יש רגע של 10 דקות, פלשבק שלא אשכח כל חיי.

שבועות, תשס"ה.

מישהו הביא לבית הכנסת מזרן, והניח אותו בחדר צדדי.

השעה 2:00 לפנות בוקר, אני עייף מאד.

מסתכל על המזרן, והוא קורץ לי בפתיינות.

זה לא שאני משתוקק ללמוד כל הלילה, אבל אין לי באמת את האופציה לישון.

אין על מה לדבר.

מי שנשאר ער בלילה, כל השנה לא ניזוק.

אני מתקרב אל המזרן, מסניף לריאות את ריחו המעופש מעט.

נשכב עליו, ולומד מהספר שבידי תוך כדי.

בתענית דיבור, כן?

נדמה לי שמצמצתי משהו שהוא בערך כשיעור שינת החמור.

2:10 בערך, אני חוזר חזרה לבית המדרש, והעוון נשכח.

5:10 – קהילת האברכים.

ריקוד מרוגש, עיטוף בטלית.

הגבאי שואל: "מישהו ישן בלילה"?

דממה מוחלטת.

אף אחד לא ישן.

אני מתכווץ במקומי, יש מצב שישנתי, ואני יכול להוציא את כולם ידי חובת ברכות התורה, אני מתכווץ ומתפלל שימצא המתנדב, שעושה חסד לכולם, ובמקום לקבל פנים מודות, הוא חוטף פרצופים בזים.

אברך נעמד, ואומר בקול רם.

"רבותיי, אני ראיתי בעצמי בחור צעיר שישן פה הלילה על המזרן".

הוא מסתכל ישירות לעיניי.

אני לא מגיב. אדום כולי, אני אפילו לא מכיר את המתפללים הנחושים.

טוב, נתחיל את התפילה, אומר הגבאי, ונשמע זמזום מצידם של המתפללים.

"לא! רבותיי! יש פה בחור שיכול לזכות אותנו בברכות", הוא פונה אליי ישירות.

"אתה ישנת בלילה, למה שלא תוציא אותנו ידי חובה?".

"לא ישנתי, למדתי בשכיבה".

"אל תבלבל את המוח", הוא פורץ בצחוק לעיניי כל המתפללים, "ישנת ואני ראיתי, נו… ברוך… קדימה תתחיל".

אני אדום.

צהוב.

ירוק.

הוא לא מרפה, אנשים מבקשים ממנו להרפות, אבל הוא ממשיך ומפציר, מתחנן, מלגלג, צוחק, משכנע, ואני עוצם את העיניים, ויודע שזה יעבור מתישהו.

וזהו. זה עבר.

אנשים השתיקו אותו, הסבירו לו שזה לא מתאים.

את הבושות כבר חטפתי.

התחלתי עם הנערווים.

לומר בשקט את הברכות? זה הודאה ביני לביני שאכן ישנתי 10 דקות.

לא לומר? זה פספוס של ברכה נוספת שאולי תכריע את הכף.

אני לא זוכר את זה כאירוע טראומתי.

אבל אני זוכר את זה, וזה אומר הרבה.

חג מתן תורה שמח.

הפוסט ה'שיימינג' בברכות התורה שלא אשכח כל חיי הופיע לראשונה ב-קו 400.

עם שחרית,

בעיניים זכות

כולל נץ, יורה דעה

עולמם חולם,

ופניהם שוחקות

ושם ברבי עקיבא/חזון איש

עם צהרי יום,

עולם במהומה

דוחפים עגלות אחוזי תזזית

מלבד תורתם

אין כעת מאומה

וברשב"א תקפו כהן מאי?

עם רדת ליל,

טרוטי מבט

קופצים ל"דירת העראי"

ילדים מקלחות,

ביצים מחבת

מרקדים לתוככי ביתם הקדוש

סדר שלישי,

סטנדר, משנה ברורה

זועקים – כמו כוחם איננו נדוש

"הביאור הלכה הלוא

פוסק כך לדינא"

צוללים אל מים זכים

ובלהט,

שואגים לטרף

ניגונם בא ממרחקים

מלטף,

חודר ללא הרף

חזיתי בהם בלב פועם

טרוטי מבט

עם קצויי'ס מפורש, מנחם

כמו מצאו

שלווה אט אט

ושם בתוככי ביתם הקדוש

הישן והנושן

כמו כוחם איננו נדוש

ניצתים בן רגע

ככבשן

הם אלו שהרימו ראש אוהב

שזעקו

אם אין אני לי

שהתחשלו מעל כל כאב

ועוסקין —

באחוותא דילי

שרים הם

את שירת הבריאה

"פקודי ה ישרים

משמחי לב"

הפוסט משוגעים לדבר הופיע לראשונה ב-קו 400.