"כי הם חוסמים את הכביש כדי שמכוניות לא יוכלו לנסוע"

"אז הם צודקים, כי שבת עכשיו!?"

"כן, אבל אנחנו לא ממש מתערבים בשביל שאחרים ישמרו שבת בכוח"

"אז למה הם חוסמים את הכביש?"

"כי במקום אחר מחללים שבת יותר מהרגיל"

"אז הם צודקים? גם אנחנו שומרים שבת וזה חשוב לנו?"

"נכון אבל לא תמיד הדרך היא לחסום את הכביש. יש דרכים אחרות"

השיח הזה התקיים ביני לבין הבת שלי בשבת שעברה, בה עברנו בדרכינו לכיוון הבית, לאחר סעודת לליל שבת, בתוך ההפגנה על ציר ז'בוטינסקי.

השיח הזה עורר אותי לחשוב יותר לעומק: מה איתנו? למה אנחנו (אני ורוב חבריי ומי שאני מכיר) לא מפגין? הרי אני גם הייתי בהפגנות וחונכתי במידת מה להפגין לפעמים? מה שונה הפעם? ובעיקר, מה נדרש ממני לעשות כחובה ציבורית, אל מול פריצת חומות השבת בעת האחרונה ביתר שאת ברחבי הארץ?

ואז נזכרתי בהפגנות שאני השתתפתי בהם כילד, ולא, אני לא מתכוון להפגנות על קולנוע היכל שבהם גם נעצר ר' ברוך שמעון סלומון זצוק"ל, לפני תקופתי, וגם לא להפגנות על כביש "בר אילן" שהיו במרוחק ממקום מגוריי. אני מתכוון למספר הפגנות שנערכו על פתיחת מרכז קניות בצומת סגולה בעיצומה של השבת.

הלכנו קבוצה של אנשים לבושים בגדי שבת ובראשינו ר' ברוך שמעון סלומון זצוק"ל במלוא הדרו, והתהלכנו לכיוון החנויות די בשקט. כשהגענו למתחם, התחיל ר' ברוך שימען לשיר ואנחנו הצטרפנו: "ישמחו במלכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקוראי עונג שבת"… בעודנו מתהלכים מעדנות אנשים החלו יוצאים מהחנויות. אחד אף סגר את חנותו וביקש סליחה וברכה מהרב, גברת מחנות אחרת בכתה והניחה איזה בד על הראש ופרשה הצידה.

עוצמת השבת שלנו כשומרי מצוות בערה אז בעצמותיי עד שאני זוכר אותה לפרטים גם היום. הראנו לעצמנו וגם לאחרים חלקיק מעונג השבת שלנו והם נמסו.

נכון, זו לא ההפגנה היחידה שהייתה, וברובן של האחרות הסגנון היה לוחמני יותר עם מעצרים ושוטרים, חלק מהן הזכרתי קודם כמו הפגנות קולנוע היכל והפגנות כביש בר אילן.

מה ההבדל בין ההפגנות, או למה אנחנו בכלל מפגינים?

ישנם שתי סוגי הפגנות, אחת- הפגנה על שינוי כפוי של אורחות חיינו כציבור חרדי, והשנייה – מחאה על ביזוי דברים שקדושים לנו.

(ישנו גם סוג שלישי שנפוץ יותר בחוגי "מאה שערים" שאם ישנו בעולם חרון אף בגלל ביזוי המצוות ועשיית עבירות אנו נוריד אותו על ידי המחאה שלנו, אך אני כעת לא אתייחס אליו)

השוני בין ההפגנות האלו הוא מהותי: בעוד שמחאה על שינוי אורחות חיינו היא בכל מחיר, גם אם לפעמים נוצר ממנה חילול שבת, כמו למשל בקולנוע היכל ובבר אילן, גישה זו קיימת כאשר גדולי ישראל רואים בזה פגיעה בנו- "בר אילן" בסמיכותו לשכונות חרדיות וקולנוע "היכל" כפריצת גדר במקום שבו גרים חרדיים.

הסוג השני הוא מחאה שקטה שנועדה לומר "יש שבת בעולם!", "יש לימוד תורה בעולם!". אלו נעשות יותר בנחת ובגישה של קירוב לבבות, ללמד אחים טועים שישנו עולם קסום של ערכים, רעיונות ומחויבויות שממלא אותנו השומרים עליו – נחת.  ככה אני רואה את הפגנת המחאה שחוויתי בילדותי במרכז הקניות שממוקם מחוץ לעיר.

מתי משתתפים ואיזה סוג הפגנה? זה עניין להחלטותיהם של מורי דרכינו הרבנים וגדולי ישראל.

אך בעניין זה נקודה למחשבה. ישנו כלל שאני נתקל בו רבות בעיסוקי כמטפל: "גבולות מעמידים בעיקר בקצוות". אם אני מייצר גבולות נוקשים מול כל דבר- הילד לא יוכל להתפתח, אם אני אתן לו מכה גם כשהוא רץ לכביש וגם כשהוא שופך משהו על הרצפה, אני מאבד את המשמעות של הגבולות שאני מעמיד. כך, השאלה היא מהו המינון והכמות בה אני משתמש ב"מכת" ההפגנה.

זו הסיבה בשלה אני מאמין שאנו לא מפגינים בעת הזאת את ההפגנות מהסוג הראשון שהיו נפוצות בדור הקודם. למרות הכאב הגדול, לא זו הדרך להעצים את קדושת השבת ולהרבותה.

וכאן עדיין נשאלת השאלה, מה עלי לעשות? אני כיהודי וכחרדי שהשבת חשובה לו וכואב את ריבוי חילולה? מבחינה ציבורית ומבחינה אישית? אולי ההפגנה השקטה היא הדרך?

חובה להתבונן למציאות בעיניים לפני שעונים על השאלה. לצערנו, ככל שעוברות השנים הציבור החילוני פחות ופחות מכיר ויודע מהי המשמעות של להיות חרדי מעבר למה שהוא רואה בתקשורת. אם אני צועק על מכונית "שאעעבס", האדם הממוצע היושב בתוכה לא יבין מה הכוונה במה שאני צועק, מעבר לזה שמשהו מציק לי ואני מפר את שלוותו.

נכון, זה לא כולם אבל זה יותר ויותר, אותה הגברת שבכתה למשמע שירת השבת לא תבכה היום. היא ודומיה כבר הולכים ופוחתים. היה אפשר לראות את זה מהגיחוך שנוצר ממחאת הבחור מגרודנא באשדוד שצעק "שבת היום". עוד זווית שאפשר לראות את עוצמת הריחוק של החילונים מאתנו זה הצמא והרצון לבא לסיורים במקומות חרדיים. הם כבר לא מפחדים מאיתנו, הם באמת סקרנים לשמוע ולהבין.

לאחרונה ערכתי סיור כזה ברחובות בני ברק לקבוצת חילוניים, לקראת סוף הסיור סיפרתי להם על ה"שבת שלי"- זמן מיוחד שבו אני וכל חברי ומשפחתי עוזבים הכל ונחים. שבו הסעודה המשפחתית נמשכת שעות עם יחס לכל ילד ויצירותיו מהגן, על הקדושה שבניתוק מכל מלאכה, על תחושת האחדות שנוצרת כשכולם שווים בפני השבת. ראיתי איך ענייהם שותות בצמא. נדמה היה שזו הפעם ראשונה שהם שמעו על שבת מזווית חיובית ולא שלילית.

זוהו סוג חדש ומודרני של ההפגנות מהסוג השני, ההפגנה השקטה. אני לא יכול ללכת לרכבות או למרכזי הקניות ביום השבת שהרי אני לא נמצא שם, אך אני כן יכול ללכת ביום חול ובשבת ולזעוק במאור פנים ולב "יש שבת, תראו את השבת שלי!".

נכון, זה לא כל השבת שלי ויש לה עוד הרבה חלקים, יחד עם זאת, אני מאמין שביחס לשאלה מה עלי לעשות בנוגע לשבת התשובה היא להפיץ את אור השבת שלנו בכל דרך החוצה. זוהי עוד אפשרות מהותית לחזק את חווית השבת שלנו ולא רק לצעוק ולייצר גדרות כלפי חוץ.

ונקודה אחרונה, אני משתדל להפנות את הכאב הזה פנימה, לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות כדי שהשבת שלי תהיה יותר "שבת קודש". איזו קדושה אני יכול להוסיף בסעודה כדי שלא תהיה סתם ארוחת ערב משפחתית? מה אני יכול להוסיף ברוחניות בשביל שקדושת השבת תחלחל אלי ותישאר איתי? איך אני מתקדש בקדושת השבת המתאחדת בתורתך?

הפוסט להם יש חילולי שבת חדשים? לנו יש פורמט חדש של הפגנות הופיע לראשונה ב-קו 400.

זהב של סתיו
שבת שפורשת
כנפיים

געגוע

הפוסט געגוע הופיע לראשונה ב-קו 400.

על השאלות האלה עונה המשוררת זלדה בשירה הקסום "שבת וחול".

זלדה לבית שניאורסון, נצר למשפחה חב"דית מיוחסת ובת דודתו של הרבי מלובביץ', ובהמשך כלתו של הגאון רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי אב"ד קריניק (ממנהיגי היהדות החרדית בפולין ובארץ ישראל לפני השואה ואחריה).

זלדה נחשבת לאחת המשוררות הישראליות החשובות. ספר שיריה נמכר בעותקים רבים, ושיריה נמצאים בכל מקום, בתוכניות הלימודים בבתי הספר הממלכתיים, בטקסי יום השואה והזכרון, ועוד; רק בציבור החרדי, אליו השתייכה, היא פחות מוכרת.

בשורות הבאות ננסה לפרש אחד משיריה, ונגלה בין היתר את קסם האמונה ואת הדתיות העמוקה הטמונים במילותיה.

נקרא תחילה את השיר כולו ואחר כך נעיין בו קטע אחר קטע:

השיר עוסק בהתגלות. התגלות שבאה לאחר מסע. תחילתו בשבת, המשכו בנפילה כואבת לתוך מציאות מייסרת של "יום ראשון", וסופו בגילוי מחודש של אור השבת בתוך אפלת החול. זהו שיר דתי מובהק, המושפע מאד ממחשבת החסידות, אותה כידוע ינקה זלדה עם חלב אמה.

לְהַדְלִיק נֵרוֹת בְכָל הָעוֹלָמוֹת –

זוֹהִי שַׁבָּת.

לְהַדְלִיק נֵרוֹת-שַׁבָּת

זוֹהִי קְפִיצַת-נֶפֶשׁ הֲרַת נְצוּרוֹת

לְיָם נֶהֱדָר, שֶׁיֵשׁ בָּהּ מִסְתּוֹרִין

שֶל אֵשׁ הַשְּׁקִיעָה.

בְהַדְלִיקִי הַנֵּרוֹת יֵהָפֵךְ

חֶדְרִי לִנְהַר דִּי-נוּר

בְּאַשְׁדוֹת בָּרֶקֶת שׁוֹקֵע לִבִּי

הקטע הראשון של השיר מתאר את השבת האידיאלית של "כל העולמות", זוהי שבת מטאפיזית, נשגבת וטמירה, המתקיימת באטמוספירה מיוחדת, בפלנטה אחרת, גבוהה ומנותקת מן העולם. בכדי להגיע אל שבת כזו נדרש האדם ל"קפיצת נפש הרת נצורות". שבת כזו מתקיימת בחדר הסטרילי, הפטור מן המגע בעולם שבחוץ ומן הפגישה עם בני אדם. הדלקת נרות השבת הופכת את החדר לנהר-די-נור. הכל מואר, זורח ובוער (אשדות ברקת, אש השקיעה), או במקביל – מלא מים וזרימה (ים נהדר, אוקיינוס, נהר; לעומת יום החול, המתואר בהמשך כחוף יבשה ארוך וצר ושומם).

לאחר מכן, מגיעה הנפילה ליום ראשון – אל ימי החול, אל המציאות הממשית. למעשה, עלילת השיר כולה מתרחשת ביום חול, ואילו הקטע הפותח הוא רק מעין פרולוג, הקדמה לעלילה (אח"כ תתגלה השבת שוב בתוך ימי החול, אך זו שבת מסוג אחר).

השיר מתאר תהליך. תהליך שבסופו גילוי, אך תחילתו בנפילה כואבת ("נפשי משלכת"), מ"כוכב אחר" של שבת אידיאלית וטהורה, אל עולם החומר המנוכר.

כפי שנראה בהמשך, "החופש של ארצות השבת" יתגלה בסופו של דבר, באופן מפתיע, דווקא בעולם החול, בתוך "החנות העכורה", "בלב לבו של עוורון". השיר יונק את שורשיו מתורת החסידות, המלמדת כי ההתגלות נמצאת בחושך דייקא, כי הקב"ה מסתיר עצמו בתוך העולם – הסתר צורך גילוי, וכי אורות השבת זורחות בתוך עולם החול. דווקא מאחורי גבו של "החנווני האפל" מתגלה אלוהי הצדק.

לעומת האש, הברק והאור הזורח בארצות השבת, יום חול הנו זמן של חושך ועיוורון, יש בו "ליקוי מאורות", ויש בו ניכור. ניכור זה מתחיל בניכור אישי וממשיך בניכור לעולם שמסביב, המוליד יחסים לא תקינים בין בני אדם, חוסר הבנה וחשדנות.

אֲבָל בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חוֹל

נַפְשִׁי מֻשְׁלֶכֶת

מִלֵּב הָאוֹקְיָנוֹס לְחוֹף-יַבָּשָׁה

אָרֹך וְצַר וְשׁוֹמֵם.

בְבוֹאִי לַחֲנוּת יַרְגִישׁ מִיָּד הַחֶנְוָנִי

שֶׁבָּאתִי מִכּוֹכָב אַחֵר, וּבְתִימָּהוֹן

יִסְקוֹר מַרְאִי, לוֹ זָר, פְּלֵטַת הַתְּהוֹם –

וּבְאִישׁוֹנָיו הַקָּרִים, כְּמוֹ בִּרְאִי שָׁחוֹר,

אֶרְאֶה צְעִיפִי הַמְקוּמָּט, חִיוּכִי הַנָּבוֹךְ.

וּבַחֲנוּת עוֹמֶדֶת עוֹד אִשָּׁה, גְּבֶרֶת עֲגוּלָּה

בוֹרֶרֶת לְאִיטָּהּ פֵּרוֹת זָהָב,

יְצוּר עוֹלָם רָחוֹק.

המשוררת מופיעה בחנות כיצור "מכוכב אחר", כ"פליטת התהום". כך היא נראית בעיני החנווני, וליתר דיוק – כך היא מפרשת את מבטו, שכן לא אמר לה מאומה. היא רואה עצמה באישוניו כמו במראה. הפרשנות היא שלה, והמחשבות על עצמה אינן מחמיאות – בלשון המעטה ("באישוניו הקרים, כמו בראי שחור, אראה צעיפי המקומט, חיוכי הנבוך", "מראי המרושל, העזוב"). היא רואה את עצמה כזרה בעולם ומסרבת להשלים עם הנפילה אל המקום הזה. היא עדיין זוכרת את האור הטהור שדולק בכל העולמות, וקשה לה להשלים עם הנחיתה הכואבת לתוך עולם של חולין. הניכור שלה גורר ניכור גם מצד החנווני, המטיל עליה את חשד הגניבה.

גם הגברת ה"עגולה" לא זוכה ממנה ליחס של קרבה: היא "יצור עולם רחוק", הנתפסת רק בחיצוניותה העלובה (עגולה, גוצה). מי שעלתה זה עתה מן הרחצה בנהר די-נור, בָּזָה לאשת החולין, הבוררת בקפדנות פירות זהב גשמיים כל כך. התהום נפערת ביניהן והפער איננו ניתן לגישור.

אָקִיץ מֵהֲזָיָה

בְחוּל שִׁנּוּי בִּצְלִיל הָאֲוִיר, בְּקֶצֶב

הַקוֹלוֹת, כִּי הַגּוּצָה גִלְּתָה

שֶׁכַּסְפָּה אָבַד לָהּ… וַי לִי!

הַחֶנְוָנִי הָאָפֵל שׁוֹפֵך דּוֹמֶן שֶׁל חֲשָד

עַל מַרְאִי הַמְרֻשָּׁל, הֶעָזוּב. מִמַּבָּטוֹ

נוֹבֵל כְפֶרַח – עֲתִידִי, עֲבָרִי קָמֵל

חֲלוֹמוֹתַי מֵתִים.

אוֹי לִי כִּי לְבַדִּי אֲנִי בַּעֲבִי יַעַר,

בַּחוֹשֶׁך, אַרְיֵה שׁוֹאֵג עוֹנֶה לְבִכְיִי, וְעֵצִים אִלְּמִים

מִסָּבִיב שָׁתוּ עָלַי….

הַדֶּלֶת פְּתוּחָה, אַךְ לָצֵאת לֹא אוּכַל

מִמַּלְכּוֹדֶת הַחֲנוּת.

הניכור מוליד חוסר הבנה, מבטים אפלים ו"דומן של חשד", מצד החנווני ומצד האשה הגוצה. החנות הופכת ל"מלכודת". ימי החול מתבררים כ"יער עבות". קול הבכי אינו מוצא אוזן קשבת. תחת זאת, הוא נענה בשאגת אריות כתגובה. העולם נתפס כג'ונגל. ההווה הקודר והממשי כל כך, מנפץ באכזריות את העבר ואת העתיד ("נובל כפרח עתידי, עברי קמל, חלומותי מתים").

והנה, דווקא "בלב לבו של עיוורון", כשהעינים חסומות, נשמע קול ההתגלות (הקול – אולי מסמל משהו נסתר ועמוק יותר מן הראיה המוחשית). תוכן ההתגלות חד ובהיר: האמת איננה זמנית, ובעיקר איננה תלויית נסיבות (כדוגמת חשדנותם של החנווני או "האשה הגוצה") ואף לא תלויה במחשבות המשוררת עצמה, או אפילו בקיומה ("לא תמות האמת במותי"). האמת מקיפה הכל, חובקת כל, קיימת ומתקיימת ללא תנאי. אורה נוכח בכל מקום, אף אם נסתר לעתים מאחורי קליפה חיצונית מטעה.

וּלְפֶתַע בְּלֵב לִבּוֹ שֶל עִוָּרוֹן, 

שָׁמַעְתִּי קוֹל:

לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת עִם הַחֶנְוָנִי,

לּא תָּמוּת הָאֱמֶת עִם הַגְבֶרֶת הַגּוּצָה,

לֹא תָּמוּת הָאֱמֶת בְמוֹתֵך.

נִשְׁמָתִי הֵקִיצָה, וּבְרַעַד

הִיא חָשָה שֶׁמֶּלֶךְ-הַכָּבוֹד נִמְצָא עִמָּהּ

בַּחֲנוּת הָעֲכוּרָה.

תָּמִיד אָמַרְתִּי:

קוֹל אֲדֹנָי עַל מַיִם רַבִּים,

קוֹל אֲדֹנָי בְּרָן-כֹּכְבֵי בֹּקֶר,

קוֹל אֲדֹנָי בַּסּוּפָה.

וְהִנֵּה

בְּלֵב הַמְּהוּמָה אֲסָפַנִי רִבּוֹן הָרוּחוֹת,

עַל גַּלֵּי הַשִּׂנְאָה כְּעַל אֶבֶן מְפֻלֶּמֶת

יָצָאתִי לְפָנָיו בְּמָחוֹל,

קוֹלִי נָשָׂאתִי בְּשִׁירָה

לָאֱמֶת שֶׁשֶׁמֶש וְיָרֵח וְכוֹכָבִים הֲדוֹם לָהּ.

כִמְעַט שֶׁנָּשַקְתִּי לַחֶנְוָנִי –

כִּי מֵאֲחוֹרֵי גַבּוֹ הַדוֹאֵג נִגְלָה

לִי נוֹפוֹ שֶל הַחֹפֶש הַזּוֹרֵחַ,

הַחֹפֶשׁ שֶׁל אַרְצוֹת הַשַּׁבָּת

הַדּוֹלֵק בְּשִירֵיהֶם שֶל בְּנֵי הֵיכָלָא.

כאן מגיע החידוש הגדול: ההתגלות מופיעה דווקא בחנות העכורה. "תמיד אמרתי קול ה' מים רבים…" – סברתי עד כה כי להתגלות נדרשים תנאים נעלים; היה נדמה לי כי היא מופיעה במצב נפשי מיוחד, נשגב, טהור ומרומם, בסערת נפש, בהתפשטות הגשמיות, בהתנתקות מהעולם ועליה לשמי מרום, "בסופה", "ברן כוכבי בוקר", אך לא ב"סתם יום של חול". והנה, מתברר שדווקא בעומקה של החנות הארצית, מאחורי גבו של החנווני, זורח נוף "החופש של ארצות השבת". מתברר שהחנווני עצמו נעשה כלי להתגלוּת. דווקא החושך הגדול היה הסיבה לאור. "כמעט שנשקתי לחנווני". מתברר שהחנווני משמש כעין "אריזת מתנה", כמין קליפה שיש לקלף בכדי להגיע אל הפרי. פתאום מתגלה כי קיים אור, הגדול מאור השמש והירח (השמש והירח הדום לו), אשר זורח "בלב המהומה".

ופתאום נעלם גם הניכור. החנווני הופך לאנושי: מ"חנווני אפל" הוא נהיה ל"חנווני דואג", יש לו רגשות ואפשר להזדהות עם הדאגה שלו, וכבר יש מוכנות לקשור אתו קשר אנושי ולנשק אותו.

התהליך שמתרחש כאן הוא המעבר מן החיצון אל הפנים. ההבנה שפרצופו של העולם הוא בעצם מסווה לאור פנימי, כל החיצוניות המהממת והמשתקת של עולם החול היא רק מסכה לנשמת העולם, שמסתתרת ומחכה לגילוי. תהליך זה עוברת המשוררת גם ביחס לעצמה, ואולי רק בגלל שמגלה את הסוד קודם כל בעצמה יכולה לגלות אותו גם בעולם. לפתע מתגלה הפנימיות והנשמה שולחת קרני אור ("נשמתי הקיצה"). אם קודם לכן ראתה עצמה בעולם הזה רק במבט החיצוני – דרך עיניהם של אחרים (צעיף מקומט, מראה מרושל), הרי שכעת מתברר שעל אף שהקליפה אולי נותרה, הלחיים עוד נותרו קמוטות, ואולי ניתן אף לראות בהן תבוסות, אך בפנים יש נפש המשוטטת במלוא היקום, חופשיה ומאושרת.

האותנטיות של החוויה

את השיר "שבת וחול" כתבה זלדה בעקבות חוויה אותנטית שעברה עליה[1]. כך מתגלה באחד ממכתביה לישורון קשת, עורך ספרותי שפרסם חלק משיריה ואשר זלדה הרבתה להתייעץ עמו בנושאי כתיבתה[2]. כפי הנראה, הביע קשת ביקורת או הסתייגות משיר זה, העוסק בהתגלות בצורה מפורשת, אולי טען לחוסר אותנטיות או הפרזה דתית[3]. במכתבה אליו, מבינה זלדה את התנגדותו ומגיבה על כך: "כשכותבת אני 'בלב לבו של העיוורון… הקיצה פתאום נשמתי וחשה ברעדה שמלך הכבוד נמצא עמה בחנות הדולפת[4]' עוררו בו דברַי התנגדות שהבנתי אותה", אך עם זאת מתעקשת על האותנטיות של החוויה: "ובכל זאת קרה אתי, ובמקום כזה ואחרי ריב כזה", ומיד מתארת בהרחבה ומבארת את שעבר עליה באותה התגלות:

"חשתי בודאות בעוצמה כזו במציאות אלוהים. עד אז האמנתי ש'התגלות', שפגישה עם האינסופי תוכל להתרחש רק כשאדם נמצא יחידי במרחביה, בלב הים או בלב הלילה […] ולכן היה מומנט כמעט אירוני כשזה קרה איתי שם בחנות הדולפת, לכן זה היה כל-כך בלתי צפוי. אבל זה קרה. ההרגשה שיש אמת מוחלטת שאינה פרי של בלוטות, פרי של אושרי או אומללותי הביולוגית או החברותית, אמת שאינה פרי של מצב פסיכי מסוים, כי האמת הזאת זורחת מעבר לחיי, מעבר לדמי ולמחנק שבי. אם כי נעוצה גם בתוכי גם בבשרי ושהיא האמת הזאת תמשיך לחיות גם אחרי מותי. זה היה הקול המשחרר ששמעתי באותה חנות […] תחושה זו עוררה בי שמחה כזו כשכמעט נשקתי את המוכר, כי הוא היה כביכול הסיבה לגילוי. בתחושה זו היה איזה נצחון על המוות, לא רק על המוות כאידיאה, כי אם גם על מותי שלי ועל מות איברי ופרטיותי".

במכתב אחר[5], כנראה מאותה תקופה, ואשר אולי נכתב אף הוא לישורון קשת[6], כותבת זלדה:

"תודה רבה לו שהוא אינו מוותר עד שאמצא את המלים הנכונות, כי החוויה היתה כל כך אדירה, כל כך מפתיעה, כל כך בלתי צפויה ומשחררת, שהלוואי ואמצא לה מלים מתאימות, כלים מתאימים.

דווקא בחנות זו, בָּרגע של ההשפלה, כשכמעט ולא פניתי לרבון העולמים (כל כך היתה מציאותי עיוורת ונפשי חולה) – הוא ענָני פתאום, ויצאתי במפתיע כל כך מן הג'ונגל, מגיא צלמוות, אל מרחביה.

והיתה שמְחה אין סופית בהכרה הזו, עד שכמעט ואמרתי: 'טוב לי כי עוּנֵיתי', כמעט ואמרתי: 'שבטך ומשענתֶך המה ינחמוני' – אם בזכות זה הגעתי לאותה הכרה.

עד אז חשבתי: קול ה' על המים, קול ה' על מים רבים, קול ה' בסופה וברון כוכבי בוקר, ובדממה הדקה. אבל שגם פֹּה הוא, באפלת הכעס והריב הטחוב, בַּכיעור שבתוך המפולת, היה זה מפתיע כל כך ומשמח כל כך, שנשימתי נעצרה מאושר לחוש במציאותו.

ההכרה שיש אמת מוחלטת, נצחית, שמידתה אינה מידת האדם, ושבעינֵי האמת הזו אני זכּה ברגע זה, שחררה אותי מכל ההשמצות. ההכרה שיש אמת שיש לה שורש ב'אני' העליון שלי אך גם מעבר לי, מחוץ לי, אמת שאינה יחסית כי היא אינה מותנית במחנק הביולוגי ובתסביכים שלי ושל אחרים – היא הרגשה של אושר. כאילו יצאתי מן המרתף למרחביה, לאור.

ואולי זו באמת נקודת השבת שאנחנו פורשׂים לה כפינו מתוך הסמבטיון.

זלדה".

לעשות את החול לשבת

השיר מלמד יותר מכל על תפקידה של השבת בעולם: להזריח את אור ההתגלות בתוך ימי החול ובתוך ההסתר. בפרפרזה על מאמר חכמים "עשה שבתך חול", ניתן לומר שמשימת השבת היא הפוכה: לעשות את החול לשבת. לגלות את הרוחניות השבתית בתוך החומר העכור.

הדרך לכך מתחילה, בדיוק כמו בשיר, ביום שבת אחד[7]. הדרך מתחילה בשבת העליונה, המנותקת מן העולם. עם הכנס יום השבת על האדם לדלג ב"קפיצת נפש" לתוך אטמוספירה אחרת. עליו להביא עצמו להלך רוח של "כל מלאכתך עשויה", להדליק נרות בכל עולמות נפשו, לגרש את החושך, לטעום מעין עולם הבא, יום שכולו שבת ומנוחה. להתמקד באור ולשכוח מקיומו של הרע.  

מדובר במצב נפשי שעל האדם להמצא בו ביום שבת. לצורך כך זקוקים להתנתקות יזומה מן העולם, ממירוץ החיים, מעבודה ומלאכה. על האדם להלביש בגדי פאר, להדליק נרות שבת – שיסמלו את תוספת האור, ולשתף את הגוף במצוות "עונג שבת" – בכדי להדגיש את הטוב שבעולם על פני הרע. באותה שעה, טועם האדם מטעמו של עולם הבא – עולם שכולו טוב. העקוב נהיה למישור והוא מסוגל להכריז בבטחה "לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה' צוּרִי וְלֹא-עַוְלָתָה בּוֹ". כל התרעומת על סדרי העולם ותחבולותיו נעלמת, ומנפשו של האדם מתפרצת התודה: "טוֹב לְהֹדוֹת לַה' וּלְזַמֵּר לְשִׁמְךָ עֶלְיוֹן, לְהַגִּיד בַּבֹּקֶר חַסְדֶּךָ וֶאֱמוּנָתְךָ בַּלֵּילוֹת, עֲלֵי-עָשׂוֹר וַעֲלֵי-נָבֶל עֲלֵי הִגָּיוֹן בְּכִנּוֹר, כִּי שִׂמַּחְתַּנִי ה' בְּפָעֳלֶךָ בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ אֲרַנֵּן, מַה-גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' מְאֹד עָמְקוּ מַחְשְׁבֹתֶיךָ" (מתוך "מזמור שיר ליום השבת", תהלים צב.). אפילו שאלת השאלות, קושיית "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", שאדון הנביאים לא זכה לקבל עליה תשובה, מתיישבת פתאום בקלות כה רבה לאיש השבת. במזמור השבת התשובה לשאלה הקשנה ניתנת כמעט בדרך אגב: הסיבה שהרשעים ופועלי האוֶן פורחים כמו עשב, פשוטה וברורה: "לְהִשָּׁמְדָם עֲדֵי-עַד, וְאַתָּה מָרוֹם לְעֹלָם ה'…" – החושך והרע משמשים רק הכנה לגילוי הטוב. זה כל כך פשוט בשבת, עד שרק "אִישׁ-בַּעַר לֹא יֵדָע" ורק "כְסִיל-לֹא יָבִין אֶת זֹאת".

אך האתגר האמיתי הוא בששת ימי המעשה. השבת מסתיימת, האורות כבים, "וַי אבדה נפש" – אז מתחיל אתגר האמונה, אז מתחילה החתירה אל הגילוי. הנשמה עודנה זוכרת את אורות השבת, אך המציאות טופחת על הפנים. יום ראשון מגיע והאדם חוזר אל קרקע עולם. מתברר שמלאכתו רחוקה מלהיות עשויה ומושלמת, הרע קיים ו"חוגג" במלוא עוזו, המבט הבהיר של "צורי ולא עולתה בו" נגוז ונעלם. פתאום חוזרת קושיית הרע במלוא עוצמתה, ולאדם כבר אין נשמה יתירה להכילה.

כעת יש לצאת לדרך – למצוא שוב את ארצות השבת. להתחיל בתהליך החיפוש, ליקוט הניצוצות במאפליה, לחפש את האור המסתתר בתוך החושך, את השבת הנחבאת בחול, את אלוהי עולם המסתתר בטרדות החיים, ביחסי אנוש מסובכים ובתלאות הנפש.

יום השבת נותן את המפתח, מחזיר את נקודת המבט הנכונה. הוא מזכיר לאדם בכל שבוע את קיומו של האור, אך בכל פעם עליו לחזור אל העלטה ולשוב ולחפשו שם. אין די בקבלת האור מלמעלה, כמתנת חינם. על האדם להיות שותף בגילוי והזרחת האור החדש והנהדר מתוך עולמו שלו – אור נהדר המתגלה מתוך עולם של חושך.

[1] חברתה הטובה של זלדה, עזה צבי (עַזְקָה), כותבת על עולם "השכנים" של זלדה (בתוך: עזה צבי, חיבורים, הוצאת אבן חושן, 2014, עמ' 102): "תמיד היו השכנים נהפכים לידידי נפשה, לחלק מחייה […] אולם כשרצתה להזהיר מפני העולם החיצון, זה שאין לו דבר עם פנימיות הנפש ועם הגרעין האמיתי של האני, היתה אומרת: 'אסור לאדם לראות את עצמו כמו שהשכנים רואים אותו!', או: 'אל תכנעי לשכנוֹת שלי!' […] ימים רבים היתה שרויה בחולשת הדעת ובנמיכות הרוח מפני בשר ודם: 'באישוניו הקרים כמו בראשי שחור / אראה צעיפי המקומט, חיוכי הנבוך' ('שבת וחול'); 'צפור עוטה מעיל אפור / בלכתי לץ מפטיר לעומתי' ('אני ציפור מתה'); ולכן היתה חוזרת ומזכירה לעצמה ולאחרים: אל תשכחי שאת בת מלך! אל תשכחי שאת נסיכה! בשבת הנפש כולם מלכים […]"; וראה עוד שם בעניין הזה.

[2] המכתב פורסם בספר 'זלדה – שושנה שחורה', מאת אסתר אטינגר, תל-אביב 2007, עמ' 85.

[3] ראה אצל אטינגר, שם.

[4] הנוסח הוא נוסח ראשוני, השונה מהנוסח שנדפס לבסוף בספר שיריה (ראה שם).

[5] זלדה, צפור אחוזת קסם, כתבים וציורים, ירושלים 2014, עמ' 153.

[6] כך משערים העורכים, שם.

[7] בגמ' (שבת קיח, ב) מובא: "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלים". אלו שתי בחינות של שבת: שבת ראשונה שקודם ימי החול ושבת שניה ששואבת את כוחה מימי החול (נקודה זו מרבה להדגיש בעל ה"שפת אמת" בחיבורו על התורה – שהשבת תלויה בששת ימי המעשה, אך גם להיפך ימי המעשה תלויים בשבת).

הפוסט השבת של זלדה – התגלות בלב העיוורון הופיע לראשונה ב-קו 400.