היום הוא לא צובע חביתות, לא שופך שמן, לא נכווה בידיים, בראש חודש הוא מלך, כולם עוברים לפניו כבני מרון ומקבלים מנת קרונפלקס קצוצה במידה.

מלך, פעם אחת בחודש דיו.
פעם אחת בחודש היה טעם בתפילה, ורק חיכינו שהיא תסתיים.

משה, בחור מופנם ושם בדוי היה אלוף הישיבה בגלגול תפילין, הוא עשה בר מצווה שנתיים לפנינו באמת שלא כוחות, אבל מומחיותו עמדה לו בכל ראש חודש, וכשאנחנו נכנסנו לחדר האוכל כבר שמענו את הקראחצ' מהפה שלו.

ב' דראש חודש אלול, סיום התפילה.
לולי האמנתי עוד בשיניים וכבר משה עומד עם קערה ריקה ומושיט אותה למחלק הקרונפלקס, הקערה מתמלאת ומשה לוקח את מחזיק החלב ומוזג ביד רעבה חלב שמטביע את כל פתיתי התירס.

אבל במקום חלב יצא לו מים, הלכה המנה.

אני צחקתי צחוק גדול, הוא הסתכל עליי רותח מזעם, עלה להתלונן בחדר ההנהלה.

"מישהו מילא את כל השקיות חלב במים, נהרס לי הקרונפלקס"
תוך כדי דיבור עוד ילד עולה
ועוד אחד

"מי עשה את זה" ניסה ראש הישיבה, אבל משה המופנם והזועם לא הסכים להלשין.

"לך תקרא לו" לזה הסכים הדביל המופנם והלך לקרוא לי.

עליתי מפוחד וידעתי שהשאלה שאשאל תהיה "למה", אבל לא היתה לי תשובה.
באמת נשאלתי למה, ובאמת לא היתה לי תשובה.

"קורה" פלטתי.
"קורה" רתח ראש הישיבה, "למה לדורון זה לא קרה?"

מהנימה הבנתי שהוא לא מצפה לתשובה, ומבחינתי זה אומר שאני חייב לענות.

"אני לא דורון" ככה פשוט.

דורון משיעור ב' למי שלא מכיר, היה הפרח של הישיבה, עדין על גבול השברירי, מתמיד עצום שזקן פרחי כהונה השלים את המראה של הטוב שבבחורים.

יצאתי נזוף, בלי עונש מיידי, "נראה מה נעשה איתך על זה", זה הכי מפחיד. תן ונסיים עם זה רבאק.

למחרת התכנסנו כל הישיבה לשיעור כללי על תחילת פרק שישי בבבא קמא, פרק הכונס.

דממה בהיכל
קולו העמוק של ראש הישיבה ממלא את החלל

הכונס צאן לדיר
לא נעל בפניה
פרצוה ליסטים

כך שורה אחר שורה

נפלה (הפרה) לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית

כוח עליון הרים לי את היד, והאצבע שלי נעמדה וביקשה שאלה.

ראש הישיבה ראה את האצבע ונתן לי את רשות הדיבור

"הסיפור הזה עם הפרה שנפלה לגינת חברתה, למה לדורון זה לא קרה"

כולם געו מצחוק
אבל רק אני, ראש הישיבה והרב פלאי שגם הוא היה באותו בוקר במשרד, ידענו מה אני רוצה.

ר' הלל פלאי היה הרב שלי בכל כך הרבה דברים, בין היתר מורי ורבי בהומור, סאטירה, שנינות, ובאיך לצחוק על עצמי.

כשראיתי אותו מתמלא בצחוק ואת פניו של ראש הישיבה מאדימות, הבנתי שהצלחתי.

שנים קדימה פגשתי בחור צעיר ששאל אותי אם אני נח טוניק שלמד בבית שמש, מסתבר שעם הסיפור הזה פותח הרב הלל פלאי כל שנת לימודים חדשה.

"כל אחד כאן הוא מישהו אחר, אל תשוו את עצמכם לא לחברותא ולא לאף אחד אחר"

אתם מבינים?
כבר עשר שנים שאני פותח לשיעור אלפים של ישיבה קטנה את האלול שלהם.

העולם הזה חתיכת פלא.

פס הקול האלולי שלי

הפוסט למה לדורון זה לא קרה? הופיע לראשונה ב-קו 400.

"כל בחור חייב לשאוף להיות הרב אלישיב! הרב שך!".

"מי שלא שואף להיות גנרל, גם יהודי פשוט הוא לא יהיה".

אז אמנם הייתי שיעור א', רק הרגע התחלתי את הישיבה, אבל תורה היא וללמוד אני צריך.

ניגשתי אליו אחרי השיחה ושאלתי אותו:

"איזה היגיון יש בכך שארצה להיות הרב אלישיב?"

הוא התבונן בי במבט תמה, וביקש ממני להסביר את השאלה.

"תראה", אמרתי לו. "אתה רוצה שאפסיק לרצות את כל מה שאני רוצה ואתחיל לרצות דברים שאני לא רוצה. איזה היגיון יש בכך? אם אבקש ממך לרצות להיות ארון. אתה תרצה להיות ארון? אתה מקסימום יכול להאמין שמי שארון בעולם הזה יהיה מאושר בעולם הבא, אך אין לי אפשרות לחלום להיות ארון.

"וכשאתה מתאר לי את הרב אלישיב שלך, שלא עשה שום דבר חוץ מללמוד, אתה מבקש ממני להיות ארון".

הוא שתק. נבוך. תשובה לא הייתה לו.

ואז, כשלא היה לו מה לומר, הפתעתי אותו בפעם השנייה ואמרתי לו:

"למרות הכל ולמרות שאני יודע שזה לא יקרה, אני מקנא ברב אלישיב והייתי רוצה להיות הרב אלישיב".

הוא הוסיף לפעור את פיו, שהיה פעור גם ככה, ושאל אותי –

"איזה היגיון יש בכך שתרצה להיות הרב אלישיב? אתה רוצה להיות ארון?".

"אתה יודע כמה אהבה יש בארון הברית?", אמרתי לו.

"אתה יכול לתאר לעצמך מה הרגיש מי שעמד על יד לוחות הברית?

"אתה יודע איזו חוויה מטורפת זו?

"אתה יודע מה חווה הרב אלישיב כשהוא לומר יבמות?

"אז אני לא רוצה להפסיק לרצות את כל הרצונות שלי. הרצונות שלי הן חלק בלתי נפרד ממי שאני, אבל אני רוצה לאהוב את יבמות כמו שהרב אלישיב אהב, ומרוב עונג לא אוכל בכלל להנות משירי הדיכאון למיניהם".

ואז הוספתי אני לפעור את פי, לא ברור מאיפה היה לי אומץ.

הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו:

"מחר בבוקר תחפש את הרב אלישיב בסדר א', ולא תראה אותי. אתה יודע למה לא תראה אותי? כי אני רוצה להיות הרב אלישיב. אני לא רוצה ללמוד ולהרגיש שאני לומד כי עיניך משוטטות בכל. אני לא רוצה לבוא כדי להיות הרב אלישיב, כי גם הרב אלישיב לא הגיע לסדר א' כדי להיות הגאון מווילנא.

"אז אם אני רוצה לחוות חוויה 'הרב אלישיבית' אני לא מגיע מחר סדר א' וגם לא סדר ב, אני גם לא אקרא ספרים ולא אשמע שירים באותו הזמן, אני פשוט אשב בחדר. ולא אעשה דבר, עד שממש יתחשק לי ללמוד.

"אלך לבית מדרש ריק, שבו אף אחד לא מכיר אותי ואלמד עד שארגיש רגש עז של התעלות עצומה".

בחור מבוגר שעמד בצד וקלט את הסיטואציה, צעק עלי.

"פרגיה חצופה, אתה לא תעשה מה שבא לך. נראה לך שכל אחד יהיה 'גדול' מזה שהוא יעשה מה שבא לו? אין פה בישיבה מקום לבחורים שעושים מה שבא להם!".

הוא איים איום שקוף.

"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", לחשתי ופרצתי בבכי.

ואז קרה הדבר שהכי לא ציפיתי שיקרה.

המשגיח תפס את ראשי בשתי ידיו, קירב אותו לפיו, ונשק על מצחי.

ומעיניי הדומעות הסתכלתי בעיניו, אף הן היו רטובות.

"רק בשביל בחור טהור כמוך היה שווה לפתוח את הישיבה. עלה למעלה עלה, כנפי רוח יש לך. אל תמיר אותם בשום כנפיים שבעולם ואל תיתן לאף אחד לקצץ או להרפות את כנפיך".

"קום כבר. זמן קריאת שמע עבר! מה יצא ממך? כולם כבר קמו חוץ ממך! כל השבוע לא היית בשחרית! עוד פעם אחת שאתה לא מתפלל בישיבה – אני זורק אותך לשבוע! שום דבר טוב לא יוצא מבחור שלא מתפלל בישיבה! גדולי ישראל תמיד הקפידו על תפילה בישיבה!".

פתחתי את עיניי, ראיתי את זקנו הג'ינג'י של המשגיח קטן, ואת עיניו הזועמות.

חייכתי חיוך רחב.

אף אחד לא יכול להרוס לי את העתיד.

ולא אתן לאף אחד לקצץ לי את הכנפיים.

הפוסט לפתע המשגיח נשק למצחי ולחש: "רק בשבילך היה שווה לפתוח ישיבה" הופיע לראשונה ב-קו 400.

בין דפיך ובין עמודיך

אישיותי עיצבת. את האגו ניפחת.

בחסותך הפכתי למאן דאמר

שמפרק אם תאמר ביש לומר

כובש סוגיות בשכרון כח

בגאוות אינטלקטואל. למדן.

ברגש דתי לוהט. דבקות. התרפקות. בשבילי נברא העולם.

כמה יציבות סיפקת לי. כמה סערת רוח.

יציבות של אלפי שנות חכמה וויכוח

יציבות. כי כך קיבלנו מרבותינו.

מהם קיבלנו גם את ברק הספקנות. מהיכי תיתי.

היית בשבילי אמא וגם אבא, אח וגם אחות, היסטוריה ועתיד, מורשה ומאורסה.

הכל. חיים שלמים.

לא הייתה הווא אמינא לחיות בלעדיך

לא הייתה מסקנה שלא גובשה דרכך.

בחיבוק של ריתחא עטפת אותי.

נישקת אותי בלהט נעורים.

להט של נעשה ונשמע.

לומדע'ס, חקירע'ס, חבורע'ס, חיים שלמים.

בחיבוק חונק עטפת אותי.

הר כפוי כגיגית.

תרי"ג אוסידי.

דקדוק הלכה וחשש ביטול תיירה.

מאחורי הסטנדר הישן והטוב צפו בי אנשים מרוצים, שבעי נחת, עטפוני בדממה ובהילת כבוד

זו תורה וזו שכרה. שידוך, דירה, אולי גם שררה.

קמתי מלפניך.

יצאתי למבול חוץ הטקסטי ממנו הזהרתני.

אך לא נטשתיך.

הלא כך לימדת אותי –

סטנדר יציב זה סטנדר מתנדנד…

הפוסט שִׁיר הַלֵּל לַסְּטֶנְדֶּר הופיע לראשונה ב-קו 400.