וְהָיוּ אֲנָשִׁים שֶׁבִּקְשׁוּ שֶׁיּוֹצִיאוּ אֶת הַמַּלְאָכִים הַחוּצָה
הֵם לֹא מִשֶּׁלָּנוּ. בּוּשָׁה לְמִשְׁפָּחָה.
גַּם כְּשֶׁהוֹצִיאוּ לָהֶם אֶת הַבָּנוֹת,
הִשְׁלִיכוּ אוֹתָן לִפְנֵיהֶם,
זֶה לֹא עָזַר.

גַּם עֲלֵיהֶן אָמְרוּ שֶׁהֵן לֹא מִשֶּׁלָּנוּ.
הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט?
בַּסּוֹף סְדוֹם נֶהֶפְכָה,
וַעֲדַיִן הָיְתָה מִי שֶׁהִסְתַּכְּלָה אָחוֹרָה
הִתְגַּעְגְּעָה אֶל הַיָּשָׁן
וְנִשְׁאֲרָה.

הפוסט געגועי לסדום הופיע לראשונה ב-קו 400.

כּוֹתֵב בְּכֹחַ עַל הַדַּף הָרַךְ
וְיֵשׁ חֲרִיטוֹת שְׁקוּעוֹת לָנֶצַח

וְהָרֵיחַ שֶׁל הַדְּיוֹ מַסְרִיחַ
הֶעֱבִיר אֶת זֻהֲמָתוֹ לַדַּף

וְכַפְתּוֹר הָעֵט נִשְׁבַּר
וְאִי אֶפְשָׁר בּוֹ לִכְתֹּב

כְּבָר לֹא מַשְׁאִיר סִימָנִים
עַל דַּפִּים לְבָנִים וּנְקִיִּים

לַפַּח הָעֵט הַוָּתִיק נִזְרַק
שָׁקַע נֶעְלַם וְכָעֵת נִשְׁכַּח

הפוסט עט החיים הופיע לראשונה ב-קו 400.

וְאַתֶּם אוֹמְרִים

שְׁתִיקָה

עברת פגיעה? יש לך כתובת – קווי החירום לנפגעים ולנפגעות:

נשים: 02-6730002, גברים: 28000 \ תהל קו חם 24/7 *2511

הפוסט מאמינים לנפגעים הופיע לראשונה ב-קו 400.

הימים האחרונים זורקים אותי הרבה אחורה, לימים בהם גיליתי לראשונה בחיי את היקפה הבלתי נתפס של השחיתות הממוסדת ממנו סובל המגזר שלי, שאני כ"כ אוהבת.

לפני 6 שנים וחודש בדיוק – גיליתי בבום את העולם התחתון החרדי. סיפורים של פגיעות מיניות זרמו אלי כמו מים, מה שהביא לפתיחת דף הפייסבוק לא תשתוק.

לפני 6 שנים וחודש בדיוק – הייתי מרותקת שבועיים תמימים למיטה. פטיש מאה קילו נפל על החיים שלי.

בזמנו, עוד לא ידעתי לשיים את מה שעבר עלי ואת מה שנחשפתי אליו. רק אחר כך, בתהליך של עיבוד, הבנתי שנחשפתי לתופעה חברתית. לא לסיפור ספציפי כזה או אחר, אלא לתופעה גדולה ומקיפה.

גיליתי עולם נסתר. עולם תחתון. עולם מושתק עד היסוד.

אחד הקשיים הכי נוראיים בראשית הדרך היה הקושי לשתוק. כי כשאת עומדת בפני כל הגילויים הללו, והדם שלך רותח, את רק רוצה לצעוק לכל העולם: תראו! זה וזה הסיפורים שהגיעו אלי! תראו!! תעצרו את העולם!

אבל ידעתי, שאם אספר לכולם את כל מה שנודע לי תוך שבוע, כנראה לא יאמינו לי.

למה? כי גם אני עצמי לא האמנתי מיד לכל סיפור, כי גם בי הייתה התנגדות אינסטינקטיבית של חוסר אמונה. איך זה יכול להיות אמיתי?? זה לא. זה שונה מכל מה שהכרתי עד היום. בי אף פעם לא פגעו. אלי אנשים התייחסו יפה. המשפחה שלי חריגה בזה שהיא טובה? מה הדבר הזה? מה הולך פה?

אז מה כן גרם לי להאמין?

העובדה שהגיע עוד סיפור, ועוד סיפור ועוד סיפור… העובדה שהשמות חזרו על עצמם פה ושם, שכל אחד חשב שרק הוא מכולם נפגע מינית ושרק הוא בטח מספר לי משהו על הנושא, שום תיאום בין אנשים.

זיהיתי דפוסים דומים של פעולה (איך פוגע פוגע?), דפוסים דומים של פחד והשתקה (איך משפחה מגיבה? איך רב מגיב?), דפוסים דומים של בושה והאשמה (מה הנפגע מתרץ בשם הפוגע, ואיך הוא מאשים את עצמו?).

בימים ההם, זיהיתי עולם מזעזע, חדש ולא מוכר.

ואז מתישהו את מתאוששת.

מתחילה לעשות איזה משהו, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת. עומדת מול מבנים מבוצרים של כסף-קשרים-שלטון שלא ניתן לעבור, לא משנה כמה את יודעת ומכמה כיוונים זה הגיע, יש פחד מטורף שאופף את הכל באופן תמידי. ובצדק.

לפעמים את מוצאת את עצמך עומדת מול מקרה בו אדם שאת מכירה טוב – אנס. שמי שלימד את אחים שלך – אנס. לפעמים את נחשפת למקרה בו חבר שלך – הוא עו"ד שמייצג אנס. וכל הזמן – נפגעים, נפגעים, נפגעים. בלתי נגמר.

ואת אף פעם לא שוכחת את השוק וההלם של הימים הראשונים שהפילו אותך למשכב.

את זוכרת ומבינה שציבור שלם צריך לעבור את השוק וההלם הזה והתהליך שאת עצמך עברת, אבל בצורה נכונה, כי זה קריטי מאוד האמון פה.

את מבינה שיש דרך שאנשים יצטרכו לעבור, והם כרגע ב-0. לא מגיעים ל-10 או אפילו ל-5 תוך תקופה קצרה. יהיה פה תהליך חברתי מייגע ומתיש.

ואת מתאזרת כל יום מחדש בטונות סבלנות ונאחזת בתקווה קלושה שיום יבוא, ואולי אפילו הגדולים ביותר והמפחידים ביותר יתחילו סופסוף הם לפחד, כי הם עשו מעשים מחרידים שקשה להעלות על הנייר, וכי די כבר, מגיע תיקון והכרה לנפגעים. העולם הזה צריך להתהפך.

לפעמים את אומרת לעצמך, טוב… ההוא וההוא, אין סיכוי, הם ימותו בכבוד, לא יקרה. אף אחד לא יעיז לפתוח עליהם אף פעם. הנה, הוא קיבל פרס ולא קורה כלום. הנה, עוד רב יודע מזה, ולא קורה כלום. הנה, צו איסור פרסום על ההוא.

אבל היום, עם הפרספקטיבה שיש לי, של 6 שנים אחורה, אני יכולה לומר בביטחון ובגאווה רבה:

אני גאה מאוד להיות חלק מהמגזר החרדי.

מגזר שכ"כ מהר לומד את עצמו, שמבין שהוא לא מושלם ומתקן את הטעויות שלו. למרות החינוך שקיבלנו כולנו כאילו אין מושלמים מאיתנו ביקום, למרות שקשה להאמין לסיפורים ההזויים האלה, למרות הכל.

6 שנים זה כלום זמן בענייני תופעות חברתיות כאלה. זה מהר מאוד. המגזר החרדי משתנה מהר ומתקן את עצמו מהר.

ולכן, אני גם לא דואגת עכשיו מכל אותם חסרי אמונה שמדברים ומגינים ומצדיקים. אני יודעת שהם עוברים תהליך קשה מאוד, ועם קצת תקווה ומאמץ אני מצליחה גם לראות את המשכו ואת הסוף הטוב.

שיהיה לכם ברור:

לפני 5 שנים הציבור לא היה בשל בכהוא זה לשמוע את הסיפור שהתפרסם בשישי. היום כבר כן. השתנינו. בטירוף.

ותגידו,

כשאת כולך דמעות של עצב- אושר- פריקה- ישועה- הקלה- הודיה לאלוקים, אז מותר לברך?

"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה."

הפוסט שהחיינו הופיע לראשונה ב-קו 400.

והנה כמו בכל סיפור טוב, דווקא ברגע הגדול חלה נקודת מפנה טראגית, בני אהרון מתאמצים יותר מידי לקשור את עצמם – באמצעות הקרבת הקטורת – אל הבורא שהתגלה זה עתה.

אש יוצאת ושורפת אותם, משה מנסה לנחם ואומר בקרובים לו – הקב"ה מקדש. אהרון שותק.

אותו שלד של סיפור מתקיים גם בהפטרה מספר שמואל. דוד יוצא למלחמה על הפלשתים, מנצח, והארון סוף סוף חוזר אל ביתו שבירושלים.

בית ישראל כולו חוגג בברושים, תופים, מצלצלים ובמנענעים. וכמו בסיפור המקביל, עוזא מתקרב להיטיב את הארון על העגלה, האלוקים מכה אותו הוא מת. המקרא מדגיש "וימת שם" – עם הארון. בפיק הכי גבוה, הוא נהדף למרגלותיו של ארון הקודש.

דוד כועס, על פי המפרשים, על עצמו. על פי המדרש נענש על פעם אחרת שקרא לחוקי ה' זמירות.

שתי נקודות חשובות אפשר לקחת לעצמנו:

דווקא ברוחניות, גאות מוגזמת אינה תמיד טובה. המקרא מלמד אותנו לא לשכוח לשמור מרחק, מין טווח יראה שכזה. הניסיון לגעת ולהבין הכל עד הסוף אינו נכון. לפעמים מעט חוסר ביטחון דתי הוא מבורך.

נדמה שאהרון הוא זה שקולט את המסר. מול נחמת משה, הולמת השתיקה של אהרון וחותמת את הסיפור כמו סוף מדויק ומתמשך לאירוע שכזה.

בשתיקה יש מרחב למחשבה, להתלמדות, לצמיחה חדשה שמתקיימת דווקא מתחת לפני השטח ולא בהצהרות הגדולות.

מעניין לעניין, אני קורא טור של חיים ולדר התפרסם בעיתון 'יתד נאמן'. תחת הכותרת "דע מה שתשיב לעצמך", הוא מעלה את השאלות הגדולות של התקופה:

למה בבני ברק יש יותר חולים? למה לקח לרבנים יום-יומיים עד שהורו לסגור את הישיבות? למה ליצמן לא מתפטר?

שאלות רבות וגדולות שמעסיקות מן הסתם הרבה אנשים מהמגזר, ועל כולם תשובות מנומקות, מנוסחות. חישוב מצוין של כמה נפשות לכל בית אב וממילא בני ברק כלל לא שונה מכל מקום.

תחזירו לעצמכם את הביטחון העצמי, פוסק ולדר, ומסביר כי עבור מי שבחוץ – ועל הדרך שם מעבר לגדר את מי שלא חושב כמוהו – זה לא יעזור. אבל לעצמינו? הנה, דע מה שתשיב.

ואז אני נזכר ברעיון ששמעתי מהרב קירשנבוים מחיפה, מתלמידי הרב וולבה. "רעמים נבראו לשבר עקמימות שבלב", ציטט ותהה: איזו עקמימות שבלב, הרי כולנו יודעים שקול הרעם נשמע אחרי התפרקות חשמלית של ברקים ושינוי טמפרטורות?

אמת, אמר, אבל עכשיו שמעת רעם, תתרגש, תחוש את עוצמת היקום והקיום. לא נבראה לומדע'ס כדי שתהיה זר לקולות, כדי שתתאכזר.

ואליך חיים ולדר אומר: במבט אמוני, נשלחו אלינו משמים ברקים ורעמים, "שיעורים פרטיים", ספיישל פור יו, זום אין מלמעלה. אנחנו והעיר בני ברק נהיינו במרכז הפוקוס, ומה יש לנו להגיב? לעשות חשבונות מתמטיים למה בני ברק היא בדיוק כמו כל מקום?

ובכלל, האם תמיד אנו חייבים תשובות? אנחנו צריכים לפעמים לדעת מה שנשתוק לעצמינו. מותר לנו להודות שקיבלנו ברקס, אולי אפילו שחטפנו זבנג בפרצוף, ולידום לרגע.

וגם לחשוב.

הפוסט דע מה שתשתוק: הרהורים בפרשה, באקטואליה ובחיים ולדר הופיע לראשונה ב-קו 400.