תקופת הקורונה זימנה לי נסיונות שמעודי לא חלמתי שאתמודד עימהם בטח לא בעשור הרביעי של חיי.

מעולם לא חלמתי שאהיה מיואש דווקא מאלה שכל כך דבקתי במרץ להשתייך אליהם הצבעתי ואפילו התבטלתי.

בסגר הראשון לימדנו זכות בעקבות ההלם שאחז ביושבי הארץ וגם בכם נציגינו היקרים אולי לכן קולכם נדםת אבל המראות אוי המראות לא הניחו לי על מראות עטופי הטליתות בכיכר השבת משל היתה זו אומשלגפלאץת על משיכות שוטר בפיאות של יהודי חרדית הסגרים הסלקטיביים מביתר לאלעד מדויק לאיזה יושבי בית בשכונותיה של ירושלים יסוגר ואיזה לא או בקיצור הגטאות.

שאלנו היכן אתם? היאך לא העמדתם לשכה בלב לבה של בני ברק המסוגרת המוקפת גדרות בידי שכנותיה!

שאלנו לשווא… ודווקא אחרי שנה שבה שלוש פעמים צעדנו יחד בגאון והבאנו רחוקים וקרובים… במאמץ רב…

אתם יודעים מה? אולי חיכינו לשמוע מפיכם את דבר מרנן ורבנן גדולי הדור אך כבר איננו יודעים מה נאמר על ידם ומה על ידי משמשם.

אחינו החסידים חברי סיעתנו יש קורונה או שמא דעת רבותיכם להיבטל ממנה? ואם זו דעתם מדוע אנו משקרים ומבאישים עצמינו בעיני יושבי הארץ?

חברינו הליטאים מה דעתם של רבותינו לסגור בתי כנסיות ולהתפלל בחוץ או רק "היכול"?
לשמור על בידוד על מנת לא להדביק או להתעלם לצורך לימוד תורה?

האם בסבב הקודם ראינו בעיניים שאלה של נפשות שאולי צריך לשנות עבורה סדרי עולם נשאלת בצורה מזלזלת משל היתה זו גזירת ניקולאי?

ככה שואלים על נפשות?

האם הסיפור של מניעת פרסום מכתב בעיתון ואיומים על פתיחת עיתונים מתחרים באמת קרו כאן תוך כדי מגיפה?

האם באמת בזמן המגיפה מישהו מתוך בית גדול הדור מוכר כתבי הגנה בשמו? זה באמת קורה?

הרב הבר נפטר כי לא שם 3000 שח? או שמא האדמור מפיטסבורג זצוק''ל? לא שאלתי את השאלה הזו היא רק עברה לי בראש כי אני אנוס

אני רוצה לומר לכם בכאב לב אני כותב את הדברים האלה כדי שתדעו שהפכתם אותי לאנוס, אנוס גמור

ברגע האמת הייתם אולי צריכים לפרוש
ברגע האמת אולי הייתם צריכים לקבל מכות כמו אותם הילדים שפוצצו מוקדם יותר היום בידי שוטרי ישראל
ברגע האמת הייתם צריכים לחסום את הדלי או את רימון ההלם
ברגע האמת הייתם צריכים לעצור סגרים סלקטיביים ובטח לא לאפשר לראשי הערים שהנחתתם שם ברגע האמת לטוס לאומן…

כואב לי כואב לי אבל לראשונה אני חש שאינני משמש פה רק לעצמי או למחשבתי האנוסה והסוררת אלא לעוד מאות, אלפים ואולי רבבות שמתחילים להבין ששיקרתם או לסנגר עליכם ופשוט להיות אנוסים כמותי.

לכן אני מבקש להציף מכתב זה ולומר לכם:

ברגע האמת זה לא כשנתניהו יחליט, וגם לא מתי שהחליפי יחליט.

ברגע האמת זה עכשיו! אתמול! לפני שבוע ! לפני חודש! וגם מחר! ומחרתיים! איפה אתם? איך הפקרתם אותנו להיות למרמס איך השפלתם את כבודנו עד עפר איך גרמתם לנו לאבד את ההתבטלות בפני גדולי הדור איך?

יכולתי לסלוח לכם על הכל אבל השיא של השיאים בכאב שלי זה שלקחתם ממני את ההתבטלות המוחלטת בפני גדולי הדור לצערי אני חש שברגע האמת הבא אצעד לבדי לא אקח את ילדיי למאחורי הפרגוד שלא ייראו לאן אבא שלהם הגיע ושם בכאב גדול ועמוק אני יאמר בלב:

" ברגע האמת אנוס רחמנא פטריה"

הפוסט דור האנוסים הופיע לראשונה ב-קו 400.

והנה כמו בכל סיפור טוב, דווקא ברגע הגדול חלה נקודת מפנה טראגית, בני אהרון מתאמצים יותר מידי לקשור את עצמם – באמצעות הקרבת הקטורת – אל הבורא שהתגלה זה עתה.

אש יוצאת ושורפת אותם, משה מנסה לנחם ואומר בקרובים לו – הקב"ה מקדש. אהרון שותק.

אותו שלד של סיפור מתקיים גם בהפטרה מספר שמואל. דוד יוצא למלחמה על הפלשתים, מנצח, והארון סוף סוף חוזר אל ביתו שבירושלים.

בית ישראל כולו חוגג בברושים, תופים, מצלצלים ובמנענעים. וכמו בסיפור המקביל, עוזא מתקרב להיטיב את הארון על העגלה, האלוקים מכה אותו הוא מת. המקרא מדגיש "וימת שם" – עם הארון. בפיק הכי גבוה, הוא נהדף למרגלותיו של ארון הקודש.

דוד כועס, על פי המפרשים, על עצמו. על פי המדרש נענש על פעם אחרת שקרא לחוקי ה' זמירות.

שתי נקודות חשובות אפשר לקחת לעצמנו:

דווקא ברוחניות, גאות מוגזמת אינה תמיד טובה. המקרא מלמד אותנו לא לשכוח לשמור מרחק, מין טווח יראה שכזה. הניסיון לגעת ולהבין הכל עד הסוף אינו נכון. לפעמים מעט חוסר ביטחון דתי הוא מבורך.

נדמה שאהרון הוא זה שקולט את המסר. מול נחמת משה, הולמת השתיקה של אהרון וחותמת את הסיפור כמו סוף מדויק ומתמשך לאירוע שכזה.

בשתיקה יש מרחב למחשבה, להתלמדות, לצמיחה חדשה שמתקיימת דווקא מתחת לפני השטח ולא בהצהרות הגדולות.

מעניין לעניין, אני קורא טור של חיים ולדר התפרסם בעיתון 'יתד נאמן'. תחת הכותרת "דע מה שתשיב לעצמך", הוא מעלה את השאלות הגדולות של התקופה:

למה בבני ברק יש יותר חולים? למה לקח לרבנים יום-יומיים עד שהורו לסגור את הישיבות? למה ליצמן לא מתפטר?

שאלות רבות וגדולות שמעסיקות מן הסתם הרבה אנשים מהמגזר, ועל כולם תשובות מנומקות, מנוסחות. חישוב מצוין של כמה נפשות לכל בית אב וממילא בני ברק כלל לא שונה מכל מקום.

תחזירו לעצמכם את הביטחון העצמי, פוסק ולדר, ומסביר כי עבור מי שבחוץ – ועל הדרך שם מעבר לגדר את מי שלא חושב כמוהו – זה לא יעזור. אבל לעצמינו? הנה, דע מה שתשיב.

ואז אני נזכר ברעיון ששמעתי מהרב קירשנבוים מחיפה, מתלמידי הרב וולבה. "רעמים נבראו לשבר עקמימות שבלב", ציטט ותהה: איזו עקמימות שבלב, הרי כולנו יודעים שקול הרעם נשמע אחרי התפרקות חשמלית של ברקים ושינוי טמפרטורות?

אמת, אמר, אבל עכשיו שמעת רעם, תתרגש, תחוש את עוצמת היקום והקיום. לא נבראה לומדע'ס כדי שתהיה זר לקולות, כדי שתתאכזר.

ואליך חיים ולדר אומר: במבט אמוני, נשלחו אלינו משמים ברקים ורעמים, "שיעורים פרטיים", ספיישל פור יו, זום אין מלמעלה. אנחנו והעיר בני ברק נהיינו במרכז הפוקוס, ומה יש לנו להגיב? לעשות חשבונות מתמטיים למה בני ברק היא בדיוק כמו כל מקום?

ובכלל, האם תמיד אנו חייבים תשובות? אנחנו צריכים לפעמים לדעת מה שנשתוק לעצמינו. מותר לנו להודות שקיבלנו ברקס, אולי אפילו שחטפנו זבנג בפרצוף, ולידום לרגע.

וגם לחשוב.

הפוסט דע מה שתשתוק: הרהורים בפרשה, באקטואליה ובחיים ולדר הופיע לראשונה ב-קו 400.

שתיהן ערים חרדיות, ראשי העיר של שתי הערים משלשלים "ברגע האמת" את הפתק ג' לקלפי, ועל כולם ממונה ר' חיים קנייבסקי כמרן שר התורה.

ולמרות DNA זהה, שניהם בחרו בחירות שונות דווקא בשאלה של חיים ומוות. הראשון, רביץ מקריית יערים, בחר ללכת לסגר ללא צורך ברוני נומה או בהחלטת ממשלה. תושבי העיר נענו, חיידרים נסגרו מניינים בוטלו והעיר כולה נכנסה למצב קורונה והפכה למודל ולקידוש ה'.

לעומתו, אברהם רובינשטיין הבני ברקי, ראש עיר ששובץ לתפקיד, לא הצליח לתרגם מנהיגות נכונה לעירו, וכשהתעורר זה היה הרבה אחרי המניין האחרון באיצקוביץ'.

האגדה האוטופית מהניינטיז ש"בבני ברק לא יפלו טילים", עטפה יחד עם עוד ק"ן טעמים סוציולגים/אמוניים את העיר בשאננות יתר, שגרמה לקורונה לכבוש את העיר ללא קרב.

רק שהפעם זה לא היה רודן עיראקי, אלא דווקא ההנהגה הבני ברקית.

אין ספק. יום אחרי שתיעצר המגיפה יגיע עת חשבון נפש, איך הגענו לפיקוח נפש? אכן, מקומות רבים בעולם ובישראל התמהמהו ביישום ההנחיות – בטח בקהילות החרדיות אשר מברוקלין ועד בני ברק – אבל איך נוכל להבטיח שבפעם הבאה לא נתעורר מאוחר? מי ישמור על ה'ונשמרתם'?

זו שאלה שתעסיק את החברה כולה, ונראה שגם תסיק מסקנות. קשה עוד לקבוע כמה מרחיקות לכת הן יהיו אבל הן תגענה.

שאלה אחת בכל זאת מטרידה אותי ואולי שוב שתישאל כבר עכשיו: מה באמת גרם לשוני בין קריית יערים לבני ברק? לכאורה, על הנייר, שתיהן אוכלוסיות חרדיות שעם מכנה משותף אמוני יכולות לכרות ברית ערים תאומות, אז איך זה שמאותה חברה צמחו שתי תפיסות, האחת – מודעת ומעורבת וגוזרת חיים, והשנייה – מנותקת וגוזרת קורונה?

כמו בכל שאלה יהודית, התשובה נמצאת גם בהיסטוריה.

1848. אירופה מתמודדת עם נגיף אחר בעל שם פחות להיט – "חולירה". הוא מגיע גם לוילנא, אז ה"בני ברק של אירופה". משה בר סימן טוב הליטאי מפרסם הנחיות וביניהן להימנע מצום.

ערב יום הכיפורים מגיע ורבני וילנא, אז כמו היום, לא נשמעים להנחיות. פתאום, בעיצומו של היום הקדוש, עולה רב אחד מגרמניה בשם ר' ישראל סלנט, דופק על הבמה וזועק: פיקוח נפש דוחה יום כיפור.

נגד עיניהם הנדהמות של המתפללים, ר' ישראל מוציא יין, עושה קידוש, ובכך מציל את הקהילה יהודית מהמגיפה. מה ששום רב וילנאי לא העז – ר' ישראל "הגרמני" עשה.

כילד גדלתי על סיפורי הרב להמן. למזלי, כבן להורים בעלי תשובה בלי מושג ירוק בעולם החרדי, הם לא הבינו למה ילד בן 11 צריך לקרוא סיפור רק עם ניקוד וציורים, ולכן קנו לי את ההוצאה שתורגמה מגרמנית לעברית עם הכריכה הכחולה של נצח. כך גדלתי, על חרדיות שברומן אחד שוזרת את גתה ושילר, יחד עם ר' עקיבא והערוך לנר.

שנים לאחר מכן למדתי להכיר שאת הצנזורה שמה וועדה בני ברקית כלשהי, שלא יכלה לקבל חרדיות שיש בה את הרמב"ם ושייקספיר באותו סיפור.

כשנכנסתי לישיבה הקטנה הסיפור חזר על עצמו, רק הפעם זה היה עם ספרי המשגיח הרב וולבה זצ"ל. שם נחשפתי איך סוקרטס והרמח"ל נמצאים באותה שורה. זכורה לי שיחה עם בת דודה של יענקי קנייבסקי, שבאה עם בטן מלאה על הבית בו גדלה. בין היתר סיפרה לי שבבתים בני ברקים "אמיתיים" לא מכניסים את "הספרים של וולבה".

אז לא הבנתי למה בבני ברק צריך לצנזר את הרב להמן? להחרים את הרב וולבה?

עד שבאה הקורונה וסיפרה לי בצורה הכי נוראית את ההבדל בין להיות חרדי בקריית יערים ללהיות חרדי בבני ברק, אותו ההבדל במגיפת החולירה בין חרדי מוילנא לחרדי מברלין.

כשההגדרה החרדית שלך פוחדת מסיפור ילדים שיש בו שייקספיר, ומחרימה את זקן המשגיחים רק בגלל היכולת שלו להתייצב מול האתגר המודרני ולא לברוח ממנו – אז אתה לא מודע למה שקורה בחוץ, ותחושת ה"לי זה לא יקרה" כבדלן כרוני היא בלתי נמנעת.

רק חרדיות שרואה את עצמה, לא כסתירה לעולם שבחוץ, אלא חלק ממנו – יכולה להיות מודעת ולמצוא חיסון לחרדיות וגם לקורונה.

אולי דבר טוב אחד ייצא מהתקופה הזאת, ביום שאחרי. שנבחר לצאת לחרדיות שלא צובעת הכל בשחור לבן אלא כזו שמקפידה על קלה וחמורה, לצד מודעות. לא נרתעת עוד מהעולם שבחוץ – כי יש לה פנימה עולם ומלואו.

הפוסט מי שצינזר את ספרי להמן והחרים את הרב וולבה – יינגף בפני הקורונה הופיע לראשונה ב-קו 400.