1. מסע ארוך – הדרך לשינוי ותיקון היא תמיד ארוכה מאוד, יש בה עליות ומורדות, ולא ניתן לדעת מתי וכיצד היא תיגמר.
המסע של נשים חרדיות בשביל לקבל ייצוג במפלגות החרדיות בכנסת וברשויות המקומיות הוא מרשים מאוד ארוך ומייגע, עם נקודות מרתקות בזמנים ובמקומות שונים, אבל עדיין קשה לדעת האם וכיצד המטרה תושג.
הפעולות שלהן בתוך הקהילה החרדית ומחוצה לה, בתליית מודעות רחוב, בהכשרת מנהיגות נשית, בהופעה בוועדות הכנסת, בנאום באו"ם, בעתירה לבית המשפט, ראויות להערכה רבה, ועדיין נראה שדרך ארוכה לפניהן.
את ההשפעה של הפעילות הזו ראינו לאחרונה בראיון של רבקה רביץ שהביעה רצון לכהן כח"כית במפלגה חרדית, ולדעתי גם כהונתה של עומר ינקלביץ כח"כית וכשרה התקבלה בקהילה החרדית כמהלך לגיטימי בזכותן.

2. פיצול פנימי – העובדה שחלק מהנשים שהיו שותפות למהלך בראשיתו ואפילו בשלבים מתקדמים (רחלי איבנבוים, אסתי רידר ועוד), פרשו ממנו בשל חילוקי דעות או מסיבות אחרות, מלמדת על הקושי להוביל מהלכים מהפכניים בקהילה החרדית, כשגם המעטים שמוכנים לפעול ולשלם מחירים מתקשים לשמור על לכידות לאורך זמן.

3. פמיניזם דתי – הוויכוח בין אסתי רידר לאסתי שושן האם המהלך הפמיניסטי החרדי צריך להיות דתי או חילוני, הוא בעיניי ויכוח מרתק ורלוונטי בעוד הרבה מהלכים פנים-חרדיים.
העמדה של אסתי רידר שמדובר במהלך אזרחי בלבד, ללא צורך במקורות תורניים וללא נגיעה בתחומים דתיים, מול עמדתה של אסתי שושן שיש צורך בליבון הסוגיה בכלים תורניים וגם בתחומים דתיים כמו לימוד תורה לנשים או מקומן של נשים בבית הכנסת.
אני באופן אישי מצדד לגמרי בעמדתה של אסתי שושן, אבל זהו בהחלט נושא חשוב לעסוק בו.

4. המחירים והבדידות – התעוזה לצאת למאבק ציבורי בשל האמונה בצדקת הדרך, כרוכה במחירים גבוהים ברמה האישית והציבורית, גם אם מצליחים במידה מסוימת לקבל תמיכה מבית ומחוץ, בהיבטים כלכליים ותקשורתיים.

5. פמיניזם וגירושין – אי אפשר להימנע מלהכיר בעובדה שבקרב הנשים הפעילות בנושא הפמיניסטי בקהילה החרדית ישנו אחוז גבוה של גירושין, חשוב מאוד שבסרט לא התעלמו מהעובדה הזו ויש לתת עליה את הדעת בדיון הציבורי.

6. המפגש במשרדו של ח"כ יעקב מרגי והשאלה הנוקבת של המשתתפות מדוע ח"כים חרדים אשכנזים לא יכולים לייצג את החרדים הספרדים וח"כים חרדים גברים יכולים לייצג את הנשים החרדיות, עוררו בי הרבה מחשבה. לשבחו של יעקב מרגי ייאמר שמבין המילים נראה שהוא מצדיק את הדרישה, אבל מסיבות ברורות הוא מנוע מלתמוך בהן.

7. המהפך שהתחולל בעמדותיו של עו"ד דב הלברטל שבראיון ברדיו תקף בחריפות את המהלך של "לא נבחרות, לא בוחרות", וכמה שנים מאוחר יותר הוא חבר אליהן שיבח אותן והשווה אותן לרוזה פארקס, מייצג בעיניי את היכולת להשפיע לאורך זמן על דעת קהל, למרות שהוא אישית כנראה לא יכול להוות הוכחה לשום דבר.

הסרט פשוט מעולה ועשוי היטב.

תודה גדולה ליוצרים ובעיקר לכל אלו שהסכימו להיחשף באופן כה אמתי ועמוק מול המצלמה.

הפוסט אשת חיל – המחשבות הופיע לראשונה ב-קו 400.

הסיור של דרעי החל בבית הספר "אור לציון", מורשתו של הרב גבאי זצ"ל. שם התקבצו אנשים ונשים מכל קצוות הקשת, שבאו לשמוע את השר. האירוע היה מכובד והמקום מלא.

השר דיבר וזעק על כך שחובה להצביע ואף הזהיר שהמצב מאד קיצוני ואם לא יצאו להצביע, "נקום בבוקר אחרי הבחירות עם ממשלת שמאל וערבים חלילה".

בסוף הכנס, השר דרעי וחבר הכנסת יואב בן צור, עמדו בסבלנות עם חיוך ואנשים ניגשו ושאלו שאלות. בסרטון שהגיע לידינו, שומעים את הפעילה החרדית הילה חסן לפקוביץ מכפר יונה, כשהיא מנהלת עם השר את הדיאלוג הבא:

הילה: "הרב אריה, אפשר לשאול שאלה?"

השר דרעי: "כן בבקשה"

כאן הזכירה הפעילה את הקשר העמוק עם מפלגת ש"ס, בבית שבו גדלה כבת לאב נציג ש"ס אזורי. בית שבו הרב אריה התארח פעם בתחילת דרכו.

השר חייך וכך גם ח"כ בן צור כשנזכרו בקשר.

הילה: "רציתי לשאול הרב"

השר: "בטח הילה"

הילה: "מתי יהיו נשים בש"ס?"

השר: "בתוך ה….(מפלגה)? מתי שמועצת החכמים יחליטו ומתי שהנשים תרצנה"

כאן החל השר להתרחק מהמקום, תוך כדי סימון לח"כ בן צור שצריך ללכת.

הילה: "אבל אנחנו רוצות"

השר: "את מדברת?"

הילה: "כן, אנחנו רוצות, איך אפשר? מתי זה יקרה הרב אריה? אנחנו יודעות שזה תלוי בך"

חבר הכנסת בן צור התערב מכיוון שהשר הפנה גב והחל ללכת מהמקום.

בן צור: "כשהרבנים יחליטו"

הילה: "ואיך אפשר להגיע אליהם?"

בן צור: "תתקשרי יש…. (מלמולים לא ברורים…)"

השר וחבר הכנסת עזבו את המקום בזריזות.

בשיחה ל'קו 400', אומרת הילה: "הגעתי למקום בידיעה שזהו זמן בחירות שנמשל לאלול ו'המלך בשדה', חברי הכנסת והשרים שבעת שלום קשה מאד לדבר איתם, נמצאים בשטח ונגישים לשאלות. השאלה ששאלתי את השר, היא שאלה של אלפי נשים וגברים חרדים. השטח כבר מוכן, אני מצפה ממפלגת ש"ס שהיא זאת שמשמיעה את קולם של השקופים, לא לשכוח את האוכלוסייה השקופה בארץ. את הנשים החרדיות שלהן אין קול בשום שולחן של מקבלי החלטות".

חסן לפקוביץ מוסיפה: "ש"ס היא המפלגה היחידה שפונה בכל מסע בחירות לקהל המסורתי המתון ורוצה לייצג את הקול הדתי המתון ועושה זאת בהצלחה ב"ה, אך לצערי, כשזה מגיע לנשים במפלגה, לפתע המפלגה חרדית למהדרין ומסרבת להכניס נשים.

"אנחנו לא נשתוק ולא נפסיק ונעשה כל שביכולתינו כדי שלבנות, לאחיות, לאמהות ולכל הנשים שלנו, יהיה קול שווה בשולחנות של מקבלי ההחלטות".

למה באמת שלא תפנו למועצת החכמים?

חסן לפקוביץ: "הרב דרעי יודע כמו שכולנו יודעים, שמועצת החכמים היא גם מקום סגור בפני נשים חרדיות. השאלה לא עלתה כלל על שולחנם, למרות לחצים רבים מצידנו בתחילת הדרך".

"בנוסף, כמו שכולנו יודעים, גם אם ישאלו את השאלה, הכל תלוי באיך שואלים. השאלה צריכה לשקף את רצון הנשים באמת ואת תנאי השטח שנוצרו. אני חוששת שהדברים לא יוצגו בצורה שתוכל לשקף את זה במדויק".

"בסופו של דבר, אני מצפה מהנציגים שלנו, לקחת אחריות ולתת לנשים קול כדי להמשיך ולעשות למען הציבור הנשי החרדי בישראל", הוסיפה.

הפוסט הפעילה החרדית התעמתה עם דרעי • צפו הופיע לראשונה ב-קו 400.

אני בת שמונה או תשע בבית יעקב, הויכוחים הפוליטיים שקורעים את המגזר החרדי מגיעים עד אלינו, אני נמצאת בצד של ש"ס ומגנה עליה בחירוף נפש.

יש לי פתקים של ש"ס בתיק. אני מפזרת אותם בכל מקום (כן, לא אקולוגי אני יודעת). אני קוראת לכולם לבחור ש"ס ומתווכחת עם גדולים ממני, בטוחה בצדקת הדרך.

כמה שנים אחרי, אני כבר בת 18 או 19, אני עומדת בתוך קהל נשים ובנות צפוף, אריה דרעי צועד עם ספר התורה, בדרך לכלא. דמעות על לחיי, כאב עמוק ואמיתי. איך זה שאדם כזה שעשה כל כך הרבה טוב, הולך לכלא. אני בטוחה (כמו כל ילדה בת 18) שאני בצד "הצודק", אני כועסת על המערכת.

אבא שלי נבחר כחבר מועצה מטעם ש"ס. הנציגים של ש"ס מסתובבים אצלנו בבית. אנחנו נוסעים לרב עובדיה זצוק"ל ונכנסים בלי תור.
הכל ברור, נהיר. ש"ס היא הבית, היא המפלגה שלי.

אז איך, אחרי כמעט 20 שנה, אני מוצאת את עצמי לא רק שמה פתק אחר בקלפי, אלא גם כועסת וכואבת על המפלגה שלי? איך עוזבים בית? איך אני מוצאת את עצמי קוראת לנשים אחרות לומר די ולדרוש שילוב נשים במפלגות החרדיות, כשהתקווה הכמוסה היא שש"ס תהיה הראשונה לפרוץ דרך?

המאבק הזה אולי נשמע בשנים האחרונות, אך הוא קיים בתוכי מאז עמדתי על דעתי.

כבר בתור ילדה, ידעתי שהציבור, זה אני. ידעתי שאני ארצה לעזור בכל מה שאפשר לאנשים ונשים אחרים. נשמתי פוליטיקה, הבנתי את המשחק בגיל מוקדם, אבל קול פנימי אמר לי, את לא תוכלי להיות שם. לא כי את לא מספיק טובה, אלא כי את אישה.

כפעילה חברתית, הבנתי מהר מאד את התלות של פעילים חברתיים במעצבי ההחלטות, היושבים סביב השולחנות. בעיריות, במועצות ובכנסת. והבנתי מהר שכאישה חרדית, הנגישות אליהם בעייתית.

מעבר לכך, מקום בו אין לי כיסא, כלומר יש לי אפשרות תיאורטית לשבת על כיסא של מפלגה לא חרדית, אבל כילדת ש"ס, זה כואב.

ברמה הארצית הנציגים שלנו, עושים עבודת קודש, רוב הזמן. אבל לצערי, רוב העבודה היא בנושאים של כשרות, שבת וגיוס. על שמירה של ציביון יהודי. לא שזה לא חשוב, אבל שוכחים כי יש שדה שלם של צרכים חברתיים שנמצא שומם. אין מי שמטפל בזכויות לגננות ומורות, שפועל למען זכויות לחינוך המיוחד החרדי, למען המלחמה באלימות במשפחה, למען בריאות האישה, למען מלגות לסטודנטיות חרדיות, למען שילוב בתעסוקה ועוד ועוד נושאים שקשורים לחיים שלנו כאן ועכשיו.

אז כן. ש"ס בעיני יכולה בהחלט להיות חברתית, חוצת מגזרים, כחזונו של הרב עובדיה. אך היא מסתפקת בקמפיינים שמציגים מצג שווא כזה, ובפועל מקצינה רוב הזמן ושוכחת את תפקידה.

סבורני שאישה במקומות האלה, תביא בשורה חברתית חדשה אמיתית. תשדר שש"ס היא היהדות הספרדית המקבלת, שמסוגלת לחיות בין הניגודים והפערים ולהביא פיתרונות מפתיעים, שנשים לא מופיעות בה כפרט שולי בקליפ לפני בחירות, אלא כגורמי השפעה שווים.

הכותבת מנהלת פרוייקטים בנבחרות, תנועת נשים חרדיות.

קריאטיב קמפיין אסף וול
קליפ, נשות נבחרות תרצה אסתרזון בלוך, אפרת שוקרון, אסתי שושן, הילה לפקוביץ, רחלי מורגנשטרן
הפקה בשיתוף קמפיין אני אישה אני בוחרת לעידוד הצבעת נשים.

הפוסט הישיבה לגברים בלבד הופיע לראשונה ב-קו 400.