כבן שש או שבע הייתי, ושרשרת הכסף היפהפייה והכבדה שענדה אמא לכבוד החג משכה את תשומת ליבי.

"זו השרשרת שקיבלתי מסבתא שלי בידיים חמות" ענתה אמא, ועיניה הבריקו פתאום.

"בידיים חמות"?

"כן. היא קראה לי יום אחד כשהייתה כבר זקנה מאד. כשבאתי היא הורידה מצווארה את השרשרת הזו, והסתכלה אלי בעיניה הכחולות כים: "השרשרת הזו מיועדת לך, אבל אינני רוצה שתקבלי אותה כאשר יחלקו את הירושה. אני רוצה לתת לך את השרשרת בידיים חמות".

מידי שנה בשנה בשלהי אלול, נוטלים אנו את חפצינו ויוצאים אל שדה התעופה. נוסעים אל העיר אומן שבאוקראינה הארורה, לפקוד את מקום ציונו של רבינו נחמן מברסלב, כפי שציווה קודם שנסתלק מן העולם. הלוואי שהיה מצווה להטמינו בירושלים עיר הקודש. מי ידע מחשבתו העמוקה של אותו צדיק?

טרדות גדולות כרוכות בנסיעה זו, ואף הוצאותיה מרובות כאותה התכלת שניקחת בדמים יקרים. דמי גוף ונפש, ואף לא מעט ממון כפשוטו. גם התנאים באומן אינם מן המשופרים על פי רוב, ובתיה, המצחינים מריח בשרה של אותה הבהמה האסורה עלינו, הם עמוסי מיטות, צפופים ודלים. אמנם יש שמקיימים מאמרו של רבינו "יאכל או לא יאכל, יישן או לא יישן, ובלבד שיבוא לאומן לראש השנה", אך מאז ומתמיד הרגשתי שיום-טוב הוא יום-טוב, ויש לכבדו במאכל ובמשתה כראוי. שנים חלפו מאז נתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו, והוטלה עלי האחריות להלין ולהאכיל את בני החבורה הקדושה שלנו בראש השנה. כך יוצא אני את הבית כמה ימים לפני כולם, כדי להכין לנו באומן דירות ומיטות במידה מספקת לפי הצורך, וכדי לקנות, לבשל ולהכין את כל הדרוש.

וכבר אין מדובר רק בשלושים או ארבעים בני החבורה. שם טוב יצא לה, לחבורתנו. שם של אהבה וחברות אמת, וגם אוכל טוב. אף שאמרו חז"ל כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל סהדי במרומים עד כמה אני משתדל במאכלים, למען יקויים כדבעי פסוקו של נחמיה הנביא "איכלו משמנים" הנאמר על ראש השנה. ומשכך, רבים נאספים להם אל שולחננו המתארך והולך. זה מביא עמו את חמיו וזה את אחיו, מכרו או בן דודו. וכולם מתקבצים אלינו, חיבורים מופלאים של נשמות שונות, רחוקות וזרות, הסועדים יחד באהבה ורעות.

אמת, רבה העבודה וגדול הוא העומס, אך השמחה רבה שבעתיים.

ואמנם כדאי הוא אותו העומס, אך עיתים שגם נפשי קצה בסירים ובקדירות. זימן לי ה' ברחמיו עיר מקלט לנוס אליה.

סמוך מאד אלינו נמצא ביתה של קטיה הזקנה והכפופה עד להבהיל. שתי זכויות מחזיקות אותה בחיים, את אותה זקנה אשמאית: הזכות האחת היא זכות אבות, מאז הצילה אמהּ של קטיה אשה יהודיה ושתי בנותיה בימי האימים של תש"א, עת קלגסיו של הצורר שעטו מזרחה והאוקראינים כבר מיהרו לטבוח בשכניהם היהודים ולשאת את שללם, והזכות השנייה היא זכות  דירה זו שלה, בה מתאכסנים זה למעלה מעשרים שנה צביקה וחבורתו בימי ראש השנה.

חומק אני אל אותו הבית ברחוב קוּלִיקָא 19, וסוגר אחרי חרש את הדלת. קנאי הוא צביקה לפרטיותו, אבל אותי מקבל הוא תמיד בסבר פנים יפות ועוד הרבה למעלה מכך. חיבוק חם וממושך, כוס תה וכמה תמרים, כמה דקות שיחה של כלום, ורוגע המשיב את נפשי.

יוצא אני אל החברים מאושש, וחום בליבי. ספק מהחיוך של צביקה ספק מכוס התה המהבילה, ואולי משניהם גם יחד. כך או כך נפנה אני להגיש את המנה הבאה ולתת לאיש כדרכיו בשר או דגים וכל מטעמים.

סיפורים הרבה יכול אני לספר על צביקה. על יושרו ועל חכמתו, על נדיבותו המופלאה עת נזדקק אחד מן החבורה לעזרה – לוּ אך ידעו מי שלח להם ישועה בדחקם! ועל תורתו, ואמונתו הגדולה, וגבורתו לשאת באומץ במה שנגזר עליו. אך אנוס אני להמשיך את סיפורי מאותו המקום, ואולי עוד חזון למועד.

בתמוז שעבר נתגלתה המחלה הנוראה שקיננה בגופו, ועד שקרא לי וביקש להתבונן ברשימת הטיסות ולבחור את המתאימה לו – לא ידעתי אם מתכוון הוא גם השנה לטוס, אם לאו. אך אצלו הדברים היו פשוטים מאד, ואף שהיה בעיצומה של סדרת טיפולים קשה, ברי היה לו שנוסעים לאומן.

מה-מאד חרדתי לו בלילות הבדידות שלי באומן עד לבוא כל החברים. ארוכה היא הדרך ומייגעת, ומי יודע כיצד יעמוד בה בחולשתו הגדולה. כשראיתיו נכנס סוף-סוף אל החצר, זלגו עיני דמעות עד שנאלצתי להסתתר מתחת אחד העצים כדי שלא לצערו. דקות ארוכות עברו עד שיכלתי לצאת ולקבל את פניו.

דוד – אתה תוקע

אותה שנה הוסיף בנה של הזקנה ובנה עוד שני בתים בחצרו, ובבית התחתון סגר הוא את המבואה ביריעות ניילון. החלטנו להתפלל שם, באותה מבואה. קשה על צביקה ההליכה עד לבית התפילה הוא ה"קלויז" הסמוך לציונו של רבינו. והנה התברר כי שכנינו לסמטה הביאו עמם ספר תורה קטן מארץ הקדש, ויכולים אנו לקרוא בו כמצוות היום. כך תהא תפילתנו שלמה ללא פגם.

ובבוקרו של יום, עת יצאנו לקרוא בתורה, תהיתי מי יתקע בשופר להוציא את הציבור ידי חובתם כשנחזור מן הקריאה.

כבר לפני שנים סיפרתי לצביקה כי בילדותי מרבה הייתי לתקוע בשופרו הסדוק של סבא עליו השלום. כעת נפנה אלי בעיניו החודרות, ואמר: "דוד, אתה תוקע"!

נתחלחלתי. כמה מלאים הספרים הקדושים באזהרות על התוקע, שיהא טוב לשמים והגון לבריות, תלמיד חכם ובעל מדרגה. ואני, מה אני ומה חיי? מלמד תינוקות אני, ומספר סיפורים. לא תואר ולא הדר ולא מידות טובות. ובפרט שזמנים הרבה שלא תקעתי, והריני מכיר משנים שעברו את שופרו השחור והסרבן של השכן שנתמנה לגבאי. כבר אמרו חז"ל על התקיעה שחכמה היא ואינה מלאכה, לכל שופר אישיות משלו ויש ללמוד את הדרך להוציא מקרבו את הקולות הקדושים. עומדים בעלי התקיעה משך כל חודש אלול וחוזרים ושונים בהן, בתקיעות, עד שיֵדעו אותם על בוריים. איך אפשר לי לתקוע כשלא התכוננתי כלל? אהה, אני כבר יודע מה יקרה. וודאי הוא שלא אצליח להפיק אף צליל קל מהשופר הזה מלבד נשיפות נואשות, כך תהא ברכתי לבטלה וקלוני יִגלה לעין כל. ואני אנה אני בא?

עמדתי והתחננתי לפניו שיתקע מישהו אחר בשופר, הצעתי את פלוני ואת אלמוני – והוא באחת. וכל כמה שנתאמצתי לפרוק עולו מעל צווארי – לא עלתה בידי.

"אתה תוקע"!

יודע הוא בוחן כליות ולב, כי אלמלי אהבתי וכיבדתי את צביקה כל-כך, ודאי הייתי נמלט ומסתלק לאן שישאוני רגלי. בלב כבד קיבלתי עלי את הדין.

ובהגיע עת התקיעה, אמרתי בשפתיים חרבות את התפילה לתוקע מספר "ליקוטי צבי", המודפסת במחזור: "ריבונו של עולם! בניך, בני רחומיך, שמו פניהם לנגדך ובטחו על רוב חסדיך, ושמוני שליח לתקוע שופר לפניך… וידעתי כי לא תביישני, כי לתקן שלחוני ולא לקלקל…"

אחר חפזתי באמירת "למנצח" ז' פעמים כנהוג, כדי שלא אטריח על הציבור להמתין לי ואספיק לומר גם את התפילה של רבינו האר"י הקדוש: "יהי רצון מלפניך, ה' א-להי השמים והארץ… שתשלח לי כל המלאכים הטהורים, משרתים נאמנים בשליחותם וחפצים לזכות את ישראל… ואל יעכב כל חטא ועוון.. ותרצנו לפניך, ותרחם עלינו, אמן"

עוד אני ממלמל את התפילה והנה מושיט לי הגבאי את שופרו השחור והרחב, אך צביקה מסמן בידיו לשלילה. מוציא הוא מתיק הטלית אשר לו שופר קטן ונאה, ונותנו לי.

מבט חטוף העברתי עליו, ומיד התאהבתי בו, בשופר הקטן. צהבהב הוא, ופסים שחורים וכתומים לאורכו. פס חינני בולט מעטר את בית התקיעה, פיו חרוץ כשיניות של חומה, על כן העלה הוא בי מיד את זיכרון ירושלים עיר הקודש וגעגועיה.

"תקע בזה, שמע לי"! לוחש לי צביקה.

אספתי מידיו את השופר הקטן והנחתי בחיקי, בתוך הקיטל הלבן שירשתי מסבא עליו השלום. לפי שאין להניח השופר גלוי עד לעת התקיעה ממש, כדי לבלבל את השטן.

הגיע רגע האמת. הכרזתי בקול רוטט ובניגון העתיק של בני אשכנז את אותם ששה פסוקים המסוגלים לקרוע את השטן המבקש לקלקל ולהזיק תקיעותיהם של ישראל, עצמתי עיני בלב מפרפר, ובירכתי: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר"!

"אמן" רעמו הפיות.

מן הסתם בירכתי גם "שהחיינו" כתקנת חז"ל, אלא שאינני זוכר עוד כלום. הגשתי את השופר לפי, ותקעתי.

"תקיעה" "שברים-תרועה" "תקיעה"…

פלא-פלאים. קולות צלולים וארוכים, ללא סיג ופגם. תקיעות נאות כאלו אולי לא שמעתי בעצמי מימי. פשוט וברור הוא שאין אלו התקיעות שלי. רק עוברות הן דרכי מן השמים אל השופר המופלא הזה.

ועם התקיעות בא הביטחון, והריני תוקע בהתמכרות מוחלטת, תקיעות ושברים ותרועות הרבה. פלגי זיעה נוטפים על פני ונספגים בטליתי, ואיני יודע כלל את אשר נעשה בי.

"תקיעה גדולה"!

החזן פצח ב"אשרי העם יודעי תרועה". הנחתי את השופר מפי ופרצתי בבכי חרישי. צביקה רק הסתכל בי בעיניו הטובות, ושתק.

לאחר שנסתיימה תפילת המוספין והתקיעות שעמה, יצאנו אל החצר הגדולה המעוטרת בפרחים. עוד שבועות ספורים יכסה כאן השלג את עין הארץ, אך בינתיים אביבי ונאה.

"בוא לקידוש", הניח צביקה יד על כתפי.

עם שטועמים אנו מיני מזונות כדי שיהא הקידוש במקום סעודה, סיפר לי צביקה את סיפורו של השופר הנדיר:

"לפני זמן מה ביקרה אימי במרוקו, ארץ הולדתה, והגיעה לעיר הגדולה מרקש אשר למרגלות הרי האטלס. במרקש הידועה בעולם בשווקיה המפורסמים, חיו בעבר המונים-המונים מאחינו בני ישראל, אך כיום נותרו בה רק קומץ זקנים. טיילה אימי בשוק, וגילתה בו  כוך קטן ובו חנות לתשמישי קדושה. בחנות ישב יהודי זקן, שסיפר לה כי עדיין שומר הוא על מסורת אבותיו ואבות אבותיו מזה דורות, ומתקין שופרות לתקיעה במו ידיו.

גבוה היה מחירו של השופר הזה. מאות דולרים. אך מיד שילמה אימי את כל שביקש הזקן, והביאה לי מתנה ממרוקו: שופר".

 התרגשתי למשמע הסיפור, אך נאלצתי לפרוש משם במהירות ולחזור לסירי ולקומקומי.

גם למחרת, ביום ב' של ראש השנה התשע"א תקעתי בשופר. כעת היה זה ביישוב-הדעת וללא חרדה. התקיעות היו נפלאות. השופר המיוחד לא אכזב גם הפעם.

עברו מספר חודשים. חורף ארוך וקשה עבר עלינו, חורף בו נלחם צביקה באומץ במחלתו הקשה. בכל שבוע היינו משוחחים ארוכות בערב שבת לאחר תפילת מנחה גדולה. מה היה השבוע, מה חדש ומה התקדם. תקוות, מחשבות, הרהורים…

לצביקה לא היו אשליות על חומרת מצבו, הוא רק סירב לחיות כנידון למוות. רצה להפיק את מה שניתן. "עושים כל מה שאפשר, ומקסימום – נלך לרבינו"… אמר לי פעם בבת צחוק.

הגיע חג הפורים. ידעתי כי בשל מצבו אסור לצביקה לשתות יין, כמובן, והחלטתי לבקרו אחרי תפילת המנחה. הייתי כבר שתוי כדבעי. רציתי לשמחו ולא ידעתי במה, עד שנזכרתי בסיפור נאה מתוך הספר שעסקתי אז בעריכתו. הדפסתי לו את הסיפור כשרקותי הולמות מיין, ושכנעתי את אורי ידידי שיסיע אותי. אל צביקה.

כשנכנסנו אל ביתו שמח מאד. אבל עוד לפני שנתיישבנו, ביקש: "חכה לי פה"! ונעלם בחדר השני. לא הספקתי לתהות הרבה. כעבור רגע חזר צביקה, והשופר המופלא ממרקש בידיו.

"כבר מראש השנה יודע אני שהשופר הזה הוא שלך בכלל, אבל רק עכשיו הבנתי שבעצם עלי לתת לך אותו", הוא התנצל.

הייתי המום. למתנה כזו לא ציפיתי.

"אתה בטוח"? שאלתי בקול רועד.

"אמרתי לך. הוא שלך"! ענה.

ליטפתי את השופר בידי ובמבטי. כה נאה הוא. כה נאות תקיעותיו. כה נאה וכה אהוב הוא זה שנתנו לי…

אחרי תשעה באב ליווינו את צביקה בדרכו האחרונה. היישר אל רבינו. השופר נותר אצלי. קיבלתי אותו בידיים חמות…

בראש השנה דהשתא לא היה לי היכן לפוש מעבודתי הקשה במטבח. צביקה יושב לו כבר באומן של מעלה, וביתה של הזקנה איננו מושך את ליבי כעת. בשופר הקטן תקעתי ביומו הראשון של החג, להוציא ידי חובתם כמה יהודים שלא הגיעו לבית הכנסת.

בבוקר היום השני הגיע אלי "מורי" זקן, רבם של אחינו בני תימן. הוא אמר שהגיעה שמועה לאזנו כי שופר נפלא נמצא בידי, וביקש ממני שאשאיל לו את השופר כדי לתקוע בו לפני כל הקהל במניין קטן שנמצא בהמשך הרחוב. מיד נקלעתי למלחמה פנימית: האם אתן בידו את השופר של צביקה? לבסוף סיפרתי לו בקצרה את סיפורו של השופר, הזהרתי אותו כי יקר הוא לליבי מאד והושטתי אותו לידיו. ובכל זאת קשה עלי פרידתו והתלוויתי אל המורי הזקן אל מקום התפילה של בני עדתו.

להפתעתי, פנה המורי הזקן אל הציבור לפני התקיעות, והכריז בהגיה תימנית ובסלסול:

"דעו לכם רבותי, כי שופר זה הוא מִשֶׁל יהודי כשר מאד, שהתמיד לבוא לכאן שנים הרבה, ונתבקש לאחרונה לישיבה של מעלה.

רבי צבי בן מאיר אלטר. רוח השם תניחנו בגן עדן"!

"רוח השם תניחנו בגן עדן", ענו אחריו כולם, כהד.

הסיפור נכתב לפני עשור בדיוק, לזכרו של צבי אנוש מוותיקי הישוב בת עין בגוש עציון.

הפוסט רוח השם תניחנו בגן עדן הופיע לראשונה ב-קו 400.

בשנת תר"ל (1870 לספירה) עלה לארץ ישראל רבי רבי עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו של החתם סופר, ורצה להנהיג בירושלים תקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת, וטענתו שעל פי פסק רבן יוחנן בן זכאי במשנה "יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה. משחרב בהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד" (ראש השנה משנה תחילת פרק רביעי) והנה בירושלים עיר הקודש יש בית דין.

הוא הסתמך על אמרת חז"ל "כל שנה שלא תוקעין לה בראשה מריעין לה בסופה" (ראש השנה ט"ז) והוסיף ואמר "עת לעשות לה' כי עת צרה ליעקב בגשמיות וברוחניות, אין אנו צריכין להאריך, כאשר הכל יודעין כי דמן של ישראל נשפך מצורריהן וזמן המסוגל לזה ביותר הוא ראש השנה ומקיים בזה למצוות עשה כפולה של ותקעתם ונזכרתם לפני ה'"

והביא לראייה את ספר החינוך (מצוה תה) שכתב ששמע שרבי יצחק אלפסי- הרי"ף מגדולי הראשונים, היה תוקע בשופר בשבת. וכן אמר זאת הרמב"ן בדרשה בראש השנה בעכו על מנהג הרי"ף. טעמו של הרי"ף הוא כסברתו של הבית יוסף (או"ח סימן תקפח) "בכל מקום שיש בו ב"ד, אין הכוונה סנהדרין, אלא מספיק בית דין חשוב.

הגאון מקאליש רבי מאיר אוירבך בעל האמרי בינה  התנגד להצעה של רע"י, ולאחר שנפטר בשנת תרל"ח, לפני ראש השנה בשנת תרמ"ב עורר דיון הלכתי רחב האם לחדש תקיעת שופר וחלק סברו כמותו, אולם למגינת ליבו בסופו של דבר, הוא נשאר בדעת יחיד, ותקע לבדו, וראה בספר 'מקראי קודש' לרבי צבי פסח פרנק רבה של ירושלים (נפטר בתשכ"א- 1960 לספירה) שנתעורר ויכוח בין חכמי ירושלים שחלקו על רבי עקיבה יוסף שלזינגר, האם צריך ללכת לבית הכנסת לשמוע את תקיעת השופר, כיון שבכל מקרה הוא תוקע, ואין כל איסור לשמוע אותו, וכתב "אמנם גדולי התורה חולקים על דבריו, אבל מפני הספק אולי יש ממש כדבריו, ואפשר שיש ענין לשמוע תקיעותיו" (עניני הימים הנוראים עמוד קו), כמו כן הסכים לשיטתו המהרי"ל דיסקין אך לא הסכים שינהגו כך, רי"ח זוננפלד לא הסכים, אך גם הלך לשמוע את התקיעה של רע"י ביחד עם רבי זלמן בהר"ן.

כעבור עשרים שנה זכה לקבל הסכמה מגדולי ירושלים כרבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים – האדר"ת. והגאון רבי שמואל סלאנטר ועוד, והחלו להתכונן למעמד 'חידוש תקיעת שופר' בראש השנה של שנת תרס"ה (1905 לספירה) בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי דיינים אשכנזים וספרדים, אך הדבר עורר שוב מחלוקת ורבי יוסף חיים זוננפלד לא הסכים לדעת המתירים, ורבי עקיבה יוסף ויתר למען השלום.

לא סתם נקבע להיות בבית הכנסת ריב"ז, רבי עקיבה יוסף שלזינגר כותב במפורש בקונטרס שהוציא לליבון הדיון "ומקום המסוגל לזה היותר נכון כעת בביה"כ רבן יוחנן בן זכאי, שמו נאה לו כתקנתו שהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין". עוד שמעתי מיהודי ישיש שטען כי הוא שמע שרעי"ש הלך לתקוע בכותל המערבי, בכדי שיהיה לזה דין של תקיעה במקדש ולא במדינה.

למעשה בימינו שמעתי שהאדמו"ר מסרופקוב הקודם תקע בר"ה שחל להיות בשבת

שנזכה בקרוב בחידוש התקיעה והקמת סנהדרין גדולה!

מעניין שבגניזה הקהירית מצאו פיוט לתפילת ערבית של ראש השנה שחל להיות בשבת עם שיטה מיוחדת לתקיעה בשופר בראש השנה באופן שלא נוגעים בו!

מלך הזהיר בועד, שיהוא תוקעים בבית הועד, בשבת וראש השנה.

מלך חיזקם בלימוד, שיהא שופר קשור לעמוד, בשבת וראש השנה.

מלך ברר לעדה, שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה, בשבת וראש השנה.

מלך רחש לעדה, שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה, בשבת וראש השנה.

מלך רחש שלא ימשך ביד, אבל ינתן פה בו והוא מגייד,

בשבת וראש השנה חיזק ושימעה, שלא יהיו בחוצה לארץ תוקעים תקיעה.

(הובא בקובץ ישורון א' עמוד תמג)

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!
https://chat.whatsapp.com/Hf6ToR62di36qaJmEJlRtL

הפוסט תקיעת השופר בשבת שחל להיות ראש השנה הופיע לראשונה ב-קו 400.