וְשַׁבְתִּי וְרָאִיתִי
מֶלֶךְ בְּיָפְיוֹ, בַּהֲדָרוֹ
פִּטְמַת רֹאשׁוֹ תָּרוּם
וְהוּא פּוֹעֵם בְּכַף יָדִי מַמָּשׁ
כְּלֵב יָדִיד נִרְגָּשׁ.

וְעוֹד רָאִיתִי
חֲבֵרִים מְשֻׁלָּשִׁים
חוֹפִים עֵצָם, כְּסֶרַח הָעוֹדֵף
וְשֶׂגֶב טוּב הַמַּעֲשִׂים
כְּמוֹ רֵיחָם, נוֹדֵף.

אֲבָל מִכָּל הַפּוּךְ, הַכַּחַל
רָגַשְׁתִּי
לְפַשְׁטוּת הָעֲנָוָה
אָהַבְתִּי
חֵן נִסְתָּר, מָשׁוּךְ כַּנַּחַל
בִּצְנִיעוּת.

הפוסט אַחֲרוֹנָה חֲבִיבָה הופיע לראשונה ב-קו 400.

נושא תקווה "והראנו בבניינו"
עת ניסוך המים, שאיבת רוח קדשו
מרקדים, רבן גמליאל מלהטט בשיפודו
"ומורביות" – סביב מזבח יחבטו.

"רוכב ערבות" ממגיפה הושע – נא
ולישועתך מצפים "למענך גאלנו"
ובעת מספד "הדרימון בן טברימון"
"מכלכל חיים" חברונאי יישירו.

עולו אושפיזין עילאין נא
תהא ברכתכם שלימה
שסטרא דשמאל תיימינה
ובל תכסה ידיי כלימה

הפוסט זמן שמחתינו הופיע לראשונה ב-קו 400.

מְרוּטָה וּפְשׁוּטָה
עֲרָבָה בּוֹכִיָּה

אֲגֻדָּה וְנִפְרֶדֶת
תְּלוּיָה וְעוֹמֶדֶת

נִרְעֶשֶׁת, נִפְחֶדֶת
מַרְכִּינָה הֲרֹאשׁ

מַכָּה עַל חֵטְא
נִשְׁעֶנֶת וְשׁוּב רוֹכֶנֶת

סְגוּרָה וּמְסֻגֶּרֶת
בָּאתִי אֲנִי

לְגַלּוֹת סוֹדֵךְ
לִלְחֹשׁ אָזְנֵךְ

הִגִּיעַ זְמַנֵּךְ
עֲרָבָה בּוֹכִיָּה
עֵת הֶהָדוּר בְּקוּפְסָא סָגוּר
וּמֵפִיץ הָרֵיחַ לְלֹא כֹּחַ
וְאֵין שִׁדְרָה וְאַיִן שְׂרָרָה

בָּא עִתֵּךְ
יְקָרָה
בְּעַרְבֵי הַנַּחַל

אִמְרִי נָא
אָנֹכִי עֲרָבָה.

הִגִּיעַ עֵת הָאַהֲבָה.

פַּלְּסוּ דֶּרֶךְ סֹלּוּ מְסִלָּה
בְּאִבֵּי הַנַּחַל דּוֹדִי זֶה בָּא

בָּרוּחַ, בֶּעָנָן, בְּקוֹל, בְּלָבָן
וְהֶעָרֵב, נָא

שְׁמַע קוֹלָה
בְּזוּ הַשָּׁנָה.

כתבה: מיכל רוזנר http://www.ysviva.org/
ציור: מנוחה ינקלביץ menifamy@gmail.com

הפוסט ערבה הופיע לראשונה ב-קו 400.

קל לפספס את זה, אבל ממבט מקשיב ורגיש יותר אתה פתאום שם לב: הבן אדם מנהל כאן מלחמה. מלחמה על הפרסונה שלו, מלחמה על כך שהוא צודק ולא טועה, מלחמה על להיות רצוי ואהוב, מלחמה על הכבוד שלו בתוך החברה, וכן הלאה. 

ואני עומד מהצד, ומלבד זה שאני לעתים מזדהה אתו (כי מי לא רוצה להיות אהוב ומכובד וצודק וכו'), אני פשוט רוצה לגשת אליו ולחבק אותו, לפחות מטפורית – לחבק את החלק הזה שבנפש שרוצה להיות אהוב וצודק וחכם ויפה, ולמען המטרה הזאת מוכן אפילו להתבזות ולהשפיל את עצמו ולהלחם בחירוף נפש על דעתו, לדבר בחוסר גילוי לב, או לפחד לחשוף את פגמיו וחולשותיו.

אני רוצה לחבק אותו ולומר לו: תפסיק להלחם! אתה אהוב גם ככה! כל החלקים שלך, גם הטובים וגם אלה שפחות, עושים אותך למי שאתה. החלקים המוצלחים שלך – לא בהכרח גורמים לאנשים לאהוב אותך. לעתים להפך. אהוב את עצמך וקבל את עצמך כמו שה' אוהב אותך ומקבל אותך, ואז תראה שגם אחרים יאהבו אותך. או למעלה מכך – לא תזדקק בכזו נואשות לאהבתם.

מתוך המקום הזה, שהתחבר לי אל ה"וימינו תחבקני" של הסוכה ואל ה"חבוקה ודבוקה בך" של ההושענות, כתבתי את הרשימה הבאה. 

יהי רצון שנזכה תמיד להיות מחובקים, ולא פחות חשוב – להיות מסוגלים להתחבק.

מעצמאות להתמסרות – המסע מראש השנה אל סוכות

ראש השנה הוא "יום העצמאות" של האדם, ככזה הוא יום שמח מאד, וככזה הוא גם יום מלא אימה. ככזה הוא גם יום המשפט. ביום זה האדם נבחן כבעל אחריות על חייו. תמונת עולמו נפרסת ומתבררת. ביום זה נשקלים חלקי הטוב מול חלקי הרע, בו הוא נזכר ובו הוא נסקר. זהו יום בריאת האדם – "אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך" – האדם זוכה להכרה כמציאות עצמאית. יום זה עומד בסימן עצמאותו של האדם כבעל בחירה, כאחראי על מעשיו, ומתוך כך עולה ונוקבת תהומות הטענה כלפיו, מתוך כך באה חרדת הדין. במקביל – עבודת היום היא פעולה אקטיבית של האדם כבעל בחירה: עליו לבחור בדרך הנכונה, בהמלכת ה' – "כדי שתמליכוני עליכם", ובהשמעת קול – תקיעה בשופר. זהו יום חירותו של האדם. חירות שממלאת אותו בחרדה, חירות שמביאה בעקבותיה דין ומשפט, ושדורשת מן האדם לעשות ולפעול.

יום הכיפורים הוא יום שבו האדם מתגלה כתלוי בחסד האל. הוא יום שבו מתעוררים הרחמים מתוך חוסר האונים של האדם. כאשר מתגלה הפער בין הציפיות לבין המציאות, כאשר מתגלה שכוחו של האדם מוגבל, כאשר מתברר כי האדם חסר וחוטא, לא-מושלם מטבעו, אז האדם זקוק לישועה ולגאולה, לחתירה מיוחדת מתחת כסא הכבוד. כאשר מתברר שכל הדרכים הרגילות אינן מועילות, כאשר בתוך המערכות והחוקים הקבועים ("שאלו לתורה. שאלו לנבואה. שאלו לחכמה.") אין לאדם כל סיכוי – האדם זקוק לכפרה מיד ה' בעצמו: "וחנותי את אשר אחון – אע"פ שאינו הגון". "מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא? מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה'". האדם יודע שאין לו לתלות במעשיו ובזכויותיו, אלא לקוות לישועת ה', שכן רק בכוחו לטהר את הטמאים. זהו יום שבו האדם פסיבי, נפעל ולא פועל. הוא נכנס כולו אל מי המקווה ומגיח מהם אדם אחר, כאילו חזר אל הרחם ונולד מחדש. לא בזכות – אלא בחסד וברחמים.

אם בראש השנה האדם עומד בפני עצמו, וביום כיפורים הוא מתגלה כתלוי בחסדי ה', הרי שבחג הסוכות, שהוא השלב הבא במהלך – צריכים הדברים להיות משולבים, כהכנה לקראת חיי החול – שם האדם נדרש לשתי תנועות הנפש גם יחד – להיות עצמאי ותלוי בו זמנית. לפעול כבעל חירות, כאילו אינו תלוי בחסד, ולצַפות לישועה ולחסד כאילו אינו בן חורין. נדמה שאת זה מסמלות שתי מצוות החג: מצד אחד "ולקחתם לכם" – פעולה אקטיבית של מעשה בידיים (ומלבד זאת הלולב ומיניו מסמלים כלי מלחמה כמובא במדרש), ומאידך – "בסוכות תשבו" – ישיבה (פעולה פסיבית) תחת צל הסוכה, כניסה תחת כנפיו וחסותו של ה'.

הפער המובנה הזה בין האדם כבעל חירות ועצמאות, שנדרש לפעול בעולם ולתקן את עצמו, לבין האדם שפוגש את עצמו כחסר וכזקוק לישועה ולחסד, מקבל פן נוסף, עמוק יותר, בחג הסוכות.

פסגת עבודתו של הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים היא כניסתו אל קודש הקודשים, שם הוא עוסק בהקטרת הקטורת. למקום המקודש ביותר מכניס הכהן הגדול גם את החלבנה, שריחה רע ומסמלת את פושעי ישראל (כריתות ו, ב: "א"ר חנא בר בזנא א"ר שמעון חסידא: כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע ומנאה הכתוב עם סממני קטרת").

המשכה של עבודה זו בימי חג הסוכות, בהם אנו אוגדים יחד את כל ארבעת המינים, ומכניסים אותם אל הסוכה. גם הערבה נכנסת. גם לה יש מקום. לא זו בלבד – בלעדיה, האגודה כולה חסרה.

מפורסם מדרש חז"ל ב'קהלת רבה' (ל, יב):

פרי עץ הדר – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח – כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בה טעם ואין בה ריח כך הם ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות – אלו ישראל, מה הדס זה יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח כך הן ישראל יש בהן בני אדם שאין בהן לא תורה ולא מעשים טובים. ומה הקב"ה עושה להן, לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולן אגודה אחת והן מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה, הה"ד הבונה בשמים מעלותיו. ואימתי הוא מתעלה כשהן עושין אגודה אחת, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה. לפיכך משה מזהיר את ישראל "ולקחתם לכם".

אולי אפשר להמשיך ולדרוש (בדומה לאמירה הידועה על ארבעת הבנים מההגדה של פסח – שיכולים כולם להתקיים באותו אדם) שפעמים באותו אדם עצמו יש את כל ארבעת החלקים: חלקים ממנו – יש בהם טעם וריח, חלקים אחרים – ריח ללא טעם; יש חלקים יפים שיש בהם גם מזה ומזה, וחלקים ריקים ונבובים – ללא טעם וללא ריח.

ארבעת המינים כנגד איברי האדם

בהמשך המדרש שם (ל, יד) מובא כי ארבעת המינים רומזים לאיברי האדם: הלולב – לשדרתו, האתרוג – ללבו, ההדסים – לעיניו, והערבה – לפיו. ארבעת המינים הם חלקים שונים באדם, ואיחודם מסמל את קומת האדם השלמה.

כל ארבעת המינים – כל חלקי האדם – מתאחדים ונכנסים אל הסוכה. נכנסים לצל כנפיו של בעל הרחמים. הכל יכול וכוללם יחד. האדם מקבל את הקיום שלו כפי שהוא, גם עם החלקים המבישים והלא-נעימים.

האדם, באופן טבעי, נוטה להדחיק ולהסתיר את החלקים הפחות-יפים שלו, נוטה להזעיף להם פנים ולהתעלם מקיומם. כלפי חוץ הוא מנסה לייצר פרסונה מכובדת, מהוגנת, תקינה, שלימה. הוא משתדל לסדר את הנתונים הטובים שלו יפה יפה, כמו בכתיבת "קורות חיים". המפגש עם החלקים הפחות-טובים מרגיז, מכעיס, מתסכל, ולעתים גורם לנו להאשים בהם אחרים.  

אבל הקב"ה מקבל אותנו ככה. כפי שאנחנו. עם כל החלקים. כולם נכנסים אצלו אל הסוכה. ארבעת המינים, ארבעת הבנים. גם החלבנה חביבה עליו. היא חלק מן הקטורת, ואם חיסר אחת מכל סממניה – חייב מיתה. ואם נתן בה דבש – כדי לנסות ולהמתיק, אולי כדי להסתיר ולחפות – פסלה.

המבט הפשוט הוא שלחלקים הנמוכים, חלקי ה"ערבה", בהם האדם זקוק לחסד, יש זכות קיום בזכות החלקים היפים – בזכות האתרוג והלולב, בזכות המקומות שבהם האדם פועל ועושה; אבל לעתים מנקודת מבט אובייקטיבית – המצב בדיוק הפוך: החלקים ה"מוצלחים" של האדם יכולים להיות לו לרועץ. במקומות האלה הוא נוכח במלואו, ולעתים הם מקור האגו הנפוח ומקור הגאווה שלו. הוא חושב שמגיע לו בזכות ולא בחסד, ובגאוותו הוא "דוחק רגלי השכינה". מי אמר שתמונת העולם שאנו כה בטוחים בה – היא הנכונה? משמים הדברים נשקפים אחרת: "עולם הפוך ראיתי – עליונים למעלה ותחתונים למטה" (בבא בתרא י, ב).

בסוכות אנו אוגדים יחד את כל החלקים. אנחנו מצווים "ולקחתם לכם" – לעצמכם (כפי שדרשו חכמים). אנחנו נדרשים לקחת את עצמנו כמכלול וכך לעמוד מול ה'. לעבוד אותו בכל לבבך – בשני יצריך, בכל החלקים.

אנחנו נכנסים בתוך חיבוק הסוכה – חיבוק הרחמים של אלוקים, ומכניסים אתנו גם את החלקים הפחות טובים (וכמו באמרה החסידית "עם המגפים"). זה לא בהכרח נעשה מתוך "ויתור" ו"סובלנות" כלפי הערבה, אלא מתוך הבנה שהמבט שלנו מוגבל, שגבולות החירות והחסד לא בהכרח ידועים וברורים לנו. לעתים האתרוג זקוק לחסד לא פחות (ואולי אף יותר) מן הערבה, ולעתים הערבה היא דווקא זכות הקיום של האתרוג. אותם חלקים שאני מתבייש בהם – הם אולי המקומות שהם זכות הקיום שלי, הם המקומות שבהם אני יכול להתגלות בצורה שקטה, ענווה ורכה, פחות אגרסיבית ופחות מתנשאת. אלו המקומות שבהם אינני מלא בעצמי ולכן פתוח לקבל התגלות שמחוצה לי, בהם אני יכול לגלות את פני האחר, ומשם את פני ה"אחר לגמרי" (האלוקים). מאותה תודעת כשלון ונמיכות רוח, מאותה תחושת חסרון וחוסר-מושלמות אני יכול להאיר החוצה בצורה יותר אמיתית: פחות "פוזה", פחות יחצנות, פחות היבריס, וקצת יותר אמת. אמת קטנה, אולי קטנה-מאד, אבל אמת.

נראה כי ספר קהלת שנקרא בחג הסוכות מתאים להלך הרוח הזה. לא מדובר, כפי שניתן לחשוב, בפסימיות כלפי העולם (הגשמי והרוחני) אלא בניסיון לערער בנו את תמונת העולם הבטוחה כל-כך, להטיל ספק בביטחון שלנו ב"עליונים למעלה ותחתונים למטה", ולהכין אותנו למקום מפתיע יותר, ל"עליונים למטה ותחתונים למעלה".

"כַּאֲשֶׁר אֵינְךָ יוֹדֵעַ… כָּכָה לֹא תֵדַע אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֶת הַכֹּל" (קהלת יא, ה).

יש להדגיש: אין הכוונה לייפות את החלקים הלא-יפים, לרפות את האדם מלפעול ולתקן ככל יכולתו, ולטשטש את גבולות החטא. כאמור לעיל, על האדם הוטלה האחריות ועליה לדבוק בעשייה, "לעבדה ולשמרה", בכל הכלים העומדים לרשותו. אלא שתודעת העצמאות והחירות צריכה להיות משולבת עם תודעת החסד.

על האדם לפעול בכל כוחו לתקן ולשנות. הוא נדרש לתפקיד שהוטל עליו, ומכאן המשפט והדין. אין הוא בן חורין מן האחריות. ואולם מאידך, הוא נפגש בעל כורחו בגבולותיו ובחולשותיו – במקומות שבהם נבצר ממנו לשנות ולתקן, וכאן השאלה: מה היחס שלו למקומות האלה?! על האדם להכיר בכך ולקבל את העובדה שהוא לא מושלם, שהוא בן אנוש וככזה – אור וחושך משמשים בו בערבוביה. המפגש עם המציאות הזו מביא עמו מפח נפש גדול לאדם שחולם על תיקון מלא והכרתת האלילים שבקרבו, אבל קבלת המציאות הזו יכולה להביא עמה גם שחרור גדול.

האדם מבין שאם יש בו כיעור הרי גם זה רצונו של מקום, והקב"ה אף הוא "אחראי" על כך ("לך לאומן שעשאני"), ומחייה ומקיים אותו גם כך. ואולי אין זה בכלל כיעור?! ואולי הכיעור הזה הוא פוטנציאל ליופי אחר, גדול יותר?! לא פעם דווקא מהמקומות החלשים והכעורים ניתן להצמיח פירות מובחרים; ולעתים המקומות ה"מוצלחים" מעוררים קטרוג על האדם. למרות שחלקי הטוב והרע שבנו נראים לנו ברורים וידועים, לפעמים אנחנו נופלים שבי אחרי תוויות וכותרות ולא יורדים לעומקם של דברים. "כִּי אֵינְךָ יוֹדֵע אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ זֶה וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (קהלת יא, ו).

הכחשת המקומות החלשים שבי – היא שקר שאני עושה בנפשי.

ועוד: חוסר המוכנות לקבל את החלקים החלשים שבי הוא בעצם חוסר מוכנות לקבל את החסד האלוקי במקומות האלה. למעלה מכך, הוא לכאורה מלמד שגם בחלקים שבהם אני חש בטוח ועצמאי – במקומות הטובים שלי – איני רואה את החסד, ואני מייחס את ההישגים ואת היכולות שלי לעצמי. כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה.

אמונה שהיא אמון

הרצון לראות בעצמי רק את החלקים האלה ולהדחיק את המקומות הפחות-טובים, היומרה להיות מושלם – היא היומרה להפוך לאל בעצמי. היא האלהת עצמי. ומאידך, היכולת להכיר במוגבלות שלי, היכולת לקבל גם את החלקים שנראים בעיניי כפחותים ורעים, לחבק גם את ה"ערבה" שבי, ולהבין שהיא יכולה להפתיע לטובה – היכולת הזו היא גילוי של אמונה. אמונה שהיא אמון. אמון בבורא שמאמין בי. אמון ברחמים ובטוב שלו. התמסרות לחיבוק שלו.

נדמה כי השאלה הגדולה שנשאלת בחג הסוכות היא: האם אני מסוגל להתחבק בחיקו של הקב"ה? או ביתר פירוט:

האם אני מסוגל להשיל מעצמי את כל אותן התחכמויות, מגננות והצטדקויות ולהתמסר לגמרי לחיבוק?
האם אני יכול לקבל את עצמי כפי שאני?
האם אני יכול לראות את עצמי במבט החסד האלוקי?
האם אני יכול להכיר בקיומם של החלקים הפחות-יפים שבי ולהיווכח שהקב"ה נותן גם להם זכות קיום?
האם אוכל להכיר בכך שאולי דווקא החלקים שנראים בעיניי מוצלחים, החלקים שאותם אני יכול "ליחצן" בקלות ובגאווה, אולי דווקא הם פחותים ונלעגים בעין הנצח?
אולי במבט אלוקי – החלקים שבהם אני פועל ועושה ומצליח (לפי דעתי) הם דווקא החלקים שמקנים לי פחות זכות קיום?
אולי במקומות האלה אני דווקא דוחק את רגלי השכינה, ואילו המקומות הנמוכים שלי, בהם אני שפל ברך וקומה, יכולים להיות מצע להזרחת אור החסד והרחמים של הבורא?

החיבוק מוכן ומזומן, האלוקים מקבל אותי על סך כל חלקיי. האם אהיה מסוגל להיענות לו ולהתחבק בצל כנפיו?

הפוסט מעצמאות להתמסרות הופיע לראשונה ב-קו 400.

כל שינוי תודעתי שמוביל למהפכה לא קרה מעצמו, לכל תגלית מדעית, טכנולוגית או אמנותית שתפסה, קדמו רבות שנשכחו בתהום הנשייה, ובקצרה, ניתן להגיד שהרבה מהדברים אשר זכו לתהילת עולם אל מול אחרים שנשכחו היו תלויים לא רק בטיב איכותם אלא בעיקר בהצלחת בשטח "מלמטה" שהפנים אותם והיה מוכן אליהם.

רעיונות לא עומדים בזכות עצמם, אף על פי שהם מניעים את העולם. מהסיבה הזאת אנו נזכור הרבה יותר ספרים ושירים בעלי שם וחוויות שנגעו בנו מאשר תיאוריות פילוסופיות, אע"פ שהן עומדות מאחורי אותן סיפורים גדולים.

זמן שמחתנו?!

חג הסוכות הוא זמן שמחתנו, ודווקא היצירה הגדולה שנקראת באותו חג, נדמית כהפך הגמור מייעודו של חג זה.

מה היא מלמדת אותנו על רעיון השמחה? הבל הבלים, הכל הבל, אמר קהלת.

ובמנגינה מלנכולית זו הוא עובר דבר דבר ושוחט פרות קדושות. לא כסף, לא כבוד, לא יוקרה, לא צדק, אף לא חכמה.

הוא סותר את עצמו בתוך ספרו – מהלל דבר ומגדל אותו, ואז, מסביר מדוע הינו כלום, הבל אשר לא יתרום שום אושר ומשמעות לחיי האדם, ואפילו יהווה מקור לכאב ורוע.

"אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל" (ה',ט').
"אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי, לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב, וְהִנֵּה גַם הוּא, הָבֶל" (ב',א').

ובסופו של דבר: "כַּאֲשֶׁר יָצָא מִבֶּטֶן אִמּוֹ עָרוֹם יָשׁוּב לָלֶכֶת כְּשֶׁבָּא וּמְאוּמָה לֹא יִשָּׂא בַעֲמָלוֹ שֶׁיֹּלֵךְ בְּיָדוֹ" (ה',י"ד).

אך לאחר כל ניפוץ המוסכמות שהאדם חי עליהן מסיים שלמה המלך במשפט תמוה:

"סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם".

בשנות ה20 התפתח הזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה, ובו הגישה כי כמעט שאין בנמצא אמת אבסולוטית. ואם כך, כיצד מתמודדים עם חוסר המשמעות המוחלט.

בין ההוגים הידועים ביותר בזרם זה היה אלבר קאמי שדיבר הרבה על פרדוקס האבסורד. בספריו שמתארים כיצד הכל חסר משמעות, הרצון של האדם לחיות, ליצור, לפעול הינו אבסורדי אל מול המציאות המקיפה אותו וחידת היקום.

הרב שג"ר בספרו "לוחות ושברי לוחות" השווה בין שיטתו של קאמי לחסיד בעידן הפוסט מודרני, בעוד שלפי קאמי, האדם האידיאלי הוא זה שמשלים עם חוסר המשמעות ופועל ממנה, האדם החסיד מתבטל אל מול רצונו של ה' יתברך ומוותר על רצונותיו האגואיסטיים בניסיון להתבונן במציאות על מנת להבין מה שנדרש ממנו.

גם אם מה שמניע את שניהם הוא שונה, החוויה הקיומית אל מול הכאוס שבעולם היא זהה.

למעשה, בספרו הנודע של קאמי "המיתוס של סיזיפוס" הוא מסכם בסוף:

"די במאבק אל הפסגה כשלעצמו כדי למלא בשמחה את לב האדם. יש לחשוב על סיזיפוס שמח".

סיזיפוס מורד בחייו האבסורדיים וממשיך בהם תוך מודעות תמידית למהותם. תודעה זו מקנה לו אושר. 

לא קשה למצוא את  הקשר אל המשפט האחרון בקהלת: לאחר ניפוץ כל המשמעות בעולם הזה, התודעה שהכל הבל אינה סותרת בסוף את חווית המשמעות העמוקה של המרד הפרדוקסלי שלנו אל מול המציאות.

התבטלותנו לערכים בהם בחרנו היא בעצם כל הגדרת האדם והמקור לאושרנו.

הפוסט פרדוקס האבסורד בקהלת הופיע לראשונה ב-קו 400.

פעם שאלתי את המלמד בחיידר, רגע מה עם הליטאים? מדוע עליהם לא מפורסם סיפורי צדיקים?

ובכן, למדתי בחיידר אצל מלמד חסידי, שבקלות היה יכול להגיד שאצל ליטאים אין מופתים, אבל הוא דווקא בחר לספר לנו את הסיפור הבא:

מספרים שהגיעו מספר אדמורי"ם לדבר עם הגאון רבי חיים מבריסק, ולכבוד עת "סוד שיח שרפי קודש" שלח רבי חיים את משמשהו למטבח שיבדוק אם יש מה לכבד אותם, נדהמו האדמו"רים, מה אין לך רוח הקודש?!

ענה רבי חיים ראו החסידים שלכם רוצים ממכם רוח הקודש באם יש קיגל במטבח או לא, החסידים שלי מבקשים רוח הקודש ברמב"ם.

הוסיף על זה הגרי"ז מבריסק שאמר שאכן רואים אצל אדמורי"ם מופתים, וביאר שהרי הקב"ה נותן לכל אדם כדי מחסורו, דכתיב "רצון יראיו יעשה". וזה מה שהרבעס צריכים.

אבל למרות הדברים דליתי מהגורן והיקב מופתים ליטאים!

נתייחס לשלושה גדולים. שושלת בריסק. החזון איש. והגאון מוילנא.

לורנץ מספר בספר במחיצתם על אביו של הגרי"ז רבי חיים מבריסק שהיה עושה "מופתים הרבה" אבל אין צורך לפרסם זאת.

קדושתו של הגאון מוילנא

יליד ורשא ר' אליהו רגולר כותב על הגר"א:

הגאון "רבינו הקדוש התנא האלהי מוהר"ר אליהו מווילנה אשר ככל העולם ראו שגדולי החכמים היו לפניו כקליפת השום ולא מצאו ידיהם ורגליהם בפניו שבע חכמות והודו שאין שכלו שכל בשר ודם, כי אם איש אלהן נורא מאד. וכל רואיו ותלמידיו אשר יצקו מים על ידו העידו שאין זה ילוד אשה כלל"

רבי חיים מוולוזין מוסיף עליו שהיה הגר"א לומד "במתיבתא דרקיע", שם נתגלו לו סודות הבריאה והתורה. וכן הוא מעיד שרבותיו היו אליהו הנביא ויעקב אבינו, ורק מסתפק האם פגשם בהקיץ או בעליית נשמה, וכן הוא מעיד שראה את רשב"י והאריז"ל יושבים לצידו ולומדים איתו סתרי תורה. וכן עוד לפני גיל שלוש עשרה החל הגר"א לברוא גולם, אבל פסק כי כך הורוהו משמים (ספר ספרא דצניעותא בהקדמת ר"ח מולוזין).

רבי ישראל משקלוב כותב "ונתגלו לו סודות מיעקב אבינו, ומשה רבינו ע"ה ומאליהו.

גם רבי מנשה מאלייא (אחד מתלמידיו המוזכר במשנה ברורה) כותב:

"וכפי הנראה ששלח לנו ה', עיר וקדיש (מלאך קדוש) מן שמיא, הגאון המפורסם מוהר"א זצ"ל מוילנה, שהתחיל קצת להחזיר עטרת התורה לישנה. עד שיגיעו הדברים לתכלית התיקון, עד שנהיו ראוים לחול עלינו, אור ושפע אלקי ע"י משיח צידקינו (ספר אלפי מנשה כרך א עג ע"ב).

רבי יהודה לייב ב"ר שנאור מלבוב מוסר לנו:

"והייתה לו מנוחתו כבוד לא נאמרה בו מיתה, כי נשמתו הקדושה נתעצמה בגווייתו ועלה ח"י בגוף ונפש לג"ע כמו אליהו מלאך הברית" (הקדמה לספר שנות אליהו תקל"א).

החזון איש כתב על הגר"א:

"אנו מתייחסים אל הגר"א בשורה של משה רבנו ע"ה, עזרה ע"ה, רבנו הקודש, רב אשי, והרמב"ם. הגר"א שנתגלה תורה על ידו כקדוש מעותד לכך, שהאיר במה שלא הואר עד שבא ונטל חלקו, והוא נחשב כאחד מן הראשונים, ולכן חולק עליהם בכמה מקומות בתוקף עוז מדרגתו, ברוח הקודש, בחסידותו ובגודל תכונותיו וביגיעתו ובבקיאותו בעיו העמוק בכל התורה המצויה עתה בידינו, אי אפשר כלל לצייר את אפשרותם" (קובץ אגרות ל"ב).

מופתי החזון איש

ואחרון חביב גדול הליטאים שחי בבני ברק ומצודתו הייתה פרוסה בכל העולם הלא הוא רבי אברהם ישעיהו קרליץ הידוע בכינוי החזון איש, עליו מסופר גדולות ונפלאות!

לעת פטירת החזו"א מצאו הערה שלא ידעו להיכן לשייכה, אפילו הבקיאים הגדולים בספריו, עד שנגלה בהקיץ לר' שמערל גרינימן ואמר לו היכן לשייכה, "אמרו שלא היה מובן לשיטקל ששויך לשם לולי הערה זו."

שוב מעשה בר"ח קניבסקי שלומד כל יום עם ר' אל'ה מן, שהיה עייף מאוד לפני ימים ספורים ובמהלך סדר לימודיו סיפר הגר"ח לר' אל'ה: כי החזו"א נגלה אליו לדבר עמו בלימוד.

יש סיפור אחר שסיפר הג"ר גדליה רבינוביץ זצ"ל, כי פעם התפלפל עם ידיד נעוריו הקהילות יעקב והתקשו באיזה ענין, החליטו ליכנס לחדר הסמוך לשאול את פי החזו"א.

כשפתחו את הדלת, הביט הסטייפלר פנימה, ומיד סגר, באומרו "אי אפשר ליכנס עכשיו".

והעיד ר' גדלי' שבאותו רגע שהיתה פתוחה, "ראה כעין מראה אש."

על החזון איש מסופר בשמו של רבי חיים גריינמן שבכל שנה בחוה"מ סוכות, בליל היארצייט של הגר"א, היה החזו"א מבקש מהקהל לצאת מהסוכה, והיו הקהל שומעים אותו משוחח עם מישהו כשיחת איש אל רעהו.

והוברר, כי אחת לשנה, ביום פטירתו, היה בא הגר"א לחזו"א, וזה היה שוטח בפניו את כל השאלות על שיטותיו ודבריו, והגר"א היה משיב לו ומיישבן.

וכן בספר 'מעשה איש' (פ"ו) שחיבר הרב צבי יברוב, נמסר לנו "אמר פעם (החזו"א) להגר"ח גריינימן שליט"א הגאון היה אצלי, דברתי עמו בלימוד, ועל עוד דבר (מפי הגר"ח קנייבסקי)..

על הגר"ח גריינימן בעצמו סיפר לי תלמידו שהגיע לבקרו פעם אחת, והמשב"ק היה נסער מאוד ואמר אי אפשר להיכנס לרב!

ידידי העיז ופתח את הדלת של הרב, וראה שם את הגר"ח ומראהו כנראה מלאך, ודבר ידידי שהיה זה בעת גילוי אליהו.

אין ספק שיש לסוכתו של החזון איש קדושה. הן מצד הבעלים הקדוש. והם מפני הגאון מוילנה שמידי חג סוכות הגיע למקום כדי לדבר בלימוד עם בעל הבית.

יהי רצון שנזכה לחזות בשרידי הסוכה הקדושה ובביאת משיח צדקנו אמן!

ישראל שפירא הינו מרצה ומדריך טיולים מוסמך, המתמחה בהיסטוריה תורנית של ארץ ישראל
להזמנות ומידע נוסף 7115039@GMAIL.COM

רוצים לקבל את הפינות לפני כולם?
הצטרפו לקבוצת הווצאפ (סגורה לחפירות), וקבלו כל בוקר מידע תורני היסטורי מרתק!
https://chat.whatsapp.com/Hf6ToR62di36qaJmEJlRtL

הפוסט סוכת הקודש של החזו"א הופיע לראשונה ב-קו 400.

וְלִבִּי כְּכֹהֵן גָּדוֹל
הַיּוֹצֵא מִן הַקֹּודֶשׁ
פָּשַׁט בִּגְדֵי לָבָן
וְלָבַשׁ בִּגְדֵי עֲבוֹדָה
אִיתָּם יִבְנֶה דִּירַת עֲרַאי בַּסְּתָיו
שֶׁבָּהּ יִתְפַּלֵּל
לְבַיִת חַם בַּחֹורֶף

הפוסט יוֹם אַחֲרֵי תִּשְׁרֵי הופיע לראשונה ב-קו 400.

"היום היה טוב יותר, אך לבי עדיין לא שקט, חפץ אני להוסיף קמעה".

מרים עמדה לצדו במשך כל השבוע הקשה שעבר עליו. הוא נדד שינה מעיניו, על השולחן סביבו פזורים קטעי מדרש רבים. ביום שישי במיוחד הוא היה שרוי בלחץ לסיים את ה'סילוק' המיוחד. הפעם הוא בהחלט לקח צעד קדימה, אבל היה שווה. לרגעים היא שמעה אותו מתייפח בחדר, מעט נבהלה. היא הציצה קלות לחדר, לא רוצה להפריע. הוא מביט מבעד לחלון לנקודה לא ברורה באופק, הנוף הגלילי שנשקף ברקע מרחיב את הלב ומקרב את הנפש לאבינו שבשמים. לאחר הקשבה קלה היא נזכרה בתקווה שלו לכתוב גם הפעם על מות משה. וכעת, הוא פשוט נכנס לו לראש, ללב השבור, בוכה אתו ועובר עמו יחד את המשבר הנורא מכל. אוי, קורע את הלב.

כעת ששב הביתה הוא מנסה לסכם. "דומה עליי ששמעתי התייפחויות שקטות, לבי נקפני אם מתאים הדבר לשבת קודש, ברם הציבור נשאב עמוק לתפילה. יניי היה חייב לקנטר שוב עם ה'פָּץ' שלו, מלין שלא חוזרים על מליצה פעמיים, וכדאי שאמצא מליצות נוספות ל'דיבר', אינו מבין שזו השפה שלי, עתה הרי היא מלה בסיסית לכל דבר. לבי חשק לא פעם לומר לו שמבזה הוא את זקנו יניי הגדול שעל שמו הוא נקרא, אלא שמאז הליצנות שעשו הוא וחבר מרעיו מ'אץ קוצץ' מעדיף אני שלא להזדקק למשא ומתן עם קלי דעת שלא משיגים את עומק הדברים."

כל המתפללים המתינו לשבת וזאת הברכה, למעלה משלוש שנים עברו מאז הפעם הקודמת והם לא יכולים לשכוח את העוצמות של אלעזר. איך הוא נוטל כמה מלים, משחק עמן בלוליינות, ומרים את המתפללים לשמי רום, כביכול מחדיר את ידו עמוק לקרבם, מניע את חדרי הלב ומטלטל את בני מעיהם. 

עבודתו של אלעזר ראויה לשבח במיוחד לאור העובדה שבשנים האחרונות מנהגי בבל הולכים ומתפשטים גם בארץ ישראל, יש כבר קהילות שהפסיקו עם הסדרים ועברו לפרשיות, ומי יודע תוך כמה זמן גם ב'זכרון מַעַזְיָהוּ' יעברו למסלול קריאה שנתי, מה שיגרום לפרשת וזאת הברכה להסתתר בצלו של חג שמחת תורה. כמה סיכויים כבר נותרו לפיוטי וזאת הברכה להישאר על המפה. אבל אלעזר הצדיק, שיודע כוחה של תפילה בדבקות, לא מוותר על אף תפילה, והוא משקיע את מיטב כוחותיו ומרצו כדי להביא לקהל קומפוזיציה הרמונית סוחפת ומעוררת כל לב. אפשר לומר שהוא הפייטן של כל הזמנים, כבר אמרו רבים שאין שני לו.

אלעזר אוהב לשתף אותה ביצירתו, גם הפעם הראה לה קטעים והציג בפניה את לבטיו. "האם יבינו את המלה 'בְּאִוּוּיָהּ' או שצריך לחפש בכל תוקף מלה אחרת אף שאולי ישתנה כל הטור?" "האם הלל יבין שבמלים 'בַּאֲבַדּוֹן אֱמוּנָתְךָ' אני רומז לפסוק בתהלים שעליו דרש בשבת שעברה?" השבוע גם חזר בהתלהבות וסיפר שאלנתן אב בית הדין הראה לו קטע מדרש מדהים על מות משה עבד השם.

השחר עולה ושערי שמיים נפתחים

שעת בוקר מוקדמת. תהליך הזריחה בעיצומו. צללי הנרות מרצדים על הקיר, המתח באוויר. מאיזה כיוון הוא יפתיע אותנו הפעם מהרהרים המתפללים. יוסה בן חנניה מכפרא מכין כבר את המטפחת, הוא יודע שכשאלעזר עולה, תמיד זה מתפרץ לו בסוף. אילא הבבלי, שתמיד מאחר, השכים קום והנה הוא ניצב הכן על עמדו. יונדב מעַקְרְבַת מחפש מקום פנוי, תגמול ראוי למאמץ של כמה ימים בדרכים מסוכנות בדרך לקרית־ספר, בצל האויב הערבי שמאיים לכבוש את הארץ.

ואז עולה הקלירי, פותח את פיו וקולו הצלול מסתלסל ועולה ומבקיע רקיעים. הוא פותח את הקדושתא ב'מגן' הקבוע, המוכר זה מכבר, ממשיך ומתקדם בסדר התפילה, ואז הוא מגיע לשיא – ה'סילוק' החדש:

וְנָם עָנָו לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ
וַאֲהוֹדֶנּוּ מִשִּׁירִי בַּעֲנִיָּה
כִּי לֹא שְׁאוֹל תּוֹדְךָ בַּעֲלִיָּה
וּמָוֶת לֹא יְהַלֶּלְךָ שׁוֹכֵן רוּם עֲלִיָּה
הֲיוֹדְךָ עָפָר בְּאִוּוּיָהּ
אוֹ הִגִּיד אֲמִתֶּךָ בְּהִטּוּיָה
הַיְסֻפַּר בַּקֶּבֶר חַסְדְּךָ יָהּ
וְאִם בַּאֲבַדּוֹן אֱמוּנָתְךָ יְשֻׁנַּן יָהּ
חַי חַי הוּא יוֹדֶךָ כָּמֹנִי יָהּ
הַחְיֵנִי וְהַרְאֵנִי יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה
בִּמְרוֹמֵי קֶרֶת תְּלוּיָה
וְעַד רוּם רָקִיעַ עֲלוּיָה
מִקְּצֵה הָאֶרֶץ וְעַד קְצֵה הָ​​אָרֶץ חֲנוּיָה
מִמִּזְרָח עַד מַעֲרָב בְּנוּיָה
מִדָּרוֹם וְעַד צָפוֹן שְׁרוּיָה!

חכמי הישיבה מבינים היטב, כל מילה פולחת את ליבם. מין עונג אינטלקטואלי שנמזג ברגש שלא מן העולם הזה. גם פשוטי העם נגררים בלהט המחשמל, מבינים את המעמד. הם עוצמים עיניים ורואים את משה רבינו עומד מול הבורא ומתייפח, מתחנן שיסלח לו, מאז נגלה אליו בסנה הוא כמה ומתגעגע לארץ הקדושה.

וּבַת קוֹל מְשִׁיבַתּוּ מִמְרוֹמִים
מַה תֶּהְמֶה בְּנִהוּמִים
וּמַה תִּבְכֶּה בִּרְעָמִים
וּמַה תְּחַנֵּן בַּהֲדוֹמִים
מַזָּלְךָ אֵינוֹ מְשַׁמֵּשׁ בַּמְּרוֹמִים.

משה כמעט שמתייאש, אך כמין רגע הוא מתנער וקם. הוא חושב על כל האפשרויות, והוא ממשיך בדרכו, לא מוותר.

אָז הָלַךְ לְשַׂר צְבָא יָמִים

וּפָץ וְחָן לוֹ:
בַּקֵּשׁ עָלַי רַחֲמִים
וְלֹא אָמוּת בְּקֹצֶר יָמִים

הֱשִׁיבוֹ וְאָמַר לוֹ:
מַה לְךָ לְבַקֵּשׁ רַחֲמִים
שֶׁגְּזֵרָה עָלֶיךָ נֶחְתַּם בְּחִתּוּמִים
וּמַה תִּשְׁתַּחֲוֶה בְּהַדּוֹמִים
וְעוֹד מָקוֹם מוּכָן לָךְ
וְכֶתֶר וָעֹז נִתְפָּאֵר בִּגְלָלָךְ
וּבְרֹאשׁ יְשָׁרִים נָכוֹן צִדְקַת פָּעֳלָךְ
וּבֵין צַדִּיקִים מוֹשַׁב הִלּוּלָךְ
וּבֵין חֲסִידִים מְתֻקָּן כִּלּוּלָךְ
וּבְחֶבְרַת חֲכָמִים מֻבְהָק עֲטֶרֶת גָּדְלָךְ
וּבִישִׁיבַת תְּמִימִים סֻיַּם תֻּמַּת עֲמָלָךְ
אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ!

אוי, מה הוא מבין. וכי לאכול מפריה אני צריך?! וכי שכר הנצח מעסיק אותי כעת?! כה משתוקק אני לנשק עפרה, לקיים מצוותיה, לחוות את הדבקות המיוחדת בקדושתה של הארץ הנכספת. ברגליים שפופות הוא מקיים את רצון בוראו ועולה על הר נבו, אך אפילו כשחרב חדה מונחת על צווארו, גם שם הוא לא מתייאש והוא נושא עיניו למרום.

וְזָעַק וְהָלַךְ לַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ
וּבָכָה בְּכִית מֶרֶץ
וּמִשָּׁם עָלָה לְהַר נְבוֹ וְשָׁר כָּל הָאָרֶץ
וְשָׂם פָּנָיו עַל כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ
וְנָשָׂא עֵינָיו לָרוֹם בְּעֶרֶץ
וְאָמַר: 'שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ
וּבַקְּשׁוּ עָלַי רַחֲמִים פְּנֵי שׁוֹכֵן עֶרֶץ
וְאֶכָּנֵס בְּתוֹךְ צְבִי אֶרֶץ
וְלֹא אָמוּת חוּצָה לָאָרֶץ'
וְאָז רָעֲדוּ מוֹסְדֵי אֶרֶץ
וְכוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְכָל דָּרֵי מְרוֹם עֶרֶץ
וְשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדְרוּ בִּשְׁמֵי עֶרֶץ
וּבָכוּ לוֹ בִּבְכִיַּת מֶרֶץ
וּפָצוּ קוֹל מִכְּנַף הָאָרֶץ
'גְּזֵרָה נֶחְתַּם בַּפֶּרֶץ'…

הוא יורד מההר, הדמעות מטשטשות, אך הוא לא מוותר וחוזר לצאן מרעיתו, מתחנן, מזכיר להם כמה מסר את נפשו וחייו למענם, אילו רק יגלו אכפתיות ויקרעו עבורו את השמים:

וּפָץ עָנָיו לְאֻמָּתוֹ:
בּוֹאוּ וְאַאֲזִין לִקְהַלְכֶם
לְהַשְׁמִיעַ אַמָּרַי עַל כֻּלְּכֶם
שְׁנֵי עוֹלָמוֹת לְהַנְחִילְכֶם
הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם
מִחְלוּ לִי בָּנַי וְרֵעַי בְּחֶפְצְכֶם
עַל שֶׁפַּצְתִּי לָכֶם
וְאֶמְצָא קוֹרַת רוּחַ מִלִּפְנֵיכֶם
בִּינוּ אֵיךְ רַצְתִּי לִפְנֵיכֶם
בִּפְנֵיכֶם מִהַרְתִּי קַל לְהַצִּילְכֶם
וְעַל הַיָּם צָעַקְתִּי לְהוֹשִׁיעֲכֶם
וּבִתְהוֹם רַבָּהּ הִדְרַכְתִּיכֶם
וּבְתוֹךְ הַיָּם הוֹלַכְתִּיכֶם
וַעֲמָלֵק וְטַפְסָרָיו הִשְׁחַתִּי לִפְנֵיכֶם
וּמֵי מָרָה הִמְתַּקְתִּי לָכֶם
וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה הִנְחַלְתִּיכֶם
וּבֵין טָמֵא לַטָּהוֹר הִזְהַרְתִּיכֶם
וַעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה הוֹרֵיתִי אֶתְכֶם
וּבְמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל חִנַנְתִּי בִּשְׁבִילְכֶם

וּבְזֹאת עָנוּ כֻּלָּם:
רַבֵּנוּ, אִם כֵּן רְצוֹנְךָ אָנוּ מוֹחֲלִין לָךְ
וּמְנוּחוֹת שָׁלוֹם יָבוֹאוּ לָךְ
וּסְלִיחָה וְכַפָּרָה יְהִי חֶלְקָךְ וְגוֹרָלָךְ
וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָךְ
יְיָ יְשַׁלֵּם לָךְ
טוֹבוֹת קִנְיַן פָּעָלָךְ
וְאַתָּה תִּפָּטֵר בְּשֵׁם הִלּוּלָךְ
אוֹי לָנוּ צֹאן תּוֹעִים כָּל קְהָלָךְ
אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ!

העם מבין ולא מבין. הוא מוחל על חלקו, אך כלום בשעה שכזאת די להם בכך? כמה יכול הוא לבקש מהם להיות "נושא בעול", להשתתף עמו ולתבוע משמים חנינה.

נראה שנגמר ונחתם, ננעלו שערים. הלב כואב, ממאן לשקוט. ים של דמעות שוצף ומשווע, אך משמים נגזרה הגזרה. הקלירי משתנק, זקני העדה לא עוצרים בעד הדמעות, ובקול המולה רבה הוא מתגבר וזועק:

וַייָ אֱלֹהִים בִּנְשִׁיקָה נְשָׁקוֹ
וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו חִבְּקוֹ
וּבִצְרוֹר הַחַיִּים דְּבָקוֹ
וּבִמְעִילוֹ הִקִּיפוּ וּבְצֶדֶק צִדְּקוֹ
וֶאֱמוּנִים בָּכוּהוּ
וּמַלְאָכִים סְפָדוּהוּ
וּזְקֵנִים הִדְּרוּהוּ

וּבַחוּרִים בִּבְכִיָה יִקְרוּהוּ
וְאֶרְאֶלִּים בְּמִסְפֵּד הֵילִילוּהוּ
וְעוֹלָלִים בִּילָלָה יִלְּלוּהוּ
עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים נִהוּהוּ

סילוק 'אומן שלא קם כמותו', מתוך קדושתא קלירית המיועדת לשבת וזאת הברכה (או לשמחת תורה), עפ"י ע' פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים תשס"ח, עמ' 273-274. האיור הוא מתוך ארבעה טורים, איטליה 1435, מתוך ספרו של פליישר, שם, עמ' 250. הקדושתא בשלמותה נדפסה אצל ח' בראדי, 'פיוטים בלתי נודעים', קבץ על יד, א [יא] (תרצ"ו).

הפוסט אֹמֵן שֶׁלֹּא קָם כְּמוֹתוֹ הופיע לראשונה ב-קו 400.

הפוסט בערל נרדם הופיע לראשונה ב-קו 400.

עוֹמֶדֶת אֵיתָנָה
בְּרוּחַ מְצוּיָה
מִתַּחַת לְעֶשְׂרִים אַמָּה
שָׁם תֹּאכַל וְגַם תָגוּר
תֵּשֵׁב כְּעֵין תָּדוּר
וְגַם תִּתְפּוֹס אֵיזוֹ תְּנוּמָה

וּכְשֶׁשְׁלוֹמִית תּאֹמַר:
אוֹי הַדִיקְטְ נִשְׁבַּר
וְיִּשָּׁאֶר כְּמִין צוּרַת גָאם
תּוֹסִיף הִיא חֲתִיכָה
טֶפַח הוּא אוֹרְכָּה
מִסִּינַי זֶה לְמֹשֶׁה נִיתָּן

וְאִם יֵשׁ מֵעָלָיו
אִילָן עִם כָּל עָלָיו
עָנָף מֵעַל סוּכָּה תָּלוּי
תִּקְצוֹץ מֵהַמְחוּבָּר
תְּנַעֲנֵעַ וְנִגְמָר
שֶׁלּא יִהְיֶה מִן הֶעָשׂוּי

וּכְשֶׁהִגְדִילָה תַּ'סוּכָּה
וְהַדּוֹפֶן הִתְרַחֲקָה
פָּחוֹת מֵאַרְבַּע שֶׁל אַמָּה
סְכָך פָּסוּל גַּם יַעֲזוֹר
לַסוּכָּה יִתֵּן מָזוֹר
כַּדִּין שֶׁל דוֹפֶן עַקוּמָה

וּכְשֶׁקוֹדְרִים עָבִים
קִישׁוּטִים אָז נִרַטְבִים
וְנִרְאֶה שֶׁהַמִקְפָּה סָרְחָה
שְׁלוֹמִית לֹא תִישָׁאֵר
יֵשׁ פְּטוּר שֶׁל מִצְטַעֵּר
כְּמוֹ עַל פָּנֶיהָ הַכּוֹס נִשְׁפְּכָה

וְאִם בַּסְכָך נִפְעָר
וְרִיבּוּעַ אֲוִיר נִשְׁאַר
לֹא תַּחְשׁוֹב שֶׁהַמַצָב אָבוּד
שְׁלוֹשָׁה טְפָחִים זֶה הַמַדָד
לָרֶוַוח שֶׁבַּגָג
וְאִם פָּחוֹת אָז זֶה נִקְרָא לָבוּד

רַבִּים הֵם הַדִּינִים
אַך לָזֶה יֵשׁ רַבָּנִים
וְהֶחָג אֵלֵינוּ מִתְקָרֵב
שְׁלוֹמִית הִיא בַּסוּכָּה
בַּחוּץ כְּבָר חַשֵׁיכָה
בְּקוֹל הִיא תְבָרֵך "לֵישֵׁב"

אָמְנָם דִּירַת עֲרָאִי
לֹא נוֹחַ לְוַדַּאי
אַך זֵכֶר לְעַנְנֵי כָּבוֹד
שִׁבְעַת יָמִים הִיא כָּאן
בַּחוּץ לְלֹא מַזְגָן
שְׁלוֹמִית – אָכֵן כָּל הַכָּבוֹד!

הפוסט שְׁלוֹמִית בּוֹנָה סוּכָּה כַּהֲלָכָה הופיע לראשונה ב-קו 400.