רובם היו בוגרי ישיבות, יודעי ספר ואוהבי תורה כפשוטו.

זוכר אני ששאלתי את אבי מדוע למתפללים בבית כנסת "מקושקשים" מספרים בלורד כחול על היד…

אדם אחד מאותם ניצולים חרוט בזיכרוני, רב נח פוקסברגר קראו לו.

אדם שתקן, מופנם אשר אצילות ניכרת על פניו וצער עמוק ניבט בעיניו.

"אין לו ילדים", כך היה לוחש לי אבי בקול כל ליל שבת ומבקש ממני "גש אליו תגיד לו שבת שלום".

מנהג קבוע היה לו פעם בחודש, עת היינו מקדשים את הלבנה במוצאי שבת.

כל מתפללי בית הכנסת יוצאים היו החוצה למען ראות הלבנה אזי ר' נח היה כמין מתעורר לחיים. מליל שבת היה דואג לתזכר את כולם שלא לשכוח במוצאי שבת קידוש לבנה.

מאמצע "שלישסעידסס" (סעודה שלישית) אשר היו עושים בבית הכנסת, ר' נח היה על קוצים.

כל מעייניו היו חדורים בדבר אחד, איפה הירח?

במיוחד בזמני החורף הסגריריים כשעננים כיסו את השמיים, הוא היה יוצא ובא, תוך שהוא מפטיר שאלות ספק לעצמו ספק לאחרים – "מה יהיה? האם העננים יסתירו אותו? אז מתי נעשה קידוש לבנה?".

וכך כל כמה דקות היה יוצא לבדוק שהירח "עודנו שם"… לוודא שהכל בסדר…

וכשהגיע העת, ר' נח היה הראשון לצאת מבית הכנסת ושמחה ניכרת על פניו, כמו ציפה למאורע זה חודש שלם. הוא מרים את עיניו לשמיים וצועק לאבי –"רבה רבה, הנה הוא פה".

נח מצביע לכיוון השמיים בקול מחויך ומאושר. סוגר את החליפה, מסדר את הקנייטש, ואומר את נוסח הקידוש בקול רם ובשפתיים דולקות כשעיניו מלאות תשוקה.

שיא "המעמד" של ר' נח היה כשהיה מגיע לומר את הפסוק "אשר אתם עתידים להתחדש כמותה".

פניו היו מאדימות וקורנות בו זמנית תוך שהוא זועק פסוק זה בקול רם.

זעקה שהדהדה ברחובות רמת גן, שגרמה לאנשים מזדמנים – אשר אינם הכירו את המחזה הקבוע – להרים גבה, ולמתפללי בית הכנסת ללחוש בהתנצלות רפה "הוא ניצול שואה".

במילים "כשם שאני רוקד כנגדך" ר' נח היה מקפץ על ההרים כפשוטו.

בסיום, כשהיו שרים את הפזמון שנוהגים לשיר "טובים מאורות שברא אלוקינו", היה מפזז ומרקד כמו נער צעיר.

מנהגו זה היה תמוה מאוד וכילד סקרן הדורש הסבר לכל דבר החלטתי שאני חייב לדעת מה "הסיפור" שלו.

כמובן שלא העליתי בדעתי לגשת לר' נח ולשאול אותו אודות פשר מנהג זה.

כל שנותר לי זה לגשת לאבי שהכיר את ר' נח ולשאול אותו: מה עומד מאחורי ההתנהגות של אותו ר' נח?

בתחילה אבי התחמק ממני ותשובותיו היו "מה הבעיה? הוא מחבב את המצווה הזאת, הלוואי שאנחנו נהיה ככה".

וכמנהגו של יהודי המשיב בשאלה, שאלני שהקושיא היא עליי, מדוע אני לא רוקד ככה בטובים מאורות?

אולם מכיוון שמנהג זה של ר' נח אינו נתן לי מנוח ובהתאמה לא נתתי מנוחה לאבי – סיפר לי אבי שאותו ר' נח הוא ניצול שואה אשר שרד יחיד מכל משפחתו.

הוא נולד וגדל בעיירה קטנה בפולין למשפחה של חסידי אלכסנדר וב-1942 נשלח כנער בן 14 למחנה בירקנאו שהיה מחנה עבודה לנערים בעיקר. שם עברו עליו כמעט 4 שנים עד לשחרור המחנה בידי הצבא האדום של רוסיה.

לאחר ההקדמה הזאת אבי הוסיף תוך שהוא נאנח: ר' נח הוא ילד ניצול מילדי ד"ר מנגלה ימ"ש, שהקים במחנה מעבדה אנתרופולוגית שביצעה ניסויים בילדים והתמקדה בתאומים וכל זאת בעודם בחיים.

לפני המלחמה היה לר' נח אח תאום. מנגלה ימ"ש ערך בהם ניסויים מזעזעים.

אחיו התאום מצא את מותו על מיתת הניסויים.

במהלך אותם ניסויים אשר נערכו בלילה, ראה אותו נער בשם נח את הלבנה דרך חלון המעבדה והיה ממלמל בפיו את הפסוק "אשר אתם עתידים להתחדש כמותו", וזה היה נותן לו את הכח להמשיך ולרצות לחיות למרות אותם ניסויים אכזריים.

ומני אז ר' נח "מקדש" את קידוש הלבנה…

לימים, כשבגרתי קמעה הלכתי לבדוק מה יש בלבנה ובפסוק "אשר אתם עתידים להתחדש כמותה".

הביאור הוא (על פי מורי ורבי הרב משה שפירא זצ"ל) שכידוע עם ישראל נוהג את סדר השנה והזמן לפי הלבנה כפי שמובא בציווי אלוקים בפרשת בא.

וכן רש"י הראשון בתורה מביא את המימרא של ר' יצחק "לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם".

ונשאלת השאלה: מדוע דווקא מהחודש הזה לכם? הלוא זו לא המצווה הראשונה שהקב"ה ציווה?

מבואר בספרים שההסבר לזה שמצוות קידוש לבנה היא המצווה הראשונה שנצטוו עם ישראל ביציאתם ממצרים, מכיוון שצורת הנהגת הקב"ה עם ישראל הוא כפי טבע הלבנה, שאמנם הלבנה מתמעטת במהלך החודש אולם המיעוט הוא רק מיעוט שנראה לעין כמיעוט.

הלבנה כשלעצמה נשארת אותו דבר.

יותר מזה, מיעוט הלבנה הוא אמצעי למען הריבוי שלה וההתגלות שלה.

והרי זה דבר מובן לכל בר אנוש שבכדי שתהיה גאולה חייב שיהיה גלות.

זאת אומרת, יש בגלות חלק מן הגאולה (וכידוע שהקב"ה שלח את עם ישראל לגלות טרם יגיעו ל"ונושנתם" בארץ, כי אחרת לא יוכלו כבר להיגאל.

וכדרך הלבנה שכל מיעוטה הוא לצורך הריבוי שלה, כך עם ישראל, הגלות והמיעוט שלו הוא רק נראה לעין.

ולכן קידוש לבנה היא המצווה הראשונה שעם ישראל מצווה ביציאתו ממצרים.

ודבר זה חידש רב יצחק במימרא הידועה שלו.

וזהו הביאור בפסוק "אשר אתם עתידים להתחדש כמותה", אותו פסוק שחיזק את ר' נח זצוק"ל מילדי מנגלה ימ"ש.

שיהיו דברים אלו לעילוי נשמתו של ר' נח שהלך לבית עולמו ולא זכה להשאיר אחריו זרע.

אמנם נשאר בחיים אבל נרצח.

הפוסט ואז גיליתי: הזקן של קידוש הלבנה הוא הילד שעבר את זוועות מנגלה הופיע לראשונה ב-קו 400.

מחפש לתת לה יד

מעיף מבט הרחק אין דרור

מסניף את ריחה מחתיכת בד

אם יש משהו שיחכה לי

אם יש משהו שעדיין לא אבד לי

אין תקוה אין אמונה

שעוד ניתן שוב לעוררה?

שואה

מביט אחורה שוב

מחפש אולי יחוס אותה בת י-ה

מעיף מבט קשוב

מה נשאר לי פה?

אם יש משהו שרק שכחתי

מהרהר אולי משהו שלא אמרתי

היי יש מילה שלא נאמרה

די היא כבר נעלמה?

שואה

מביט חזק אחורה

כל מה שהיה

אך נעלמה היא בחושך

נכחדה בחיים ואמונתה באובך

מה עוד לא עשיתי אלו-ה

האם אפשר עדיין

ומה כבר רציתי אותה יפה

והיא נלקחה בקלגסים בינתיים

שואה

איך היא שחרחורת שיער

ועיניה ירוקות פי שער

היא התאיידה בלבב רעל

ואיש בה לא הבחין כלל

איך הכל נגמר

איך כלום לא נשאר

איך אין פה כלום

ויש הכל מאום

שואה

מביט בחלום אחריה

האם את בקרבי שוכנת

מביט עמוק ופנימה

האם עוד את אלוקים מתהלכת

מגלה שיש כל כך הרבה דברים

שעלייך לא ידעתי

ויש את הספקות אחרים

שאלות שכבר החמצתי

שואה

כעת מבין

שהיה עליי

לחפש, להתמסר

להגות, לייחל

להיות, לחלום

לצעוק לשוב

וללכת, לאבד

ולמצוא

מביט שוב לאחור נשמה שלי

כעת אני קדימה

מבול מים ירדה עיני עיני

כל כך הרבה אבד בפתע

כל כך הרבה עברנו דורות

הכל עוד סוד הכל ידוע

אבל תמיד איתך מחובר תוכחות

את לי חיבור א-ל נוראות

אותי מלווה גם בהסתר הסתרות

תקווה

הפוסט איש לא הבחין בה הופיע לראשונה ב-קו 400.

הסיפור הזה הוא מסוג הסיפורים שאותי באופן אישי מרגשים במיוחד. זהו סיפור על גבורה יהודית אמיתית שנותנת פרופורציות לחיים. זהו סיפור אמיתי לחלוטין שכששמעתי אותו מידידי אבישי פרנקפורט, ידעתי שאני חייב לכתוב אותו. בשבילי, בשבילכם.

זה היה לפני כמה שנים, עבדתי באותה העת בבית החולים במחלקה הכירורגית. אחד הדברים שהכי אהבתי לעשות היה להסתובב בין חדרי האשפוז במחלקה.

בכל עת שהזמן הפנוי שהיה בידי איפשר לי להיכנס לחדרים – ולא במסגרת העבודה השוטפת – נהגתי להיכנס לחדר, לקחת כסא ולשבת ליד מיטות המטופלים. אתם יודעים ואולי לא, אבל לפעמים מה שחולה צריך, זה שמישהו יקשיב לו. מישהו שישמע את מה שמציק לו ולא רק ביקור רופאים והחלפת משמרות. פשוט שמישהו ישמע אותו, יאזין למצוקות שלו, יבין אותו, ישתתף בצערו, גם אם הוא לא יכול להועיל לו מבחינה רפואית פרופר, הרי כשחולה מרגיש שמבינים אותו – תקופת האשפוז שלו קלה בהרבה. וכך נהגתי.

ישבתי שם, הקשבתי להם, זה עשה להם טוב ואם נאמר את האמת, לא פחות ממה שזה עשה להם טוב, זה עשה לי טוב. כל ביקור שכזה, כל ישיבה למראשותיהם של החולים הכניסה אותי לפרופורציות. הייתי יוצא מהביקור מלא במטענים של רגש ועוצמות שלא ידעתי שקיימים בי ואם נודה על האמת, גם רגשי תודה על כך שגורלי שפר ואיני נמצא במצבם של האנשים אותם ביקרתי מדי יום.

ואז פגשתי את מוריס.

נו, מה מיוחד במוריס? בוודאי אתם שואלים.

על פניו, במבט חטוף וראשוני לא היה בו דבר יוצא דופן. מוריס היה נמוך קומה ומעט עגלגל וכפי שהתחוור לי במהלך השיחות עמו הוא היה כבן שמונים. מוריס היה חייכן. מכירים את האנשים האלו שמחייכים עם העיניים? אז כזה חיוך היה לו. כל פניו תאמרנה חיוך גדול מחוף לחוף.

הוא הגיע בבוקר בהיר אל המחלקה הכירורגית. הוא לא הגיע סתם. בינינו, אף אחד לא מגיע 'סתם' למחלקה הכירורגית.

בפעם הראשונה כשחלפתי על פניו הוא הסתכל עלי. בחן ואמד אותי בעיניו החייכניות ובאנרגיות שלא התאימו לא לגילו ולא לסיטואציה בה היינו, הוא שאל אותי באידיש עסיסית וצחה:

"פון וואנט ביסטו?" (מאיפה אתה)

עצרתי רגע. למרות שלא תכננתי להשתהות, הלכתי עם הלב שאמר לי: 'אבישי, תעצור' הלכתי עם הלב ועניתי:

"אני מאלעד", וכמו יהודי טוב, לא יכולתי לפספס את ההזדמנות לענות בשאלה משלי: "מאיפה כבודו?"

"אני מתל אביף" הב' שהתחלפה בף' הוסיפה חינניות למבטא האירופאי המובהק.

כמתוכנן או שלא, השיחה הלכה והתארכה לה. דקה לדקה הצטרפו אבל אני לא חשתי איך שהזמן עובר, מוריס היה נראה מסוקרן ומוקסם בעיקר בשל מראי החסידי שעורר בו פרץ שאלות שבימים כתיקונם הייתי מנסה לחמוק מהן באלגנטיות, אך כאן מדובר בפציינט במחלקה 'שלי' ולמאושפזי המחלקה הכירורגית יש פרוטקציה אצלי.

סיפרתי לו על עצמי, הוא התעניין התעניינות אמיתית וכנה במשפחתי וילדיי וגילה עניין רב בחסידות אליה אני משתייך. סיפרתי, עניתי לו כל מה שיכולתי וידעתי, ונזכרתי שמרוב שאני עונה לשאלות, אין לי מושג ירוק עליו ועל משפחתו.

"סליחה שאני שואל אותך, מה שמך?"

"מוריס", ענה בקצרה והמשיך בשאלותיו.

"מוריס, אולי תספר לי קצת על עצמך? על המשפחה שלך?", הצעתי בנימוס כשאני מנסה לאזן בין האינפורמציה הדלה שיש לי על מוריס – שהסתכמה באותו רגע פחות או יותר בשמו הפרטי – לבין זרם המידע שעטפתי בו את שאלותיו של האיש החביב למראה.

מוריס לא ענה.

בעצם הוא ענה. בדרכו שלו.

הוא נעץ בי את עיניו החייכניות שבאחת הפכו לעיני פלדה ולאט לאט, מבלי שהוא מסיר את עיניו מעיניי, הוא הרים את שרוול יד שמאלו עד המרפק.

זהו.

זה הספיק לי.

אני מניח שגם אתם מבינים… על את ידו החשופה למחצה התנוסס ל'מזכרת' נצח מספר כחול שלא הותיר מקום לספק.

מוריס היה ניצול ממחנה ההשמדה אושוויץ.

מה אומרים במקרה כזה?

לא אומרים.

עת לדבר ועת לשתוק. מסתבר שקיימת גם העת לקפוא.

קפאתי, אך לא להרבה זמן. מוריס נעץ בי את מבטו ואז ממש כשבאתי לשאול משהו הוא התרכך מעט ואמר בקול נמוך, אך יציב:

"אבישי, היתה מלחמה, היא נגמרה וזהו".

בלעתי מהר את שאלותיי חזרה לפני שיבחין בהן.

"אבישי, אתה שומע? המלחמה נגמרה… עכשיו, חיים!"

ומה נראה לכם שעשיתי?

שתקתי.

מוריס לא הגיע סתם לבית החולים ולא סתם הוא אושפז במחלקה הכירורגית. הרופא שלח אותו לבדיקות בשל חשד לגידול ממאיר.  בשל גילו המתקדם ושאר עניינים רפואיים שאינם ממין העניין, מוריס נאלץ לשהות שהות ממושכת במחלקה שלי.

לא אכחש, המספר על זרועו של מוריס רק גרם לי להתקרב אליו יותר. הייתי מבקר אצלו בכל יום, גם כשלא הייתה לי סיבה מיוחדת. הוא הפך להיות החבר שלי על אף פער הגילאים.

היינו מדברים, שותים קפה יחד, צוחקים וגם בוכים קצת כשהיה מריך. מוריס היה מפליג בסיפורים על תל אביף של פעם, אבל זהו, לא מעבר. על התקופה 'ההיא' לא דיברנו.

מוריס סבל מאד, הסרטן אכל את גופו והלך והתפשט לכל מקום שגופו של מוריס נכנע לזרועות המוות של המחלה הארורה. אם זה היה תלוי בו, הוא היה נכנע מזמן, הוא כמעט הרים דגל לבן ואני אמרתי לו: "מוריס, זה לא הזמן להיכנע… אנחנו יוצאים למלחמה ואנחנו ננצח", כשאני כולל את עצמי בספר המלחמות של האיש שמבוגר ממני בעשרות שנים. אין ולא היה לי ואני מקווה שלא יהיה לי מושג מה עבר האיש אבל אני הרגשתי שליחות. ומוריס היה אומר: "אין לי כבר כוח לעוד מלחמות", אבל אני הרגשתי שנשלחתי כדי להחזיק לו את היד, הימנית או השמאלית, ובכל פעם יצאתי איתו לקרב על החיים ועל המוות ולנצח.

יום אחד כששבתי מחופשה משפחתית בחו"ל, הדבר הראשון שעשיתי, כשחזרתי למחלקה, היה לבקר את מוריס. הבאתי לו אפילו מתנה קטנה והנחתי על השידה הסמוכה למיטתו, אך היה נדמה לי שהוא מתעלם ממני.

חיכיתי מספר דקות, בכל זאת מדובר באדם מעל גיל 80 שנאבק במחלה קשה, הנחתי שהוא אולי עייף, מדוכדך מסיבה כזו או אחרת. אול הוא קיבל תוצאות גרועות?

לא הייתי צריך לחכות הרבה זמן כדי להבין מה עובר עליו.

"מוריס, זה אני. אבישי… הבאתי לך מתנה", ניסיתי את כוחי בקול הכי מרוכך וחומל שיש. אבל מוריס לא הסתובב אפילו. הוא מלמל משהו לעבר הקיר ואני בקושי רב הצלחתי לשמוע.

"מה אתה אומר מוריס? אני לא שומע אותך… להביא לך משהו? לקרוא לאחות?"

המשכתי לדובב את האיש בכל הפטנטים שאני מכיר ולבסוף הוא נכנע, סובב את ראשו לעברי כשגבו עדיין מופנה לעברי בהתרסה ולחש בטון גוער:

"איפה היית? אה? שבוע שלם אני מחכה לך שתבוא ואתה לא בא!" הכאב בעיניו היה חד ומשמעי.

"הייתי בחופשה בחו"ל…", הצטדקתי.

"בחוץ לארץ? איפה בחוץ לארץ?", הוא שאל וגבו כבר לא היה מופנה אליי.

"הייתי בבודפשט, בהונגריה…", עניתי וראיתי שאיך שאמרתי את המילה 'בודפשט' ניצת זיק בעיניו. מוריס מביט בי, שפת הגוף הנוקשה שהייתה לו אך כמה דקות קודם התחלפה בנוכחות נינוחה בהרבה.

"איך בין פון בודפשט", הניצוץ הלך וגבר. "בדנובה היית?", הוא שואל כשהוא מגלה בקיאות בעיר המחולקת השוכנת משני עבריו של הנחל האדיר.

"בוודאי שהיית בדנובה", אין תייר שלמגיע לבודפשט ולא מבקר בנהר, וכך גם אני עשיתי. "אי אפשר לפספס הייתי במיצג שנקרא 'נעליים על הדנובה'".

"אתה צודק אבישי… אי אפשר לפספס…", ובאמרו זאת, פניו התכרכמו והוא התחיל לספר:

"נעליים על הדנובה… אני אספר לך על הדנובה שאני הכרתי":

"פעם, לפני הרבה שנים, לא קראו לי מוריס, קראו לי מוישה. הייתי אז ילד קטן בן 8 בסך הכל כשהגיעו הנאצים לבודפשט. הגרמנים ימח שמם אספו את כל היהודים וריכזו אותם בשורה ארוכה על שפת הדנובה. היהודים ואני בתוכם לא ידעו מה הרשעים האלו מתכננים עבורנו. הם פשוט נטלו רובים וירו בהם למוות, כשגופותיהם נופלות בזו אחר זו למימיו השוצפים של הדנובה שבאותו היום האדימו מדם יהודים.

"השורה הייתה ארוכה, כל מי שהיה בשורה נטבח בדם קר בידי הנאצים הארורים, אני ועוד כמה מבני כיתתי עמדנו יחד עם המלמד שלי ידענו שזה הסוף שלנו. קולות הירי הלכו וקרבו אלינו, המים האדומים לא הותירו מקום לספק, אנו עומדים להיטבח בכדורי המרצחים. פרצתי בבכי מר.

"מסתבר שהבכי שלי עצבן את אחד הקלגסים, והקצין הגרמני שעמד בסמוך וקול הבכי שלי הפריע את שלוותו הסטואית ניגש אלי ומשך אותי מתוך השורה.

"ידעתי שזה הסוף. אך הקצין לא היה מעוניין לחרוג ממדיניות ההרג שלו ובמקום לתקוע לי כדור בראש, הוא הניף את כף ידו וסטר לי בעוצמה רבה על לחיי. מה שרק הגביר את בכיי וזעקותיי.

"המלמד שלי שהיה בשורה יחד איתי, הבין שהקצין עלול לכעוס עוד יותר והוא זינק מהשורה ואמר לקצין הגרמני שהוא ירגיע אותי.

משום מה, הקצין שמבחינתו כולנו נמות בסופו של דבר, הסכים לכך שהמלמד ירגיע אותי. המלמד ניצל את רגע החסד, רכן לעברי ואמר לי: 'מוישה, עוד מעט יתחיל רעש גדול… תתפוס את הרגלים שלך ותברח…', לא אמרתי כלום. חיכיתי לרגע שבו יחיל רעש, ותפסתי את רגלי וברחתי מהמקום בריצה מטורפת.

"אף אחד לא רדף אחרי.

"רצתי כל עוד רוחי בי, חזרתי אל העיר שם אשה יקרה אספה אותי אל ביתה ושמרה עלי עד שהנאצים גילו אותי ונשלחתי לאושוויץ. שם שרדתי עד לשחרור המחנה בידי הרוסים ב27 לינואר 1945".

מה אגיד לכם? דמעות. זה מה שיכולתי להנפיק בתגובה לסיפורו של מוריס-מוישה. ניסיתי לדמיין את עצמי בסיטואציה הזו, האמינו לי שלא יכולתי.

"הייתה המלחמה ונגמרה, עכשיו חיים!", מוריס-מוישה קטע את פרץ הרגשות שלי בקריאת הקרב שלו.

"אז מה אתה אומר מוריס? עכשיו מתרכזים בלחיות? אתה הולך לניתוח?", ניצלתי את חלון ההזדמנויות כדי לנסות לטעת בו חיים

מוריס שתק.

אני גם שתקתי. הוא חייך לעומתי בעצב. לחצתי את ידו ואמרתי לו: "האדמו"ר רבי אהרן מבעלז היה אומר: "ניצול שואה יכול להיות רק אדם ששני מלאכים שמרו עליו משני צדיו".

מוריס חייך שוב. הוא נשא את עיניו אלי וכשכפות ידינו מונחות זו בתוך כף ידו של השני הוא אמר לי בקול רועד, אך יציב ובטוח:

"אבישי, אנחנו יוצאים למלחמה… אני  מקווה שננצח…", ואני מה אומר ומה אדבר? פשוט חיבקתי אותו ויצאתי מהחדר.

כעבור שבוע מוריס נכנס לניתוח ארוך. הייתי במתח נוראי, דאגתי לו. לא ידעתי האם גופו יעמוד במאבק ההירואי במלאך המוות.

הוא חזר למחלקה הכירורגית, המתנתי מחוץ לחדר בקוצר רוח שהשפעתם של חומרי ההרדמה יפוגו.

"מי זה אבישי?", נשמע קול מתוך החדר.

"אני", הצגתי את עצמי לביתו שדי הופתעה לראות שמדובר בי.

"מוריס ביקש שיקראו לך", אמרה. היא לא הכירה אותי ואני מיהרתי להיכנס אל תוך החדר.

התקרבתי אליו והנחתי יד על כתפו.

מוריס זיהה אותי. הדיבור היה קשה לו. ראיתי שבוער לו לומר משהו ובכל זאת ניסיתי להניא אותו מלדבר, שכן המאמץ עבורו קשה מאד אך הוא בשלו.

"אבישי, אבישי…", לחש ואני התכופפתי והתקרבתי כשאני מטה את אוזני לפיו.

הוא הביט בי במבט כזה שלא ראיתי אף פעם קודם. הוא היה חלוש, תשוש וחסר כח, אבל עיניו הנוצצות ברקו באור אחר.

"אבישי…איך לייב… איך לייב! (אני חי אני חי) כנראה שהמלאכים שוב שמרו עלי".

הפוסט החבר מהמחלקה הכירורגית עם המספר על היד הופיע לראשונה ב-קו 400.