בדומה לרובין, אילה עמואל היא אמנית וחלוצה עם חיבור חזק ליישוב. דור שני לחוזרים בתשובה אשר עלו לישראל מארה"ב, והתיישבו בישוב בת עין. עמואל עוסקת בעבודותיה בבית ובחיי היום יום, חוקרת את הטבע וסביבתה הקרובה. כאמנית דתיה, היא חוקרת את מהות הבגד ככסות, לצד דימויים של הגוף. ציוריה נוגעים בהסתרה ובגילוי שהם חלק מהפרקטיקה המרכזית היומיומית של ההביטוס הדתי. השטיח הוא הסימבול המרכזי ביצירתה ומסמל חיפוש שורשים, חיבור לקרקע ולאדמה ובמקביל כיסוי הראש ובדי הלבוש.

משחק הסמלים מופיע גם במשחק המילים בשם התערוכה 'הסתר בדים' הרומז לדמותה של אסתר בחודש אדר מצד אחד ולבדי העץ הענפים המופיעים במשולב – פנים חוץ. אלו אוקסימורונים הבאים לידי אחדות ביצירותיה המושפעת מהשפה הסימבולית של רבי נחמן מברסלב

"יש הר ומעל ההר עומד אבן ומן האבן יוצא מעין… כל דבר יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב" (רבי נחמן מברסלב)

"אני מתייחסת לסביבה החיצונית של המקום בו אני גרה, לסביבה העירונית ולחיפוש אחר הטבע בסביבה זו. אני גרה בשכונת נחלאות בירושלים בבית עתיק עם כיפה עגולה, אשר מופיע  תדיר בעבודות שלי", היא אומרת.  "יש רגעים שאני חווה, בהם אני מביטה על עצמי מבחוץ, מנקודת מבט שונה, ומציירת את עצמי ממבט חיצוני. רגע בו רוח מעיפה את השמלה שלי, שלולית בגשם, חיבוק עם התינוקת או עלה שנפל, אני מתרגמת את התחושה לציור."

תהליך עבודתה הוא ברובו אינטואיטיבי, והיא יוצרת חיבורים מרתקים ממפגשים של חייה למשל קבר הרשב"י במירון, המבנה העגול והעיטור של הגדרות ליד ביתה בנחלאות, כמו גם חיבור בין הפנים של הבית לחוץ השטיח יחד עם עץ הזית.

עץ הזית נתפס כמשהו אנושי ביצירה של עמואל. הגזעים החלולים עקומים ומפותלים כמו ריקוד של גוף חי ומתכתבים עם נושאי ציוריה של האמנית אנה טיכו שהגיעה מאירופה לפני יותר ממאה שנה אל הרי ירושלים. עבודותיה משקפות את המבט של המהגרת שהגיעה לארץ המתפתחת מגרמניה המפותחת וכולה התבוננות ופליאה על הנופים החדשים. עמואל מתכתבת במקביל גם עם עבודותיה של אמה שעלתה לישראל לפני עשרות שנים, אל הרי ירושלים ומביעה את הקשר המיוחד בציוריה.

את החיבור בין התערוכה לבין דמותה של נשים יהודיות מובילות ניתן לראות בדיוקן העצמי של אילה , והוא שהביא את ההשראה לעסוק בדמותה של דונה גרציה בערב הסיום שתוביל מיכל אהרוני רגב.

 מוזמנים לבוא ולחזות בתערוכה ובמופע הסיום "מי היתה דונה גרציה" ביום חמישי הקרוב ה-16.3 בשעה 20:00

 לפרטים ולהרשמה: https://forms.gle/v89fq8amDSSQqJaa7

תערוכת הסתר בדים \ גלריית המקלט
היוצרת: אילה שירה עמואל
אוצרת: ד"ר נעה לאה כהן
מופע סיום: מיכל אהרוני רגב – מי היתה דונה גרציה ומדוע היא רלוונטית גם להיום.

יצירות נבחרות מהתערוכה הסתר בדים

הפוסט הסתר בדים הופיע לראשונה ב-קו 400.

שלום, נעים להכיר אמיתית,

כאן בגלריה –

אישה חרדית.

קוראים לי רייזי, או טויבי, או סימי,

את שם המשפחה – אל תשימי.

עדיף שלא יידעו בדיוק, מי אני מהבית,

בכל זאת, מקומי בפינה – ליד שתילי הזית.

יש לי כובע על הפאה ובבית מטפחת,

שיושבת טוב על התגלחת –

בדרך כלל אני מטופחת.

(הדסה ליכט, גיליון מס. 3 בנושא הגירה וזהות)

חזון כתב העת לשירה קול. שירה. אישה. הוא לגעת בנושאים קיומיים בחברה פנימה ולתת להם מקום.קול.נראות. בשפה אמנותית. עד כה יצאו לאור שמונה גיליונות והגיליון התשיעי בנושא 'מוריד הגשם' כבר בדרך לדפוס, בתקווה שיביא איתו את הגשם. כתב העת יוצר מפגשים בפועל בין יוצרות מעדות שונות, שפות וחברות דתיות מגוונות ובכך מעצים את יכולת היצירה וההשראה.

בין השירים הייחודיים שמתארים את הייחודיות של המגזר, נשזרות תערוכות אמנות נשיות שהוצגו בגלריית המקלט בגרסא קטלוגית מודפסת המאפשרת הכרה וחשיפה לקהל הרחב. לחלקן מדובר בפריצת דרך של ממש, כמו בגיליון מס. 7 בנושא מפגשים שבו נפגשו האמנית הינדה הרבסט הפועלת למעלה מ40 שנה לקידום האמנות בחברה החרדית וד"ר נורית סירקיס-בנק אשר הקדישה מאמר לפועלה. זהו למעשה תיעוד חלוצי וראשוני של העשיה של הרבסט מתוך רצון למקם אותה  כחלק מן המניין בתוך העשיה האמנותית הישראלית

גיליון זה מגיע בתקופה סוערת במרחב הציבורי החברתי והפוליטי, הרוחשת בתוכה באופנים עקיפים וישירים. מדובר בנושאים שאינם פשוטים לעיכול המשקפים טלטלה המחלחלת בבית פנימה, גם אם כלפי חוץ 'עסקים כרגיל'. הקריאה לבדק בית פוגשת אותנו במקומות שונים ובנקודות זמן שונות – בשלבי מעבר ומפנה בחיים, בעקבות משבר אישי, במצבים של קושי חברתי ותקשורתי, כתגובה לאכזבות, ולהפך, כמענה להתגלות, לדחף פנימי יצירתי, ולאנרגיה חיובית. הדחף ל'בדק בית' עולה באחת במרחב המשפחתי והקהילתי, וגם בטריטוריה האישית של הדוברת השירית אל מול השיר ההולך ומתהווה. בדק הבית מפנה מקום לנוסטלגי, לסדוק ולשבור, וגם למינימליסטי, לעכשווי, לרלוונטי. מן התצרף של החלקים השבורים נוצר שלם המאפשר פיוס מפוכח אל מול מוות בלתי נמנע. הכאב והסבל נחווים כְּכוֹח המְלַמְּדֵנִי אֵיךְ הוֹפְכִים מַחְסוֹר לְשֶׁפַע. למשל השיר חל"ת של יפה שלומוביץ המדבר על התחושה של החמצה וזמניות שנשים חוות במיוחד בשלבים מאוחרים בחייהם. 

חל"ת* | יפה שלומוביץ

מִתּקֶֹף תַּפְקִידִי שֶלּׁאֹ קֻדַּם

מַעֲמָדִי הרָופֹףֵ

גיִּליִ המִַּתְקַדֵּם

חֲלומִֹי שֶנׁגָּזֹ

דַּלתְִּי הנַנִּעְלֶתֶ,

מִתּקֶֹף קומָֹתִי המִַּתְנמֶַּכתֶ

שְׂפָתִי המִַּשְתַּׁרְבּבֶתֶ

השְַּרִׁיר הרָָפויּ בּרְַגלְיִ ה ְַּׂ שמָאליִת

משְִקׁפָיַ,

מִתּקֶֹף היֱותִֹי שְקׁופָּה

נכִפְֶּפֶת

זמְנַיִּת

חולֹפֶֶת,

מִתּקֶֹף כּלָ זהֶ

ובּהְתְֶאֵם לכְלָ האָָמורּ

הנִנְיִ בּאָָה עלַ החֶָתוםּ

מִתמְַעטֶתֶ והְולֹכֶתֶ

מתִפְּוגֹגֶתֶ

נמָוגֹהָ.

אל החוברת חברו 10 אמניות מחממת ארטקפסולה בה גלריית המקלט מקדמת אמניות מתחילות שיצאו מבתי ספר לאמנות להמשיך וליצור, כמו גם להכיר את השדה האמנותי העכשווי שבתוכן הן נדרשות לפעול.

זהו אתגר לא פשוט שמצד אחד מבקש לא לחצות את גבולות הגזרה של המגזר ומצד שני לשחק במשחק כשוות בין שווים, במטרה לצלוח בין הקצוות.

האתגר האוצרותי בכתב העת היה לעמוד על המשותף בין הנשים היוצרות שלא הכירו זו את זו קודם לכן ונפגשו בחממת אמניות לזמן אינטנסיבי מאוד כשכל אחת באה מגובשת עם הכיוון האמנותי שלה. אלא שהיצירות שנוצרו במיוחד לתערוכה כל אחת בנפרד והתחברו אחת לאחת, גילו למתבונן כי עיקר עיסוקן האמנותי קשור בשאלות מרחב הבית: הפרטי, הקהילתי, החברתי והלאומי – כציר מרכזי, ממנו ניתן לצאת לאמירות אקטואליות הנוגעות בדופקהּ ובליבהּ הפועם של החברה החרדית-הדתית. יצירותיהן משמשות מעין סיסמוגרף אישי המספר על מהלכים הגדולים ממנו.

המטרה היא לאפשר ונטילציה בזמן אמת כמו גם את הביטוי הלירי לאמניות, המתמודדות עם מציאות מאתגרת פיזית ונפשית הרלוונטית גם לזמנים אחרים. רעיון כתב עת זה בנושא בדק בית לא מוותר לעצמו ומבקש בתוך הבית פנימה, להסתכל במבט אינטרוספקטיבי ולנסות להתמודד ביצירה העֵרה למתרחש ונותנת לו הכרה ולגיטימיות יצירתה של רננה לב מבני ברק, המציירת אבסטרקט, לכאורה יצירות טפטיות שיש בהן צבע וקו עליזים, מבטאת את  המצב והרגשות המעורבים שהציפו אותה בעקבות פרשיית ולדר היא הרגישה חובה להתייחס בתוך הכאוס של היצירה – לתחושה של הילד האבוד.

ונסיים בשיר אחרון מאת רותי קפלר

התְַּמִימותּ שֶלּׁיִ התְִאַבּדְָה.

לאֹ יכָלְהָ לשֵָׂאת

עודֹ.

הלְָכהָ לָהּ.

מותִֹירָה אותִֹי לבְדַ

בּעְולֹםָ ללְאֹ תְּמִימותּ

ללְאֹ רַחֲמִים

השקת כתב העת הנשי מס. 9 תהיה ביום שלישי ה21.2 בשעה 20:00 להרשמה מראש כאן

לרכישת הגיליון ניתן ליצור קשר 058-5001019

הפוסט בדק בית הופיע לראשונה ב-קו 400.

שתי בנות עשרה, קוקו אסוף וחיוך עדין של בית יעקב חצו את מפתן המרתף של גלריית "המקלט", בית האומנות היהודית שקבע את מקומו דווקא בשכונת מקור ברוך החרדית בירושלים.

מה זה פה? הן שאלו למול מוצגי התערוכה "לוכדות רוח" שמתקיימת בימים אלה במקלט. מירה טיילור, אחת היוצרות, התנדבה להסביר לילדות הסקרניות, מה זו אמנות הפיסול, ומהי התערוכה.

"זו היתה בשבילי חוויה מיוחדת", מספרת מירה, "הן אף פעם לא ראו אומנות כזו בחייהן. התרגשתי להסביר להן, הן נשארו הרבה מאד זמן, שאלו מלא שאלות על כל מוצג, על החומרים, על דרכי היצירה והמשמעות. הן נורא נורא נהנו. הסקרנות וההתלהבות שלהן נגעו לי בלב".

אז מה זה? שאלה אחת מהן למול היצירה בה נראה איש מליט עיניו בידיו. 'מה את חושבת שזה?' שאלה מירה בהעניקה לנערה מרחב פרשנות עצמאי. 'זה נמר', ענתה הנערה. "הופתעתי מאד", אומרת מירה, "מעולם לא קיבלתי מענה כזה. הנערה בעצם בחרה לא להתייחס לצורה אלא לחומר ממנו עשויה היצירה, הקרצוף של העץ, אכן יוצר מין נימור. זה היה מדהים לראות ילדה שעכשיו מגלה את עולם האמנות". לבסוף חברתה באה לעזרתה ולחשה לה ביידיש, ש'זה כמו שעושים בהדלקת נרות'.

אנחנו ממש דומות

תערוכת "לוכדות רוח" בגלריית המקלט מציגה את יצירותיהן של רחלי טאובר ומירה מיילור. טאובר גדלה בהר נוף בירושלים, למדה בבית הספר לפיסול וכיום תושבת אלעד, מנהלת סטודיו במבוא מגשימים ומלמדת פיסול באוניברסיטת בר אילן. מיילור, תל אביבית, בוגרת בתי ספר לאמנות מהמובילים והמפורסמים ברחבי העולם, וכיום מפעילה גלריות בארץ, בשיקגו ובסן פרנסיסקו. 

הקשר בין היוצרות הוא פרי שדכנותה של האוצרת ד"ר נעה לאה כהן, שזיהתה את הפוטנציאל שבחיבור בין האמנית החרדית מאלעד, לאמנית התל אביבית. "יש חיבורים שעד שהם לא נוצרים אתה לא יכול לצפותם מראש", מתארת נעה את השידוך שרקמה, "כאוצרת אני צריכה לזהות אמנים, יצא לי להיות בסטודיו של רחלי ובסטודיו של מירה, וגיליתי שיש ביצירות שלהן הרבה דברים דומים להפליא. כמו למשל, מוטיב הידיים שמאד בולט באמנות שלהן, השבר, הטקסטורה ועוד. אמנים שונים מרפרפים אותם דברים, החיבור הזה מדהים ומרגש, הוא מפגיש שני עולמות שבעצם הם קרובים". 

היוצרות והאוצרת: מירה מיילור, רחלי טאובר ונעה לאה כהן

אך מעבר לרומנטיקה האמנותית שבין השתיים, דומה ששיתוף פעולה זה מועיל לשני הצדדים, כשמירה מקבלת דריסת רגל בעולם החרדי, ורחלי נהנית מהקשרים הרבים שיש למירה בעולם האמנות. 

המפגש הזה הוליד את התערוכה הנוכחית שמציגה מבחר מיצירותיהן של השתיים. הדבר הראשון שצד את עיני באפלולית המקלט הוא המורכבות של הטכניקה המאפיינת את עבודתן של האומניות. שילובים בלתי אפשריים הופכים אבן לרקמה ביצירותיה של רחלי, וזכוכית עדינה מנצחת את הברזל ביצירותיה של מירה. האוקסימורון שבולט בתערוכה הוא זה שהעניק לה גם את השם שמבטא דבר והיפוכו. 

אינני מחצין התלהבות כמו ילדות בשנות העשרה, אבל הסיור שקיבלתי בין המוצגים בהדרכתה והסבריה של רחלי טאובר בהחלט הקסימו אותי. אשה חרדית מן השורה שבחרה להיות פסלת, מספרת לנו על יצירותיה, המתכתבות עם כריסטו (אמן אמריקאי מפורסם שנהג לעטוף מבנים ביצירות בד ענקיות), ושואבות השראה לפעמים ממשחק הדיונון. "סבתא ואמא סרגו ורקמו, אני הוספתי גם אבן", מעירה רחלי בחיוך את הדוב המגדרי. מאוחר יותר תאמר לי מירה, שאמנות הפיסול היא נישה בתוך עולם האומנות, ופיסול באבן ובזכוכית זו נישה בתוך נישה, והעובדה ששתי האמניות הן נשים ואחת מהן אשה חרדית, הופכת את התערוכה לנדירה במינה.

חצאית כפלים מאבן

המוצג הראשון שרחלי מראה לנו זו חצאית כפלים של בת סמינר עשוי מרצועות של אבן. "הייתי אמורה להיות תופרת" היא מצטחקת כשהיא אוחזת בידה בחצאית 'המתנפנפת' מעל משטח ברזל נקוב. אני רואה במשטח כשטיח מתחת לרגלי הנערה החסודה, ומציע פרשנותי בפני היוצרת. אך בעוד זו אינה נמנעת מלתקוע מסמרים ביצירה של פרוכת כביטוי אמנותי, לגבי שאלותי היא מעדיפה 'לא לקבוע מסמרות' ולהשאיר הכל מעורפל. "אני אומרת בואו נשאל שאלות, שאלה עדיפה מאמירה", היא מצהירה, ואני מתלבט אם זו אמירה של יוצרת או אמירה של חרדית שמעדיפה להישאר באזור הנוחות של חופש הביטוי הזהיר.

כעת תציג רחלי את היצירה שעבדה עליה הכי הרבה זמן, שתי שכבות פליסה משיש שדרשו תחכום הנדסי מיוחד. את השיש היא משיגה ממפעל מצבות, ומפיחה בהם רוח חיים משלה. במוצג אחר הפך השיש את מראהו למראה של בד ברוקד, מראה הבד השישי כה משכנע שמבלי משים אתה שולח יד לחוש את מגעו, כדי לוודא מה עיניך רואות.

בפינה אחרת מוצג חסיד ירושלמי, שהשטריימל שלראשו תושבת של גלגל תעשייתי, ורגליו אבן ירושלמית. ככלל, רחלי משתמשת בחלקי כלי עבודה ביצירותיה, מסמרים, ראשי קדיחה ועוד. אצל החסיד שלנו, התושבת משלימה בטבעיות את ראשו והופכת אותו ליצירה מלאת חיים ושעשוע.  אך בחלק מהמוצגים האחרים כלי העבודה משתלבים כמו מגדלי ענק בשכונת נחלאות. אולי זו דרכה של רחלי לומר שכלי עבודה שייכים גם לנשים. 

המתח בין החרדיות לבין היצירתיות האומנותית גורמת לרחלי להמציא חדשנות בדברים מסורתיים. "בפרוכות ישנות היו רוקמים הרבה כפות ידיים של כהנים מברכים. נצמדתי למסורת הזו אך שיניתי לכפות ידיים בתנוחות אחרות, כמו כפות ידיים של תפילה או קבלת שפע". 

מטאובר היינו מצפים אולי ליצירות בעל מסר דתי, אך המוצג היחיד שמתייחס לתנ"ך הוא הפסל המסמל את עקידת יצחק. בניגוד למקובל בהצגת סיפור העקידה, ביצירה זו אין סכין ואין דרמה. יש את יצחק בלבד. אך גם הוא נטול ראש, וחסר ידיים, זאת, כדי לסמל את הפסיביות שלו במעשה העקידה. אם דימיתם לשמוע כאן צליל ביקורת הוא מטושטש עד מהרה עם הכנפיים שהוצמדו ליצחק, המסמלים את התעלותו בזמן העקידה. ככלל, לדבריה, היא לא מעבירה שום ביקורת, "רק מציגה דברים באהבה".

הנפש קורעת

בעוד רחלי מנסה ללכת בין הטיפות, מירה טיילור לא נמנעת מאמירות מורכבות. "אני יוצרת בשילובים של זכוכית וברזל, שהם חומרים מנוגדים, דבר והיפוכו. הברזל נתפס כחזק וחסון, בעוד שהזכוכית עדינה, שבירה ואלגנטית. בעיני הזכוכית מסמלת את הנפש והברזל מסמל את הגוף".

בפינה מתנשא לגובה של שני מטר וחצי מתקן ברזל כפוף מעט, שרשרת עבותה משתלשלת מראשו, ואבן זכוכית מרהיבה בצבעיה תלויה בקצה. "אני רוצה להראות בזה, שהזכוכית, הנפש, למרות נוכחותה הקטנה ויזואלית, היא זו שמצליחה לכופף את גוף הברזל החזק". מצד שני נדמה שגוף הברזל קושר את הנפש בשלשלאות.

בפינה המקבילה פסל ברזל נוסף המדמה אשה כורעת. גוף האשה עשוי מברזל אבל קימוריו כה גמישים שמרחוק הוא נראה עשוי עור. הגוף נקרע באמצעו והחוצה נשפכים בועות סבון עדינים למראה. "אני קוראת לזה אשה קורעת", מסבירה מירה, "גם פה בועות נפש קורעות את הגוף הברזלי". ניתן לראות כאן אמירה דואלית על יחסי גוף ונפש. מצד אחד, הזכוכית יפה, מצד שני היא מכופפת וקורעת. מצד אחד הגוף נקרע ומוטה על ידי הנפש ומצד שני הוא מונע מהנפש לפרוץ בחופשיות.

ביצירות אחרות של מירה הזכוכית הופכת לידיים ומסמלת דווקא את החומר. היצירה "מקום" למשל, מציגה ידי זכוכית השקועות בחול במעדר, מחזיקות גרגרי אדמה במקום לעדור בה. במוצג אחר, הזכוכית משחקת תפקיד כפול, כשבאופן מרתק היא נדמית כמשהו שבין להבה לצמרת ברוש. את היצירה הזו עשתה מירה בהשראת השיר 'שני יסודות' של זלדה, המשוררת האהובה עליה, שמתאר דיאלוג בין הלהבה המתפרצת לברוש המקובע.

את יצירותיה של מירה העוסקות בזוגיות הסתירה אוצרת התערוכה בגומחה נסתרת. אולי מטעמי צניעות, אולי מפחד שתפוח האדמה הזה לוהט מדי ואולי מתוך תקווה שהגומחה מעניקה אווירה רומנטית. 

בית קטן מזכוכית מוחבא בקפל של מלכודת עכברים גדולה ואימתנית. חוט אחד ויחיד מחזיק בתקרת המלכודת שלא תיפול על הבית ויושביו. אם תרצו, המוצג קורא תיגר על ערך הבית המקודש בעיני החברה, וכביכול אומר, הבית אינו אלא הפתיון דרכו נופל האדם למלכודת העכברים החברתית. אך מירה מעדנת קצת את המסר, "הבית הוצג בכמה מוזיאונים בארץ ובעולם", אומרת מירה, "והוא מציג את המצב הקיומי. הבית תמים ועדין, ויושביו חיים באוטופיה ומרגישים מוגנים, הם לא מודעים ביומיום לשבריריות החיים, ואיך במאקרו, הכל תלוי על בלימה, הכל יכול לקרוס בדקה". 

ממול, שני אבני זכוכית רוכנים אחד לקראת רעהו. לא ניתן לפספס שהם מסמלים קשר זוגי. האבנים מחוברים למוצג בחבלים ומסמרים שלא מאפשרים להם חופש תנועה. כלומר, אם הבית הוא מלכודת עכברים הרי שהזוגיות היא בית כלא העשוי מחבלים ומסמרים.

גם כאן מירה מרככת את המסר ומסבירה שהמוצג מסמל אף את היופי שבזוגיות, ההופכת שני חפצים סתמיים למוצג מרהיב. והקשירה הכובלת? ניתן לראות בה גם עוגן וחיבור. 

אין ביקוש

אני מנסה לדמיין את תושבי גאולה המוכרים לי מטיילים בתערוכה, ונדמה לי שהם זקוקים להרבה תיווך כדי לא לראות ביצירות הללו סתם קשקוש תמהוני חסר משמעות. 

איך זה להציג אומנות בפני קהל חרדי? אני שואל את מירה. "היצירות שלי מופיעות בכל העולם ואני מקיימת קשרי חברות עם כל מיני אנשים מקצוות זהות שונות ורחוקות. אין אצלי חלוקה כזו של מגזרים. אבל בהחלט מרגש לתווך את האומנות לאנשים שטרם הכירו אותה".

במהלך התערוכה הגיעו חרדים רבים מהאזור להתבונן בתערוכה. "אני לא מציעה הסבר עד ששואלים אותי", אומרת רחלי, "אבל היתה התענינות גדולה. אנשים מאד התרשמו".

עם זאת, רחלי לא מייפה את המציאות. אין ביקוש לאומנות הזו בציבור החרדי ואין הרבה הבנה, היא אומרת. אבל כן מתחילים להכיר קצת את המושגים ולראות חשיבות ביצירה. "באלעד אפילו הכנתי פסל של חוני המעגל בפארק העירוני, ושני רבני העיר השתתפו בטקס הסרת הלוט".

ובחזרה לאוצרת התערוכה. ד"ר נעה לאה כהן משוכנעת שבתיווך והנגשה נכונים יש עתיד לאומנות בציבור החרדי. "התפקיד של הגלריה בכלל והתערוכה הזו בפרט היא הן לגלות את האומנות לחרדים והן לגלות את האומנות החרדית לעולם. לכן אנו מביאים לפה אוצרים חשובים שיראו והתרשמו, והתגובות ממש נלהבות."

אז אם עוד לא הספקתם, התערוכה ממשיכה להתקיים עד 20.10, אז גם יתקיים שיח גלריה עם האמניות בשעה 20:00. רוצו לראות.

גלריית המקלט יהודה המכבי 7 ירושלים
http://www.asg.org.il/
Info@artsheltergallery.com
058-5001019 \\

קרדיט תמונות: גלריית המקלט, אבישלום שטיינברגר

הפוסט כרוח ביד היוצרת הופיע לראשונה ב-קו 400.