התנועה הסואנת נעצרת מדי פעם לטובת הולכי הרגל הנחפזים לחלקה המתועש והממושרד של העיר הגוש-דנית. המוני אנשים נחפזים למלאכתם, עוצרים רגע לנוכח הרמזור האדום, המשהה את הנהירה.

גם אני אחד מאותם החוצים מדי יום את הסמבטיון.

וכך, עשיתי גם הבוקר את דרכי מהרכב למשרד. מול עיניי אדם בשנות ה-70 לחייו. הוא מנסה לעלות על המדרכה, אך תחת זאת קרס והתמוטט על הכביש.

מזווית עיני ראיתי אותו מעוות על האספלט, כשהוא אוחז בקרסול ימין שלו. הרמזור התחלף לירוק וההמונים כמו לא ראו את המתרחש – ואולי באמת לא ראו – והמשיכו ללכת.

חזרתי שני צעדים לאחור. כרכתי את זרועותיי תחת זרועותיו והרמתי אותו. הוא היה מיוסר. בקושי הצליח לעמוד על רגליו, עד שהתיישב כל מדרגה סמוכה.

"זה כלום", "אני בסדר", מלמל, ואני ראיתי שהוא לא בסדר.

"בא תשתה משהו", הציע איש צעיר. "אני הולך לקנות לך שתיה", התנדב. אך האיש בשלו.

"אני בסדר… זה הרסיסים… זה קורה לי לפעמים…"

"אדוני, אני אזמין לך מונית שתיקח אותך הביתה", ניסה הצעיר.

"לא! לא! אני בסדר", האיש המבוגר התנגד נחרצות.

"על חשבוני, אני משלם עליך… תן לי, בכבוד שלי".

האיש המבוגר הליט את פניו בידו האחת והחל לבכות.

"אתה רוצה שנדבר עם מישהו מהמשפחה שלך?", ניסיתי לעזור אך הדמעות הלכו וגברו.

"אין לי משפחה, הכל בסדר. אני עוד רגע אלך לתחנה ואסע באוטובוס הביתה", אמר.

הצעיר ניסה לדבר אל ליבו שיסע במונית אך הוא התעקש שלא. הוא שלף מכיסו כרטיס פלסטיק והראה לנו.

תעודת נכה צה"ל

"אתם רואים? כל הרגל שלי מלאה רסיסים וברזלים. היה שווה להיפצע בשביל המדינה הזאת. כדי לראות שיש עוד אנשים טובים".

כמה אנשים עצרו ממרוצם וחלקם אף ניסו לעזור.

"תיקח מגנזיום", הציעה אשה אחת.

"מגנזיום? זה יעזור?"

"מגנזיום מחזק את העצמות", המטירה האשה מידענותה.

"אתה רואה איזה אנשים טובים יש במדינה שלנו?", הוא שואל אותי ואני מהנהן בשעה שהצעיר סומך את הקשיש ומצעיד אותו לעבר תחנת האוטובוס.

הרמזור התחלף לירוק, ובמקום לעבור התבוננתי בשני האנשים. הפצוע והאיש הטוב הולכים יחד. זה היה נראה כמו סצנת סיום של סרט.

זו הייתה סצנת החיים שלנו כאן בארץ הבלתי אפשרית.

ולא, אפילו לא חשבתי לשלוף את הטלפון ולצלם.

יש רגעים שמנציחים בזיכרון.

יש רגעים שלוקחים לדרך.

הפוסט "אין לי משפחה", אמר הקשיש ושלף תעודת נכה צה"ל: "היה שווה להיפצע" הופיע לראשונה ב-קו 400.

בקצה שלולית
ילד מחפש חום
מפלט דרכו אל מקלט.
שורך דרך אל בית
והוא סב והוא חג.

אור מנצנץ בחלון
פחות מעשרים אמה
נר מהבהב.
לא אחד. שנים.

הנרות הללו,
יש לנו רשות
להשתמש.

הפוסט יֵשׁ לָנוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ הופיע לראשונה ב-קו 400.

גש לחנות המטריות.
בחר מטרייה שנראית לך חזקה מספיק, עדיף בעלת שדרת פלדה מחוסמת.

בדוק שהיא במידה הרצויה.
עדיף כזו שנפתחת לגודל של ששה מטרים רבועים, בעצם לא משנה הגודל.

בחר כזו שתפורה היטב.

זאת עם השפיצים מפלסטיק תשאיר למישהו אחר, הם תמיד מתפרקים ואז אתה נשאר עם מוט מתכת וקצוות משוננים.
בעצם בכל מקרה תישאר עם מוט מתכת וקצוות משוננים.

עכשיו הצטייד בפריסקופ.

צא לרחוב ופתח את המטרייה.

הצמד את הפריסקופ לעיניים, אם יש לך גלאי מתכות או מכ"מ עדיף, אתה תזדקק לזה.

זרוק את מה שאתה מחזיק ביד, אתה זקוק לשתי ידים פנויות.

תחזיק חזק!
יותר חזק!

יופי. עכשיו תטה אותה נגד כיוון הרוח, עכשיו לצד השני, בעצם זה מחליף כיוון, אז תטה אותה בחזרה.

מומלץ ללבוש בגדים בלתי חדירים למים, אתה הולך להירטב בכל מקרה.

הרם את הפריסקופ.

בעצם הוא חסר תועלת, הגשם לא נותן לראות כלום.

תתחיל לדקלם "סליחה" בקול.
יותר בקול, לא שומעים אותך. בעצם תצעק.

המטרייה התהפכה. אתה רטוב כולך, שחרר יד אחת ונסה להחזיר את המטרייה למצבה הקודם.
ספוילר. זה לא הולך לקרות, תחזיק את ידית האחיזה בין הברכיים ועם שתי ידיים תנסה ליישר.

הצלחת? לא בטוח, כי עכשיו הבד נקרע.

זהו, נשארת עם מוט מתכת וערימת מיתרי מתכת משוננים.

קפל את המטרייה, גש אל פח האשפה הקרוב, וזרוק אותה.
עזוב, אל תטרח. אתה לא באמת תגיע לפח הקרוב, המטרייה כבר זורמת באיילון.

עכשיו המשך במטלת יומך הרגילה, אנשים יסתכלו עליך כעל משוגע, אבל בינינו מה ההבדל ביניכם? כולם רטובים, רק שאתה לפחות לא מסתובב עם מוט מתכת וקצוות משוננים וחתיכת בד מתנופפת מעל.

הפוסט טיפים לשימוש במטרייה הופיע לראשונה ב-קו 400.

שלג כחול לבן

כידוע, לישראל יש אמנם אתר סקי אחד (אתרון סקי ליתר דיוק), אך השילוב של מרחב גלישה קטן וצפוף, באדיבות העובדה התמוהה כי לאחר מלחמת ששת הימים, צה"ל נסוג מהפסגה בגובה 2800 מטר לגובה 2200 מטר, בתוספת מספר מועט של ימי סקי, ומחירים גבוהים שלא לומר מופקעים, לא אפשרו לפתח בארץ תרבות סקי מקומית משמעותית. 

אז אמנם אנחנו שכנים של לבנון, שכונתה בעבר שוויץ של המזרח התיכון, ומלאה בהרים גבוהים ומושלגים, אבל בניגוד לסיני השכנה מדרום, על חופשה בלבנון ניתן רק לחלום, מה שאומר, שמי שרוצה להנות מסקי איכותי צריך לעלות על מטוס לאירופה.

המציאות שעד לעשור האחרון טיסות היו סיפור לא זול, גרמה לכך שתרבות הסקי בישראל התפתחה בעיקר בעשירונים העליונים. אך עם רפורמת השמים הפתוחים והוזלת הטיסות, הסקי התחיל לחדור לאוכלוסיות רחבות יותר במדינה, אז זה אמנם עוד לא הפך לחלק אינטגרלי מתרבות הפנאי, וצעירים רבים עדיין מעדיפים את בוקרשט ואיה נאפה, אבל אנחנו בכיוון הנכון.

ומה עם החברה החרדית?

ובכן, בחברה החרדית הנושא קצת יותר מורכב, אבל ההשפעה ניכרת גם אצלנו.

כמעט כל ילד חרדי נחשף לפרסומות בגב העיתונים יתד/המודיע/משפחה, אשר מפרסמים חופשות סקי כשרות. (בדרך כלל בסנט מוריץ, שוויץ) אך מאידך, אותו ילד כמעט לא נתקל בחברים שטסו עם משפחתם לחופשת סקי.

ואיכשהו נראה שקהל היעד החרדי שיצא לחופשות סקי בשנות ה-90, היה מצומצם מאד ומורכב בעיקר ממשפחות חרדיות מודרניות שמתגוררות באנילביץ בואכה רמת גן, כאשר גם עליהם ניתן להסתפק האם הן באמת התמקדו בסקי או בארוחות הגורמה העשירות.

בפועל נראה, שרפורמת השמים הפתוחים אמנם הכניסו את תרבות הטיולים בחו"ל לחברה ולמשפחה החרדית, אך תחום הסקי נשאר עדיין מאחור.

עם זאת תודות לישיבת שערי יושר, וישיבות לנושרים (סליחה על הביטוי) נוספות שהלכו בעקבותיה, וארגנו טיולי סקי לתלמידים, שנדבקו בחיידק הסקי והדביקו את החברים שלהם, התחום התחיל להיכנס לחברה החרדית. אבל עדיין ממוקד בעיקר בזירה הגברית המודרנית, כך שכמעט ולא רואים משפחות בהרכב מלא או אפילו זוגות שיוצאות לחופשת סקי.

כך לדוגמה הפיד שלי, שמורכב בעיקר מחרדים על הספקטרום, מתמלא בימות הקיץ בחוויות מחו"ל, אבל בחורף כמעט ואני לא נתקל בפוסטים על חופשות סקי, ובאופן אישי? חבל.

דווקא למגזר המודר מהחופשות המקובלות, כדוגמת חופשות ה"הכל כלול" עם פארקי המים ובעיות הצניעות, והטיולים הקולינריים הבלתי רלוונטיים לשומרי כשרות. חופשות סקי הן מוצר המותאם לחלוטין לחברה החרדית.

אבל בדיוק בשביל זה אני כאן.

בפרק הבא ניתן לכם את כל המידע שאתם צריכים לדעת בשביל שתוכלו לצאת לחופשת סקי שמותאמת בדיוק בשבילכם.

ספוילר, אפשר דרכי, אבל יש עוד לא מעט דרכים נוספות וטובות.

הפוסט ענף הסקי כתרבות פנאי הופיע לראשונה ב-קו 400.