חשבתי לעצמי שזה בגלל הקורונה, הם לא רק חסכו אולם לעשות אירוע, אלא גם אני במצב זה סבלתי בצפיפות. ואני אדם שאוהב מרחק, ככתוב: מדבר שקר תרחק…

באירוע יהלומן שמן, קרוב של אריק שרון, תפס לי את היד בהפתעה ולראשונה הושטתי יד לאדם לא גרעיני מתחילת עידן הקורונה. חוצפה.

לאחר האירוע החתן אמר לי שכל הכבוד שלא עשיתי לו בושות על כך שהייתה שם הפרה חוקית גסה וסכנה בריאותית עקב הקורונה. ובאמת הייתה לי דילמה האם להיות שם. לפיכך עשיתי שתי גיחות קצרות. ומחיתי.

אמרתי אחרי זה למישהו, אין לי כוח לריב, זה לא תפקידי להלשין ואני לא סומך על המשטרה הציונית. (ואגב השבוע התקשרתי למשטרה בטעות במקום למד"א והמשטרה חזרה אלי לבדוק שהכל בסדר. עברתי ברחוב ושמעתי צעקה האם יש כאן חובש, ילד בלע פקק קטן של עט ומשום מה כשאני מצלצל ל-101 זה מגיע למשטרה. לילד שלום. פעם ראשונה שאני מרוצה מתפקוד המשטרה פה.) הוספתי ואמרתי, אולם למעשה הם, מארגני האירוע, הם החצופים הם למעשה עברו על החוק, פגעו בדמוקרטיה ומעודדים אלימות, וכך הופכים את הקהל לעבריינים וכן מהווים מפגע בריאותי לציבור. בהמשך סיפרתי לחתן, והוא הצטדק לי שהוא לא אירגן האירוע, אלא זה הם בצד הכלה. ואני אמרתי שזה כמו שהוא ישתתף באירוע של עבודה זרה שנעשה לכבודו ואז הוא יגיד שהוא לא המארגן. בפועל האירוע בשבילו ולכן הוא חלק בלתי נפרד.

אותו חתן נראה אשכנזי מרוב האשכנזים, אולם הוא גם בעל צד לא אשכנזי והוא אוהב לדבר על התמימות הספרדית. והוא אמר לי שלכן אצלם לא מקפידים על חוקי הקורונה כי הם תמימים. וזאת על אף שהסבתא שם אולי עם רקע רפואי. ואני חושב לעצמי, הם לא תמימים ולא נעליים, הם פשוט נהנתנים. זה לא שהחתן העבריין תמים ולכן לא מקפיד על הקורונה, הוא פשוט לא רוצה להיות מוגבל בגלל הקורונה, רוצה להנות. מה רע?! אולם תמים הוא לא. הוא פשוט נהנתן.

שיהיה לו מזל טוב, הוא צריך את זה.

נ.ב. אנשים אוהבים (כל מיני ישראל-כהנים למיניהם) אצלנו להגיד שאנחנו שומרי קורונה חוץ מלימוד תורה שאז רצונו של צאר התורה גובר על החוק כי התורה והוא קדושים.

אירוסין זה לימוד תורה?!

לא.

היה מרחק?!

לא.

היה לכולם מסכות?!

לא.

היה כמות אנשים לפי החוק הישראלי?!

לא.

בקיצור הציבור לא חסיד של צאר התורה (ראש הממשלה החליפי בפועל), העבריינים שלנו פשוט אוהבים פסיקות המתאימות לרצון שלהם ומעדיפים את הצאר על פני הגרג"א.

לא לחינם הלך הצארזיר אצל ההורג.

הפוסט הלך הצארזיר אצל ההורג הופיע לראשונה ב-קו 400.

הרהרתי במוחי שהפלג הירושלמי, חכם הוא לא סתם מתנגד למדינה בעניין הגיוס, הוא פשוט לא מוכן לאפשר למדינה הישראלית החילונית דריסת רגל בהשפעה כזו על הדת. ועל כך אסביר בהמשך את ההיגיון הרציונלי שלהם שגם משתלם להם.

לפי תובנה פשוטה וישרה זו לא פלא שהם גם מתנגדים לחוקי הקורונה – הם פשוט מנסיונם ההיסטורי לא מאמינים למדינה חילונית עם סדר יום ארצי המנוגד לסדר היום הדתי הרוחני. הם חוששים בצדק שאחרי שתרגיל המדינה אותם לציית לה ואחרי שהיא תסגור מקומות פולחן דתיים שהיא לא תמשיך להתערב בדת בעוד דברים, נניח עם גיוס או לימודי ליבה וכדומה. [כאן חשוב להגיד שהמצייתים מודעים למחיר של שפלות במצב של חינוך לחיי התנגדות לממשלה במקום לחינוך לחיי תורה. וכן הם חושבים שניתן להתחזק בזמן הזה במקביל ובהמשך להאבק אם חייבים].

וכמובן שבשני המקרים המתנגדים למדינה הציונית החילונית מרוויחים מכך פוליטית. הם עובדים בדומה להצעתו של הנסיך האנרכיסטי פיוטר קרופוטקין (מנהיג שמאלני רוסי קיצוני ידוע) בספרו "רוח המהפכה".

לדוגמה, הם בקרב אנשי ההתנגדות לממשלה הגויית או היהודית החילונית מבצעים סירוב לחוק. בתגובה לכך המשטרה מתחילה לנקוט צעדים, אנשי התקשורת ודעת הקהל החילונית מתחילים לעלוב ולהפלות חרדים.

לאחר זאת הפרטים החרדים רובם ככולם חשים נרדפים ושנואים ומתרחקים מן החילוניים ובכך פחות יורדים מן הדת. ואפילו מנסים להתחזק. כמובן שחלק מהאנשים לא חושבים כך באופן מודע, אלא זה קורה אצלם בצורה אוטומטית. (דבר כזה יכול להסביר מדוע נגזר עלינו משמיים לסבול את יאיר לפיד ובכך להתחזק רוחנית.)

בהמשך הם חושבים שהמתנגדים הקיצוניים צודקים בהתנגדות שהרי החילונים שוחרי רעת החרדים. ואפילו חלק עורקים מן הפלג הבני ברקי לירושלמי. אז הפלג מתחזק מספרית, זוכה לעוד אהדה ומגבש את עצמו כקהילה לגיטימית במדינה הציונית.

ובכך למרבה האבסורד המדינה החילונית מחזקת את הפלגים המסוכנים והאלימים במגזר המתנגדים לרצון רוב החרדים ולרצון רוב הרבנים המקובלים השולטים בפסיפס הקהילות החרדיות. ובכך הם מקדמים גלגל החוזר של התנגדות לממשלה המזמינה עוינות חילונית לחרדים ושוב ושוב. בעוד שאנו החרדים המתונים סתם סובלים. העניין גורם להקצנת הקצוות בחברה החרדית ובחברה החילונית ולשנאת ישראל הדדית ובכך הדבר מחליש את המרכז הנחמד והמתון וכולנו סובלים.

הפוסט קורונה, התנגדות לגיוס, פלג ירושלמי ושנאת אחים הופיע לראשונה ב-קו 400.

אתה שואל איך זה התחיל?

תכלס, עצבן אותי הרעיון שלא הגענו למספר עגול של חיוביים לקורונה בעיר האדומה שלי, אז החלטתי ללכת להיבדק. להשוות את העקומה. 
שלא תחשוב שמישו שם בבדיקה עשה לי חיים קלים. תחת השמש הקופחת עמדנו איזה 30 איש, משתעלים לתוך מסכה מכוערת, רחוקים אחד מהשני, אבל עם מבט כזה בעיניים של: "גם לך הקורונה הזאתי דפקה קטע?"
בחור, ג'ינגי' כזה, עמד מולי עם אצבע זקורה והתרה בי: "בלי תמונות, אה?"
אין לי שמצון מה היה בי שנראה שאני הולכת לשתף את האירוע המשעמם הזה, של דחיפת מקל אוזניים באורך צוואר של ג'ירפה לנחיר השמאלי. מה יש לתעד, מהההה? 
הנהנתי לו בראש וחיכיתי לתור כמו עז שחוטה ועייפה.

בערב צלצלו כל הפעמונים ובישרו את החיוביוּת.
ביישומון, במרשתת, בטלפוניה, בהודעה לקונית ואנושית, כולם עשו יד אחד והצהירו: "את חיובית" – – –

ככה בעצם זה התחיל רשמית.
ברגע אחד את הופכת למצורעת ומוצאת מחוץ למחנה.

יודע מה הכי גרוע, יא יומן? 

אסור לחבק אף אחד, חוץ מהאף שלך שהטישו מחבק בילד-אין, לחבקקק, אתה קולט? מה ביקשתי? קצת נחמה מאלו שטרחתי לגדל כל השנים…

הקורונה הזו לא משחקת הוגן. היא מכה מתחת החגורה במקומות הכי רגישים: לא להתחבר, לא לגעת, לא להיות ליד.

קיצר, מפלצת.

אז אחרי יומיים בהם ביתי, או יותר נכון חדרי, הפך למבצרי, וכל מי שזז בבית ושייך אליו גרעינית באיזה דרך סונג'ר לטובת:

מקושקשת אבל בלי בצל
זירו בכוס זכוכית עם קרח
נורופן עם כוס מים פושרים
טישו שומר שבת
הוראות להפעלת מכונה
הוראות להורדת כביסה
שמיעת קיטורי הפולניה

וכך הוחלט על הפרד ומשול. בצער רב וביגון חלקי הוחלט על פינוי למלונית קורונה – מילה כוללת למאות מלונות שפעם, לפני מיליון שנה, היו מלאי כוכבים ונופשים ברי מזל, ובעקבות המצב הפכו את עורם ואורם ופתחו את שעריהם למשפחות ג'מבו וחברות קייטרינג שבהסדר.

טוב, עייפתי. אומרים שבקורונה המוח מקצר מדי פעם, הלכתי להטעין אותו.

חזרתי, יומנוש, היום כדאי שתעקוב

יום א'

בלילה סיכמו איתי בפיקוד העורף על: המלון, מה יש בו, ונתנו הוראות אחרונות.

היצור שישב שם בפיקוד, היה למוד קרבות ולקוחות שנתנו לו רשימת הגבלות שהם דורשים באירוח. בשיחה ארוכה ובסבלנות הוא הסביר שהטלוויזיה סורסה ואפילו הידברות או גרובייס אאוט, (הוא הוסיף שבחלק מהמלונות אנשים דאגו לשבור אותה), הווי פיי על מיוט, והכל כשר וישר לפי כל ההחמרות.

נלחצתי בעיקר אם לא תהיה הפרדה במתנפחים ואז אראה מראות אסורים, אבל הוא הרגיע וחתמנו לחיים ולשלום ולעוד מספר שמצטרף לתיירות קורונה.

כשסיימתי את השיחה נעמה מתחילה לארוז. החיובית היחידה בבית שמצטרפת להרפתקאה המסתורית.

היא פותחת 2 מזוודות ענקיות ומתחילה להעמיס פריטי לבוש, קיסמי שיניים, סידורים, טליתות (אם ייתנו לנו לעלות לתורה), החדר בוקה ומבולקה, השליליים בבית מסתכלים מבעד לדלת בקנאה צורבת, זה נראה שאנחנו טסות לחו"ל או משו, מבינה אותם.

בינתיים הבטן שלי עושה סלטות; לא יודעת מה יחכה לי שם, אני מבינה שכיף לא יהיה פה אלא אם כן כלא-מלון זה סבבה, אבל להמשיך להיתקע בחדר, להאזין למריבות מחוץ לדלת עם אפס יכולת תגובה, לעורר רחמים כדי לקבל את המנה היומית, זה גם פחות כיףףףףףףףףףףףףףףף.

בלילה אני חולמת על משאיות עמוסות קורונה. אני נדחסת בהן, משוחחת עם חיידקים במסכה שאיכשהו נראים אנשים.

הגב שורף, לא מוצאת תנוחה נורמלית. 
העצבים רופפים

מחר באים לקחת אותי באמבולנס. אאוץ', זו הסיבה שאני לא ישנה, מדמיינת את כל הרחוב בולש בעיניים צרות לראות את מי מפנים, ואת האנונימיות שלי נמוגה בין האלונקה לכיסאות של הפרמדיקים המבודדים.

המשך יבוא, אם המצב ימשיך להיות קל… 

פרק שני

הבוקר עלה על גגות השכונה. אני מקבלת טלפון מבחור נמרץ, מתנדב ב'הצלה', שהוא מגיע לאסוף אותי עם האמבולנס עוד שעה, המוח שלי מתפוצץ לאלף. מחליטה לשחרר את תחושת האי נעימות ולרדת לאמבולנס בסבבה שלי, ואם מישהו יראה התעניינות יתר – אציע לו טרמפ.

אחרי הזדהות – מילולית עם תעודת זהות ומלא תנועות ידיים (נראה שאני מתחילה לתרגל שיחות פנטומימה עם אנשים), אנחנו עולות ללימוזינה האמבולנסית, מוזיקה חסידית מנעימה את השהות, מזגן קפוא, המיני בר נראה כמו מקום לאפסון אספלניות ומחוללי חמצן, אבל סך הכל סבבוש, נעמה ואני מסתלפות למוות, נואמות ושרות לעצמנו עד שהקורנה מכריעה את הכף ואני נרדמת כמו זומבי עד עין תות.

נכנסים לטבריה, מבעד למדבקות הממותגות של הרכב אני מגלה עיר דוממת, כמעט עיר רפאים, הו טבריה אהובתי, מה עשו לך???

נוחתים בכניסה למלון, אנחנו קופצות מהכיסא, משחררות עצמות, אך האוטו נשאר נעול… שעה של פרוצדורה מול פיקוד העורף, חמ"לים וכל מיני כאלה. 

סוף סוף: ברוכים הבאים למלון-כלא שלנו בימים הקרובים. עד שיסתיימו עשרה ימים מהבדיקה ועד שנצהיר על שלושה ימים נקיים מתסמינים ושאר מרעין בישין.

בכניסה, אין שירות, אנחנו נסחבות עם המזוודות (נראה שנעמה שמה אבנים בפנוכו). הצוות מסתכל עלינו במבט מעצבן כזה, שכמעט שחררתי ת'מסכה והדבקתי אותם בקורונה הארורה, מה הם חושבים – שבאנו לחגוג, שאבין?

בלובי, משפחות ממוקמות היטב, בנות בכל הגילים מביטות בצמד הזה שנכנס עכשיו, עם קוד לבוש לא הכי פוליטיקלי-קורקט לטעמם, אבל אני רק רוצה מפתח לחדר ולהתחפף משם. אני עומדת מרחק קילומטר מהדלפק, צריכה מגאפון להקשיב לפקידת הקבלה, שמבקשת שאבוא לקחת מפתח ונותנת לי מתנה מרגשת מקופת החולים, ארגזון מלא מסכות ומד חום ומד סיטורציה חתיך. תמיד אהבתי מתנות.

למרות כל הציפיות והסיפורים ממקומות אחרים, חדר 331 נקי להפליא, נוף לים, חיפויי עץ, מיני שומר קור בצורת מקרר, וחומר חיטוי לרחצה בריח נוראי.

ילד קטן עם בימבה נכנס לנו בטעות לחדר, מוודא שאנחנו שמחות בחלקנו.

אנחנו מתמקמות במעוננו החדש, לומדות את הסביבה, העין הכחולה של הכינרת קורצת בידידותיות, במוח צף לי זיכרון ישן של ספר שקראתי 'האי של סופיה' – מגפה משתוללת בקפריסין והחולים מועברים לשהות בבתי מלון על האי.

דף אורחים בכתב יד צפוף על הנחיות והוראות מיוחדות: סעיף חשוב מתריע על שימוש בסמים ואלכוהול. חבל, כי בניתי על זה. החלק החשוב: מועדי ארוחות בחדר האוכל, 3 ארוחות במרווחי זמן קבועים ואפילו קפה ועוגה לביניים, הכל כלול סטייל.

בינתיים שעת צהריים מגיעה, מכל הכיוונים נפתחות דלתות וגברים, נשים וטף ממהרים לחדר האוכל, שלושה אולמות אוכל בגודל מפלצתי עמוסים במשפחות ענק, ההגשה חופשית, ערובוביה של מאומתים ושאינם, חיוורים וחלושים קקופוניה רצינית.

אברך אחד הגיע עם 7 ילדים כשהבכור בן 7, אשתו מאושפזת אחרי לידה, והוא מנסה להתמודד עם כולם, בלגן של מקרוני, קטשופ ואבא אחד מתוסכל.

האווירה מוזרה. משהו בין נופש למשפחות בני תורה לבית החלמה ליולדות, נשים בחלוקים וקרוקס, ילדים מתנדבים שמעמיסים צלחות למשפחה, שאלות על מידת הכשרות של הארוחה, האם הפירות מועשרים והאם הפטל נקי מחשש שמיטה (האמת שכמו שהוא נראה הוא לא עמד בחייו ליד תפוז).
נעמה ואני מוצאות פינה של שקט, נקייה יחסית, עם נוף לבריכה, הבריכה עם אדוות שקטות, מסוגרת מכל חור, שמא אחד הזאטוטים יחליט לקפוץ ראש באופן עצמוני כדי לבדוק את מידת הכלור.

עצוב לי בלב. אני מנקרת במנה שלי, מנסה להתעלם מכל המסביב, הגב כבר נותן את איתותיו, מזכיר לי למה אני פה, נעמה מתרגשת, מתעדת הכל במצלמה שלה, נתח רולדה הודו פוטוגני יותר מתמיד, היא חיובית אבל בריאה, נהנית מהחוויה סך הכל, יש לה מה לשתף את הטינאייג'ריות שלה.

מתכננות את עצמנו לשהות ארוכה. בלובי מאות ילדים מתרוצצים, הלובי המפואר הפך למגרש משחקים, בנות בקוקיות עושות כאן אליפות עולם בקורקינט, הורים נואשים משחקים תופסת עם בני השנתיים. 

במעליות תכונה רבה, אני קולטת בזווית העין ילד בן 4 נמרץ מזמין את המעלית ונכנס אליה, ברגע של תיקון עולם אני שואלת אותו אם מישהו מסכים לו לעלות לבד והוא רק תולה בי עיניים תמימות.

ואז מצד שני מגיע האבא, אני מבינה שיש קשר גרעיני ביניהם ובודקת עם האבא אם זה בסדר שבנו בן ה-4 תכנן מסע קומות עכשיו.

הוא לא ממש מבין מה אני רוצה. מבחינתו זו האטרקציה היחידה פה, והוא לא רואה סיבה שלא 🙈. 

זאטוט עם מבט חבלני מסמן לי לבוא אחריו, ומספר על הגג שהוא הצליח לפרוץ אליו. אני סקרנית, מזמינה מעלית לקומה 10 בשביל לגלות משפחות שלמות שעושות שם את הבוק של הלייף, מול האגם של המדינה.

יום שלם לוקח לי להבין מי נגד מי ולמה. חדר האוכל הופך להיות מועדון המטפחת; בין שווארמה לחציל קלוי, אני נחשפת לסיפורים על שלשולים, הקאות, כאבי גב, כל סוג תסמין מנותח כאן ונאכל עד לשד עצמותיו. 

משום מה התסמין חביב הקהל של אי תחושת טעם וריח – מדלג עלי בגסות, ומשאיר אותי להתמודד מול ערמות של תופינים שנערמו בארגז בחדר שלי, כל בוקר נעמה ואנוכי נודרות בשבועת צופים שאנחנו מתחילות דיאטה, ובמקביל לצד מדידת חום וסטורציה מודדות עם בלוטות הטעם האם הן תקינות עדיין.

הן תקינות. השבועה תחכה. 

הימים עוברים, בסדר צפוי מדי, קוטג ולחמניית ברמן בבוקר, מתחננת לאלוקי הבאגטים שיחוס עליי ויזכיר לי את הטעם שלהם שלא אשכח, מנוחה, ארוחת צהריים, מנוחה, פטפוטי לובי משמימים על חיובי, שלילי, כאבי שרירים וחתונות פיראטיות שיסתיימו באלימות.

שקיעה בכנרת, מוזיקה של עומר אדם מיאכטות ברות מזל שמשייטות, ריח של 'בורי' צלוי, וירידה לארוחת ערב לגלות שיש 'דגים'.
יומנוש תבין, כולם חושבים שאני במלון, סבבה?

לך תסביר להם שאת רואה את הבריכה ולא יכולה להכנס.
הספא סגור במסמרים וקורות, וגם אם גידלת זקן עם הזמן אין חדר טיפולים וקוסמטיקה, כולם נטשו.
אין חדר כושר, הצלוליט גם בחופשת מחלה
אין משחקיה
אין חצר ישיבה כי היא הולאמה לטובת מכבסה תוצרת בית עם מכונות ומייבשים,
הברזים של הבר בלובי נעטפו כמו גופה בזקא.
אין זכר לעוגות ויטרינה או לקיום אלכוהול בעולם הזה.
הכל מת

חוצמזה שלא כמו רגיל פה את דואגת לניקיון החדר, לפינוי הזבל ממנו, להורדת צלחת הקלקר מהשולחן.

אין שירות

הבנתוש?

משבת אני עושה מאמצים להסוות את התסימנים כדי שמוקד קורונה ישחרר אותי הביתה,
שאהיה שלושה ימים נקייה.

בשלב כלשהו מתחיל להמאס לי. הגיוני לא?

אני מכירה על פה את המשפחה עם ה15 ילדים שהיתה שבועיים וכשיצאה פוצצה את המלון בa4 של תודה לצוות ולפיקוד העורף, מכירה את ה'ירושלמים' עם האמא שנראית מורה ובוחנת את הכפכפי אצבע שלי משל היו 'דבר אחר', עשיתי הכרות עם זותי מתפרח, שחפרה לי שעה מה השורשים שלי מצד אמא של אבא שלי, כלומר מאיזה עיר הם הגיעו בהונגריה, רעה, למה היא מזכירה לי את הונגריותי במצב כזה מה היא לא רואה שאני גם ככה לא במצב תקין?

זהו מיציתי.

את הימים האחרונים אני סופרת בוכה כל שיחת ווידאו עם הילדים, המסך שלי דביק מנשיקות.

המלון מתרוקן לאיטו יודעי דבר יודעים לספר שהחגיגה מסתיימת, כל בוקר הלובי נראה כמו יציאה לקרב על הבופור, משפחות על מטלטליהן מחכות לשוב הביתה, אל הסוכה שהם נטשו, אל החיים שהם עצרו, נשארנו 5 משפחות במלון שהכיל שבוע קודם כמעט 2000 יחד.

את מזהה את השאריות על פי האורות שנדלקים בחדרים.

דופקים לי בדלת, מציעים לי חבילת בפלות מצופות תמורת אמירת פרקי תהילים, בחדר אוכל מתארגנת מסיבת הודיה ספונטנית לחולה שאושפז עם דימום וחזר למלונית כדי לספר על נס ההצלה.

ביום האחרון , אנחנו יושבים מסביב שולחנות מאולתרים. חסיד, תימני, אברך ליטאי, אשה מצפת, אוסף מרתק.

מדליקים נר לרב עובדיה, נוגסים בעוגיות פריך שידעו ימים טובים יותר, מודים על נס ההצלה של ההוא שהשתחרר ממחלקת קורונה, הגברים דופקים על השולחן עם איזה ניגון תערובת, עד שהצוות מזרז אותנו לצאת, זהו החגיגה נגמרה.

בבוקר, אני קמה עם דפיקות לב, חולשה וסחרחורת, הקורונה המטופשת הזו נאחזת בי בכח, לא משחררת המזרובה, אני מגלגלת איתה שיחה, מסבירה לה שלא תתעסק איתי, אני רוצה הביתה.

בלובי, מעמידים אותנו למסדר, מקריאים שמות ומוציאים אותנו אל החופש, השמש מכה בעוז, האנשים נראים יפים פתאום בחוץ, והלב מנתר החוצה.

לשנה הבאה בוולדורף אסטוריה.

הפוסט יומני הסגר הופיע לראשונה ב-קו 400.

• אני אומנם מקפיד על הנחיות הקורונה, אבל יש חלק שאני אשם בו, ושיתפתי פעולה עם אנשים בלתי אחראיים שגרמו למותם של קורבנות הקורונה.
• אני אשם בזה ששיתפתי ברשתות החרדיות תמונות של שוטרים מכים באכזריות חרדים, מה שגורם לאנשים להזדהות עם הצד הכביכול חרדי, ולא עם הצד השפוי של השוטרים האוכפים על אנשים לא אחראיים ללבוש מסיכות.
• אני אשם גם בזה שהזדעזעתי מאותם התמונות, והייתי בכלל "המרחם על אכזריים".
• אני אשם בזה שצחקתי על אותם בדיחות של פורצי המחסומים המשקרים במצח נחושה, ונוסעים לבקר את יקיריהם.
• אני אשם גם באותם הפעמים שבהם לא עמדתי בפיתוי ועברתי על הלכות הקורונה.
• אני אשם באותם הפעמים שבהם ראיתי אנשים שכותבים שהקורונה היא רק תחפושת של G5, וגורמים לזלזל בהנחיות של פיקוח נפש.
• אני אשם בשיתוף בדיחות קורונה שגרנו לאנשים להתייחס למגיפה בצורה מזלזלת.
• אני אשם באותם פעמים שראיתי פורצי גדר המזלזלים בהנחיות הקורונה, ולא מחיתי בידם.
• אני אשם בכך שיכולתי להגדיל את המודעות לקורונה בקרב אותם שאינם חשופים לתקשורת, ולא מצליחים להפנים באיזה מצב אנחנו נמצאים.

ומכאן אני רוצה לפנות לאותם שומרי המצוות המדקדקים גם בהלכות פיקוח נפש.

מפורסם הסיפור על ר' ישראל סלנטר שערך קידוש ביום הכיפורים בשעת המגיפה, היו רבנים שחשבו שר' ישראל היקל במקום שבו נדרש להחמיר, אך ר' ישראל החמיר בהלכות פיקוח נפש. הוא לא נהג מנהג קלות, הוא הנהיג את קהילתו באומץ.

לצערנו השתבשו הדעות, המיקל בפיקוח נפש מתהדר באצטלא של "ירא שמים" והמקפיד על פיקוח נפש על חשבון מנהגים, תפילה במזגן, ואי נוחות זמנית נקרא "מודרני", או "ציוני".

אסור לנו לשתף עם זה פעולה.

אמרתי השבוע למאן דהוא, את המדרש הידוע והאהוב על "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שלא כולם זכו לצאת למצרים, אלא המזוככים ביותר. וכך יהיה גם באחרית הימים שרק אחד מחמישים, זה שיזכה לעמוד במבחן הוא זה שיגאל.

אמרתי לו שכנראה שהמבחן יהיה האם אותו בן אדם הלך עם מסיכה, מי שהלך עם מסיכה – יגאל. ומי שהלך ללא מסיכה – לא יגאל.

הוא גיחך אמר לי "נו באמת" אתה הרי מבין שלא על זה המבחן.

אמרתי לו:

"מצוות פיקוח נפש - הרביעית בחשיבותה בתורה אחרי ג' עבירות, עליה אין דין וחשבון בשמים.
והמבחן האחרון יהיה רק מי הלך עם כובע וחליפה, מי נטל מים אחרונים, ומי הידר בסוכת חזון איש?!"

אבל אשמים אנחנו.

כי אם היינו מבינים את גודל תפקידנו בעת הזו, וחדורים ברבע מתחושת האידיאולוגיה שחדורים בה אלו שנצטוו בסיני למות בקורונה ולא ללבוש מסיכה, הקורונה החרדית הייתה נעלמת.

הפוסט אבל אשמים אנחנו הופיע לראשונה ב-קו 400.

ברצוני לנתח את טורו של הרב נויגרשל ולהראות איך לדעתי הסברו של הרב נויגרשל דל וחסר ובעיקר דמגוגי מאוד.

הרב נויגרשל פותח בבעיית חוסר האמון לה זוכה הפרויקטור גמזו מהציבור החרדי, ובהחלט זו בעיה קיימת אבל היא קיימת לא רק במגזר החרדי אלא אף במגזר הכללי, ועדיין אני בטוח שהרב נויגרשל יסכים איתי שאם אין לי אמון במשטרה למשל זה לא מתיר לי לעבור באור אדום תוך סיכון של הזולת, או אם ניקח דוגמא שיותר תדבר לשיטתו של הרב נויגרשל הרי ודאי שאם נשאל את הרב נויגרשל בהיותו חרדי לכל דבר ועניין האם העובדה שיש לי חוסר אמון בנציגים החרדים בכנסת מתיר לי לא לשמוע להוראת גדולי הדור להצביע להם ולא למפלגות חילוניות, הרי שהתשובה ברורה – לא ולא!, שכן חוסר אמון באיזה מערכת שלא תהיה לא נותן לך את הסמכות לשבור את הכלים מולה זה א' ב' של חברה מתוקנת.

ולכן הטיעון הזה הוא דל וחסר.

ממשיך הרב נויגרשל וכותב בשצף קצף "האיש העומד בראש המערכת רואה בתפילת ר"ה הילולה, וביום הכיפורים מבין שאפשר להתפלל תחת כיפת השמיים בחום כבד ותחת השמש הקופחת, סוכות ושמחת תורה אינם יותר מאשר מפגשיים חברתיים וארבעת המינים כלל אינם חשובים בעיניו"

"כיצד יצפה אדם כזה, שלא רק חושב כנ"ל, אלא נותן למחשבותיו המלומדות ביטוי קולני תחת כל מיקרופון רענן, שהחלטותיו תיזכנה לאמון".

אם עד עכשיו דיברנו על טיעון דל וחסר הרי שעכשיו מתחיל השלב הדמגוגי של הטיעון.

הרי הפרויקטור גמזו מעולם לא אמר שתפילות ר"ה הם הילולה, מה שהוא כן אמר זה שר"ה באומן הוא הילולה דעה שרבים מאוד בטח במגזר החרדי ליטאי שותפים לה, הרי יש גדולי עולם שסוברים בלי קשר לקורונה שאין ליסוע בר"ה לאומן, ולכן לקחת את זה ולשקר במצח נחושה שזה נאמר על תפילות ר"ה כדי להכפיש את גמזו זו דמגוגיה זולה ומרושעת.

אותו הדבר לגבי תפילות יום הכיפורים, מלבד העובדה שגמזו נתן אפשרות להתפלל בבית כנסת הרי שהיו רבנים אחרים למשל הרב דוד יוסף שליט"א חבר מועצת חכמי התורה של ש"ס שסבר שאסור להתפלל בבית כנסת אלא רק בחוץ, וכי הרב דוד יוסף לא מבין מה זה תפילה ביום כיפור בחום?!

ברור שאפשר לומר שאולי לרב דוד יוסף אין בעיה עם זה אבל לנו יש, אבל לבוא ולומר שההנחיה של גמזו להתפלל בחוץ נובעת מניכור ובורות כלפי הצרכים של המגזר החרדי בעוד שרבנים חרדים חשובים גם סוברים כך זו דמגוגיה והוצאת שם רע מרושעת.

גם לגבי סוכות ושמחת תורה מעולם גמזו לא אמר שהם אירועים חברתיים, אבל אם הרב נויגרשל חי בכדור הארץ שלנו ולא בכוכב לכת אחר הוא בודאי יודע שהאירוח בסוכות הוא אולי החלק הכי מהותי וניכר של החג הזה, וכן בשמחת תורה הריקודיים ההמוניים יחד הם המהות של החג, ומאותה סיבה יש לאסור את הדברים הללו מפני בריאות הציבור ולא מפני זילזול בחגי ישראל.

וכן לגבי ארבעת המינים מעולם לא נאסר למכור ולקנות ארבעת המינים ובכל הארץ היו דוכנים פתוחים לרווחה לרכוש ד' מינים מהודרים.
פשוט דברים מלאים בדמגוגיה זולה ריקנית ורדודה שנכתבה בתקיפות וחריפות כאילו שזה מה שיהפוך את הדברים לדברי טעם.

בהמשך מתרעם הרב נויגרשל על כך שלאחר בדיקת עסקניים חרדים התברר שרק שתי שכונות בירושלים צריכות להיות בסגר, "איך לא נאבד אמון?" כתב הרב נויגרשל "אם היה מדובר באדם אובייקטיבי, למה צריך היה שעסקנים חרדים ישבו על מדוכה זו? האם מדובר בשאלה ערכית דתית או כיתתית?", שוב פעם חוזר הרב נויגרשל לטיעון של חוסר האמון שכמובן עדיין לא מסביר את שבירת הכלים מול המדינה.

ולגבי גמזו יתכן וטעה, יתכן והיה זה דווקא לחץ העסקנים ששינה את דעתו כפי שפרסמו בחלק מכלי התקשורת, אבל מכאן ועד ניסיון לצייר איזה דמון שמנסה להרע לחרדים המרחק גדול.

ממשיך הרב נויגרשל ועובר הפעם לדבריו של רה"מ

"וכדי להוסיף שמן למדורת האטימות והטיפשות, עומד לו רה"מ הנכבד ומגלה לרב קנייבסקי, שכל רז לא אניס ליה כי בתורה "שלנו" (הגרשיים נועדו כמובן ללגלג על רה"מ ולומר שהתורה היא רק של הרב נויגרשל והדומים לו ולא של החלקים האחרים בעם ישראל) נאמר "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" ועושה זאת בטון של מורה סבלני המדבר לילדים בכיתה א'. נו באמת… מזל שהפסוק צוטט, בלעדי כבוד המצטט, הרב קנייבסקי לא היה יודע שיש ענין כזה (אגב, הפסוק כלל לא מדבר על שמירת הגוף אלא על שמירת הנפש מבחינה רוחנית…) היש גבול לטיפשות ולשחצנות?".

שוב פעם הדמגוגיה עולה על גדותיה, אבל לפני שאני יסביר מדוע חשוב לי להביא סיפור ידוע שימחיש את הדברים.

הכל בעיני המתבונן

הסיפור הוא על בן שנסע ללמוד במקום מרוחק ושלח לאביו מכתב שהוא צריך נעליים ואם הוא יכול לשלוח לו, המכתב אכן מגיע לאבא אלא שהאבא לא יודע לקרוא, הולך האבא לשכן ומבקש ממנו שיקרא את המכתב, השכן שבדיוק סיים ריב משובח עם אשתו וכולו מלא בכעס וזעם לוקח את המכתב וקורא בצעקות "אבא!!! אני צריך שתישלח לי נעליים!!!" האבא בשומעו כך אמר אם כך הבן שלי מבקש הוא לא יקבל ממני יותר כלום.

לאחר תקופה שהבן רואה שלא קורה כלום הוא שולח שוב מכתב לאביו ושוב האבא הולך לשכן שיקרא לו מה כתוב, השכן שזה עתה סיים להשתעשע עם בנו התינוק שזה עתה נולד לו קורא את המכתב במתיקות ועדינות: "אבא אתה יכול לשלוח לי נעליים?" אומר האבא אם כך הוא מבקש אשלח לו כל מה שיבקש.

והנמשל, גם אני שמעתי את רה"מ מדבר אבל בעוד שאני שמעתי טון של דאגה אכפתיות ובעיקר חרדה מהעתיד הדי רע שנראה באופק, הרב נויגרשל שמע זלזול התנשאות ולעג, העניין הוא באיזה גישה באים לשמוע את הדברים, אם באים בגישה של הרב נויגרשל שכולם מזלזלים בי צוחקים עלי ורוצים ברעתי אז זה גם מה ששומעים, אבל אם באים בגישה שרוצים לעזור לי ודואגים לי אז זה גם מה ששומעים.

רוה"מ לא בא ללמד את הרב קנייבסקי על "ונשמרתם" כמו שהוא לא בא ללמד את אזרחי ישראל כשהוא מבקש לשמור על ההנחיות שיש דבר כזה הנחיות מפני שזה ידוע לכולם, פשוט זו צורת דיבור שבאים לאדם בצורה מכובדת ומזכירים לו גם את הדברים הפשוטים בשפתו שלו הוא, אין בזה שום פסול אלא להיפך.

לגבי ההערה בסוגריים של הרב נויגרשל שהפסוק של ונשמרתם מדבר על שמירת רוחנית ולא של הגוף, מדובר בדמגוגיה למהדרין, שכן גם גדולי ישראל כשקראו להישמע להנחיות האחרות השתמשו במושג של ונשמרתם וכך היה מאז ומעולם.

וכדי לא להאריך בדבר פשוט הביא את דברי הרב מרדכי יפה בעל הלבוש שכתב "שיש במשמעות אלו הלשונות (ונשמרתם וכד') שצריך האדם לשמור את נפשו שלא יביא את עצמו לידי סכנה, אע"ג שפשוטן של אלו הכתובים לא מיירי בזה, מ"מ סמכו חז"ל על מקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאים את האדם לידי סכנה" (לבוש יו"ד סימן קטז).

והדברים כ"כ פשוטים וברורים שדי בושה שצריך בכלל להסביר אותם, ולכן לבוא בטענה כזה על רה"מ היא לא יותר מדמגוגיה זולה.

ממשיך הרב נויגרשל:

"בנוסף המשיך הנ"ל, והסביר שלא ייתן שהתחלואה "תזלוג" מהשכונות החרדיות המכותרות למקומות האחרים. כלומר, מטרת הסגר סביב השכונות החרדיות אינו לסייע להם למגר את התחלואה אלא להגן על שאר האוכלוסייה."

שקר!!! רה"מ אמר במפורש שהכתר הוא כדי להפוך את הערים האדומות לירוקות וכדי למנוע שהערים האדומות יזלגו ויהפכו ערים ירוקות לאדומות, אבל גם העובדות לא יעצרו את הרב נויגרשל מהניסיון שלו לצייר את נתניהו וגמזו כאנטישמים שונאי דת שמחפשים להעביר את החרדים על דתם.

פיקוח נפש רוחני

אחרי כל זה סוף סוף הרב נויגרשל עובר לדון "לגופו של ענין, מדוע באמת הורה הרב קנייבסקי לפתוח את תלמודי התורה והישיבות".

הרב נויגרשל בעצם מסביר שכמו שברור לכולם שצריך לפתוח את רשתות המזון ובתי המרקחת כי זה פיקוח נפש כך לפי הרב קנייבסקי גם הצורך של צעירים ללמוד תורה הוא פיקוח נפש.

האמת שמצינו דעות בהלכה שאכן גם פיקוח נפש רוחני הוא פיקוח נפש הלכתי לכל דבר ועניין כמו פיקוח נפש ממשי פיזי, כך סובר בעל הנחלת שבעה (תשובות סימן פג) והחיי אדם (כלל סח סעיף יב) ועוד.

אבל מאידך מצינו את דעתו של שו"ת שבות יעקב (ח"א סימן טז) שחולק מפורשת על הנחת היסוד הזאת וקובע שפיקוח נפש רוחני איננו שווה לפיקוח נפש ממשי פיזי.

אלא שכולם מסכים על דבר אחד והוא – שפיקוח נפש ממשי הוא פיקוח נפש לכל דבר ועניין.

ומכיוון שכך גם אם אכן פיקוח נפש רוחני שווה במעמדו לפיקוח נפש ממשי פיזי הרי שיש כאן התנגשות בין פיקוח נפש של תלמידי התתי"ם לבין פיקוח נפש של הקורבנות שימותו מכך, והרי קיי"ל שבמצב כזה אומרים "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי" (סנהדרין עד ע"א).

כלומר אין עדיפות שהפיקוח נפש שלך ידחה את הפיקוח נפש של האחר ולכן ימות ולא ירצח את חברו.

א"כ גם לפי ההגיון ההלכתי/השקפתי הזה הרי שדעת תורת ישראל בפירוש שהדבר אסור מכל וכל לרצוח את האחר כדי להציל את נפשך הרוחנית.

וגם על עצם הטענה למה מובן לפתוח חנויות מזון ובתי מרקחת אבל ת"ת לא היא שוב לצערי דמגוגיה זולה, שכן נניח לפי דעת השבות יעקב שאין מושג של פיקוח נפש רוחני הרי ברור מדוע צריך לפתוח רשתות מזון וכד' ולא ת"ת כי זה פיקוח נפש וזה לא, אפשר כמובן לחלוק על השבות יעקב בזה אבל מכאן ועד לבוא בטרוניה איך יכול להיות שבמדינת היהודים לא מבינים שפתיחת ת"ת זה כמו רשתות מזון ובתי מרקחת בעוד שכך היא דעתו של אחד מגדולי ישראל בדורות הקודמים זה פשוט כסילות לשמה.

אבל הדבר אולי הכי מקומם היא הדרישה של הרב נויגרשל ודומיו להקרבה מלאה לערך של ת"ת מכולם חוץ מהם עצמם, שכן יש לא מעט פתרונות יצירתיים וכגון לימוד בשטח פתוח בקפסולות וכד' שיכולים לפתור את המצב ועוד כמה פתרונות שדורשים הקרבה, אבל לא! לזה הרב נויגרשל לא מוכן. הוא לא מוכן שהוא יקריב אלא הוא רוצה להישאר במבנה הנוח עם הסדר יום הקבוע וששאר העם יקריב את עצמו לערך הזה חלילה לא הוא.

אם אכן הצורך לת"ת של צעירים הוא צורך כ"כ חיוני שא"א בלעדיו תמסור את נפשך על זה אבל לא את נפשם של אחרים, אל תשב בשילוב ידיים ותיתן לאחרים לשבור את הראש איך לשמר את הערכיים שלך.

חותם הרב נויגרשל ואומר:

"נשיא ארה"ב מבין זאת, ראש ממשלת ישראל עדיין לא".

מלבד זה שגם גדולי ישראל בדורות עברו ואף בדור הזה וכגון מרן הרב שלום כהן שליט"א שהורה במפורש שלא לפתוח את התתי"ם בניגוד להנחיות מבינים שפיקוח נפש דוחה גם פיקוח נפש רוחני, הרי שהדוגמא מנשיא ארה"ב הנוכחי לא מתאימה בכלל, שכן נשיא ארה"ב הולך בגישה כללית שהקורונה לא יכולה לעצור את שיגרת החיים ולכן הכל כולל הדברים הלא חיוניים צריכים להיפתח ומכן הקלות היתירה שלו לפתוח את בתי הכנסת.

הבנת דברי חכמים באמונת חכמים

ואם תשאלו "אז איך אתה מסביר את ההוראה של הרב קנייבסקי?".

התשובה היא שלדעתי מי שמכיר ומעריך את מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א צריך להאמין באמונה שלמה שלא ממנו יצאה ההוראה אלא מבני ביתו העושים ככל העולה על רוחם.

וכפי שכתב זאת בטוב טעם העיתונאי מענדי גרוזמן בטוויטר:

"ראה ריבונו של עולם את אמונת החכמים החזקה בקרב כל עמך ישראל. כולם כה מאמינים ברב, עד כדי שבטוחים שלא הוא נתן את ההוראה, ולפיכך פנים את האצבע המאשימה לנכדו. אפילו כופרים שבישראל לא מעלים על דעתם שהרב עצמו נתן את ההוראה. מדוע בגלל אמונת חכמים".

הפוסט אמונת חכמים טהורה הופיע לראשונה ב-קו 400.

כתבה: מיכל רוזנר http://www.ysviva.org/
ציור: עטי ברקלי ettybarclay@gmail.com
מוקדש לכל המבודדים והנשמרים.

הפוסט מִן הַהֵיכָלוֹת הַמּוּאָרוֹת הופיע לראשונה ב-קו 400.

אתם שהצלחתם לגעת לחפוף
לשולי התקופה המבהילה
אל תקראו את הסיפור מהסוף
קראו אותו מהתחלה

אתם שהגעתם לפרק האחרון
וראיתם מה קורה כשדוחים
אתם שחזיתם בנסוע הארון
בודדים במסיכות מלוים ובוכים

היה הייתה קורונה מתחיל הסיפור
מחלה מאיימת ומפחידה
תחילתה בארצות סין וסינגפור
התפשטה בעולם בצורה אחידה

והיו עמי תבל נרעשים מאימתה
סוגרים שעריהם לכל עובר ושב
היו מושיבים יחידים ביתה
ולעמק רפאים תהפוך כל עיר מושב

ובמדינה אחת קטנה
ננעלו הגבולות מיידית
שר בריאות בתלבושת משונה
הופיע כל ערב במהדורה של יונית

נסגרו בתי קולנוע ותיאטראות
ותיהפך הארץ לשממה
הוצאו כל העם לחופשה ללא מעות
ואין איתנו יודע עד מה

תחבורה ציבורית צומצמה לרביע
הושבתו לימודי התלמידים
מזון מהיר רק במשלוחים יגיע
וברחובות פשטו לובשי המדים

ומגזר אחד מפוזר ומפורד
המשיך להתנהל כסדרו
בכל ההנחיות עמד ומרד
הן כך קבע גדול הדור ומאורו

ימשיכו הישיבות ויתמידו הסדרים
יפעלו כסדר בתי כנסיות ומקוואות
תינוקות של בית רבן יהיו בחדרים
אין לחשוש כלל מן הבאות

אולם הנגיף לא מבחין בין מגזרים
שומר מצוות למתגייס לצבא
ייקח בדרכו בתולות גם בחורים
אנשים ונשים יונק עם איש שיבה

בערים החרדיות פשה הנגע
סגר הוטל ללא הקלות
אין בית אשר אין בו פגע
שוטרים התפרסו מצוידים באלות

ויזדעקו כל ח"כינו יושבי מגדל השן
ההחמרות נגועות באנטישמיות הינם
ללא סיבה או אקדח מעשן
הסיתו עלינו לבלענו חינם

זהו שיסוי ינהמו בזעם
על כל גבעה גבוהה ומיקרופון
וכמו תמיד גם הפעם
ימחזרו טענות מימי הגרמופון

זהו הסיפור העגום
של היהדות הנאמנה
של ההוא הפגום
שורש פורה ראש לענה

ואתם שדפדפתם אל ראש הסיפור
וראיתם ראשיתו איך ארע
יעלה על ליבכם בלי ספק אז הרהור
מחשבה אחת של כפירה

אתם הכותבים את סיפור חייכם
היזהרו בדברי המקצוענים עטורי התהילה
אל תכתבו את הסיפור מהסוף
כתבו אותו מהתחלה!!!

הפוסט אל תקראו את הסיפור מהסוף הופיע לראשונה ב-קו 400.

אך להפתעתי בבית הכנסת של האח לא שמרו לדאבוני על כללי המגפה, כמו ששומעים מאנשי תקשורת בנושא. הם התפללו תחת קורת גג, לא הקפידו על מרחק ולא על מסיכות ואלו ששמו מסיכות – שמו חיתולי סנטר.

אני הודעתי בנחרצות שאני מוכן להתפלל לפי חוק – רק תחת כיפת השמיים. לבינתיים שתיתי קפה מחוץ לבית הכנסת והגבאי מתחיל לצווח עלי שאני לא יכול להכנס ללא מסיכה כשעל פניו מרוח חיתול סנטר. סיימתי הקפה באיטיות, שמתי מסיכה, ההוא נרגע וניתן לי מקום במרפסת מול דלת וליד המקום חלון לתוך בית הכנסת.

בית הכנסת הזה סיקרן אותי ובפרט שהוא על שמו של דמות של כעין קדוש נוצרי ביהדות. והרב אבריטש שמו. ברם אותו כעין קדוש היה אשכנזי והמתפללים כיום הם אחים מעדה אחרת. תעלומה גדולה.

מתברר שהאיש צבר לעצמו בעירו מעמד חזק של קדוש הפועל בשמים ולא רק בחייו עלי אדמות. לאחר מותו של אותו רב צדיק, שנפטר ללא ילדים, ל"ע, לא נמצא לו יורש. לפיכך בית המדרש התקיים ממשפחות של חסידיו ולפי מאמצי הגבאי.

לאחר תרפ"ט רבים מיהודי המקום עזבו את האזור מחשש לחייהם והיה קושי בלארגן מניין ולא תמיד הצליחו. ברם יום אחד שכר יהודי מזרחי עני מרוד דירה באותו מבנה של בית הכנסת. בלילה הוא חלם שהצדיק אמר לו שאם הוא ישמור על בית הכנסת שלו תהיה לו פרנסה ברווח גדול. הוא החל לצרף חברים מהעדה המזרחית ובית הכנסת שינה את פניו ולבסוף את נוסחו. ועד היום בית הכנסת מתפקד, ברם הקהילה שומרת על המסורת של לפני כתשעים שנה ועדיין היא מתקשה להשיג מניין.

ועם כל זאת יש כאן תהליך סמלי של הלחמה בין אשכנזיות למזרחיות – תהליך שלדאבוני לא הולך וכנראה לא מושך. ולאחר שהבנתי את החיבור של הקהילה לאשכנזיות – עניין הנמצא על קירות בית הכנסת, שאלתי את עצמי שאלה והגעתי לתובנה נאה.

ראיתי את ההפרה של בית הכנסת של עדות המזרח ושאלתי את עצמי האם יש דמיון בין ההפרות אצל האשכנזים לעדות המזרח. כלומר, ברור יש את אלו המקפידים בעדות המזרח ויש אשכנזים המקפידים, ברם לגבי הפלגים המפרים בעדות השונות מה דומה?

וחשבתי שאולי יש כאן עניין של "מנשקי קמיעות" המאמינים בסגולה של הדת ושל התורה בהגנה מהמחלה. ובדומה לכך הרי יש גם אשכנזים רבים כאלו המאמינים בר"ח קנייבסקי כבאבא – ואפילו בקרב משפחתי.

ברם איך זה מסביר את הפלג הירושלמי שהרי הם שם לא מאמינים ברבנים כבאבות?

שברתי את הראש וחשבתי על מודל חדש "מנשקי האלות", אלו חבר'ה שמאמינים מבחינה רציונלית שאסור לוותר לשלטון החילוני בעניינים הקשורים לדת גם אם מדובר מבחינת השלטון באינטרס של הצלת חיים.

בנוסף הם גם מרוויחים מהמשבר עם השלטון והעם הישראלי. ככל שיש יותר שנאה ואלימות משטרתית נגד חרדים, אז הם מתגבשים ומשיגים עוד תמיכה בקרב העם החרדי. וכמו כן המשבר הכלכלי גם יכניס אנשים להתחזקות רוחנית משיחית בדת ובכך הם או חלקם יהפכו קיצוניים התומכים בפלג.

לסיכום כולנו מנשקים; השאלות הן את מי ואיפה. יש המנשקים את המוות ויש את תורת החיים.

הפוסט מנשקי הקמיעות ומנשקי האלות הופיע לראשונה ב-קו 400.

תקופת הקורונה זימנה לי נסיונות שמעודי לא חלמתי שאתמודד עימהם בטח לא בעשור הרביעי של חיי.

מעולם לא חלמתי שאהיה מיואש דווקא מאלה שכל כך דבקתי במרץ להשתייך אליהם הצבעתי ואפילו התבטלתי.

בסגר הראשון לימדנו זכות בעקבות ההלם שאחז ביושבי הארץ וגם בכם נציגינו היקרים אולי לכן קולכם נדםת אבל המראות אוי המראות לא הניחו לי על מראות עטופי הטליתות בכיכר השבת משל היתה זו אומשלגפלאץת על משיכות שוטר בפיאות של יהודי חרדית הסגרים הסלקטיביים מביתר לאלעד מדויק לאיזה יושבי בית בשכונותיה של ירושלים יסוגר ואיזה לא או בקיצור הגטאות.

שאלנו היכן אתם? היאך לא העמדתם לשכה בלב לבה של בני ברק המסוגרת המוקפת גדרות בידי שכנותיה!

שאלנו לשווא… ודווקא אחרי שנה שבה שלוש פעמים צעדנו יחד בגאון והבאנו רחוקים וקרובים… במאמץ רב…

אתם יודעים מה? אולי חיכינו לשמוע מפיכם את דבר מרנן ורבנן גדולי הדור אך כבר איננו יודעים מה נאמר על ידם ומה על ידי משמשם.

אחינו החסידים חברי סיעתנו יש קורונה או שמא דעת רבותיכם להיבטל ממנה? ואם זו דעתם מדוע אנו משקרים ומבאישים עצמינו בעיני יושבי הארץ?

חברינו הליטאים מה דעתם של רבותינו לסגור בתי כנסיות ולהתפלל בחוץ או רק "היכול"?
לשמור על בידוד על מנת לא להדביק או להתעלם לצורך לימוד תורה?

האם בסבב הקודם ראינו בעיניים שאלה של נפשות שאולי צריך לשנות עבורה סדרי עולם נשאלת בצורה מזלזלת משל היתה זו גזירת ניקולאי?

ככה שואלים על נפשות?

האם הסיפור של מניעת פרסום מכתב בעיתון ואיומים על פתיחת עיתונים מתחרים באמת קרו כאן תוך כדי מגיפה?

האם באמת בזמן המגיפה מישהו מתוך בית גדול הדור מוכר כתבי הגנה בשמו? זה באמת קורה?

הרב הבר נפטר כי לא שם 3000 שח? או שמא האדמור מפיטסבורג זצוק''ל? לא שאלתי את השאלה הזו היא רק עברה לי בראש כי אני אנוס

אני רוצה לומר לכם בכאב לב אני כותב את הדברים האלה כדי שתדעו שהפכתם אותי לאנוס, אנוס גמור

ברגע האמת הייתם אולי צריכים לפרוש
ברגע האמת אולי הייתם צריכים לקבל מכות כמו אותם הילדים שפוצצו מוקדם יותר היום בידי שוטרי ישראל
ברגע האמת הייתם צריכים לחסום את הדלי או את רימון ההלם
ברגע האמת הייתם צריכים לעצור סגרים סלקטיביים ובטח לא לאפשר לראשי הערים שהנחתתם שם ברגע האמת לטוס לאומן…

כואב לי כואב לי אבל לראשונה אני חש שאינני משמש פה רק לעצמי או למחשבתי האנוסה והסוררת אלא לעוד מאות, אלפים ואולי רבבות שמתחילים להבין ששיקרתם או לסנגר עליכם ופשוט להיות אנוסים כמותי.

לכן אני מבקש להציף מכתב זה ולומר לכם:

ברגע האמת זה לא כשנתניהו יחליט, וגם לא מתי שהחליפי יחליט.

ברגע האמת זה עכשיו! אתמול! לפני שבוע ! לפני חודש! וגם מחר! ומחרתיים! איפה אתם? איך הפקרתם אותנו להיות למרמס איך השפלתם את כבודנו עד עפר איך גרמתם לנו לאבד את ההתבטלות בפני גדולי הדור איך?

יכולתי לסלוח לכם על הכל אבל השיא של השיאים בכאב שלי זה שלקחתם ממני את ההתבטלות המוחלטת בפני גדולי הדור לצערי אני חש שברגע האמת הבא אצעד לבדי לא אקח את ילדיי למאחורי הפרגוד שלא ייראו לאן אבא שלהם הגיע ושם בכאב גדול ועמוק אני יאמר בלב:

" ברגע האמת אנוס רחמנא פטריה"

הפוסט דור האנוסים הופיע לראשונה ב-קו 400.

ולא רק הם, גם ברחוב הליטאי המצב דומה.

כמובן שבתגובה הרחוב החרדי ובעיקר הרחוב הישראלי רועש וגועש איך הציווי האלוקי העליון של שמירת החיים ופיקוח נפש נדרס ונרמס ע"י קהילות המקפידות על קלה כבחמורה?

ובאמת שעד עכשיו לא מצאתי תשובה מספקת, אבל אני חושב שלדעתי יש לזה הסבר מעניין שהוא גם לימוד זכות על אותם קהילות אבל בעיקר נקודת שפל בעבודת ה' החרדית בכלל והחסידית בפרט.

הנקודה היא שעבודת ה' החרדית במשך שנים זנחה את עבודת ה' הפרטית וטיפחה וקידשה את עבודת ה' הקהילתית, במשך שנים לימדו אותנו שאתה לא יכול להיות עובד ה' אמיתי אם אתה לא נאמן לרב מסוים אם אתה לא מתפלל בבית כנסת מסוים אם אתה לא מצביע למפלגה מסוימת ואם השקפת עולמך על כל נושא לא זהה להשקפה של הקהילה בה אתה חי.

ומשכך איך אפשר לצפות מיהודי חרדי קלאסי להתפלל בחוץ במניין מצומצם עם השכן המזרוחניק ועם הזקן המרוקאי מהבניין ממול?, איך אפשר לצפות מהחרדי הקלאסי לוותר על הטיש או על שמחת בית השואבה?, איך אפשר לצפות מהחרדי הקלאסי ללמוד בבית לבד ולא בישיבה או בכוילל עם כולם?, איך אפשר לצפות ממנו לא לשלוח את הילדים לחיידר שבו הם יקבלו את החינוך לקהילתיות?.

אם אנחנו כמי שמנסים ללמוד מהתקופה המורכבת והמאתגרת הזאת נשכיל להתחיל לעבוד עם עצמנו מחד ומאידך לבנות מסגרות חינוכיות שבהם מחנכים לעבודת ה' עצמאית שבה יהודי בשביל להתקרב לה' לא צריך לנענע ד' מינים בבית כנסת המרכזי בשכונה אלא עם עצמו בבית או בחניה של הבנין, עבודת ה' שבה יהודי יכול להתפלל בהשתפכות הנפש גם כשאין את האווירה של ציבור בבית המדרש, עבודת ה' שבה יהודי אוהב ורוצה ללמוד גם כשהוא לבד בבית בלי החברותא והרעש של הריתחא דאורייתא.

ובפרט בימים אלה שהם ימי תשובה והתקרבות לה' וכפי שכותב ר' ירוחם ממיר:

"האדם הוא העצמו, היינו, הפנימיות, ובכל תנועה נגד הפנימיות ובפרט כשנוגע לחיצוניות, הוא ענין הסתלקות האדם מעצמו ויוצא לחוץ, ולזאת אין שיעור כי יכול הוא לילך חוץ לעצמו עד אין שיעור עד שיאבד כל עצמו, וישוטט בלי מקום ובלי מצב ואין לו בית אחיזה כלל, וזהו עניין תשובה לשוב אל עצמו לפנימיותו ולאבריו" (דעת חכמה ומוסר ח"ג עמ' קעב).

אם נשכיל לעשות זאת אין ספק שיהיה אפשר להפוך את הקורונה מחושך גדול לאור גדול, אור פנימי עצום מלא באהבת ה' ובסיפוק עצמי רוחני.

וא"א בהקשר של הדברים הללו שלא לסיים עם דבריו של המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל:

"הרבה בני אדם בורחים משעת בדידות כבורח מפני אש, בשעה כזו הם נעמדים פתאום, פנים אל פנים, מול אדם זר, אשר אין להם כל עניין להכירו, והם ממהרים לצאת ממחיצתו… כי בשעה שקטה זו נעמדים הם מול עצמם, ולעצמם הם רחוקים וזרים מאוד" (עלי שור ח"א עמ' קעח).

הפוסט זרים לעצמנו הופיע לראשונה ב-קו 400.