"כי הם חוסמים את הכביש כדי שמכוניות לא יוכלו לנסוע"

"אז הם צודקים, כי שבת עכשיו!?"

"כן, אבל אנחנו לא ממש מתערבים בשביל שאחרים ישמרו שבת בכוח"

"אז למה הם חוסמים את הכביש?"

"כי במקום אחר מחללים שבת יותר מהרגיל"

"אז הם צודקים? גם אנחנו שומרים שבת וזה חשוב לנו?"

"נכון אבל לא תמיד הדרך היא לחסום את הכביש. יש דרכים אחרות"

השיח הזה התקיים ביני לבין הבת שלי בשבת שעברה, בה עברנו בדרכינו לכיוון הבית, לאחר סעודת לליל שבת, בתוך ההפגנה על ציר ז'בוטינסקי.

השיח הזה עורר אותי לחשוב יותר לעומק: מה איתנו? למה אנחנו (אני ורוב חבריי ומי שאני מכיר) לא מפגין? הרי אני גם הייתי בהפגנות וחונכתי במידת מה להפגין לפעמים? מה שונה הפעם? ובעיקר, מה נדרש ממני לעשות כחובה ציבורית, אל מול פריצת חומות השבת בעת האחרונה ביתר שאת ברחבי הארץ?

ואז נזכרתי בהפגנות שאני השתתפתי בהם כילד, ולא, אני לא מתכוון להפגנות על קולנוע היכל שבהם גם נעצר ר' ברוך שמעון סלומון זצוק"ל, לפני תקופתי, וגם לא להפגנות על כביש "בר אילן" שהיו במרוחק ממקום מגוריי. אני מתכוון למספר הפגנות שנערכו על פתיחת מרכז קניות בצומת סגולה בעיצומה של השבת.

הלכנו קבוצה של אנשים לבושים בגדי שבת ובראשינו ר' ברוך שמעון סלומון זצוק"ל במלוא הדרו, והתהלכנו לכיוון החנויות די בשקט. כשהגענו למתחם, התחיל ר' ברוך שימען לשיר ואנחנו הצטרפנו: "ישמחו במלכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקוראי עונג שבת"… בעודנו מתהלכים מעדנות אנשים החלו יוצאים מהחנויות. אחד אף סגר את חנותו וביקש סליחה וברכה מהרב, גברת מחנות אחרת בכתה והניחה איזה בד על הראש ופרשה הצידה.

עוצמת השבת שלנו כשומרי מצוות בערה אז בעצמותיי עד שאני זוכר אותה לפרטים גם היום. הראנו לעצמנו וגם לאחרים חלקיק מעונג השבת שלנו והם נמסו.

נכון, זו לא ההפגנה היחידה שהייתה, וברובן של האחרות הסגנון היה לוחמני יותר עם מעצרים ושוטרים, חלק מהן הזכרתי קודם כמו הפגנות קולנוע היכל והפגנות כביש בר אילן.

מה ההבדל בין ההפגנות, או למה אנחנו בכלל מפגינים?

ישנם שתי סוגי הפגנות, אחת- הפגנה על שינוי כפוי של אורחות חיינו כציבור חרדי, והשנייה – מחאה על ביזוי דברים שקדושים לנו.

(ישנו גם סוג שלישי שנפוץ יותר בחוגי "מאה שערים" שאם ישנו בעולם חרון אף בגלל ביזוי המצוות ועשיית עבירות אנו נוריד אותו על ידי המחאה שלנו, אך אני כעת לא אתייחס אליו)

השוני בין ההפגנות האלו הוא מהותי: בעוד שמחאה על שינוי אורחות חיינו היא בכל מחיר, גם אם לפעמים נוצר ממנה חילול שבת, כמו למשל בקולנוע היכל ובבר אילן, גישה זו קיימת כאשר גדולי ישראל רואים בזה פגיעה בנו- "בר אילן" בסמיכותו לשכונות חרדיות וקולנוע "היכל" כפריצת גדר במקום שבו גרים חרדיים.

הסוג השני הוא מחאה שקטה שנועדה לומר "יש שבת בעולם!", "יש לימוד תורה בעולם!". אלו נעשות יותר בנחת ובגישה של קירוב לבבות, ללמד אחים טועים שישנו עולם קסום של ערכים, רעיונות ומחויבויות שממלא אותנו השומרים עליו – נחת.  ככה אני רואה את הפגנת המחאה שחוויתי בילדותי במרכז הקניות שממוקם מחוץ לעיר.

מתי משתתפים ואיזה סוג הפגנה? זה עניין להחלטותיהם של מורי דרכינו הרבנים וגדולי ישראל.

אך בעניין זה נקודה למחשבה. ישנו כלל שאני נתקל בו רבות בעיסוקי כמטפל: "גבולות מעמידים בעיקר בקצוות". אם אני מייצר גבולות נוקשים מול כל דבר- הילד לא יוכל להתפתח, אם אני אתן לו מכה גם כשהוא רץ לכביש וגם כשהוא שופך משהו על הרצפה, אני מאבד את המשמעות של הגבולות שאני מעמיד. כך, השאלה היא מהו המינון והכמות בה אני משתמש ב"מכת" ההפגנה.

זו הסיבה בשלה אני מאמין שאנו לא מפגינים בעת הזאת את ההפגנות מהסוג הראשון שהיו נפוצות בדור הקודם. למרות הכאב הגדול, לא זו הדרך להעצים את קדושת השבת ולהרבותה.

וכאן עדיין נשאלת השאלה, מה עלי לעשות? אני כיהודי וכחרדי שהשבת חשובה לו וכואב את ריבוי חילולה? מבחינה ציבורית ומבחינה אישית? אולי ההפגנה השקטה היא הדרך?

חובה להתבונן למציאות בעיניים לפני שעונים על השאלה. לצערנו, ככל שעוברות השנים הציבור החילוני פחות ופחות מכיר ויודע מהי המשמעות של להיות חרדי מעבר למה שהוא רואה בתקשורת. אם אני צועק על מכונית "שאעעבס", האדם הממוצע היושב בתוכה לא יבין מה הכוונה במה שאני צועק, מעבר לזה שמשהו מציק לי ואני מפר את שלוותו.

נכון, זה לא כולם אבל זה יותר ויותר, אותה הגברת שבכתה למשמע שירת השבת לא תבכה היום. היא ודומיה כבר הולכים ופוחתים. היה אפשר לראות את זה מהגיחוך שנוצר ממחאת הבחור מגרודנא באשדוד שצעק "שבת היום". עוד זווית שאפשר לראות את עוצמת הריחוק של החילונים מאתנו זה הצמא והרצון לבא לסיורים במקומות חרדיים. הם כבר לא מפחדים מאיתנו, הם באמת סקרנים לשמוע ולהבין.

לאחרונה ערכתי סיור כזה ברחובות בני ברק לקבוצת חילוניים, לקראת סוף הסיור סיפרתי להם על ה"שבת שלי"- זמן מיוחד שבו אני וכל חברי ומשפחתי עוזבים הכל ונחים. שבו הסעודה המשפחתית נמשכת שעות עם יחס לכל ילד ויצירותיו מהגן, על הקדושה שבניתוק מכל מלאכה, על תחושת האחדות שנוצרת כשכולם שווים בפני השבת. ראיתי איך ענייהם שותות בצמא. נדמה היה שזו הפעם ראשונה שהם שמעו על שבת מזווית חיובית ולא שלילית.

זוהו סוג חדש ומודרני של ההפגנות מהסוג השני, ההפגנה השקטה. אני לא יכול ללכת לרכבות או למרכזי הקניות ביום השבת שהרי אני לא נמצא שם, אך אני כן יכול ללכת ביום חול ובשבת ולזעוק במאור פנים ולב "יש שבת, תראו את השבת שלי!".

נכון, זה לא כל השבת שלי ויש לה עוד הרבה חלקים, יחד עם זאת, אני מאמין שביחס לשאלה מה עלי לעשות בנוגע לשבת התשובה היא להפיץ את אור השבת שלנו בכל דרך החוצה. זוהי עוד אפשרות מהותית לחזק את חווית השבת שלנו ולא רק לצעוק ולייצר גדרות כלפי חוץ.

ונקודה אחרונה, אני משתדל להפנות את הכאב הזה פנימה, לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות כדי שהשבת שלי תהיה יותר "שבת קודש". איזו קדושה אני יכול להוסיף בסעודה כדי שלא תהיה סתם ארוחת ערב משפחתית? מה אני יכול להוסיף ברוחניות בשביל שקדושת השבת תחלחל אלי ותישאר איתי? איך אני מתקדש בקדושת השבת המתאחדת בתורתך?

הפוסט להם יש חילולי שבת חדשים? לנו יש פורמט חדש של הפגנות הופיע לראשונה ב-קו 400.

כשבני גנץ ביקש לפגוש את החרדים בבני ברק, חלק מהדיבור איתי להכנת המפגש היה על הצ'ולנט והקוגל שנאכל, היה להם חשוב שזה יהיה מקום 'אותנטי'. כן, גם ביקשו שיח איכותי ומשמעותי. אבל תשומת לב רבה לא פחות מכך, קיבל הקוגל.

כמי שעוסק הרבה שנים בשיח הבין מגזרי וכחלק מכך גם מוביל סיורים להכרת הציבור החרדי. הקול הזה תמיד נשמע, מחפשים את הדבר ה'אקזוטי', וזה יכול להיות הקוגל, או כל דבר אחר .

לעומת זאת, לא מזמן לקחתי צוות של אנשי ונשות חינוך חרדים למסע הכרות עם החברה הישראלית. במסגרת המסע הגענו לישוב ערבי והיה מדהים לראות את המורה החרדית יושבת עם מקבילתה הערבית ומתעניינת בחייה האישיים הרבה מעבר לחינוך. זיהיתי שם אצל דסי צורך להכיר לרגע את שירין כאישה, כאמא, כרעיה. הרבה מעבר לכל הסטראוטיפים.

השאלה הגדולה באמת היא, איך אנחנו רואים את האחר. האם נוח לנו בדווקא לראות את החרדים כאוכלי קוגל, את הערבים כקבלני בניין או דוברי פ במקום ב, משום שזה מרחיק אותם מעט מאיתנו, מגדר אותם וסוגר לנו את הפינה הזו של ה'אחר'.

הרבה כתבו על הנושא הזה של סטיגמות והתפיסות שלהם. ישראל כץ במאמרו המצוין ('על סטריאוטיפים ודעות קדומות') כותב:

"הסטריאוטיפ הוא תווית המצביעה על מסגרת קוגניטיבית או אמונה מאורגנת, ומשמש כידע על קבוצות בקטגוריות חברתיות שונות. היינו, מעין ”מיני תיאוריה“ על המאפיינים המיוחדים ה“מתאימים“ לאותן קבוצות וקטגוריות. הסטריאוטיפ יכול להיות מופעל בצורה אוטומטית, ומחוץ למודע. ככזה, כמו שאר הסכמות הקוגניטיביות, הוא מאפשר לנו עיבוד מידע מהיר, ויכולת להתמודד עם עומס המידע הניצב בפנינו…" מאידך, "קיטוב זה מאפשר לחזק זהויות חברתיות מסוימות על ידי כך שהן מתוארות כשונות בתכלית מזהויות אחרות. בדרך כלל, נלווית לכך גם העדפה ברורה. אם ניתן לזהות ולהבחין בבירור מי נחשב ”חולה“, ”נכה“ או ”פגום“, הרי יש בכך גם כדי להבטיח כי כל השאר מייצגים ”בריא“ ו“שלם“. דווקא משום שבדרך כלל אין הדבר בגדר מובן מאליו, יש בתיוג כדי להציע הקלה ומרגוע."

מה בין דודי לי ואני לו

השאלה היא האם זה משפיע גם עלינו בהתייחסנו למקום הפנימי שלנו. למשל היחס לחודש אלול, אשר גם הוא בסופו של דבר סטיגמתי. נוח לנו עם שופרות, נוח לנו עם צעקות ה"אלוללל,. אולי כי זה חוסך לנו עבודה פנימית מעמיקה של מה בין דודי לי ואני לו.

האם נוח לנו להסתכל על החרדים המודרניים כ'אייפון' וכדומה. או על החרדים השמרניים כ"עדר", פשוט משום שזה חוסך מאיתנו את המחשבה ואת ההעמקה במה זה אומר בשבילי להיות חרדי, מה היא בשבילי דעת רבנים ומהי באמת העמדה שלי ביחסי שמרנות-פתיחות.

נוח לי כחילוני שהחרדים "אוכלי קוגל" משום שזה לא מצריך אותי לשאול האם בשחור לבן הזה יש עוד צבעים, אולי משהו מדרך חייהם רלוונטי גם אליי.

נוח לי שהחילונים 'עגלה ריקה', כך אין לי מה להתבלבל בדיסוננס שבין אנשים ערכיים לפגיעה בשמירת תורה ומצוות.

נוח לי שהערבים הם "פועלי בניין". אין צורך לשאול מה מיוחד בדרך בה הם מתייחסים למסורות אצלם. לכאבים על הארץ שלתחושתם נגזלה מהם.

נוח לנו כיהודים לקטלג את אלול כמפחיד, את חנוכה כמסיבת לביבות, את פורים כאלכוהוליסט. נוח לנו לקטלג את לימוד התורה כמשהו ששייך לכולל, את חיי התורה כמשהו ששייך לאברכים, את דעת תורה כמשהו של ג' או ש"ס, את הפרנסה כמשהו של חולצות כחולות, את הדף היומי של העובדים.

כך קל לנו להיפטר מחשיבה יותר מעמיקה על העמדה הפנימית שלנו, ואנו נפטרים מהצורך לשאול מה באמת אנו יודעים על יסודות היהדות. מה מקומה של השמחה או היראה בעבודת השם, מה בין לימוד תורה לקביעת עיתים, ביו קריירה לפרנסה משמים.

קל, אבל באמת קשה.

הפוסט קוגל "מעורב" ירושלמי הופיע לראשונה ב-קו 400.