תִּינוֹקוֹת

שְׁבוּיִים בְּדַעַת (מָקוֹם וְקָהָל)

רֹאשָׁם בַּשָּׁמַיִם, עַתָּה רַב חִנָּם

נֶעֱטָפִים בְּהִסּוּס

חֲפֵצִים הִתְנַקּוֹת,

וְעָווֹן בָּם אָיִן.

תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ? לֹא הֵם שֶׁהִפְסִידוּ…

בִּ"יהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא" לֹא דִּבְּרוּ מֵעוֹלָם

לֹא רָמְסוּ הֵיכַל-קֹדֶשׁ בְּרֶגֶל גַּסָּה

אֵין מִצְוָה בְּיָדָם מְלֻמָּדָה.

חֶסְרוֹן דַּעְתָּם – לֹא מֵזִיד הוּא

אִישׁ מֵהֶם לֹא כִּוֵּן וְעָשָׂה,

אַף שׁוֹגֵג לֹא נֶחְשָׁב

חֶטְאָם, אֵין לוֹ עֵרֶךְ

גַּם בּוֹ – רַק רֹאשֵׁנוּ יֶאְשַׁם

כִּי נַפְשֵׁנוּ הִצַּלְנוּ, לֹא נֶפֶשׁ אַחִים

לַנְחוֹתָם הַדֶּרֶךְ.

בְּרַם, זְכֻיּוֹת בְּיָדָם – לְמֵאוֹת

מְלֵאִים כָּרִמּוֹן

מִי יִסְפֹּר וְיִמְנֶה וְיִפְקֹד

מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים

מַסְפִּיגִים בָּם, מַרְוִים

מְקַיְּמִים וְעוֹשִׂים לַבְּרִיּוֹת, לַשָּׁמַיִם

צִדְקַת פִּזְרוֹנָם לֹא כִּכְסוּת לְעֵינַיִם

לַחְמָם כִּי פָּרְסוּ לְאֶבְיוֹן – מִלֵּב רַךְ

(לֹא כְּחַ"י פַּעֲמַיִם שֶׁל "מִי שֶׁבֵּרַךְ"…)

וַהֲרֵי הֵם עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ כְּצַדִּיקִים

גְּמוּרִים

הַיּוֹם הֵם בָּאִים אֶל בֵּיתְךָ בְּיִרְאָה

טְהוֹרִים

אֵיכָה יִתְפַּלְּלוּ עִמָּנוּ, דַּלִּים וְרֵיקִים?!

בְּכֵן, בְּאֵין כָּל בְּרֵרָה

אָנוּ מַתִּירִין!

הפוסט מֻתָּרִים בַּקָּהָל הופיע לראשונה ב-קו 400.

יֵלְכוּ לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה
אַף שֶׁאֵין לָהֶם מֻושָּׂג עַל מָה.

יְחַכּוּ לִתְשׁוּבָה וְיַחְזְרוּ הַבַּיְתָה אַחֲרֵי דְּרָשַׁת שַׁבַּת שׁוּבָה
שֶׁל הַמָּרָא דְּאַתְרָא בְּעִנְיַן שׁוֹפוֹר הֶחָתוּס וְהַמּוֹתוּס.

הַמִּתְקַדְּמִים יֵלְכוּ לִשְׁמוֹעַ הַרְצָאָה מֵהָרַב הָרָאשִׁי
עַל עִידַּן הַשּׁוֹפָר הַמְּדִינִי בְּעִידָּנוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ דָּתִי
וְיַחְזְרוּ בְּלִי תְּשׁוּבָה.

וּבְיוֹם צוֹם כִּיפּוּר יֵחָתֵמוּן
וְיִתְוַודּוּ עַל חֲטָאֵיהֶם הַקְּלָאסִיִּים
עִם פֵּירוּשׁ לַחֲטָאִים מִתּוֹךְ "יְסוֹד מַלְכוּת"

בְּזֶה הֵם כְּמוֹ כֻּלָּם.

לֹא שׁוֹנִים ח"ו,

שָׁם לֹא כָּתוּב "עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ
בְּקִיצוֹנִיּוּת וּבְעִיוּוּת הַדָּת"
אוֹ "בְּזִלְזוּל בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵינוּ"

עַל הַקִּיטְל הַצָּחוֹר אֵין דָּם

וִידּוּי קִיטְשִׁי מִתְחַסֵּד
מַזְכִּיר אִישׁ תַּרְבּוּת צָפוּי
הַיּוֹצֵא נֶגֶד הַחוֹשֶׁךְ הַנּוֹרָא,

עַל חֵטְא שֶׁחָטָאנוּ לְפָנֶיךָ לַעֲזָאזֵל,
עֲזוֹב תַּ'רֵיְיטִינְג שֶׁל הַבַּעַל תְּפִילֶּ'הע
וַחֲשׁוֹב מִי יָנוּעַ וּמִי יָזוּעַ
לְמִי חָסֵר פּוֹפּוֹלִיזְם וּמִי יִכָּנַע לוֹ,

מִי אֱמֶת וּמִי שֶׁקֶר
מִי יִסְתַּכֵּל וּמִי יָעִיף מַבָּטוֹ

מִי מְקַבֵּל "מוּזָרִים"
וּמִי מֵעִיף אוֹתָם מֵהַבַּיִת.

מִי חוֹטֵא חֲטָאִים רְגִילִים
שֶׁל פֵּירוּשׁ בָּהִיר וּמְנֻוקָּד,

וּמִי מֵבִין שֶׁקּוֹדֶם צָרִיךְ לִרְצוֹת
וְאָז לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה,
עַל מָה שֶׁלֹּא רוֹצִים.

וְכֻלָּם יִצְעֲקוּ בְּקוֹל בָּטוּחַ
"וּתְשׁוּבָה וּתְפִילָּה וּצְדָקָה"
מַעֲבִירִין אֶת רוֹעַ הַגְּזֵירָה.

וּבַיּוֹם שֶׁלְּמָחֳרָת יִשְׁתּוּ בִּירָה
יִלְבְּשׁוּ חֻולְצָה לְבָנָה
יָנוּחוּ מִתְּחוּשַׁת הַסְּלִיחָה
וְיַסְרִיחוּ מֵהַשִּׁגְרָה

בְּלִי תְּשׁוּבָה.

הפוסט חֲזָרָה בְּלִי תְּשׁוּבָה הופיע לראשונה ב-קו 400.

"אתה בא איתי"? שאל אותי מאיר כשחלף על פני בחלון הזמן שבין דרשת הרב לתפילת ערבית.

"לאן? למי?"

"אל חיים" ענה מיניה וביה

"חיים? תזכיר לי?!"

"נו, ההוא שסיפרתי לך עליו בקידוש. השנה אני לא מחכה שיקרה לו נס נוסף אני מרגיש ששלחו אותי מלמעלה, יש לי אחריות כלפיו".

"אה, בטח, איזו שאלה! אני חייב לפגוש אותו. צלצל אלי כשאתה נוסע ואני בא איתך"

"סגור?!"

"סגור".

וכך התחיל סיפורו של חיים.

זה היה יום שיגרתי. שיגרתי? לא ממש, השנה היא שנת תשל"ד, המלחמה פרצה לפני כמה ימים, מהרדיו עלו דיווחים מהחזית ומהעורף, בגולן התחולל קרב בלימה עקוב מדם בדרום. חיילות מצרים חצו מזמן את תעלת סואץ, צולחים בקלילות את מה שהיה עד לפני שבוע "קו ברלב" הבלתי ניתן לעבירה, והתקדמו בתנועה מתמדת לעבר כיבושו של חצי האי סיני.

כל המדינה ישבה מרותקת למקלטי הרדיו, האימה והפחד שלטו בכל. כל הצעירים גוייסו בבוקרו של יום הכיפורים, עם ישראל שהה במיקלטים לקול הסירנות העולות והיורדות. פחד משתק עמד בחלל האוויר, מי יחיה ומי ימות, זעקו כולם בבתי הכנסת, העם כולו התאחד בתפילה מי במים ומי באש, ואנחנו, משפחתנו , כמו עוד משפחות רבות בשכונה הקטנה חשבנו על יקירנו שגויסו בעיצומו של יום, נפרדים לא נפרדים באמצע התפילה ומוסעים באמצע היום הקדוש באמצעות כלי רכב שהוחרמו/גויסי דקות ספורות קודם, ושעטו אל החזית המדממת.

אבל לכל דבר מתרגלים ומהר, התרגלנו לדיווחי דובר צה"ל, קולו המהוקצע והרדיופוני שבקע מהמקלט היה כאילו השליח לדווח לנו מה באמת קורה, על אף שידענו שאין לנו שמץ של סיכוי לשמוע מאיתמר כל עוד האש מתלקחת ובוערת בכל החזיתות.

איתמר היה שיריונר. החטיבה שלו נקראה לקרב בלימה על רמת הגולן, הזיכרון האחרון שלנו היה מהנפנוף הקלוש באמצע נתנה תוקף, כמהו כמו עוד צעירים רבים. חיכינו לו שיחזור, וכשנשמעה נקישה על הדלת, קלרה, רעייתי אמרה "בטח איתמר חוזר" קפצנו כנשוכי נחש, הותרנו את הרדיו ללהג ולזמזם שירי מלחמה, בדלת עמד חייל .

לא. זה לא היה איתמר שלנו, זה היה קצין העיר.

מבטו הכבוש בקרקע לא הותיר לנו מקום לתקוות. לא שאלנו. ידענו. איתמר נהרג מפגיעה ישירה. הכאב, הבדידות,האבדן, קשים מנשוא. אבל עם השנים אתה לומד להתמודד.

שנה לאחר מכן, הלכתי לבית הכנסת השכונתי וניגשתי לעמוד להתפלל לעילוי נשמתו. השתדלתי להתפלל בכל שנה, לומר קדיש על איתמר, הילד שלי, יפה הבלורית והתואר שנפל ביום בהיר אחד שהפך ליום השחור שלי ושל קלרה. עזוב, אתה לא תבין, איך תבין? מישהו יכול להבין? רק מי שעבר את זה יבין".

"האמת. מישהו מסוגל להבין?" אומר לי מאיר וממשיך בסיפור מנקודה שבה הוא נכנס אליו, כמעט מבלי משים.

אם יש משהו שאני בהחלט מבין בו זה אוכל. החיים שלי תמיד בשמחות, אני מספק שירותי הסעדה וקייטרינג, ובמידה מסוימת אני חי משמחה לשמחה, וזה מדבק. אתה פותח את הבוקר בברית, רץ להשקה מפוארת בצהרים ובערב מנצח על חתונה או בר-מצווה.

אני נותן את הנשמה, משתדל שכל אחד יהיה מרוצה, המוטו שלי הוא, שלקוחות מרוצים מביאים עוד לקוחות מרוצים, שירות זה שירות, כך היה גם באותו ערב מערבי תשרי, בסיום הבר מצווה של המשפחה שלצורך הסיפור נקרא להם גלעדי.

נגשתי לבעל השמחה לאחל לו מזל טוב מכל הלב וכמובן לקבל את שכר הטרחה המגיע לי, אחרי הכול, פרנוסה זה פרנוסה…

"תראה" הוא אומר בעוד ידו דבוקה לידי ומנענעת אותה בכח האינרציה של אחד שניענע ידיים במשך ערב שלם, "אבי נמצא בבית האבות ברח' ביאליק בר"ג , הוא משלם את הוצאות הבר מצווה, גש אליו ותקבל את המגיע לך".

לאחר שנחלצתי מנענועיו ידי עוד רעדה וקשקשה, זה חלק מקשיי הפרנסה המהמתי לעצמי, מיהרתי למטבח להאיץ בפועלים לסיים את עבודתם, סוכות בפתח ואין לי עניין כלשהו לבלות את שארית הלילה בינות לסירים, לכוסות ולשאריות מזון דקה מעבר למה שצריך.

למחרת עלית על אופנועי, וגלגלתי את שני אופני גלגלי בואכה בית האבות.

החניתי את הקטנוע ופניתי לקבלה. לא בית אבות נגלה לעיני כי אם דיור מוגן ברמה גבוהה, רחוק מהדימוי הדמוני שאנו רגילים לחשוב על בתי אבות. כאן בוודאי לא מרעיבים זקנים ולא קושרים אותם למיטה ומפקירים אותם חסרי ישע, בכלל האנשים במקום עשו לי רושם של מעמד בינוני ומעלה, כאלו שהפרוטה הייתה מצויה בכיסם ולא השליכתם לעת זקנה. קול פסיעותיי נבלעו בשטיח הכבד, בעודי חולף על פני שכיות האמנות שלא הטרדתי אותם במבטי.

נקישה.

"יבוא"!

נכנסתי.
הוא ישב על כורסא מרופדת. מראהו ההדור לא הסגיר את גילו המופלג. 94 ליתר דיוק, כך אמר לי בעודנו מלהגים כמנהג יהודאי קמאי, שמא נמצא קשר משפחתי מדרגה שביעית בשמיני ובא לציון גואל.

משהו באיש משך אותי להמשיך ולשוחח עימו שעה ארוכה. שיחה שהחלה ב'יבוא', הגיעה עד מהרה ליעלה ויבוא ובפרט על חג הסוכות הקרב וממשמש לבוא.

"לולב ואתרוג יש לך"? שאלתיו

"בוודאי! הזמנתי דרך מוקד טלפוני שנתקלתי בעיתון שאחד מנכדי השאיר אצלי. לולב ואתרוג בהשגחת הבד"ץ. מהודר!"

חשתי שאני אוהב את האיש. רעיון נצנץ במוחי . חשבתי לעשות מצווה לפני החג, עוד זכות, משהו לנשמה.

"מממ… אולי תרצה לבוא איתי לבני ברק? תראה איתי ביחד את שוק ארבעת המינים, אווירת החג?"

"רעיון מעולה"! ענה מניה וביה, "עוד 10 דקות אהיה מוכן"!

"זה ייקח יותר מ-10 דקות, עלי לחזור הביתה ולהביא את הרכב, תתכונן ואני מגיע במהירות, נצא ביחד".

ניגוני יום כיפור וראש השנה התפזמו על שפתיי בעודי מפלס את דרכי חזרה ברכבי. טלפנתי אליו, הוא כבר עמד מוכן בחניה. סייעתי בידו להתרווח במושב, שמחתי .

הגענו לבני ברק.
נסענו. יותר נכון זחלנו ברחובותיה של העיר הצפופה בינות לדוכני ארבעת המינים, עגלות ילדים ואברכים ובני תשחורת הממהרים מהכא להתם איש איש ולולבו, סליו וקניותיו כולם מתכוננים לחג שכמו נחת עליהם בהפתעה גמורה.

התעכבנו ליד דוכן לממכר אתרוגים אחד ועברנו למשנהו, עצרנו לקנות קויישיקל שיהיה מושלם. הרחנו והתבשמנו מניחוחות החג, הריח הזה שעומד באוויר וממלא אותך בשמחה. מי כעמך ישראל.

חיים היה איש שיחה מרתק. 94 שנים לא הולכות ברגל אך כשאתה מסתייע ברכב וארבע גלגליו, זה הופך את העניין למשימה פשוטה ונוחה בהרבה.

הגענו לפינת רבי עקיבא ורח' הרב שך.
ירדנו מהרכב ופסענו כשזרועו שלובה בזרועי, כמו בן התומך באביו כשאני נזהר שלא ימעד בתוך קלחת המצוות הרוחשת במשולש הרחובות בואכה בית הכנסת איצקוביץ.

"אכפת לך שניכנס להתפלל?" שאל חיים.

"רעיון מצוין" עניתי. "גם אני עדיין לא התפללתי"

נכנסנו.
בדיוק הדהד קולו של חזן בפוטנציה "והוא ראחוווום…" הצטרפנו לתפילה, בחוץ העולם רגש כמרקחה. קול הסוחרים נמהל בקול התפילה מפה ומשם, את הקדיש דרבנן אמר חיים. קולו רעד. לא ידעתי אם ממאמץ או שמא משהו אחר. אחזתי שוב בזרועו, תומך בו בדרכנו חזרה לרכב.

הרגשתי שהוא מתרגש.

"תשמע סיפור" התחיל חיים.

הקשבתי.
חיים סיפר לי על בנו איתמר שנהרג במלחמת יום כיפור,לחלוחית עמדה בעיניו.

הצטערתי יחד עמו. באמת כואב הלב, מי יכול להבין צערו של אב שכול?

"לפני כמה שנים הייתי בנסיעה לילית בכביש הבקעה", המשיך חיים, "נזכרתי באמצע הדרך שזהו היארצייט של איתמר, רציתי מאד להתפלל מעריב לעילוי נשמתו. כביש הבקעה באמצע הלילה, לך תמצא מניין… לפחות אתפלל ביחידות, שיהיה לעילוי נשמה. נכנסתי לתחנת הדלק הראשונה שנקלעתי אליה נטלתי ידי והתחלתי לחשב את כיוון התפילה.

רעש אוטובוס שנכנס לתחנה בשאגת מנועים הפריע את מחשבותיי. מהאוטובוס נפלטו בזה אחר זה צעירים חסידיים בשירה וריקודים. סוחפים אותי לתוך מעגל שירה וזמרה.

משנדמו המחולות שאלתי לפשר מעשיהם באמצע הלילה בקצה הישימון בואכה ירדן מזרחה, אנחנו נוסעים לקברי צדיקים ועצרנו לתדלוק ומתיחת איברים.

"תצטרפו אלי למעריב?" שאלתי.

התפללנו בהתרגשות עצומה שעה ארוכה ולאחריה פרץ לו שוב ריקוד, אחד האנשים שלף בקבוק משקה מאי שם ואותו הלילה חשתי שהקב"ה שלח אותם במיוחד כדי שאוכל לומר קדיש על איתמר. הבן שלי, שנפל חלל כשחירף נפשו להגן על עם ישראל.

התרגשתי מאד. וחיים אומר לי: "משהו אחד שכחתי לספר לך. אתה יודע מתי הבן שלי איתמר נהרג? "

לא זכרתי שציין פרט זה בסיפורו "לא" עניתי, "מתי הוא נהרג"?

"היום בלילה זה היארצייט שלו"!

הלולבים, האתרוגים, דפנות סוכה וקישוטים כולם התערבלו מולי, כבר לא נלחמתי בדמעות שזלגו מעיני, נתתי להם לזלוג במורד לחיי."

הפוסט סיפורו של חיים הופיע לראשונה ב-קו 400.

אולם התמונה הזאת אינה מדויקת. עיון בפסוקי התורה העוסקים ביום הכיפורים מפנה אותנו אל סדר אחר של היום הזה, אל מבנה אחר. בפרשת אחרי מות, כאשר התורה מתחילה להרצות על עניינו של יום הכיפורים, היא לא מתחילה מן היום ומן הכפרה שאמורה להיות בו אלא היא פותחת בעבודת הכהן הגדול. עבודה זו היא המוקד הראשי ויום הכיפורים מופיע רק כמעטפת וככלי קיבול לעבודה הזו. לאמור: הנושא המרכזי אינו יום הכיפורים אלא עבודת הכהן הגדול. יום הכיפורים אינו אלא התאריך שנקבע כאכסניה לעבודה זו. בשונה ממועדים אחרים שבהם הנושא המרכזי הוא קביעת המועד והפעילות הנעשית בבית המקדש במועד זה אינה אלא הפעילות הנדרשת מחמת המועד ולשמו, כאן התהליך הוא הפוך. המטרה היא עבודת הכהן הגדול, ויום הכיפורים אינו אלא התאריך שמארח את העבודה הזאת. הנושא בפרשת אחרי מות הוא סדר העבודה. רק בסוף תיאור סדר העבודה ישנו קביעת תאריך לסדר זה.

הפיכת הסדר הזו אמורה להפנות אותנו אל טעמה של העבודה הזאת. בעוד שבמועדים אחרים אנו לא זקוקים לביאור עבודת המקדש הייחודית למועד, מכיוון שטעמה של העבודה הוא המועד עצמו, הרי שמטרתה של עבודת יום הכיפורים אינה המועד, יום הכיפורים, אלא היא אחרת. יום הכיפורים הוא זה שמשרת את סדר העבודה ולא סדר העבודה את יום הכיפורים. בשל כך עלינו לתור אחרי הטעם לסדר העבודה.

ובכן, הטעם מפורש בתורה בתחילת פרשת אחרי מות: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש, בפר בן בקר לחטאת וכו'". כלומר: מטרת סדר העבודה היא ארגון כניסתו של הכהן הגדול לקודש הקדשים. סדר העבודה נועד לסדר ולארגן ואף לאפשר את הכניסה אל הקודש.

יש לשים לב לדבר נוסף: לפי פשטות הכתוב נראה לומר אף יותר מזה. מטרת התורה כאן אינה בעצם הרצון שהכהן ייכנס לקודש הקדשים, אלא מטרתה היא לסדר את הכניסה הזאת, דהיינו לארגן שהכניסה הזאת תיעשה בצורה נכונה: "בזאת יבוא אהרן אל הקודש" – כך הוא אמור להיכנס.

רק לאחר תיאור כל סדר העבודה התורה נזקקת לעיצומו של יום ולתאריך: "והייתה לכם לחוקת עולם. בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם… כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו". התאריך הוא אחד מחלקי סדר העבודה. יום הכיפורים הוא אם כן התאריך של סדר העבודה.

דעת הגר"א היא שיום הכיפורים אינו היום היחיד שבו ניתן לעשות את סדר העבודה ולהיכנס אל הקודש. בעיקרון, בכל פעם שאהרן עושה כסדר הזה הוא יכול להיכנס אל הקודש ברגע שהוא עשה כסדר הזה, אלא שביום הכיפורים נקבע מועד קבוע שבו יש להיכנס אל הקודש בסדר העבודה. והדברים תואמים לפשט כפי שהצענו אותו כאן.

הסדרת הכניסה אל הקודש

יום הכיפורים הוא אפוא הסדרת הכניסה אל הקודש, ארגונה באמצעות טקסי טהרה שמאפשרים אותה. מה שאומר שהכניסה אל הקודש זקוקה לארגון ולהסדרה, דהיינו שאי אפשר להיכנס אל הקודש בלי לארגן בצורה נכונה את הכניסה הזאת. לפי זה, מטרת סדר העבודה אינה לגרום לכהן להיכנס אל הקודש אלא לגרום לו להיכנס אל הקודש באופן נכון ובזמן הנכון. וגם זה מפורש בפסוק:

"דבר אל אהרן אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש… ולא ימות, כי בענן אראה אל הכפורת. בזאת יבוא אהרן אל הקודש".

הכניסה אל הקודש היא כניסה מסוכנת והיא עלולה להוביל למוות. היא מסוכנת כאשר היא נעשית "בכל עת" וללא הסדרה, ללא "בזאת". סדר העבודה מאפשר להיכנס אל הקודש בלי להסתכן ובלי להיכוות, בלי להישרף מן הקודש.

פרשת אחרי מות לא מתחילה משום מקום, היא מציבה את עצמה במפורש כתיקון לחטאם של נדב ואביהוא. חטאם של נדב ואביהוא היה הכניסה אל הקודש "באש זרה אשר לא ציווה אותם". הם נכנסו אל הקודש ללא ציווי וללא הסדרה. המוות שלהם אינו מוות של ריחוק מהקודש אלא מוות של קירבה לקודש: "בקרבתם לפני ה' וימותו"; "בקרוביי אקדש". ממעשה נדב ואביהוא אנו לומדים שלא רק מרחק מהאל עשוי להמית אלא גם קירבה אליו. לא ניתן להתקרב אל הקודש בספונטניות ומתוך זרימה טבעית, יש צורך בהסדרה, בחוקיות, בארגון, בעשיית הדברים באופן נכון.
אם כן, "בזאת" יבוא אהרן אל הקודש. מטרתו של סדר העבודה הוא לערוך סובלימציה לכניסה הספונטנית מידיי והאקסטטית אל הקודש. האקסטזה, הנמהרות, ההעפלה הפזיזה ומלאת העוצמה אל הקודש, היא זו שנדרשת כאן לתיקון. הקודש מופיע כמה ששורף את הגישה אליו ללא מעצורים, גישת התשוקה המשתוללת. יש צורך בסובלימציה, בעידון, בליטוש, בהאטה. אלה הפעולות שבא לכונן סדר העבודה.

התביעה להבדלה

לפי אחת הדעות בגמרא, חטאם של נדב ואביהוא היה "שנכנסו שתויי יין למקדש". אפשר שאין הכוונה לשכרות של ממש אלא לשכרות רוח. אולם, גם אם הכוונה כפשוטה, הרעיון הוא בסופו של דבר אותו רעיון. חז"ל לומדים זאת מן האופי של חטאם. הבעיה במעשה של נדב ואביהוא הוא שיש בו כניסה מתוך שכרות, מתוך הוללות. הכניסה אל הקודש לא נעשתה מתוך כובד ראש ויישוב הדעת.

ואכן, הציווי המופיע מיד לאחר סיפור מותם של נדב ואביהוא בפרשת שמיני, ואולי כתיקון לחטאם, הוא, "יין ושכר אל תשת", איסור כניסה למקדש בשכרות. ברור למדי שיש קשר בין הפרשיות והאיסור להיכנס בשכרות למקדש הוא חלק מהסדרת היחס הראוי אל הקודש.

אופייה של הכניסה שלא בשכרות והסגנון העולה ממנה הוא מה שמפורש בתורה בעניין זה: "להבדיל בין הקודש ובין החול ובין הטמא ובין הטהור". התביעה להבדלה היא העומדת במוקד העניין. כפי שאומרים חז"ל, "אם אין דעת, הבדלה מניין". היכולת להבדיל היא היכולת שלא להיבלע בתוך האקסטזה הטוטלית והמשתלטת. ההבדלה היא היכולת להבחין ולהוציא אל מחוץ לתחומו של הקודש את החול או את הטמא.

טענתו של קורח הייתה "כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'", והיא גם הייתה טעותו. ההתקדשות המוחלטת, זו המשתלטת ללא מעצורים, ללא הבדלה, זו הכובשת את כל החול, זה שאין בבסיסה הבדלה, היא התקדשות מסוכנת. מדובר בסכנה שבאקסטזה, הסכנה שבהיטמעות בחיק הנומינוזי באופן טוטלי. כל הלכות מורא מקדש מכוונים אל הנקודה הזאת.

ואכן, לא בכך תם העניין בפרשה שם. בסוף פרשת שמיני נשנתה פרשת מאכלות אסורות וגם שם נאמר לשון הבדלה בסיכום העניין: "ולהבדיל בין הטמא לבין הטהור". האם אין כאן רצף אחד? רצף המלמד אותנו שמותם של נדב ואביהוא נובע באופן ישיר מחוסר ההבדלה, מן הקדושה המתפרצת שאפפה אותם, הקדושה המכלה את הכל, כאשר מקרא מפורש מעיד על כך ששריפתם נגרמה דווקא בשל קירבתם וקדושתם? נדמה שהאפשרות הזאת מעידה בעד עצמה.

שיבה – קירבה

אם כנים הדברים יש כאן מהפך בתפיסה של מהות יום הכיפורים. לא עצם הכניסה אל הקודש היא הנדרשת ביום הכיפורים, הלא זו יכולה הייתה להיעשות בקלות, כמו זו של נדב ואביהוא. להיכנס אל הקודש, פעמים, אין דבר קל מזה! הקודש עוטף את האדם לחלוטין, הוא מבוּדד בתוכו, שבוי בקסמיו, והוא מוביל אותו בשרירותיות להיכן שרוחו נושבת. האדם מגיב במצב סביל לחלוטין. לפי הנלמד בפרשת אחרי מות, לא עצם הכניסה היא הנדרשת אלא הסובלימציה של הכניסה, היכולת להיכנס באופן מבוקר.

ומכאן אל מושגי התשובה, הכפרה והטהרה. האם בשיבה אל האל, בקירבה אליו ביום הכיפורים נעשית פעולה סבילה של טמיעה, טמיעה בתוך הרצון המוחלט של הקדושה? רודולף אוטו אולי תיאר כך את הקדושה כאשר הוא ביכר להציג את המוחלטות הכובשת של הנשגב, אולם התורה תמיד מלמדת גם ממד אחר. בתורה הקירבה אל הקדושה נעשית דווקא בעמידה על הממד הפרדוכסלי של המרחק. היכולת להתקרב אל הקדושה מסוגלת להתרחש רק כאשר ישנה התרחקות ממנה. ההיטמעות בחיקה שורפת, מסנוורת. התורה מלמדת כי האפשרות היחידה להתקרב אל הקדושה היא באמצעות הפרדוכס: באמצעות ההתרחקות, באמצעות הגדר: "לא תגע בו יד, כי סקול יסקל או ירה יירה, אם בהמה אם איש לא יחיה". הגבול מעניק את היכולת לשמוע. סדרי הסובלימציה מאפשרים את הכניסה המבוקרת, גודעים את ההשתוללות הפראית, את היסוד האנרכי שבקדושה.

התשובה, השיבה אל האל, היא היכולת לשמוע שוב את הרצינות של המבט המבקר את הקדושה עצמה. יום הכיפורים דורש את הליטוש שבקירבה לאל. מה הפירוש?

ניתן לדמות זאת ליחסים בין אב ובנו. מטבע הדברים, היומיומיות השגרתית של הקירבה, הבנאליות של היחסים, מקהה את הכבוד. הדברים נכונים גם ביחסי אהבה: אדם החי את שגרת חייו עם אהובתו נוטה להירדם בחבלי הזמן, הזמן הופך את התשוקה, את הלהט, לבנאלית. כמה פעמים אנו שומעים את הטרגדיה הניתכת על אדם שאיבד קרוב ולפתע הוא מפנים עד כמה נוכחותו הייתה חשובה, עד כמה החיסרון מחורר את חייו? לאמור: המרחק הפתאומי מבליט את הקירבה ואת התשוקה, את החסר ואת כאב המרחק. השגרה והקירבה המתמדת מרדימה, לא מאפשרת לנו לשים לב אל החברים ואל הידידים שלנו, לראות עד כמה נוכחותם היא קריטית בחיינו. ההתרחקות הפתאומית מבליטה לפתע את הצעקה הזו, המרחק הפתאומי הופך להיות טראגי.

האם אין זו פעולת הקירבה המתבקשת ביום הכיפורים? האם כל סדר העבודה לא נועד כדי להערים על הכניסה אל הקודש, כדי לחדד את התחושה שהכניסה אל האל איננה דבר של מה בכך? אינה איזה "אלוהים שבלב" קליל וספונטני שמופיע ברגעי לטיפה סתמיים?

הנמכה לצורך קרבה

כל הנוסח של הווידוי ביום הכיפורים מוטבע בשידור המרחק, בהודאה שה' הוא הצדיק ואנו הרשעים, בהנצחת הפער. כולו עסוק בהודאה, בהכאה על חטא, ללא הצטדקות. ההכאה על חטא בווידוי לא נובעת רק מחרטה על החטאים כפי שפעמים רבות מדגישים. הנקודה העיקרית היא פעולת הקירבה לה' שנעשית באמצעות הווידוי: "ואתה צדיק על כל הבא עלינו, כי אמת עשית ואנחנו הרשענו". יש כאן הכרה בפער אונטולוגי. הפער האונטולוגי נובע מן ההכרה שהמרחק בין האל לאדם אינו רק מרחק של גדלות נפש: האדם נפל לתוך החטא והאל הוא צדיק. וכי שייך לקרוא לאל צדיק? וכי יש משמעות להשוואה המופרכת בין האדם לאל בנוגע לשאלת הצדקות? אולם הפער המודגש כאן אינו פער החסידות אלא הפער האונטולוגי. הפער האונטולוגי הוא פער עקרוני. האדם מכיר בעובדה שהוא יצור חוטא, שהוא קטן, ובשל כך הוא מכיר במרחק שלו מן האידיאה של הצדקות, דהיינו מקיומו של האל.

פסגת ההוויה הזו נאמרת ברגעי השיא של היום, ברגעי הסוף, בתפילת נעילה. יכולנו לצפות מן התפילה הזו לרומם את הרוח, להפוך את האדם למלאך, לקדוש, אולם התפילה בחרה אחרת. כל מהותה של התפילה הזאת הוא להנציח באופן קיצוני את הפער בין האדם לאל:

"מה אנחנו? מה חיינו? מה חסדנו? מה כוחנו? מה גבורתנו? מה נאמר לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו? הלא כל הגיבורים כאין לפניך, ואנשי השם כלא היו, וחכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל. כי כל מעשינו תוהו, וימי חיינו הבל לפניך, ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכול הבל. אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך. כי מי יאמר לך מה תִּפעל? ואם יצדק מה יתן לך?".

יש כאן הנמכת הקומה של האדם, הפיכתו להבל בפני האל. האם זאת הפסגה? האם אין אנו יכולים לצפות לכמה רגעים של רוממות רוח?

אולם האמת היא שזו רוממות הרוח המשמעותית ביותר. דווקא המרחק האונטולוגי הזה, מבטא את התשוקה אל האל. כמו אדם שנזרק הלאה רחוק מחברו, כמו אדם שאיבד את חברו בתאונת דרכים רח"ל, הוא מושלך אל תהום התשוקה במכה חזקה. המרחק מכה בו, מטריד אותו. הוא חש מטופש, כלום, הוא חש את החסר, את החור בלב. באופן פרדוכסלי, ביטויי המרחק הללו הם אלה שמשליכים על הסליחה ועל התשובה:

"ואתה ברחמיך הרבים רחם עלינו! כי לא תחפוץ בהשחתת עולם, שנאמר: דִּרשו ה' בהִמצאו, קראוהו בהיותו קרוב. ונאמר: יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וירחמהו, ואל אלהינו כי ירבה לסלוח. ואתה אלוה סליחות חנון ורחום ארך אפים ורב חסד ומרבה להֵטיב, ורוצה אתה בתשובתן של רשעים ואין אתה חפץ במיתתן, שנאמר: אמור אליהם חי אני נאום ה' אלוהים אם אחפוץ במות הרשע? כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. שובו שובו מדרכּיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל. ונאמר: הֶחפוץ אחפוץ מות רשע נאום ה' אלוהים, הלא בשובו מדרכיו וחיה. ונאמר: כי לא אחפוץ במות המת נאום ה' אלוהים, והשיבו וִחיו. כי אתה סולחן לישראל ומוחֲלָן לשבטי ישורון ומלבעדיך אין לנו מוחל וסולח".

הרחמים מתעוררים בדיוק בנקודה הזאת. הרצון בעולם, התשוקה ההדדית, הרצון בחיי האדם, וההכרה כי "מבלעדיך אין לנו מוחל וסולח", דהיינו תחושת התלות. הסובלימציה שיצר הווידוי, היכולת לגשת אל האל מתוך הקטנות והמרחק, היא זו שיוצרת את קירבת התשוקה והארוס.

הפוסט יום הכיפורים, סדר העבודה והווידוי הופיע לראשונה ב-קו 400.

ליבי מטרה
לחץ השלוח.

זרועי עייפה
מבקשת לנוח.

ובפה, אין בו כלום
רק הטעם מלוח.

כי ראיתי ימים
של סופות וגשמים.

וחוויתי לילות
של זיקים ורעמים.

בגלים מתגרים
ספינתי טולטלה.

ועל סיפוני
כבר הקצף עלה.

המים סביבי
עכורים מיגון.

ובאופק כולו
אין חוף לעגון.

על האי הרחוק
מסתוללים הרוחות.

הים נועץ בי עיניים
תכולות, מוכיחות.

גם רב החובל
בעיניו דם.

בועט וצועק
מה לך נרדם!

ואני
עם כל הבושה והצער.

עם כל הכאב
שפוצע כתער.

לא מסוגל
לדדות עדי שער.

ולזעוק מן הקרביים
בשלי כל הסער!

הפוסט מפטיר יונה הופיע לראשונה ב-קו 400.

אני מניחה שכל אחד מאיתנו סוחב איזשהו זיכרון ילדות מהתקופה הזאת. אך ממה שאני פגשתי, נדיר שהתקופה נחווית באופן חיובי אצל מישהי שלמדה במוסדות דתיים. ימים נוראיים, כשמם כן הם אצלי, מועקה נוראה, מדחיקה ומחכה לרגע שיילכו. אחרי צום יום כיפור אני מרגישה הקלה גדולה עד לשנה הבאה. 

אנחנו לא אוהבים שאומרים לנו מה לעשות, אנחנו לא אוהבים להיות רעים שצריכים לתקן, אנחנו לא אוהבים להיות חייבים טובות.

העולם בחוץ מודד אותנו לפי התוצאות שהוא רואה. גם אנחנו הפנמנו את סוג החשיבה הזה ומודדים כך את עצמנו.

קבלות חדשות אך חיצוניות

איך שמגיע חודש אלול אנו רואים פתאום בווטצאפ, בטלפון ובכל צורות התקשורת האחרות קבלות חדשות שאנשים מקבלים על עצמם כדי להזדכות ביום הדין.

הקבלות הללו בדרך כלל נורא חיצוניות, נכון? זה לא שמישהי עכשיו תחליט לקבל על עצמה לאהוב את בעלה יותר. זה בדרך כלל פסוקי תהילים, חסד, שעה ביום ללא דיבורי רכילות או צניעות כגולת הכותרת. הכל מאד חיצוני, מאד מדיד גם. מה לגבי לסגל לעצמי ראייה של כף זכות ואהבה על העולם? זה לא קורה הרבה. לעומת זאת, במעבר על ספרי התשובה אנו רואים דגש אחר.

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא, שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו' והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים. וידוי זה מצות עשה. (רמב"ם הלכות תשובה פרק א הלכה א.)

אצל הרמב"ם, למשל, עיקר התשובה היא וידוי הדברים. אבל אני רוצה להתמקד ברבי נחמן.

רבי נחמן אומר בליקוטי מוהרן תורה ו':

"עיקר התשובה הוא שישמע בזיונו יידום וישתוק".

שמעתם? זה עיקר התשובה, לשמוע בזיון ולשתוק. אין פה עשייה אקטיבית. ולמה רבי נחמן מתכוון במילה בזיון? למה הוא מתכוון בשתיקה?

קבלות רגשיות

ניקח דוגמה קלה של בזיון, נניח אני מדברת עם מישהו, יכול להיות חבר קרוב. והוא לא ממש מפגין עניין. אם הוא פחות מנומס הוא אפילו יעיר שזה משעמם, שאני חופרת וכו'.

האינסטינקט הראשוני הוא להתעצבן בחזרה/להיפגע/לנקום/לחשוב על כל הפעמים שבהם אני הקשבתי וכו'.

אנחנו מפספסים למידה.

משחר היוולדנו אנחנו לומדים על עצמנו דרך גמול, חיזוק חיובי ושלילי.

אנחנו רואים אוכל טעים, המוח שלנו אומר: "קלוריות! הישרדות!". אכלנו את האוכל, הוא היה טעים. הגוף שלנו שומר את החוויה, תזכור איפה מצאת את האוכל, תזכור שהוא עשה לך טוב.

אנחנו מפתחים התניות. משחזרים את החוויה הזאת שוב ושוב. טריגר, התנהגות, תגמול. עכשיו בכל טריגר של חוסר שאנחנו חווים אנחנו מחפשים לקבל את החוויה הטובה- "עוגה!" , לאט לאט החוסר הזה לא נהיה רק של אוכל, אלא של כל הרגשה רעה ואז, במקרה של העוגה- אנחנו אוכלים גם אכילה רגשית ולא רק כי אנחנו רעבים. אותה התנהגות ותגמול, רק טריגר שונה.

הפרסומות מסביב מראות לנו איך נראים אנשים אהובים, נערצים, חכמים, מגניבים ואנחנו, שמנסים לחפות על חוסר האהבה שלנו, קונים את הדימוי הזה ומשלמים להם תמורת התחושה הזאת.

כך יוצא שמההרגלים שלמדנו, במקום לשרוד הם קמים עלינו והורסים אותנו- השמנת יתר ועישון הם בין הגורמים המובילים לתחלואה ותמותה בעולם, הניתנים למניעה, כמובן, על ידינו.

ועכשיו, מה קורה לנו כשאנחנו מנסים לחזור מההרגלים הרעים וכופים על עצמנו להפסיק- גמילה מעישון למשל, נדרשים בממוצע 6 פעמים עד שהאדם באמת נגמל.

מה אם במקום לנסות לכפות על עצמנו פעולה מעשית, פשוט ניכנס לתחושה שאנחנו ממהרים לקבל עליה תגמול טוב בצורה של סיגריה או עוגה? או במילים של רבי נחמן: מה אם נשתוק ונהיה פסיביים?

בהרצאה של ג'דסון ברואר בטד על מניעת הרגלים מדבר המרצה על מטופלים שאיתם ניסה לעבור תהליך גמילה מעישון באמצעות שיטה של מיינדפולנס (מי מזהה את הקשר להתבודדות?). אתם יכולים אפילו לעשן, הוא אמר, רק תהיו ממש סקרניים לגבי חווית העישון שלכם.

אחת הנגמלות הגיבה, עישון קשוב: "מריח כמו גבינה מסריחה ובטעם כימיקלים, איכס!"

היא ידעה כבר לפני זה באופן שכלתני שהיא רוצה להפסיק לעשן כי עישון מזיק לה, אבל באמצעות החוויה הסקרנית היא כבר ידעה את זה בעצמות דרך החוויה והקסם של העישון נשבר.

חווית הקשיבות

החלק במוחנו שנקרא פרה פרונטל קורטקס הוא חלק שמבין באופן רציונלי את הדברים שאנו צריכים לעשות, והוא זה שעוזר לנו לשנות הרגלים. זה נקרא שליטה קוגנטיבית- שינוי ההרגלים דרך החשיבה המודעת. לצערנו אותו חלק בדיוק הוא גם החלק הראשון שמתנתק כאשר אנחנו נלחצים. אין טעם לדבר לאדם בשעת כעסו, אמרו חז"ל, וכנראה שגם אנחנו רואים את זה כשאנחנו אמוציונליים, ההגיון לא ממש עובד וגם לא השליטה העצמית.

דרך הקשיבות אתה מפתח לעצמך חוויות חדשות, מבט חדש על ההתניות והמודעות הזאת גורמת למרבה הפלא באופן מפוקח לנטוש הרגלים ישנים.

הרצון הזה להתעמק בחוויות שלנו במקום לברוח מהן מוליד רגש של סקרנות. ואיך סקרנות מרגישה? היא מרגישה טוב, נותנת פתח לשינוי, לתקווה. כך שבפעם הבאה שתרגיש את המתח מכל סיבה שהיא, הוא ימלא אותך באתגר במקום לסגור עליך.

נשמע פשטני, אבל זה עובד. במחקר שנעשה מסתבר שבכל הנוגע לגמילה מעישון השיטה הזאת מצליחה פי 2 מהעזרה הטובה ביותר שבגמילה מסיגריות לאנשים. ובתצפית על פעילות המח רואים שמערכת העצבים שנקראת רשת מצב ברירת המחדל הייתה פעילה במיוחד, חלק מההשערות הן שחלק ממנה הנקרא קליפת הרצועה האחורית מופעל כאשר אנחנו נשאבים לחוויה החזקה וחווים אותה ללא התנגדות.

אז פעם הבאה שאתם חווים מתח, משועממים, מציצים לנייד שוב ושוב או כועסים ופגועים ממישהו, תתבזו, תידומו, תרגישו וכבר חזרתם בתשובה.

הפוסט תשובה הופיע לראשונה ב-קו 400.

לְכָל אֶחָד יֵשׁ אֳנִיָּה הַמְּחַשֶּׁבֶת לְהִשָּׁבֵר
בְּיַרְכָּתֶיהָ הוּא נִרְדַּם כִּי בְּשֶׁלּוֹ הֲרָעָה 
וּכְשֶׁכֻּלָּם בָּהּ נֶגְדּוֹ וְאֵין לוֹ חָבֵר
יִזְעַק  – עִבְרִי אָנֹכִי, עוֹד יֵשׁ בִּי יִרְאָה

כָּל אָדָם מְבַקֵּשׁ לִפְעָמִים 
שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי, בְּשֶׁלִּי הֲסָעַר
אוּלַי כָּךְ יַשְׁתִּיק רְעָמִים
אַךְ בְּעָמְקֵי לְבָבוֹ נִפְצַע אָז פַּעַר

כָּל אֶחָד צָרִיךְ קְצָת מְעִי דָּגָה 
לַעֲצֹם אֶת עֵינָיו וּלְהִתְפַּלֵּל 
עַל מַשְׁבֵּרָיו וְגַלָּיו, עַל מִינֵי דְּאָגָה 
עַד צֵאתוֹ אֶל הַחוֹף, מִתְגַּלְגֵּל

לְכָל אֶחָד יֵשׁ קִיקָיוֹן תַּחַת שֶׁמֶשׁ עוֹלָה 
לְהַצִּיל מֵרָעָתוֹ, לִהְיוֹת לוֹ צֵל 
הוּא שַׂמֵּחַ בָּהּ שִׂמְּחָה גְּדוֹלָהּ 
וְאָז, הַכֹּל הוֹפֵךְ יָבֵשׁ כְּאֶגְרוֹף מְצַלְצֵל

כָּל אֶחָד חָשׁ פַּעַם בְּ….
 טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי וּמִתְעַלֵּף 
גַּם אִם זֶה לֹא  קוֹרֶה הַרְבֵּה 
מַשֶׁהוּ אֵי שָׁם מִתְקַלֵּף

כָּל אֶחָד וְהָנִינְוֵה אֵלֶיהָ בָּא בִּשְׂחִיָּה 
כְּשֶׁפָּסַק מִלִּבְרֹחַ, כְּשֶׁאֵינוֹ עוֹד לְבַד 
וּלְפֶתַע בִּן לַיְלָה שׁוּב קָם וְנִהְיָה 
גַּם אִם אֶמֶשׁ, בִּן לַיְלָה אָבַד

כָּל אֶחָד צָרִיךְ קְצָת אֹמֶץ וְכֹחַ 
לְהָבִין – שֶׁיֵשׁ בּוֹ יוֹנָה, הַמּוֹצֵא בּוֹ מָנוֹחַ.                                                                         

הפוסט וּקְרָא עָלֶיךָ הופיע לראשונה ב-קו 400.