מלכי מתארת את החוויה שעברה במנייני הקורונה ואם ניתן למילותיה היא לדבר כי אז:

"לראשונה לא רק שהתפללתי תפילות יום חול בבית כנסת, לא רק שראיתי ועקבתי אחרי קריאת התורה בחול, אלא הייתי חלק מעזרת הגברים.

לראשונה בחיי התפללתי 3 פעמים ביום במניין

לא הצצתי דרך מחיצה, לא חנקתי תפילה מרגשת בלחש.

לא יצאתי אחרי 'כתר' של מוסף כדי למנוע בסוף התפילה התנגשות של גברים ונשים.

לא הייתי 'צופה', הייתי 'פועלת' בתפילה, שייכת אליה וחלק ממנה".

אם אני מבין נכון את הדברים מלכי אינה רוצה עזרת נשים מסורתית כדאשתקד. בעזרת הנשים ההיא היא תאלץ להציץ דרך מחיצה, לחנוק תפילה מרגשת בלחש, לצאת אחרי 'כתר' של מוסף וכללית להיות אך ורק על תקן של 'צופה' – דבר שלתפיסתה הוא לא רצוי.

ובכן, איך שהדברים נראים כרגע הרי שכדי להשיג את המטרה הרצויה קיימות שתי אפשרויות, האחת רפורמיסטית והשניה שמרנית יותר.

באפשרות הראשונה מלכי נהפכת להיות חלק מעזרת הגברים כלשונה, היא תשב באותה הקומה עם בעלה תוציא את ספר התורה, תעלה אליו, תוציא את הרבים ידי חובתם וכדומה. היא כמובן לא תחנוק שום תפילה בלחש אדרבה – תשיר ביחד עם הציבור. קיצרו של דבר: פעילה לכל דבר ועניין.

למרות התיאור המלבב הלזה אהיה מופתע למדי אם אכן אלו השאיפות של מלכי ובאם כן, הרי שהמשך הדברים אינו רלוונטי – צריך לדון באפשרות הזו בכלל.

אולם, תחושתי חזקה שהיא אינה רוצה להרחיק לכת עד כדי כך. אשר על כן הבה ננסה לשרטט את דמות עזרת הנשים היותר שמרנית אם כי עדיין עונה על הדרישות דלעיל.

ובכן, ראשית כל ככל הנראה על העזרה לקבל מחצית מחלל בית הכנסת לפחות, כיאה למחצית מהאוכלוסיה השוחרת לפתחו. שנית על העזרה לא להיות כמקובל מעל עזרת הגברים או מאחוריה אלא יש לחלוק את חלל בית הכנסת לאורך – כך שגם לנשים וגם לגברים תהיה גישה שוויונית אל הבימה ואל ארון הקודש.

אם ברצוננו שמלכי וחברותיה תוכלנה לשיר כאוות נפשן עלינו לתכנן מחיצה כזו כך שמחד היא תאטום את קולותיהן כלפי חוץ ומאידך תאפשר להן לצפות ללא הפרעה בנעשה.

אני אינני מכיר טכנולוגיה שכזו, אולם, נניח שהיא קיימת לצורך הדיון. יש צורך ליצור שתי כניסות נפרדות לבית הכנסת, כך שנשים תוכלנה להשתמש בחלל הזה מתי שתרצנה אם להתפלל ואם ללמוד, כאוות נפשן, בוודאי ובוודאי שלא תיאלצנה לצאת את בית הכנסת מחשש שתפרענה לגברים.

הפתרון הלזה אמנם אינו מאפשר שותפות מלאה מלאה, מלכי לא תוכל למשל לקרוא בתורה או להיות שליחת ציבור, אך הוא לפחות לא גרע מהמצב במניין הקורונה, כך נדמה על פניו.

מלכי היא חסידת בעלזא. יצא לי כמה פעמים לשוחח איתה ואני יודע אל נכון עד כמה העובדה הזו היא חלק ממנה, מזהותה הפנימית. חסידות בעלזא – בוודאי בדור האחרון – הפכה להיות לאחת מהחסידויות הבולטות והחדשניות בישראל.

דווקא ככזו אני מנסה להעלות בדמיוני את הסיטואציה הבאה: מלכי ניגשת אל הרבנית מבעלזא תליט"א ושוטחת בפניה את רצונה להיות חלק, לא אך ורק צופה. אני מרחיק לכת בדמיוני עוד יותר – מלכי מוכנסת אל הקודש פנימה, היא עומדת נוכח פני הרוּב שליט"א ומציגה בפניו את כל טענותיה אלו. הן אמת שנשותינו מזמן כבר אינן רק במטבח אם בכלל, וכי לא אמת הדבר? אמת. עז הרצון שעבודת השם הנשית לא תהיה אך ורק צניעות, וכי למה ניגרע? כבנות צלפחד בשעתו היא תטען בפניו וכמותן תצפה ממנו למענה.

יכולני להפליג בדימיוני זה עוד ועוד ועוד, אולם ככל שאני מרחיק בתמונה זה הזרות פושטת בי. דומני שאינני מרחיק לכת בחושבי כי מלכי עצמה תחייך חיוך עגום על מחזה זה ותפטיר: "חלמא טבא חזית" או "אבדה חמורך טרפון".

אבל הבה נעצור רגע ונשאל – מדוע באמת זה כך? האם חלילה לא רוצה הרבי מבעלזא ברוחניות חסידות בעלזא? האם לא חשובות לפניו תפילותיהן הרותחות של בנות עדתו? האומנם הן פחותות דרגה חלילה בעיניו? והחסידים – האם העזר כנגדן, אלו שצועדות עמם, עיקר הבית שלהם, האם הן ככלום? ובכן, לשון הרע בדרגה כזו יש להדוף בשאט נפש, בטח כאשר מדברים על מי שמדברים בו, הס שלא להזכיר.

אולם שאלה היא ומשאיר הנני אותה פתוחה, בכוונה. אני חושב שבתשובה לשאלה הזו טמון גם מענה למאמרה זה של מלכי – כל שצריך הוא להתבונן בה בשאלה זו ולענות עליה באמת.

הפוסט רוצָה יותר מעורבות נשית בבית הכנסת? הנה האפשרויות, נראה אותָך בוחרת הופיע לראשונה ב-קו 400.

לראשונה בחיי, בתקופת הקורונה התפללתי 3 פעמים ביום במניין. מגיל צעיר הייתי הולכת לתפילות בבית הכנסת, ואמא שלי הייתה מן המתפללות הקבועות בשבת. אבל לראשונה לא רק שהתפללתי תפילות יום חול בבית כנסת, לא רק שראיתי ועקבתי אחרי קריאת התורה בחול, אלא הייתי חלק מעזרת הגברים.

לא הצצתי דרך מחיצה, לא חנקתי תפילה מרגשת בלחש.

לא יצאתי אחרי 'כתר' של מוסף כדי למנוע בסוף התפילה התנגשות של גברים ונשים.

לא הייתי 'צופה', הייתי 'פועלת' בתפילה, שייכת אליה וחלק ממנה.

פחות ופחות נשים צעירות מגיעות לבית הכנסת. פחות ופחות נשים חרדיות מרגישות שייכות למקום הזה. ובצדק.

גם באירועים המובהקים בהם 'עזרת הנשים פתוחה' כמו תפילות ימים נוראים ושמחת תורה, אנחנו אורחות.

בחלק מבתי הכנסת מתלבטים אם לערוך קידוש בעזרת הנשים. המחיצות הולכות וגובהות, נשים מורחקות ונדחקות.

ביצה ותרנגולת, עזרות הנשים מצטמצמות ושטחיהן "מולאמים" לטובת המשתתפים הגברים הקבועים, עזרות הנשים הופכות להיות צפופות ובלתי נוחות, מה שגורם לעוד ועוד נשים לוותר.

זה נמשך ומגיע למצבים אבסורדיים, כמו אלו שמתעדפים את מקומם של ילדים בנים שאינם חייבים בתפילה, על תפילה של נשים שחייבות בתפילה אך אינן חייבות במניין.

ההרחקה וההתרחקות של נשים מבית הכנסת לא עומדת בפני עצמה. היא המשך הבריחה מההתמודדות החרדית משינוי מעמדן של הנשים במאה השנים האחרונות.

נשים חרדיות עברו שינויים מרחיקי לכת, הן משתלבות במשרות בכירות במשק, לומדות באקדמיה ולאחרונה יש לנו אפילו שרה חרדית.

התפקידים המסורתיים של הנשים השתנו, גם אם הן עדיין מנהלות את משק הבית במקביל לעבודתן בחוץ, הן רחוקות מאוד מלהיות רק במטבח.

רוב הדרישות הדתיות מן האישה החרדית הצטמצמו למצוות צניעות. עבודת ה' של האישה היא רוחנית, כך הסבירו לנו בסמינר, היא אינה צריכה להיות תלויה במעשים. הדרגה הרוחנית שלה גבוהה מלכתחילה.

מבלי להיכנס לטענה הזו אם היא מוצדקת או לא, אחרי המעשים נמשכים הלבבות. לתפילה בציבור יש ערך עצום והתרוממות רוח אחרת, יעידו על כך כל מי שנאלצו בימים אלו להתפלל בתפילת יחיד. יעידו על כך כל מי שזכו בימים אלו להתפלל בציבור.

שני תרחישים הגיוניים יכולים לקרות בעוד עשר שנים: באחד, נשים חרדיות דורשות להיות חלק מתפילה בציבור ולא מוותרות על מקומן בבית הכנסת. בשני עזרות הנשים בבתי הכנסת החרדיים מצטמצמים עוד ועוד ובחלקם נסגרים.

אני מקווה ומייחלת לראשון.

הכותבת הינה מנהלת מפת"ח אשדוד, עמיתת מכון שחרית

הפוסט הקורונה הזכירה לנו איך מרגישה תפילה במניין, הגיע הזמן שתפסיקו לדחוק אותנו הופיע לראשונה ב-קו 400.