אני ארצה להגיב לה על דבריה על סמך הבנתי בנושא:

ניתן לדון האם הרצל היה הציוני הראשון – ברם אם נגדיר את הציונות כפתרון בעיית היהודים הוא אכן היה הציוני הראשון ומחדש בתפיסתו ביהדות הלאומית ש-1. היא תפתור את הבעיה היהודית. ו-2. שהלאום מגדיר את היהדות ולא הדת. דברים אלו לא כל כך מסורתיים ומתנגשים עם היהדות הרבנית האורתודוקסית. התפיסה היהודית הדתית לא רואה כל כך מבחינה יהודית את הלאומיות כפתרון הבעיה היהודית וכן מתנגדת שהלאום יחליף את הדת.

למעשה הרצל היה פוליטיקאי טוב, ככזה הוא ידע שהוא צריך לגבש קונצנזוס ולכן להביא ראיה מנחמדות לחלקים מן העם זו לא ראיה מובהקת. לפיכך איני מתרגש מכך שהוא רואה תפקיד לרבנים, שהרי הוא צריך אותם שיעבדו בשביל הפרויקט שלו. לפיכך הוא גם לא מתנגש עם הדת בכל נושא, אלא מנסה לגייס מהדתיים תמיכה, וכמו שהוא עשה עם המזרחי. ולכן הוא היה צריך לתאר את השבת של המאמינים בצורה יפה על אף שהוא לא שמר שבת. הוא היה צריך לגייס הסכמה עממית.

בנוסף הרצל רצה שידברו במדינה גרמנית, כלומר הוא ראה עצמו כגרמני שרוצה מדינה יהודית גרמנית. יהודית בלאומיותה וגרמנית בנשמתה. הוא האמין שניתן לשלב, ניתן להיות בני אדם מתוקנים לאחר הקמת המדינה, להחזיק בארכיטקטורה יהודית זה לא אומר שהוא לא מתנגש עם היהדות הרבנית. וכן לגבי בית המקדש, מה זה שונה משחזור עתיקות כמו האקרופוליס ביוון. הוא יכול להיאבק ביהדות המסורתית ועדיין להתגאות בעבר של העם היהודי. הוא לא טיפש הוא ידע שסוג של לאום חדש צריך פרויקטים לאחד את העם. לכן הוא מתגאה על כך שעם ישראל שרד כל כך הרבה שנים מחוץ לארצו וכן שזה בזכות הדת.

ניתן לראות שהוא מזלזל קצת בזה שהוא מדגיש שהיהודים המאמינים מאמינים באל הבלתי נראה. וכן בזה שהוא אומר שהציונות היא שיבה אל היהדות, כלומר יכול להיות אדם שאוכל חזיר וחי עם גויה, אולם אם הוא ציוני הוא שב ליהדותו.

לא ניתן לראות בהרצל מסורתיות גדולה במיוחד. הרצל היה לאומי פרוגרסיבי אירופאי קלאסי שמקדם סדר-יום לאומי של עולם הזה נגד הסדר-יום הרוחני של גאולה וגן עדן של הדתיים. מדובר כאן בכיוון אחר לחיים. הוא ראה בעולם הזה טרקלין ולא פרוזדור.

למעשה מי שלומד על הרצל יודע שהוא חי חיים חילונים אירופאיים. לאחר שהוא ראה שההשתלבות אינה מצליחה, הוא לא חווה הארה רוחנית וחזרה בתשובה, אלא הוא מצא דרך חדשה, במקום להשתלב בין הגויים כי זה לא עובד, צריך לנרמל את העם, נרמול העם יגיע על ידי מדינה מתוקנת ואז הגויים ילמדו להעריך אותנו והבעיה היהודית תפטר, כלומר כעת יהיה קל יותר להתבולל ולהשתלב בין הגויים. וכן אם אין כבר שאלה יהודית בעולם אין להרצל הנמקה מדוע צריכה להיות מדינה יהודית. מבחינתו אין לו בעיה (לצורך הצלה ומתוך המשך חתירה להגעה לציון בארץ ישראל מסיבות אלו או אחרות) להקים מדינה יהודית באוגנדה ליהודים שאינם נחשבים כיהודים מבחינת ההלכה כל עוד הם ממוצא יהודי.

ואסיים בציטוט ממדינת היהודים:

"האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים ועל כן לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומחוץ."

והנה כאן ניתן לראות את הרצל הלא מסורתי. היהודי המסורתי הוא בעל כבוד רב לרבנים ולדת וגם אם הוא רואה לעצמו היתר הוא חש בעניין חולשה, לפעמים עושה תשובה ובוודאי שלא יכלא את הרבנים בבתי הכנסת כמו חיילים לבסיס. הוא רוצה בהם תפקיד יפה, משהו לראווה אבל חסר מהות. הוא לא מוכן לנקוט בלשון יפה ורואה ברצון הרבני לקבע נורמות רבניות עניין של דחף לא רציונלי ובהמי כביכול. הוא היה נאור ומתקדם בעיני עצמו שהיה בטוח שהוא יכול להחליט לעם מה לרצות, ובמקום לעשות בחירות על תפקיד הרבנים והדת, הוא פשוט כבר דוחף לכך שהם יהיו שוליים ונוקט במילים משפילות שאותן הדגשתי. בנוסף הוא רואה בבתי הכנסת עניין שלהם ולא נקט בביטוי "שלנו". הוא מחוץ לבית הכנסת המייצג את הדת והמסורת.

תודה רבה לחברת הכנסת לשעבר עליזה לביא על כך שהעלתה הנושא וגרמה לי לחזור וללמוד את הרצל שוב פעם.

• למאמר המקורי מאת עליזה לביא: חרדים – יש יהדות אחרת

הפוסט הרצל לא משלנו הופיע לראשונה ב-קו 400.

"נדמה לי, שאם נוותר על הניסיון למצוא בדברי הרצל את המבנה השכלתני העומד בבסיס תפיסתו היהודית ונחליט להתבונן במבט-על בתיאורים הסיפוריים הנוגעים לליל הסדר, לירושלים ולתפילות נגלה את דמותה המחייכת של המסורתיות היהודית. כך למשל, תיאור כניסת השבת בירושלים דומה במידה מפתיעה למתרחש כיום בעיר הבירה, כמו גם בערים מסורתיות רבות ברחבי הארץ. נפח התנועה יורד, החנויות נסגרות, משפחות וקהילות מתכנסות, בתי כנסת מתמלאים מתפללים ועוד".

תיאור זה הוא העומד לדעתה בבסיס הלך הרוח המסורתי או אף התפיסה והאידיאולוגיה המסורתית. לדבריה:

"המסורתיות אינה עוסקת בהגדרות מדויקות ושכלתניות, והיא מוכנה לחיות בסתירות פנימיות ללא שום צורך בפתרונן. המסורתיות מאופיינת ברגש הדתי העמוק המפעם בתוכה, הבא לביטוי בטקסים וריטואליים המתקיימים גם במעגל הקהילתי וגם במעגלים משפחתיים. המסורתיות מקבלת  את המכלול ההלכתי השלם הקיים במורשת היהודית, ומעניקה כבוד ויקר למי שמוכן לשאת בנטל זה במלואו. ואולם בד בבד ובמקביל היא בוררת מתוך מכלול זה וללא תחושת אשם כבדה מידי, את אותם פרקים שבכוונתה לקיים, שמחה בחלקה".

הביטוי "שמח בחלקו" בהקשר כזה מרמז על התפיסה ה'פושרת' שעליה דיברתי. במקורו, הביטוי "שמח בחלקו" מתייחס לנכסים מטריאליים, ביחס לשאלות של עוני ועושר: העתקה של הביטוי הזה למחוזות של רוח מעידה על הסכמה לעוני שברוח, על רצון שגם בנוגע לדברים הקשורים לענייני רוח "נסתפק במועט".

די לציין שהמושג המקורי של "השמח בחלקו" אומר בדיוק את ההפך. הוא אומר שכדי להתמודד עם עוני, כדי לא להתרגש יותר מידיי משאלות של עושר ולא לרכז את כוחות החיים סביב שאלות של כסף ושאלות מטריאליות, יש צורך בנסיקה אל הרוח. נסיקה זו אל הרוח מאפשרת קיום נפשי שהעושר שלו נובע ממלאות פנימית, מלאות כזו שאינה זקוקה לכסף כדי להשיג עושר, מכיוון שהעושר הרוחני, הנפשי, מחליף את הצורך בעושר שבריבוי נכסים. העתקה של המושג הזה מן המושג הגשמי של עושר למושג הרוחני של עושר עושה בדיוק את ההפך ממה שהמשנה ממליצה עליו. ההמלצה של המשנה היא להמיר את מושגי העושר מן העולם הגשמי לעולם הרוחני, שכן עושר במובן הרוחני מייתר את הצורך האובססיבי בעושר גשמי. דווקא קריאה לעושר רוחני יש כאן, ולא להפך.

העדר "תחושת אשם" קשורה גם לנושא הזה. תחושת אשמה מתחילה ממקום שאנו חשים שיש לנו כלפיו אחריות. אחריות נולדת מתוך התייחסות לדבר מה שאנו תופסים אותו כרציני, כמשהו שיש לו קול, שיש לו מה לומר, שיש לו משמעות. העדר תחושת אשם, העדר אחריות, תפיסה פושרת המסתפקת במועט, נובעת מכך שהנושא העומד לדיון לא מופיע בפנינו כנושא רציני, כנושא שיש לו משמעות. המבחן שאנו צריכים לעשות כדי לבדוק אם נושא מסוים הוא משמעותי או בעל ערך היא ביחס לשאלה אם אנו מוכנים להתחייב לכך, להקריב קרבן למענו, ליטול על עצמנו אחריות להגשמתו של הדבר. דבר מסוים שאנו מתייחסים אליו כאל משהו שמשמעותו באה לידי ביטוי רק כשאנו לא צריכים להתמסר למענו, הוא מלכתחילה דבר שאנו לא מתייחסים אליו ברצינות.

אשמה או משמעות

אינני קורא לפיתוחן של תחושות אשם. תחושות אשם הן פעמים רבות לא פרודוקטיביות, לא יוצרות, ולפעמים אף מכבות את הכוחות החיוביים ומנתבות את הפסיכולוגיה של אדם למקום לא טוב. אולם השאלה כאן אינה השאלה איך להתמודד עם תחושות אשם ומה המקום שלהם במבנה פסיכולוגי יציב של אדם, השאלה היא שאלה עקרונית יותר. ערך מסוים שלא מוליד תחושות אשם כאשר הוא מוחמץ, אין זה אלא בשל העובדה שהוא לא נתפס ברצינות. אדם שהרג מישהו, אפילו בטעות, עלול להיות רדוף תחושות אשם נוקבות כל חייו, והסיבה לכך היא פשוטה: רצח נתפס בעיניו כמשהו רציני, כבעיה של ממש. 

זאת הסיבה שהמסורתיות כפי שמתאר אותה המאמר "אינה עוסקת בהגדרות מדויקות ושכלתניות, והיא מוכנה לחיות בסתירות פנימיות ללא שום צורך בפתרונן". היכולת לחיות בשלום עם סתירות פנימיות נובעת מן העובדה שהדבר לא כה חשוב כדי להיות מוטרד מן הסתירה. במילים אחרות, לסתירה של ממש יש משמעות רק במקום שלשני הצדדים יש נוכחות ממשית ורצינית, אבל כאשר שני הצדדים הם פושרים, אין כל משמעות לסתירה, לא בגלל שישנה מוכנות לחיות עם הסתירות הפנימיות ללא שום צורך בפתרונן, אלא פשוט בגלל שכאשר ניתן לעגל פינות בקלות, זה לא דורש כל קרבן או מאמץ, אין באמת סתירה. אינני אומר בכך שאין מושג של חיים משמעותיים מלאי סתירות, ישנן אפילו תאולוגיות שמבוססות על העוצמה שבסתירה, הסתירה עד לאבסורד, סתירה שמחייבת "קפיצה" אל האמונה, (Credo quia absurdum, "אני מאמין כי זה אבסורד", לפי טרטוליאנוס), כמו גם המתחים הדתיים בין "הכללי" ל"פרטי", תחושות הקיום האינדיווידואליות למול המחויבות אל המערכת המוסרית האוניברסלית, מתחים שבאים לידי ביטוי בפילוסופיה הדתית של קירקגור למשל. אולם הסתירה הזו היא כוח קשה ונוקב, היא לא משהו שלא מרגש אותנו עד כדי כך שאנו לא חשים שום צורך בפתרונן.

זאת הסיבה שהאלמנטים הדתיים מתוארים במאמר כאן באופן סנטימנטלי, מלטף, כזה שעושה "אווירה טובה", אבל לא הרבה יותר מכך: "המסורתיות מאופיינת ברגש הדתי העמוק המפעם בתוכה, הבא לביטוי בטקסים וריטואליים המתקיימים גם במעגל הקהילתי וגם במעגלים משפחתיים". הדתיות היא לא יותר מאשר "חיוך", וכפי שממשיכה לכתוב ד"ר לביא: "נגלה את דמותה המחייכת של המסורתיות היהודית. כך למשל, תיאור כניסת השבת בירושלים דומה במידה מפתיעה למתרחש כיום בעיר הבירה, כמו גם בערים מסורתיות רבות ברחבי הארץ. נפח התנועה יורד, החנויות נסגרות, משפחות וקהילות מתכנסות, בתי כנסת מתמלאים מתפללים ועוד". תיאורים כאלה מציגים את היהדות כדבר מה שנוכחותו משמעותית ל"אווירה הטובה". תיאורים אלה די דומים למה שארגונים של מחזירים בתשובה מנסים לעשות כאשר הם מציגים את המשמעות של הדת דרך האווירה המתקתקה והמלטפת העוברת מבעד לתמונות של קידוש, חלות, נרות שבת ועיניים עצומות. ניסיון לשדר דרך האסתטיקה של הרוגע, האווירה הטובה, המשפחתיות, החמימות, את המטען הכבד של הדת. לתפוס את העיניים דרך מופע של רוגע, מופע שדומה למופעים שאנו רואים יותר מידיי בפרסומות לבקבוקי קוקה קולה או לחופשות באיים הקאריביים.

בדבריה מדברת ד"ר לביא על "מאכלים וטעמים", ואכן, זה מתבקש. החייאת היהדות דרך הקוגל והטשולנט, או הקוסקוס והחמין. זו החייאה של היהדות הנקשרת לנוסטלגיה ביחס לבישולים, "ניחוחות מטבח", וסנטימנטליות לגן עדן אבוד שהתרחש אי שם אצל הסבתא ממרוקו או מפולין. חשוב לי להדגיש, אינני מזלזל בסנטימנטים הללו, לפעמים יש להם ערך, ערך סנטימנטלי, ערך פסיכולוגי, ואף ערך משמר, ערך מסורתי. אבל כאשר אנו דנים על ערכים אנו צריכים לדון על שאלות רציניות יותר: אנו חייבים לשאול מה באמת אנו רוצים, מה תפיסת העולם שלנו, איך אנו רוצים שהעולם ייראה ולמען מה אנו מוכנים להילחם. הקוסקוס אולי טעים, אבל אף אחד מעולם לא מת על קידוש השם מתוך מחשבה על קוסקוס. אתיימר לומר אף יותר מזה: אף אחד בהיסטוריה היהודית גם לא חי על קידוש השם בגלל קוסקוס או טשולנט.

קידוש שם הקיגל

והנה, דווקא מתוך הדיבור על "מאכלים וטעמים" מדברת ד"ר לביא על ההתמסרות: "לצדו של מערך הלכתי ומחשבתי כתוב וממוסמך מתקיימים ביהדות זרמים מקבילים של ריטואלים, טקסים, מאכלים וטעמים, שהם אלה ההופכים אותה לדת חיה ותוססת. יתר על כן, לא אחת לאורך ההיסטוריה היהודית הסתבר, כי דווקא משמרי הריטואלים המסורתיים נאחזו בעוצמה במורשת אבותיהם". נניח לרגע לאווירה ה"חיה והתוססת" המודבקת כאן לטקסים למאכלים ולטעמים, זאת כאשר אינטלקטואלים מופיעים כאן כמנסחי "מסמכים". עניין בפני עצמו. ד"ר לביא צודקת לחלוטין בנקודה העקרונית: המסורתיות בהיסטוריה היהודית הייתה מוכנה למסור נפש ולאחוז בעוצמה במסורת אבותיה, אבל הניסיון לקשור זאת דווקא לריטואלים, לטקסים, למאכלים ולטעמים, היא מצג שווא. אם יהודים מסורתיים החזיקו בעוצמה ביהדות הרי זה מכיוון שהם ראו במסורת אבותיהם משהו גדול הרבה יותר ומשמעותי הרבה יותר מן הקוסקוס. אמת, הדבר הגדול הזה ניהל אסוציאציות עם הטשולנט והחמין, ומטבע הדברים, שכן לאסוציאציות אין כללים והבחנות, אבל הניסיון לטעון שההתמסרות נובעת מן האוכל הוא תמוה. האם בני אדם מוסרים את עצמם על קידוש השם כאשר הם רואים שם קוסקוס וקוגל?

וזה בדיוק ההבדל בין מסורתיות רצינית למסורתיות של אווירה שעליה כותבת כאן ד"ר לביא. מסורתיות רצינית באה לידי ביטוי בכך שיש בה צניעות מופלגת בפני העוצמה הרוחנית של הדבר שאותה היא רואה ביראת כבוד, ואף ברגשות של יראה. זאת מכיוון שהיא מתייחסת אל המטען הזה ברצינות, היא רואה שם את "הדבר האמיתי". היא מבינה שהעולם החי לא תמיד זהה במאת האחוזים ל"עולם האמיתי", אבל היא חיה מתוך קשר עמו. אבל המסורתיות הבינונית והסנטימנטלית שמתוארת כאן על ידי ד"ר לביא היא מסורתיות שלא רואה לפני דבר מה רציני או אמיתי, היא מדברת רק אל הרגשות של האווירה, משהו בדומה למה שאנו מבקשים כשאנו רוצים לצאת לנופש. כך, השבת, שבמקורה היא יום של התעלות, של חיבור, של עוצמה רוחנית, מתוארת כאן במונחי אווירה מלטפים המדברים על הצורך בנופש.

אני חושב שמאמרה של ד"ר לביא לא מניח את הדברים על השולחן כמות שהם. הוא לא טוען את הטענה האמיתית העומדת מאחורי הדברים. הפנייה בחזרה אל "המסורתיות" שהרצל מציע, מסורתיות המסתכמת באווירה טובה שהדת יכולה להשרות על המדינה החילונית, היא בעיקר הצעה להנמכת הדת מכיסאה ככזאת שמעוניינת לטעון דבר מה, לשנות משהו משמעותי, לטעון לערכים מסוימים, להאמין באמונות מסוימות, לפעמים עד כלות, מתוך התמסרות ואידיאל. לאידיאלים אין שיווק טוב כיום. הם נשמעים תובעניים מידיי, אולם ברוחן של תנועות קאוצ'ינג  מסוימות הרווחות בתקופתנו, אנו מתבקשים היום לא להתחייב מידיי, לא להתמסר לחלוטין. התמסרות מופיעה תמיד כסכנה לחיי הנוחות של האדם, המוצגים כחיים "אישיים". האלמנט הבסיסי ביותר בדת, שבא לידי ביטוי בהיסטוריה הדתית גם ואולי בעיקר אצל אותם מסורתיים שד"ר לביא מנוססת על נס, הוא האלמנט של ההתמסרות, של יראת הכבוד. התחושה שיש כאן משהו שיש בו אמת, אמת נוקבת. לא סתם "אווירה".

מאמר זה הוא דרך בסופו של דבר לטעון נגד הדת "הרצינית" לא בדרך של מלחמה אלא בניסיון להנמיך את רוחה ולהשתלט עליה תוך אמירה שאין לה באמת מה לומר בנוגע לשאלות של אמת, של התמסרות, של ערכים. אנו מותירים לדת ולאמונה את הפינה החמה של "האווירה הטובה", כמו פינת קפה בלובי של בית מלון.

החרדיות מוצגת מבין השורות, ואולי אף בתוך השורות עצמן, כאנטיתזה לכך. ברור למה. החרדיות מתעקשת לטעון שליהדות, לאמונה היהודית ולדת היהודית יש מה לומר באמת, היא מתעקשת לטעון שהדת זה לא רק סיפור של אווירה, ובכלל, זה לא רק סיפור, זאת טענה, זאת אמונה, זה אידיאל, זה משהו שמוכנים להתמסר אליו לחלוטין, להקדיש לו את כל החיים. היא מתעקשת לטעון שהדת היא לא רק תרפיה או עיסוי טוב, שלפעמים היא אפילו עלולה לתבוע, לדרוש, להיות לא נעימה, אבל היא רצינית, היא תובענית, יש לה מה לומר. לומר שהדת היא "אווירה" הרי זה לומר בסופו של דבר שאין לה מה לומר בנוגע לשאלות רציניות. הרי זה לומר, הניחו את השאלות הרציניות למדענים, לקיסר את אשר לקיסר, וליהדות תנו חלות ונרות שבת.

בהערה שמזכירה את ההערה שנאמרה לפני מאות שנים על ידי החסיד יעבץ, טוענת ד"ר לביא שההתמסרות הייתה נחלתם של מסורתיים הרבה יותר משל אינטלקטואלים: "לא אחת לאורך ההיסטוריה היהודית הסתבר, כי דווקא משמרי הריטואלים המסורתיים נאחזו בעוצמה במורשת אבותיהם. בעוד חלק מאלה שהסתמכו על המכלולים האינטלקטואליים לא עצרו כוח ונטשו". הסיבה לכך היא שדווקא המסורתיים, נעדרי אפשרות להבחנות פנימיות או אף ללוליינות אינטלקטואלית, היו מוכנים להתמסר ללא כחל ושרק, בגלל שהם באמת האמינו בזה. משום מה, ד"ר לביא מגיעה מכאן למסקנה ההפוכה. היא נוטלת את ההבחנה הזאת כדי לטעון שדווקא העובדה שהם התייחסו לדברים כאל "אווירה" היא זו שגרמה להם להתמסר. היא תולה זאת ב"תפיסה המסורתית הרכה והמקבלת". משום מה, לטענתה של ד"ר לביא ה"רכות" המסורתית היא זו שגורמת להם להתמסר עד כלות. הכיוון של הטיעון המוצג כאן ברור: ה"רכות" הזו לא מעוררת אנטגוניזם, מכיוון שכך היא מאפשרת דת "לייט", לטענתה של ד"ר לביא קל לשמר דת "לייט" מכיוון שהיא נעימה. נעימות מחזיקה טוב יותר מאשר תביעה נוקבת.

אולי נעימות ולטיפה מחזיקה טוב יותר, השאלה היא את מה היא מחזיקה. היא אכן יכולה להחזיק קוסקוס, אבל האם היא זו שתמסור אנשים למות על קידוש השם? די ברור שלא. האם היא תגרום לאנשים להתמסר? גם ברור שלא. האם היא תגרום להעצמת הדברים? גם לא. מה היא כן תעשה? היא תעורר נוסטלגיה וקשר ל"ניחוחות מהבית של אמא".

ומה רוצה ד"ר לביא? לזלזל באינטלקטואלים? אני מניח שד"ר לביא לא מזלזלת באינטלקטואלים, היא רק לא רוצה לראות את הדת כקשורה יותר מידיי אליהם, כי אז זה יכול לא עלינו להפוך למשהו רציני מידיי. זאת הסיבה שכבמטה של קסם האינטלקטואלים מוצגים כאן ככאלה שמעמידים דת "ממוסמכת". במין קרירות חסרת חיות, אינטלקטואלים הם אלה שכותבים "מסמכים". הרמב"ם שנפשו נסערה בדבקות לאלוהים כדרכם של הפייטנים המסורתיים ששיריהם הם שירי כמיהה סוערים ורוטטים אל האל, מוצגים כאן באור החיוור של ה"מסמך". מורה נבוכים הוא "מסמך" והשולחן ערוך הוא "מסמך משפטי".

אינני כותב זאת חלילה כדי לזלזל במסורתיות. ההיפך הוא הנכון. כמי שרואה ערך גדול מאוד במסורתיות בכלל ובמסורתיות בישראל בפרט, אני נעצב נוכח העובדה שהמסורתיות מנושלת כאן מכל הנכסים העמוקים שלה, שהיא נדחפת אל הפינה של המאכלים והניחוחות והפלאטה של שבת. למסורתיות יש כוח הרבה יותר גדול ומשמעות הרבה יותר גדולה מבחינת התפקיד הרוחני שהיא נושאת על כתפיה בהוויה שלנו כאן. המסורתיות משמעותית מכיוון שיש לה קול, קול אמיתי, קול שמביע דבר מה שהאמונה הדתית בנוסָחָהּ הזה מחזיקה עמה, משהו עמוק, נפש סוערת. החזרה אל המסורת בישראל, היא תנועה הרבה יותר משמעותית וחשובה דווקא בשל העובדה שהיא לא מוכנה לוותר על הכמיהה העמוקה לאל, כמיהה שבאה לידי ביטוי למשל בעולם הפיוט הרליגיוזי כל כך או בעולם התפילה, שהיא לא מוכנה לוותר על האינטואיציות הערכיות והדתיות שבאו לידי ביטוי באופי של המעברים המסורתיים מאב לבנו ועוצמתה של הקהילה היהודית.

הרצל אינו קורא למסורתיות, להיפך, הוא מנשל את המסורתיות ממשמעותה, הוא מבקש לדחוק אותה אל הפינה של הסנטימנטים והאווירה הטובה, הוא מבקש לומר לנו שכל זה לא באמת לא רלוונטי לסוגיות ערכיות של ממש, זה טוב כדי שיהיה לנו נוח, אסתטיקה יפה ברחוב, אבל כשאנו דנים בשאלות רציניות עלינו לעזוב את המסורתיות הזאת בצד ולפנות אל האנשים הרציניים. ההתייחסות הזו למסורתיים ולשומרי המסורת כאל אלה שמשמרים איזה שהם שרידים של תרבות עתיקה, בדומה להצפה הרגשית המציפה תיירים בפני אינדיאני עם נוצות לראשו, היא בסופו של דבר זלזול בוטה בתנועה המסורתית.

למסורת יש משמעות אם מתייחסים אליה ברצינות. המסורת והמסורתיות זכאים להרבה יותר מאשר ניחוחות וטעמים, צלילים וחיוכים.

למאמר המקור מאת עליזה לביא: חרדים – יש יהדות אחרת

הפוסט מסורת עם משמעות הופיע לראשונה ב-קו 400.