנשוף דרך האף. אז עושים מדיטציה ומתפללים הרבה מאוד.

יושב לידי איש מעניין.
הוא כימאי. עבד בכור האטומי זוכר את וענונו. סיפר לי סוד קטן ובביטול על עצמו אמר " היום יותר ליברלים, יודעים כמעט הכול.

יושבים בלובי, זו הפסקה של לפני מנחה ונעילה. שם בין תיירים לתיירות בבגדי ים אנחנו מדברים על יונה הנביא ועל טוב מותי מחיי. "איך הוא ידע שיהיה לו יותר טוב?!"

אז זהו שהוא לא ידע! הוא רק אמר את זה לאלוקים, ניסה לשכנע אותו. זה רק דבר שמדברים עם אלוהים".
לך תבין.

סוף היום, חוזר למקום האלמוני להחבר הוירטואלי שקיים באמת. הוא שואל אם התפללתי גם עליו, ואני אומר "בטח שכן".

אני אומר לו שאם הוא שאל, אז בטח אכפת לו.
אז הוא מתעצבן והטון שלו עולה. הוא צועק: "לא, לא אכפת לי".

אני עונה: "אם אתה מתעצבן בטח שאכפת לך".

אז הוא שותק שניה ואומר. "טוב, אולי אכפת לי, אבל אני לא רוצה לדבר על זה, בסדר?!"

בסדר. אבל התפללתי עליך. אולי בשנה הבאה תהיה לך אמבטיה.

הפוסט ימים נוראים בתל אביב הופיע לראשונה ב-קו 400.

למול עיני מגדלים ממגדלים שונים. לזה צורת תיבה ולזה חוד המיתמר מעלה, לזה חזית בולטת ולזה שוקעת – הצד השווה שבהן שכולם עטויים זכוכית, זכוכית המשברת קרני שמש רכות אלו של אחר צהריים זה של שלהי אלול.

חולין.

הכל חוליני מדי בשבילי בתל אביב זו, יותר מדי חול עד כדי מחנק. לא נראה כאילו עוד שבוע ראש השנה יהיה פה ויום הכיפורים וסוכות, לא. חפץ הנני לזעזע קמעא שלווה קייצית זו, קמעא, לא ביותר, שכן אני אוהב אותה ככלות הכל וטוב יש בה לישראל.

השפתיים מרחשות, הניגון בוקע, רחוב המסגר כנראה אולי אף פעם לא שמע את הניגון הזה מנסר בחללו. הניגון ניגון של סליחות, והנוסח? הנוסח נוסחו של ר' זישא הורוויץ שיחיה, חרוט על לבבי.

ארבע שנים, ארבע שנים חי אני עם הסליחות הללו בדיסוננס ועדיין לא התיישב ליבי עם המילים הקשות הללו. אולם, בעודי ספק הולך ספק רץ אני מבין שהמילים הקשות והמייסרות הללו מזמן איבדו את משמעותן התוכנית, איננה. אין הן כי אם רק תשתית תמסורת לצליל שעל גביהן, לאותה התרפקות כוספת, בוכיה ואוהבת של ר' זישא על עמוד החזן אל אביו שבשמיים.

אני הולך, הולך ומחזן, סח אל המגדלים.

רואה אתה בניין MIX? "חלים כמבכירה מעברת משאך…",
שומע הנך בניין בנק הפועלים? "לשמוע, לשמוע, לשמוע אל הרינה ואל התפילה…"

הפוסט אבני הרחוב המשתלבות הופיע לראשונה ב-קו 400.