יש ישראלים האומרים "שלום ישרור רק אחרי שהפלסטינים יהפכו להיות פינים" או "השלום יבוא רק אחרי שהפלסטינים ייכנעו לגמרי ויוותרו על רצונם לחסל אותנו".

יש פלסטינים האומרים "נעשה שלום עם הישראלים רק אחרי שיוותרו על הציונות" או "נעשה איתם שלום רק כשיבינו שהארץ שייכת לנו ולא להם".

אלו הם ביטויים של ייאוש עמוק שאינם משאירים מקום ליצירה של חזון משותף או של מפת דרכים לבנייתם של יחסי שלום מלמטה-למעלה או מלמעלה-למטה.

הטענה כי הארץ שייכת "רק לנו" (לצד אחד של הסכסוך) מובילה בהכרח לראיית הסכסוך כקיומי – "או הם או אנחנו" – וזה מחייב את כולנו להילחם לעד.

הרב המנוח מנחם פרומן היה נוהג לומר "הארץ אינה שייכת לנו, אנחנו שייכים לה". בעיניי, זוהי נקודת התחלה טובה לחיפוש אחר חזון של חיים משותפים, במקום חלוקה והפרדה והמשך ההרג ההדדי.

כפי הנראה אין בעולם מודל מדינתי-ממשלתי, אשר ב'העתק-הדבק' יוכל לענות על הצרכים הבסיסיים והחשובים ועל השאיפות של ישראלים ושל פלסטינים. הדיון על מודלים פדרליים או קונפדרליים נראה כוויכוח סמנטי. אנחנו צריכים ליצור מודל היברידי, אשר יאפשר לשני הצדדים לתת ביטוי לזהותם הנבדלת זו מזו, לשמור ולהגן על זכויותיהם להגדרה עצמית מדינית, ולהבטיח שעם אחד לא ישלוט על משנהו.

חייבים להבטיח לכולם ביטחון אישי וכבוד אישי ולאומי, ולאפשר הזדמנויות שוות לשגשוג כלכלי וחברתי. אנחנו חייבים להרגיש חופשיים בארץ שכולנו קוראים לה "מולדת".

עמודי התווך של התנועה הלאומית של העם היהודי, הציונות, הם הבטחת רוב ברור יהודי בשטח מוגדר, במדינה שהיא "חוף מבטחים" ליהודי העולם באשר הם, ושמירה על זכות ההגירה שלהם אליה.

עמודי התווך של התנועה הלאומית הפלסטינית הם הזכות להגדרה עצמית מדינית בארץ פלסטין, הזכות של כל הפלסטינים באשר הם לחיות בפלסטין, והשבת הרכוש הפרטי אשר נלקח מהם ב-72 השנים האחרונות או מתן פיצוי הולם עבורו.

האם ייתכן שהאלמנטים הללו ידורו בכפיפה אחת? זו השאלה המרכזית שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו. תשובתי היא חיובית, אלא שהשגת המטרה הזאת כרוכה בקשיים רבים ובהכרח ששני הצדדים יסכימו לפשרות כבדות משקל.

אני מציע להתחיל דווקא בסוגיה הקשה מכולן: ירושלים. ירושלים היא המקום הרגיש ביותר במרחב שבין הים לנהר. במישור הדתי – המקום הזה קדוש ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ובמישור הלאומי –  ישראלים ופלסטינים רואים בירושלים את בירתם הלאומית.

מהמבט שלי כירושלמי, ירושלים היא פסיפס של קהילות, עדות, דתות, מסורות, וזהויות לאומיות. במציאות של ירושלים של היום, ירושלים היא עיר מחולקת, מסובכת מאוד. היא עיר לא ידידותית. היום היא עיר של סכסוך הרבה יותר מאשר עיר של שלום.

זה שנים, גם כשאחזתי בפתרון שתי המדינות, סברתי ואני עדיין מאמין כי בכל פתרון של הסכסוך שלנו, ירושלים חייבת להיות עיר אחת פתוחה שכולנו שייכים אליה (ברוח הרב פרומן).

ירושלים היא ישראלית. ירושלים היא פלסטינית. ירושלים היא יהודית, נוצרית ומוסלמית, ולפיכך היא עיר בת חשיבות בין-לאומית. ירושלים יכולה להיות בירה רבת שכבות – בירת העם הישראלי, בירת העם הפלסטיני, וגם בירת האיחוד של ארץ הקודש.

ירושלים יכולה להיות הבירה של בני שלוש הדתות המונותיאיסטיות – עיר שאינה צריכה מוזיאון לסובלנות, כי היא מוקירה את השונות הרבה שבה וחוגגת אותה יום-יום. זהו החזון שלי בנוגע לירושלים, וכדי לממשו חייבים לעצב בה מציאות של שיתוף – לא של תביעות נגדיות של בעלות עליה.

אלו כולם רעיונות נשגבים. כיצד עיר כה מחולקת ומסוכסכת יכולה להפוך במציאות למוקד של שלום ושיתוף בין כל היושבים בין הים לנהר? היום נראה כי המנהיגים הישראלים והפלסטינים לא יגיעו להסכמה על ירושלים בעתיד לבוא.

החוכמה הקונבנציונלית לאורך ההיסטוריה של תהליכי השלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני קבעה תמיד כי יש להשאיר את ירושלים לסוף התהליך.

מעולם לא הסכמתי עם גישה זו. תמיד סברתי שחייבים להציב את ירושלים במקום הראשון. האמנתי שאם נצליח בירושלים, נצליח לפתור את כל הסוגיות האחרות. והיום, אולי האתגר של ירושלים כנקודת התחלה בהגעה אל החזון החדש של שלום, צריך לעבור מידי הממשלות לידי "העם".

בהיעדר מנהיגות של שלום בישראל ובפלסטין זה זמן רב, ייתכן שהעמים עצמם יוכלו לייסד 'מועצת ירושלים של האיחוד של ארץ הקודש' – מין קואליציית "צללים" של אנשים המוכנים לשקוד ביחד על עיצוב עתיד חדש לירושלים.

עבודתה של מועצה כזאת צריכה להתמקד בראיית ירושלים כמרכזו של שלום עתידי על בסיס ריבונות משותפת. המועצה תוכל בעתיד להפוך לגוף חוקי ורשום כחברה ללא כוונת רווח, ובה כל תושבי העיר יוכלו להיות בעלי מניות ולבחור בדירקטוריון שלה, ובכך להיות לגוף מייצג אמיתי של תושבי ירושלים.

בירושלים, אנו בני הארץ הזאת, נאספנו יחד לכתוב פרק חדש בעתיד המשותף שלנו. אנו, בני שני העמים נקבע את העתיד שלנו, ביחד, מאוחדים בחזון של שלום. ייסוד "מועצת ירושלים של האיחוד של ארץ הקודש" עשוי להיות נקודת זינוק של עבודה יחדיו למען עתיד חדש.

המחבר הוא יזם חברתי ופוליטי, אשר הקדיש את חייו למדינת ישראל ולשלום בין ישראל לבין שכניה. ספרו האחרון of In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת  Vanderbilt שבארה״ב, ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון.

הפוסט השלום לא יצמח מפוליטיקאים: בואו לתכנן עתיד משותף במועצת התושבים הירושלמית הופיע לראשונה ב-קו 400.

אתם שואלים ובצדק, מה מיוחד בקמפיין הנ"ל, והרי חדשים לבקרים מועלים קמפיינים של קופות צדקה שונות, החל מ'שעה תשיעית בדקה התשיעית ביום התשיעי בחודש התשיעי מנין של תשעה צדיקים יתפללו עליך', וכלה ב'ארבעים יום יתפללו עליך 40 תינוקות של בית רבן במבחר מקומות קדושים'.

ובכן, בזווית המודעה צדה את עיניי ההבטחה על "תפילה מיוחדת של שליח הקופה בארבעת המקומות המסוגלים", כאן סקרנותי בערה בי, מהם הארבעה המקומות המסוגלים?

הדבר הראשון שצד את עיניי, הוא שהגרפיקאית המוכשרת הביאה תמונות של חמישה מקומות והם הכותל המערבי, מערת המכפלה, קבר רחל, ציון הרשב"י וקבר יונתן בן עוזיאל בעמוקה ואילו במודעה נמסר "רק" על ארבעה מקומות מסוגלים. איזה מקום נוריד כי הוא לא זכה להיות מתוך הארבעה, וכך יישארו ארבעה, ככתוב בגוף המודעה?

מי המציא את ערי הקודש?

לרגע נזכרתי במושג המפורסם "ארבעת ערי הקודש" (ירושלים, חברון, צפת וטבריה) שמקובל להוסיף עליהם את המילה "תובב"א" (תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן). ממחקרון שערכתי על המסורת שלהם, גיליתי לתדהמתי שאין להם מקור לא בתורה, לא בש"ס לא במדרשים, ואף לא בראשונים.

והסיפור המרתק מתחיל מהמאה ה-17 עת התחדש הישוב היהודי בארץ הקודש, והחלו יהודי ארץ ישראל לקבל תרומות מיהודי התפוצות, אז התפשט המושג "ערי הקודש" על הערים שיהודים התגוררו בהם – ירושלים חברון וצפת – כדי שיהיה קל לאסוף תרומות. בשנת ת"ק (1740), רבי חיים אבועלפיה, שחידש את הישוב היהודי בטבריה, צירף גם אותה לשלוש שקדמו לה, ומיני אז התקבל המושג "ארבעת ערי הקודש".

האמת היא שרק ירושלים מכונה "עיר הקודש", כמו שניבה ישעיהו "עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִפְאַרְתֵּךְ יְרוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ" (שם נ"ב א') וכן נחמיה "לָשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלִַם עִיר הַקֹּדֶשׁ וְתֵשַׁע הַיָּדוֹת בֶּעָרִים" (שם י"א א')

וכן שמעון בן שטח מכנה את ירושלים עיר הקודש כשקורא לרבי יהושע בן פרחיה מאלכסנדריה: "שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש" (סוטה מ"ז ע"א).

וכן נערכו בה אירועים מכוננים לעם ישראל, ראה דברי הימים ב' ג' א':

"וַיָּחֶל שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית יְהוָה בִּירוּשָׁלַ‍ִם בְּהַר הַמּוֹרִיָּה אֲשֶׁר נִרְאָה לְדָוִיד אָבִיהוּ אֲשֶׁר הֵכִין בִּמְקוֹם דָּוִיד בְּגֹרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי"

וכן חז"ל דרשו על עקידת יצחק שנערכה במקומו של בית המקדש:

"וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" (בראשית כב ב)

על פי דברי חז"ל, היה בעבר מטבע מיוחד, עליו נחרטה ירושלים עיר הקודש: "ת"ר איזהו מטבע של ירושלים? דוד ושלמה מצד אחד וירושלים עיר הקודש מצד אחר" (ב"ק צ"ז ע"ב). למעשה, חכמים בדורות עברו "צירפו" את חברון – משום האבות הקדושים הטמונים בה, צפת – משום המקובלים הרבים שהתגוררו בה, וטבריה – משום בארה של מרים השרויה בכינרת.

וכך הגעתי למסקנה שהמושג "ארבעת ערי הקודש" נוצר כדי להגביר את התרומות ללומדי הכוללים, על מנת להחזיק את לומדי ארץ ישראל שעסקו בתורה בקדושה וטהרה, והוא הוא המקור של גדולי ישראל שליט"א, על "ארבעה מקומות מסוגלים" – כדי להגביר את התרומות לעניי העיר (ראה את מדרש חז"ל שהראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון את הדורות העתידיים ואת מי שינהיגו אותם, 'דור דור ודורשיו', דור דור ומנהיגיו).

קדושה אלטרנטיבית: אשדוד, ערד וחצור

המושג עד ימינו לא ברור דיו, ובעבר לקחתי לטיול ילדי ת"ת מחסידות גדולה מאד, ושאלתי אותם מהם ארבעת ערי הקודש – בתקוה שאחדש להם מושג שגוי בהיסטוריה – וכולם נענו לי בחדוה "ירושלים, אשדוד, ערד וחצור". ופניי חפו.

הסיפור לא מסתיים כאן. לאחרונה גיליתי שהגאון המפורסם רבי יעקב אדלשטין פסק שאין הבדל בכל עיר ועיר בארץ ישראל, וטבריה צפת חברון יפו ורמת השרון הינם קדושים באותה רמה, ועדיין הציבור אינו מודע כיאות לאמת ההיסטורית (הובא בגליון "גאון יעקב" רכ"ב ראש השנה תשע"ט).

כך התרשמו התיירים מערי הקודש

על מקורות גדולי ישראל בדבר ארבעת ערי הקודש, הרי הם נמצאים בכל שו"ת מהתקופה הנ"ל, אולם מדהים לדעת שאף מכתבי התיירים הנוכריים שביקרו בארץ הקודש בתקופה זו, ישנם ציטוטים מדהימים המלמדים על הלך רוחם של יהודי הארץ.

ובכן, הנוסע ויליאם טורנר כותב ב-1815 על עם ישראל:

"המקומות בהם הם משתוקקים למות, הם ירושלים, חברון, צפת וטבריה. שלושת המקומות האחרונים, מעלה יתירה להם, שהם נערצים על ידי אבות אבותיהם מזה דורות קדומים"

אלכסנדר ויליאם קינגלייק, שביקר בארץ בשנת 1834 לא קרא טור זה, ולכן הוא כותב:

"טבריה היא אחת הערים הקדושות לפי התלמוד"

גם יוהאן נפומוק ויזינו, שביקר בטבריה בשנת 1837, מציין ביומנו:

"לפי התלמוד ארבע הערים המקודשות ליהודים הם חברון טבריה וצפת, שני האחרונות נהרסו כליל על ידי רעידת האדמה"

ולסיום ניפרד עם תיאור משעשע של תייר נוצרי בשם גריגורי מ. וורטאבט שסבר, כך נראה, שערי הקודש זכו לתהילתם בשל כוכבי יופי ולא בשל קדושת לומדי התורה. בתום סיורו בארץ ישראל בשנת 1855, הוא כותב על צפת וטבריה את הדברים הבאים:

"מצבם של שני מקומות אלה הוא דומה בהחלט: הבתים רוחשים לכלוך, והרחובות – אין להתקרב אליהם ממש מחמת הריח הנודף מהמאורות המשמשות תחליף לבתים. צפת וטבריה גם יחד שייכים לארבעה מקומות הקודש של התלמוד. אם אלה הן ערי הקודש שלהם, מתאר אני לעצמי עד כמה מגיע לכלוכן של הערים החילוניות שלהם…?"

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!

https://chat.whatsapp.com/KAJd13osKU6FTYgniM6vmh

הפוסט קופת העיר לא לבד: כך מותגו "ערי הקודש" לצרכי תרומות הופיע לראשונה ב-קו 400.