אִם אֶפְשָׁר שֶׁהַשָּׁנָה הַזּוֹ, הַנִּכְנֶסֶת
תִּתְאַמֵּץ קְצָת יוֹתֵר לְהַסְבִּיר פָּנִים
שֶׁנּוֹשִׁיט לְשָׁלוֹם יָד בִּלְתִּי מְהַסֶּסֶת
וְנוּכַל לְחַבֵּק רִגְעֵי אַהֲבָה קְטַנִּים

וְאוּלַי עוֹד כַּמָּה בַּקָּשׁוֹת עַל הַדֶּרֶךְ
בְּכָל זֹאת, לֹא כָּל יוֹם מִתְחַלֶּפֶת שָׁנָה
שֶׁנַּשְׁכִּיל לְמַלֵּא אֶת חַיֵּינוּ בְּעֵרֶךְ
וְלֹא נִתְבַּזְבֵּז כָּאן עַל עוֹד הַמְתָּנָה

שֶׁנַּקְשִׁיב לַקּוֹל הַזֶּה הַפְּנִימִי
שֶׁהִצְלַחְנוּ לְעַמְעֵם בִּלְחִיצַת כַּפְתּוֹר
וְאִם הַשֵּׂכֶל וְהַלֵּב סוֹף סוֹף יִתְאַחֲדוּ
נֵדַע שֶׁבְּכָל זֹאת נִדְלַק כָּאן הָאוֹר

שֶׁנַּסְכִּים לְהָכִיל, לֹא לְחַפֵּשׂ סִבָּה
וְאֶפְשָׁר רַק עוֹד פַּעַם אַחַת לְדַבֵּר
עַל קְשָׁיִים, אַכְזָבוֹת, הַצְלָחוֹת וְתִקְוָה
שֶׁנִּזְכֹּר מֵאֵיפֹה בָּאנוּ וְלֹא נִתְפַּזֵּר

שֶׁנִּלְמַד לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לְפִילְטֵר זוֹהֵר
אֶת הָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה הַזּוֹ, הַתְּמִימָה
כִּי עָבַרְנוּ כְּבָר דַּי וְהַזְּמַן לֹא עוֹצֵר
אוּלַי,
אוּלַי פָּשׁוּט תִּהְיֶה זוֹ שָׁנָה שֶׁל נֶחָמָה

הפוסט אִם אֶפְשָׁר הופיע לראשונה ב-קו 400.

בשנת תר"ל (1870 לספירה) עלה לארץ ישראל רבי רבי עקיבא יוסף שלזינגר, תלמידו של החתם סופר, ורצה להנהיג בירושלים תקיעת שופר בראש השנה שחל להיות בשבת, וטענתו שעל פי פסק רבן יוחנן בן זכאי במשנה "יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין, אבל לא במדינה. משחרב בהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו ב"ד" (ראש השנה משנה תחילת פרק רביעי) והנה בירושלים עיר הקודש יש בית דין.

הוא הסתמך על אמרת חז"ל "כל שנה שלא תוקעין לה בראשה מריעין לה בסופה" (ראש השנה ט"ז) והוסיף ואמר "עת לעשות לה' כי עת צרה ליעקב בגשמיות וברוחניות, אין אנו צריכין להאריך, כאשר הכל יודעין כי דמן של ישראל נשפך מצורריהן וזמן המסוגל לזה ביותר הוא ראש השנה ומקיים בזה למצוות עשה כפולה של ותקעתם ונזכרתם לפני ה'"

והביא לראייה את ספר החינוך (מצוה תה) שכתב ששמע שרבי יצחק אלפסי- הרי"ף מגדולי הראשונים, היה תוקע בשופר בשבת. וכן אמר זאת הרמב"ן בדרשה בראש השנה בעכו על מנהג הרי"ף. טעמו של הרי"ף הוא כסברתו של הבית יוסף (או"ח סימן תקפח) "בכל מקום שיש בו ב"ד, אין הכוונה סנהדרין, אלא מספיק בית דין חשוב.

הגאון מקאליש רבי מאיר אוירבך בעל האמרי בינה  התנגד להצעה של רע"י, ולאחר שנפטר בשנת תרל"ח, לפני ראש השנה בשנת תרמ"ב עורר דיון הלכתי רחב האם לחדש תקיעת שופר וחלק סברו כמותו, אולם למגינת ליבו בסופו של דבר, הוא נשאר בדעת יחיד, ותקע לבדו, וראה בספר 'מקראי קודש' לרבי צבי פסח פרנק רבה של ירושלים (נפטר בתשכ"א- 1960 לספירה) שנתעורר ויכוח בין חכמי ירושלים שחלקו על רבי עקיבה יוסף שלזינגר, האם צריך ללכת לבית הכנסת לשמוע את תקיעת השופר, כיון שבכל מקרה הוא תוקע, ואין כל איסור לשמוע אותו, וכתב "אמנם גדולי התורה חולקים על דבריו, אבל מפני הספק אולי יש ממש כדבריו, ואפשר שיש ענין לשמוע תקיעותיו" (עניני הימים הנוראים עמוד קו), כמו כן הסכים לשיטתו המהרי"ל דיסקין אך לא הסכים שינהגו כך, רי"ח זוננפלד לא הסכים, אך גם הלך לשמוע את התקיעה של רע"י ביחד עם רבי זלמן בהר"ן.

כעבור עשרים שנה זכה לקבל הסכמה מגדולי ירושלים כרבי אליהו דוד רבינוביץ תאומים – האדר"ת. והגאון רבי שמואל סלאנטר ועוד, והחלו להתכונן למעמד 'חידוש תקיעת שופר' בראש השנה של שנת תרס"ה (1905 לספירה) בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי דיינים אשכנזים וספרדים, אך הדבר עורר שוב מחלוקת ורבי יוסף חיים זוננפלד לא הסכים לדעת המתירים, ורבי עקיבה יוסף ויתר למען השלום.

לא סתם נקבע להיות בבית הכנסת ריב"ז, רבי עקיבה יוסף שלזינגר כותב במפורש בקונטרס שהוציא לליבון הדיון "ומקום המסוגל לזה היותר נכון כעת בביה"כ רבן יוחנן בן זכאי, שמו נאה לו כתקנתו שהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין". עוד שמעתי מיהודי ישיש שטען כי הוא שמע שרעי"ש הלך לתקוע בכותל המערבי, בכדי שיהיה לזה דין של תקיעה במקדש ולא במדינה.

למעשה בימינו שמעתי שהאדמו"ר מסרופקוב הקודם תקע בר"ה שחל להיות בשבת

שנזכה בקרוב בחידוש התקיעה והקמת סנהדרין גדולה!

מעניין שבגניזה הקהירית מצאו פיוט לתפילת ערבית של ראש השנה שחל להיות בשבת עם שיטה מיוחדת לתקיעה בשופר בראש השנה באופן שלא נוגעים בו!

מלך הזהיר בועד, שיהוא תוקעים בבית הועד, בשבת וראש השנה.

מלך חיזקם בלימוד, שיהא שופר קשור לעמוד, בשבת וראש השנה.

מלך ברר לעדה, שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה, בשבת וראש השנה.

מלך רחש לעדה, שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה, בשבת וראש השנה.

מלך רחש שלא ימשך ביד, אבל ינתן פה בו והוא מגייד,

בשבת וראש השנה חיזק ושימעה, שלא יהיו בחוצה לארץ תוקעים תקיעה.

(הובא בקובץ ישורון א' עמוד תמג)

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!
https://chat.whatsapp.com/Hf6ToR62di36qaJmEJlRtL

הפוסט תקיעת השופר בשבת שחל להיות ראש השנה הופיע לראשונה ב-קו 400.

לכן עיקר עבודת האדם ביום ראש השנה הוא לחזור לשורשו, למציאותו לפני כל מעשיו. והיינו להתחבר לשורשו, לשורש נשמתו, להקב"ה, שהוא ית' שורש כל הוי'.

להמחיש הענין, הנה תינוק שנולד הוא מחובר מאוד לשורשו, לאמו ולאביו. הוא צריך אותם לכל דבר והוא סומך עליהם לכל דבר. הוא לא מחשיב את עצמו לכלום אלא בקישורו להוריו. אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמל עלי אמו כגמל עלי נפשי (תהלים קל"א: ב'). וכשהוא גודל הוא מוצא את עצמותו והוא הולך מהוריו, משורשו, והוא מחשיב את עצמו כדבר נפרד מהם, כדבר בפני עצמו.

עבודת האדם להיות צמוד ומקושר תמיד לשורשו ית', להכיר שכל חיותו הוא רק משם, ואין לו מציאות בלתי הוא ית' לבדו. לא ללכת ממנו ית', אלא להיות תמיד דבוק ומחובר בשורשו.

ביום ראש השנה ניתן מתנה שאין כמוה, הסייעתא דשמיא העצומה להתנתק מכל הויות העולם ולהתמקד ולהתחבר למציאות האמתי שלו, שאין לו שום מציאות כלל אלא ממנו ית', לראות את עצמו בשורשו ולחזק את כל חיבוריו שם, שלא ייפרד משם עוד.

וזה "שתמליכוני עליכם" (מסכת ראש השנה ט"ז.) והיינו, על האדם להכיר שאין לו שום חיים ושום מציאות אלא מכח המלך מלכי המלכים, הקב"ה. וההכרה הזו הוא העיקר והוא המספיק, אלא שהכרה זו צריכה הרבה חיזוק, שהאם יוכל לעמוד כן במשך השנה עם כל ניסיונותיו.

ויש בזה יתר עומק. הרי "אין מלך בלא עם." (רבינו בחיי, בראשית ל"ח: ל',ה', ועיין פרקי דרבי אליעזר, פ"ג) ובריאת העולם היה מסיבה, כביכול, שהיה חסר להקב"ה תכונה זו, שלא היה לו מי לקבל ממנו ית'. לכן נאלץ, כביכול, לברוא לעצמו עם, שיהיה לו אל מי להשפיע כל טובו ית'. כך מבארים המקובלים, שהקב"ה ברא את העולם כדי שיקרא רחום, כדי שיקרא חנון, וכו' (עץ חיים דרוש עיגולים ויושר שער א' ענף ב' תנינא דף י"ב ט"ג) וכמובן הדברים עמוקים ביותר, אבל לענייננו יש להבין שזה כל חפץ ותכלית הבריאה, וודאי כמה נשגב הוא, וכמה נחת רוח יש לו ית', שאנחנו חוזרים אליו להיות העם שלו, שזה תכלית בריאת כל העולמות, וכנ"ל.

והיינו כשמכירים שהוא ית' מלך ואין לאדם שום חיות ושום חיים אלא ממנו ית'. וזה: שתמליכוני עליכם, שעושה את עצמך כבריאה כזה כמו שנבראת מתחילה, שאתה מכיר רק את השם ית', שאין מציאות אחרת חוץ ממנו. והוא ית' נתן בחירה, ותלה את עצמו בנו, שכשאנו מכירים שהוא מלך, שהוא הכל, אז הוא מקבל כח, כביכול (כמש"כ תנו עוז לא -קים, תהלים ס"ח ל"ה) להיות מלך חזק, ואז הוא מופיע מלכותו בעולם, אבל אם אנו לא בוחרים כן, ח"ו, אז הוא ית' נשאר בהסתרה, כאילו אינו מלך, ח"ו. בחירה זו זו כל תכלית הבריאה, וכנ"ל, והבן היטב כי קצרתי.

ויש עוד עומק. כי לפני בריאת העולם, הוא לבדו הי'. אלא שבאמת עכשיו נמצא אין עוד מלבדו (דברים ד': ל"ה). וזה עיקר הכל, וכנ"ל, להבין ולהכיר שאין עוד מלבדו, שהוא ית' כל המציאות, ומציאותנו רק שאנו מחוברים וכלולים בו ית'. וזה עומק של שתמליכוני עליכם, שמכירים שאין עוד מלבדו. והיינו כנ"ל שאנו נצמדים אליו וקרובים אליו ומחוברים ומקושרים אליו וחושבים עליו כל היום, בכל מחשבה דיבור ומעשה חושבים רק עליו, איך שהוא לבדו פועל הכל, ורק אליו יש לסמוך ולהישען, לקוות עליו, לבקש פניו, לייחל לו, לצפות לו, לכסוף נועם זיוו.

כשעושים זה, שבשבילנו אין עוד מלבדו, אז מקשרים אחרי בריאת העולם ללפני בריאת העולם. וזה ממש לחזור לשורשו בתכלית המעלה, והבן, בעזהש"י.

פרטי היצירה המצורפת

שתמליכוני עליכם (תלמוד בבלי , מסכת ראש השנה, דף ט"ז.)
That you shall make Me your King
(from Talmud Bavli, Masechet Rosh HaShanah 16a)
Oil on canvas
ציור שמן על קנבס
תשע"ד
80 cm. x 100 cm.

הפוסט עולמות פורחים באוויר הופיע לראשונה ב-קו 400.