מִיּוֹם גַּדַּל,
פָּרְחָה נִצַּת פִּקְּחוּתוֹ
יִנְהֲגוּ בּוֹ לְחַנְּכוֹ
ב-יָד שְׂמֹאל מְחַנֶּכֶת
וּמִיָּד יָמִין מְחַיֶּכֶת

וְהָאָדָם אֲשֶׁר שְׁתֵּי יְמָנִיּוּת נַחַל
עֹדֶף מֵאַהֲבָה וַחֲסַר הֲכַוְּנָהּ
חֹסֶן נַפְשׁוֹ יוּכַל לְהָקִים לַבִּנְיָן
חַיָּיו עוֹד יִפְרְחוּ בְּמִנְהֶרֶת הַזְּמַן

אַךְ אִם בְּ'יָמִין שֶׁהִיא שְׂמֹאל'
דּוֹחֶה לָקָה
עוֹד יוֹסִיף הַפֶּצַע
יַעֲלֶה מֻגְלָה.

הפוסט בִּרְכַּת הַבָּנִים-בִּשְׁתֵּי יָדַיִם הופיע לראשונה ב-קו 400.

היום הוא לא צובע חביתות, לא שופך שמן, לא נכווה בידיים, בראש חודש הוא מלך, כולם עוברים לפניו כבני מרון ומקבלים מנת קרונפלקס קצוצה במידה.

מלך, פעם אחת בחודש דיו.
פעם אחת בחודש היה טעם בתפילה, ורק חיכינו שהיא תסתיים.

משה, בחור מופנם ושם בדוי היה אלוף הישיבה בגלגול תפילין, הוא עשה בר מצווה שנתיים לפנינו באמת שלא כוחות, אבל מומחיותו עמדה לו בכל ראש חודש, וכשאנחנו נכנסנו לחדר האוכל כבר שמענו את הקראחצ' מהפה שלו.

ב' דראש חודש אלול, סיום התפילה.
לולי האמנתי עוד בשיניים וכבר משה עומד עם קערה ריקה ומושיט אותה למחלק הקרונפלקס, הקערה מתמלאת ומשה לוקח את מחזיק החלב ומוזג ביד רעבה חלב שמטביע את כל פתיתי התירס.

אבל במקום חלב יצא לו מים, הלכה המנה.

אני צחקתי צחוק גדול, הוא הסתכל עליי רותח מזעם, עלה להתלונן בחדר ההנהלה.

"מישהו מילא את כל השקיות חלב במים, נהרס לי הקרונפלקס"
תוך כדי דיבור עוד ילד עולה
ועוד אחד

"מי עשה את זה" ניסה ראש הישיבה, אבל משה המופנם והזועם לא הסכים להלשין.

"לך תקרא לו" לזה הסכים הדביל המופנם והלך לקרוא לי.

עליתי מפוחד וידעתי שהשאלה שאשאל תהיה "למה", אבל לא היתה לי תשובה.
באמת נשאלתי למה, ובאמת לא היתה לי תשובה.

"קורה" פלטתי.
"קורה" רתח ראש הישיבה, "למה לדורון זה לא קרה?"

מהנימה הבנתי שהוא לא מצפה לתשובה, ומבחינתי זה אומר שאני חייב לענות.

"אני לא דורון" ככה פשוט.

דורון משיעור ב' למי שלא מכיר, היה הפרח של הישיבה, עדין על גבול השברירי, מתמיד עצום שזקן פרחי כהונה השלים את המראה של הטוב שבבחורים.

יצאתי נזוף, בלי עונש מיידי, "נראה מה נעשה איתך על זה", זה הכי מפחיד. תן ונסיים עם זה רבאק.

למחרת התכנסנו כל הישיבה לשיעור כללי על תחילת פרק שישי בבבא קמא, פרק הכונס.

דממה בהיכל
קולו העמוק של ראש הישיבה ממלא את החלל

הכונס צאן לדיר
לא נעל בפניה
פרצוה ליסטים

כך שורה אחר שורה

נפלה (הפרה) לגינה ונהנית משלמת מה שנהנית

כוח עליון הרים לי את היד, והאצבע שלי נעמדה וביקשה שאלה.

ראש הישיבה ראה את האצבע ונתן לי את רשות הדיבור

"הסיפור הזה עם הפרה שנפלה לגינת חברתה, למה לדורון זה לא קרה"

כולם געו מצחוק
אבל רק אני, ראש הישיבה והרב פלאי שגם הוא היה באותו בוקר במשרד, ידענו מה אני רוצה.

ר' הלל פלאי היה הרב שלי בכל כך הרבה דברים, בין היתר מורי ורבי בהומור, סאטירה, שנינות, ובאיך לצחוק על עצמי.

כשראיתי אותו מתמלא בצחוק ואת פניו של ראש הישיבה מאדימות, הבנתי שהצלחתי.

שנים קדימה פגשתי בחור צעיר ששאל אותי אם אני נח טוניק שלמד בבית שמש, מסתבר שעם הסיפור הזה פותח הרב הלל פלאי כל שנת לימודים חדשה.

"כל אחד כאן הוא מישהו אחר, אל תשוו את עצמכם לא לחברותא ולא לאף אחד אחר"

אתם מבינים?
כבר עשר שנים שאני פותח לשיעור אלפים של ישיבה קטנה את האלול שלהם.

העולם הזה חתיכת פלא.

פס הקול האלולי שלי

הפוסט למה לדורון זה לא קרה? הופיע לראשונה ב-קו 400.

לפני שנים רבות בארץ פולין היה אדם שהגיע ממקום ליד פראג שתחת שלטון האשכנזים. הגיע מכפר הנקרא בשם הורביץ, ושמו של אותו אדם שהיה איש עברי היה על שם עיירה זו, ונקרא שמו בישראל, שאול הכהן הורביץ. והוא היה ממשפחה חשובה ביותר שעקרה את מגוריה משפניא שליד אפריקה, ולכן היה שחור ככושי בן חם. וכן סיפרו שהוא מגזע תרשישים היות שסב סבו ידע לברוא גולמת (וזה משרתת שנוצרה מן האדמה על ידי שם השם שנכתב על קלף ותחבו בראשה, והייתה משרתת את סב סבו לעת זקנתו).

ודורות רבים במשפחה שימשו בקודש בקהילה, מרבנים עד עסקני חסד. אחד היה דיין, שני שתדלן, אחר שימש כאחד מז' טובי העיר, אחד היה מומחה להימלך בו לגבי לאיזה רופא ללכת ואפילו הגויים היו נועצים בו ואחד אפילו היה רב המדינה עם גושפנקא מטעם הקיסרות הרומית הטמאה.

והוא נישא לאישה מיוחסת בת של רב ושוע חשוב מהעיר וינה הקרובה. והם הקימו בית של חסד, היו מארחים מסכנים ודלים לסעודות החג והשבת ואפילו בשעת הדחק בחורף הקר לשינה. והיו גם חוסכים מפיתם ומפיהם מאכלם ומביאים לעני, וכל העולם היה מהללם על צדקותם הרבה שבאה על חשבון בניהם ובנותיהם שנצטערו נורא, אבל הם אמרו שכך מחנכים הילדים לתורה וחסד.

והם היו עניים משום שהם היו בזבזנים. בתחילה חיו בעשירות כי הוריהם עזרו להם. והם לא חסכו כלל. היו קונים דברים יקרים ומשליכים לאשפה. היו מקבלים סכום כסף מהוריהם והיו מבזבזים אותו על מסע במרכבות פרטיות כדוגמת אנשי המלכות. ולאחר שנפטרו הוריהם, נפלו לדלות, כי אחיהם ידעו שלא משנה כמה כסף יתנו להם תמיד העניין יעלם, בין לצדקה, בין לחומרא שעולה אלפי זהב וכסף ובין על שטוסים והבלים. והיו מטופלים בילדים רבים מכיוון שהאמינו שילדים זה ברכה. ור' שאול חשב שחשוב לו לאדם ללמוד תורה ולהצטרך לבריות. ולכן לא היה משיג הרבה רייכסטעלערין לפרנסת משפחתו הגדולה שמנתה עשרה בנים ובנות. ובדיעבד לפעמים היה הולך לקבץ מעות או היה מוכר חידושי תורה שלו לרבנים אחרים שהיו מפרסמים זאת בשמם. אך האיש היה עסוק מאוד ולא בטלן, משום שמסר שיעור בחינם בישיבה ובבית הכנסת ואפילו בעיירות סמוכות למקום דירתו. וכן היה עסוק בביתו כי אשתו לאחר לידת עשרת הבנים החיים ונוסף על עוד חמישה ילדים שמתו בקטנותם נפלה למשכב הנפש והיתה תמיד במרה שחורה.

ובמיוחד הייתה שונאת את בנה הבכור בשם ישראל. הייתה מעליבתו ומכהו גם כשלא עשה דבר רע. וזאת מפני שהיה הכי דומה לאביו. והיא שנאה את כל בניה ובנותיה מחמת חייה הקשים, ותלתה העניין בבעלה. אך לא הסכינה להכותו מחשש שיכנה מנה אפיים.

היתה אומרת לו שלא יצא ממנו כלום, שהוא גרוע מן השייגעץ ואפילו אם ירצה להשתמד שונאי ישראל לא יקבלוהו מרוב שהוא טיפש ורע מראה. וכן שלא ימצא שידוך וימות לבד כי שום נערה לא תחפוץ בו, אפילו המופקרת. ופעם אפילו אמרה לו שכשרואה את פניו, מושחת לה היום והיא חשה צורך להקיא את נשמתה וזאת כי הוא אדם מגעיל שנולד פגום.

ואכן ישראל בן שאול הכהן הורביץ הפך לנער עצוב ולאחר שימים הרבה שלא הייתה לו שלוות הנפש מפני שהיו צועקים עליו ומכים אותו לעת מצוא, הפך לאדם פזור דעת המתקשה בזיכרון ומחשבה.

והיה מתבלבל בהלכות הרבה, היה מברך בטעות שהכל על הלחם והמוציא על הירק וכן לא היה יודע להתפלל כראוי והיה מבטא את שם השם מספר התפילות ולא היה זוכר שאסור לומר את שם הויה.

ואביו שהיה צדיק גדול בעיני עצמו וברצונו, לא היה חושך שבטו בשביל לחנכו, ופעמים שהיה משאיר בו סימנים מן המכות בכדי שיתבייש וכך לא ישגה שוב. אולם ישראל בן שאול היה שוכח ושוקע בחלומות מחמת תנאי חייו המרים, כשחלם הוא חש חי וכשהיה ער היה חש מת. ואביו שראה שמעשי בנו לא נהיים מתוקנים מחמת המכות, לא היה אומר לעצמו שאין הדבר מועיל פה. הוא היה אומר שבנו עיקש ופתלתל וזו דרך היהדות להכות בנים שובבים, ככתוב: "חושך שבטו שונא בנו", ולאחר שהיה נזכר בזה הפסוק היה משלש את מכות בנו. ופעמים שהיה מכה את בנו זמן הרבה וארוך יותר מהזמן שהיה לוקח להתפלל מנחה מעריב בבית הכנסת.

ודבר זה היה משונה מאוד בהקהילה. ולא הבינו האנשים בשכנותם מדוע אביו ואימו של ישראל, הנראים צדיקים, מתעללים בו כאילו הוא יהודי והם גויים. אולם חברי הקהילה שתקו ואמרו שאינם רוצים לפגוע בכבוד התורה של אביו של ישראל, ר' שאול, שנחשב היה כגדול בתורה וכצדיק המסוגף בייסורים שזכה לדעת תורה, ולא עלינו סובל את בנו העיקש. [הג"ה וכאן המקום להגיד שיש לפעמים אנשים רעים הנחזים לצדיקים והם מתי מעט ובד"כ חוש הריח של עם ישראל מונע מהם להגיע לשררת הרבנות ובכך אין הם משחיתים את עם ישראל].

פרק ב – ישראל יוצא לתרבות רעה

ויעברו הימים ויזרמו הנחלים ויגדל הילד ימה וקדמה צפונה ונגבה ויהפוך לנער. והיה תמיר כאילן גבוה משכמו ומעלה וגיבור ובעל כוח. ויהי היום וירבץ לו אביו ומעוצמת המכה וחוזק גופו של בנו ויפול אחורה אפיים ארצה. ויראה ר' שאול שאין בנו מתפחד הימנו וכן וירא שבנו ישיב לו מנה אחת פעמיים. ויפסיקו ר' שאול ואשתו הרבנית מהכות את בנם ישראל ויעברו לשאר הבנים והבנות הקטנים, אבל היו ממשיכים לענותו בדברים.

והבן הלך לישיבה ואביו אמר לראש הישיבה שישמור על בנו שמירה מעולה מפני שבנו חפץ ללכת בדרך רעה והוא מלא ברשעות כמעט עד מ"ט שערי טומאה. ויתעלל בו ראש הישיבה הרבה, וראש הישיבה היה אדם גדול שלא פחד מישראל שהיה קטן הימנו במידה, וזאת מפני שראה שהוא חלש ממנו ושאין לנער ישראל כל מציל ודואג. והיה מכה את הנער במקל ובחגורה, בסנוקרת ובאגרוף, וכן היה מעליבו מול כל קהל הישיבה, ויאמר לו מילים קשות כגון, עז פנים לגיהנום, חתיכה של אפסות מאופסת, הר של בשר עצמות וצואה. והדברים גרמו לישראל לחשוב מחשבות. וחשב בליבו שחייו רעים וצריך לשנות מקום או דרך וכך את מזלו.

ולאחר זאת השמירה המעולה ישראל החל מזלזל במצוות, מפני שראה שמכבדים את אביו ואימו ואת ראש הישיבה האכזר ושותקים על דרכם הרעה. ויאמר בליבו, כי הכל הבל הבלים ובעל הכוח הוא בעל הצדק. וילך בשרירות ליבו והיה מכה אנשים אחרים, מחלל שבת, אוכל נבלות וטרפות בפרהסיא (ואין כאן מקום להאריך על כל חטאיו). ויעש שם רע לבית אביו וחילול ה'.

ואביו נורא נצטער וחשב לעצמו שהבן צריך קירוב ואולי יחזור למוטב. וינסה לקנות את לב בנו במאכלים, שתיה כסות וכדומה וללא הואיל. ויהי היום ויצא הקול שבנו הלך לצבא המלך, השתמד ונעלם. ויחשוב ר' שאול שאולי הרעה באה על דבר אכזריותו אל משפחתו בשר מבשרו. ויצטער ויבוש מאוד מפני המלעיגים בו שהוא לא יוצלח ותיכף יזלזלו בו שכל משפחתו יורדת מן הדרך ולא יתחתנו עם משפחתו כאילו הם ממזרים. ויעש סיגופים ויקבל על עצמו להיטיב דרכיו ולנהג עם שאר ילדיו בכפפות של משי, באהבה ולא באכזריות. ויורה לאשתו להפסיק להכות ולהעליב את בניהם. ואכן מלאכתו צלחה ובניו הפכו לצדיקים ובנותיו לצדיקות ויעשו שידוכים חשובים מכל קצות אשכנז. ותהי משפחתו למופת ואף לא אדם אחד זכר את ישראל המסכן שיצא לתרבות רעה.

פרק ג – ויפגע חץ בלבו, וימות

ישראל נעלם מלב הציבור וישפוך על ראשו מים טמאים וילך אל צבא הקוזאקים ויעש שם חיל והפך לקצין נכבד והם אפילו לא ידעו שהוא מזרע ישראל כלל. והנה היום והוא ראה קצין נאה עימו בגדוד, ויקשור עימו בדברים, וישאלהו מדוע הגיע לצבא, ויען לו הקצין שהוא ברח מבית אביו כי אביו היה מכריחו לשרת בבית הכניסה ושם כוהן הדת היה עושה בו מעשים רעים שאין הוא רוצה להרחיב על כך. וישראל חש אליו קרבה שהרי גם הוא ברח ממקומו כמותו, ויתקרבו זה לזה, ומחמת שלא היו עמהם נשים חשו לאחר זמן תאוה זה לזה, וזה בא בחביתו וזה בא בקורתו. ויחיו יחדיו בסתר נגד המוסר ודבר המלכות כפי שחיים עם אשה, וכל אחד מהם היה שוכח אצל השני מכל זיכרונותיו הרעים שהיו לו בחייו.

יום אחד הלכו להילחם למען המלך כנגד הצ'רקסים מארץ אדיג'ה. והמלחמה הייתה על דבר זאת שסירבו לקבל את מלכות המלך. והם סירבו לקבל את מלכותו מפני שהיה מאמין באותו האיש כשהם האמינו בדת מוחמד. וילחמו ימים רבים ויכבשו ערים בצורות רבות. והאוהבים היו מתחרים על כבוד הממונה עליהם בצבא המלך. והיו בודקים מי הרג יותר אותו היום ומי היה אמיץ יותר במלחמה באותו קרב. ויום אחד פגע באהוב נפשו חץ עופרת בליבו וימות. וירא זאת ויזעק צעקה גדולה ומרה ויקח את חרבו וינעץ בבטנו וחתוך בה כמנהג אנשי המזרח הרחוקים וימות. וישתוממו אנשי הצבא על אהבתם הרבה, ויקברום בקבר יחדיו, ובחייהם ובמותם לא נפרדו. וכך נסתיימו חייו המרים של ישראל מלאי הצער והחטא.

פרק ד – ויפצחו המלאכים בריקוד 'הוא זכאי'

לאחר מותו עלתה נשמתו המזוהמה של ישראל השמימה. ותרא נשמת ישראל את הקב"ה והמלאכים מכינים לו המשפט. וכל המוני דרי מעלה באו לראות. וכן ראה גם מלאכים מפחידים הרבה המכינים מכשירי עינוי רבים להעניש את נשמתו.

ולפתע דממה דקה נשמעה וקול כרוז נשמע אומר בלשון הקודש, מ-ש-פ-ט! ויבואו מלאכים רבים ויביאו הוכחות רבות לכל עוונותיו, ולאחר כל מקרה של חטא שמו על מאזניים גדולות מזהב טהור אבן משקל שחורה קטנה וליד כל מצוה שמו אבן משקל לבנה קטנה. ומיד חיש המאזניים נטו שמאלה לצד של החטאים. ויבוא הסנגור ויגד שצריך לחשב שהוא כעין תינוק שנשבה, אבל בדת היהודית, שהרי אביו התנהג אליו כמו גוי. ולפיכך הוא לא קיבל המסורת של התורה והרגיש כאילו הוא גוי, הוא בעצם קיבל חינוך נגד התורה ולשנוא את התורה, שהרי כל חינוכו היה חילול ה' גדול. ועם זה דברי הסנגוריה נהיה שוויון. וכל דרי מעלה התחילו מתלחשים מה יהיה ורבים קימטו ואימצו מצחם, תוך כדי שמנועעים גופם כלולב, לחשוב על פתרון. ויהי לאחר שעות רבות, ולא קרה כלום. ויאמר הקב"ה במקום שאין איש, אני אפסוק, ויאמר הקב"ה: "זכאי!".

וישתומם הציבור בשמים הכיצד הוא זכאי ליכנס לגן העדן כשהוא מחצה על מחצה. ויבחרו שליח לשאול את הקב"ה, ויבחרו את אברהם אבינו עליו השלום. ויבוא אברהם אבינו וישאל את הקב"ה מפני מה כך פסק. ויען הקב"ה שבזכות יציאתו לדרך רעה הוא הציל את אחיו ואחיותיו מצער מכות והשפלות ההורים ובכך מנע מהם לצאת לדרך רעה, שהרי בזכות זה שנפל מן הדרך הישר גרם לאביו ואימו להיטיב את דרכיהם. לפיכך מבלי דעת הוא הציל את שאר משפחתו. ויבואו כל דרי מעלה לברכו על שיצא זכאי בהמשפט ויפצחו בריקוד 'הוא זכאי' שגם היום שרים להיוצאים מבית האסורים.

וסיפור מבהיל זה לא היה ידוע לאיש, אבל יום אחד רחל הצדקנית, אחד מל"ו נשים הצדקניות שבדור הזמינה מצבה לבית הקברות. ותבנה מצבה ללא גופת מת ותעמיד מניין להקדיש, וכתבה על מצבת האבן יד ישראל זכאי. ואף אחד לא שאלה כי ראו בה אשה עם שיגעון ולא צדקת.

ועדיין לא נודע הסיפור, אבל לפני מותה קראה לחברתה שגם היא הייתה אחת מל"ו נשים צדקניות שבדור, ותספר לה, והיא סיפרה ללבלר הקהילה וכן הביאה לו קולמוס ודיו מיוחדים. ותצווהו לאחר שנים הרבה שיכתוב וישאיר גנוז כדי לא לפגוע במשפחה של ר' ישראל. ויהי היום, לאחר מאה שנה ויעשו בדק הבית בבית הכנסת ויפתחו אפילו את כל הספרים לנקותם מאבק. וינערו את ספר הזוהר שהיה מלא באבק וברשת העכביש, ותוך כדי הניעור ויפול מן הספר נרתיק עור משונה וימצאו בתוכו ספר קטן עטוף בכריכת עור משובחה ויפתחו הספר ויקראו הסיפור וכך נודע הדבר.

הפוסט ויעל המשומד השמימה, ויפצחו מלאכי עליון בריקוד 'הוא זכאי' הופיע לראשונה ב-קו 400.

בתקופה האחרונה אני חווה ממקומי מהפכה שהתגנבה בשקט ומתחילה לצבור תאוצה, ממ"ח. הנה אמרתי את זה.

נכון שלהמון אמהות אם אספר שהבת שלי בתיכון שהוא לא בית יעקב הארד קור קלאסי, זה יצרום והן תרמנה גבה (בסדר, מסודרת🙄) במקרה הטוב.

ובמקרה הפחות טוב פור גאד סייק יהיה להן חומר לרכל בשפע ולצקצק בגרון ממקום מתנשא.
"לאן הדור הזה מדרדר …לאן???".

אז היי, אני אתי קצבורג ובחרתי כנגד כל המוסכמות שגדלתי עליהם לשלוח את הבת שלי לתיכון שכל יום אני מודה מאה פעמים ליוצר בראשית שעשיתי זאת.

לראשונה הבת שלי חווה את מקצועות הקודש ממקום אמיתי ועמוק, ממקום שהיא מזהה אותו בחיי היומיום שלה.

לראשונה בחייה יש לה הזדמנות להתבטא בכלי פסיכודרמה כחלק מהמערך הלימודי וללמוד על מולקולות ועוד מרעין בישין מתוך המעבדה של האוניברסיטה העברית.

וכן. מי הלחין את שירת התקווה ומה המבנה של הממשלה שלא מתפקדת.

והחצאית באורך סבבה וסמארטפונים מחוץ לחוק ואין אף אחד שבוחן את יהדותה ומידת עשיית החרדיות (מדיום רייר, תודה ששאלתם) על פי גובה הקוקו ועובי הגרב רחמנא ליצלי ליצלן.

מודה כל בוקר מחדש על בית ספר בלי צילצולים כי הבנות צריכות ללמוד מהם זמנים אמיתיים ולא כי הצלצול מזכיר להן.

וכן הכי אובייס על צוות שכמותו לא יכולתי למצוא בשומקום ופעם שנעמה איחרה לאחר 3 שעות נסיעה כל הצוות עמד על רגליו האחוריות והחסיר פעימה (אמיתי, אמיתי) בדאגה כאילו זה הבת היחידה של כל אחת שם.

ואיך אסכם?

בחמישי האחרון כחלק מתוכנית חודשית בה מגיעה אמא לנאום בפני הכתה (עוד משו מרענן ומגניב).

עמדתי שם מול קבוצה בוגרת של 'טטיות', והחלפתי פדיחות עם הבת שלי (כולל בכי של התרגשות, הגיוני סך הכל) כחלק מההומור והחוויה והבנתי שם מה זה אומר שאפשר ויש חלופות אלטרנטיביות מדהימות למה שתמיד שיננו לי מגיל אפס. ואני הטיפשה, האמנתי.

אז אין פאנצ, יש מהפכה שקטה ועוצמתית נטולת מלחמות וגראפיטי צעקן.

ויש ילדה אחת מאושרת. ז ה ו

והודיה אמיתית לבוראו של עולם.

בתמונה: (סלפוש כיתה ברקע של הקישוט פריי סטייל של הבנות)

הפוסט מהפכה שקטה ועוצמתית הופיע לראשונה ב-קו 400.

היו כאלו שטענו שכן, מאחר שצריכים לדאוג לילד והוא לא שייך להוריו, אלא לעצמו.

היו כאלו שטענו שלא, שהרי המסורת מניחה את הילד בחזקת הוריו עד לגיל בגרותו ומדוע שהמדינה תיקח זאת על עצמה או באיזו זכות היא תפקיע את הילד מחזקת הוריו בנושא זה?

היו כאלו שטענו שאסור למדינה להתערב בזאת מכיוון שבכך היא מנציחה את שליטתה בחיי האזרח כשאין סיבה נצרכת לכך ובכך היא מתקרבת לדיקטטורה ואז המצב יותר גרוע. ולכן המדינה צריכה להשאיר החירות למשפחת הילד.

היה שם אחד, חרדי הידוע כמקדם מודרניזציה, שמחשיב את עצמו כבעל השקפה ליברלית קלאסית שטען שזהו "כשל שוק" (כשל שוק זה אמירה שהשוק החופשי אינו יכול לטפל בתופעה בכוחות עצמו ולכן נזקק להתערבות המדינה). ומכיוון שאדם רגיל לא יכול להקים בית ספר ובחברה החרדית בתי הספר אינם מחנכים בצורה מערבית. ועל כן אולי המדינה צריכה להתערב ולהקים לחרדים בית ספר ממלכתי חרדי (להקים ולא רק לממן בתי ספר קיימים המבקשים מימון) כדי שיוכלו להשתלב, אבל אין למדינה לכפות החינוך שלה בכפיה, שהרי זכותם של ההורים לחנך לפי דרכם.

נראה לי שהיום זה באופנה להשתמש במונח כשל שוק שהרי נאו-ליברלים דגולים טוענים שעל המדינה להתערב בכשל שוק. ואני חושש שזה שימוש ברעיונות הרווחים אצל גורמים שמאלנים תחת כסות ליברלית קלאסית. כלומר, השמאל רוצה חינוך פרוגרסיבי אז הנאו-ליברל ודומיו מוצאים כשל שוק שמתיר להם להיות כמו השמאל. 

השאלה היא אם זה באמת כשל שוק, האם אזרחי המדינה החילונים ועוזריהם חייבים לתמוך בפינוק של אזרחים חרדים המעוניינים בחינוך מודרני בסטייל שלהם ולא להשתלב בעלות נמוכה יותר בחינוך ממלכתי דתי וכדומה? אם כבר, מכיוון שהמדינה מעניקה המון תקציבים ופריבילגיות למחוברים, אזי אפשר לטעון שבינתיים המדינה יכולה לאזן את המצב על ידי תמיכה בפתרונות חלופיים לחרדים.

בכל מקרה, צריך להבין מדוע המדינה אפשרה למצב הזה לקרות. יש תאוריה שהדמוקרטיה צריכה להיות מורכבת מאקטיביסטים, ממצביעים ומשוליים. החלוקה הזו של החברה מאפשרת משילות למדינה. תדמיינו שבכל נושא אנשים היו מגישים בג"צים, זה היה משתק את המדינה. בכל נושא כל העם היה מפגין, זה היה חונק לנו את הכבישים. תדמיינו שכל אזרחי המדינה היו מנסים להיות אקטיביסטים. תדמיינו מה היה קורה אם החרדים היו מקבלים חינוך מערבי שהיה גורם להם לחשוב על הזכויות האזרחיות שלהם, היינו מזמן רוצים כמגזר להתחלק בעוגת השלטון עם המחוברים ולא להסתפק בצדקה.

המדינה ברחה מאחריותה החינוכית. איני יודע האם זה במודע, אולם האנשים ששלטו הבריחו ציבור שולי שחלקו כל כך שולי שהוא אינו דובר את השפה, וכך חברי ציבור זה לא מתחרים על מוקדי הכוח במדינה ומשאירים את השלטון לאליטה.

חינוך וחופש דת. אחד מן הערכים הדמוקרטיים הוא חופש דת. וכיום כשגורמים דתיים טוענים למדינה שזו זכותם הדתית להעניק חינוך לגאולה במקום חינוך לחיי העולם הזה, קשה למצוא עילה להכריח אותם לחינוך בסגנון של בעלי הכוח במדינה. במה חינוך חרדי שונה מברית מילה שגם רוב החרדים והדתיים חושבים שזו חלק ממצוות דתם?!

מחמת הספק אטען שכל דאלים גבר. העניין תלוי באינטרס של מקבלי ההחלטות. אם צריך להכשירם להיות חיילים טובים כדי שהמדינה תוכל לשרוד כנגד אויביה, ניתן להכשירם בכוח כמו כל מדינה וכן בנושאים דומים. וכמו  שגם אצלנו בחברה החרדית הדברים נקבעים ידי החזקים והופכים לנוהג דתי – ועל דאטפת אטפוך וסוף מטיפייך יטופון.

הפוסט חינוך ממלכתי חרדי וכשל שוק הופיע לראשונה ב-קו 400.

הוא חזר בוכה כי כל מי שנבחן והצליח קיבל סט ספרים ותעודת הוקרה. הוא לא הצליח. בעוד כל החברים יצאו להורים שלהם להראות את ההצלחה, הוא יצא אלינו בוכה. התלמוד תורה הראה לו, שהתורה היא לא בשבילו.

הבן שלי ויעידו על כך כל המלמדים שלו, הוא ילד טוב. הוא ילד מתוק וחברותי שמשתדל להצליח בכל כוחו. אני לומד אתו פעמים שלוש בשבוע ועושה לו מבצעים מיוחדים. אבל מה לעשות, אין לו כזה ראש ללימוד. קשה לו, קשה לו מאוד, כל דבר צריך ללמוד אתו 10 פעם וגם אז הוא לא ממש מבין את הדברים עד הסוף. ואחרי שבשבת למדתי אתו והוא התאמץ בכל הכוח ללמוד את השקלא וטריא בגמרא, הוא חוזר הביתה עם מבחן בו ציון של 30% וזה שובר אותו וזה שובר אותנו הרבה יותר.

כי אנחנו יודעים שהוא שבור, בטח כשאחיו הקטן מחונן ובלי להתאמץ מוציא 100% במבחן.

אז אנחנו מרפים.
אז אני מדבר אתו הרבה ומסביר לו שהוא עוד ימצא את הכישורים והיכולות המיוחדות שיש רק לו.
אז אני משתדל לתת לו חיזוקים ולפרגן בדברים שהוא מצליח בהם. ישבתי אתו בלילה בו הוא חזר הביתה שבור וסיפרתי לו את המשל על התחרות בן החיות – שכל אחד טוב בדברים אחרים ושאם יעשו תחרות באותם פרמטרים, כולם יכשלו.

ה' עדי שהוא עדיין שם כי למרות הכל, כנראה שזו עדין ברירת המחדל הטובה ביותר עבורו.
אני רק מתפלל שהם לא יצליחו לשבור אותו. שיצא יהודי מאמין, שפוי, הוגן וטוב לב. שידע שזה לא בדיוק כמו שמלמדים אותו. שהתורה זה הדבר הכי חשוב אבל זה לא בחירה בין חיים מושלמים כאברך צדיק ועני לבין חיים שפלים של עובד עשיר ורשע.

הלוואי הלוואי שיהיה תלמיד חכם גדול בתורה.
אני מוכן לעשות הכל כדי שהבן שלי יצא גדול הדור הבא. אבל צריך גם להיות ראלי. זה דור בו אנחנו צריכים להתפלל ולהודות אם הילדים שלנו גדלו להיות בני תורה העמלים לפרנסתם.

לצערי, אני מכיר יותר מידי אנשים שברגע שיכלו, זרקו את הכל. אולי זה בגלל שגם אותם חינכו – שהתורה זה סבל מוחלט. בני אני בוכה עליך ברגע זה. אל תישבר. אני אוהב אותך.

הפוסט המקום הכי חם הופיע לראשונה ב-קו 400.

חֲנוֹךְ עַל פִּי דַּרְכּוֹ

לִכְשֶׁיַּזְקִין, סוּר מִמֶּנּוּ.

גַּם כִּי יֵלֵךְ בְּכוֹחוֹת עַצְמוֹ 

יִגַּע בְּתַנּוּרֵי חַיִּים לוֹהֲטִים, 

יִכְאַב 

יִדָּלֵק 

יִכְבֶּה

וְיִזְעַק בְּהֵחָבֵא,

הַלְעִיטֵהוּ וְחַי. 

אַבָּא חוֹנֵךְ יֶלֶד חוֹנֵךְ אַבָּא חוֹנֵךְ יֶלֶד. 

יֶלֶד חוֹנֵךְ אַבָּא, 

עוֹשֶׂה לוֹ בֵּית סֵפֶר.

חֲנוֹךְ לַאַבָּא עַל פִּי דַּרְכּוֹ

רַק כִּי יַזְקִין, 

יָבִין.

בשולי המילים

4 שנים ברחוב, 200 מוצאי שבתות לבנים ומאות נערים מקסימים שפגשתי, לימדו אותי יותר מאשר למדתי בכל שנותיי בלימודי התואר בפסיכולוגיה. בכל פעם אחרי משמרת ערב בניידת הרחוב של עמותת עלם הייתי שב הביתה ומהרהר עד שראשונות הציפורים החלו בציוץ השחרית שלהן.

שנה חלפה ועדיין מבליחות בי מדי פעם תובנות חדשות. כולן הורתן באותן שיחות אל תוך הלילה עם כל נער ונער באשר הוא שם. סיפרו על הורים שיותר משמצפים להם שישובו הביתה, מצפים מהם שישובו לתלם. סיפרו על איבה ושנאה לדת בד בבד עם אהבה גדולה לאלוקים. רוב הנערים גדלו מאז והתיישרו בתלם כלשהו. רק אני נותרתי עם סל של זיכרונות, שאלות ותובנות.

הפוסט חנוך הופיע לראשונה ב-קו 400.