וְאַתֶּם אוֹמְרִים

שְׁתִיקָה

עברת פגיעה? יש לך כתובת – קווי החירום לנפגעים ולנפגעות:

נשים: 02-6730002, גברים: 28000 \ תהל קו חם 24/7 *2511

הפוסט מאמינים לנפגעים הופיע לראשונה ב-קו 400.

קרני השמש החמימות ליטפו אותה והיא זהרה מאושר.

ואז ללא שום הודעה מוקדמת, משום מקום הגיע עוף דורס, פגע בה, שרט אותה ופצע אותה באכזריות.

הברווזה היפה בכתה מכאב, והפצעים דיממו ומי הנהר הטהורים הפכו עכורים.

מטונף כאן עכשיו.

השמים התקדרו והטבע הקסום בכה איתה והייתה שתיקה.
ועברו שנים
הפצע לא הגליד…

והברווזה היפה עדיין מדממת, החיוך לא שב.
היא במצוקה נוראית, היא לא יכולה לחבוש את עצמה, היא זקוקה לעזרה.

ומי יסייע?
מי יושיט יד?

ומברווזה יפה ומהממת הפכה הברווזה שלנו למדוכאת, פצועה, מדממת וכואבת.

ולא רק היא שלמה את מחיר הפגיעה…
כל קרוביה…
כן.. גם ילדיה.

והקושי שלה שיתק אותה.
אך דבר אחד עומד לנגד עיניה… היא צריכה לתפקד…
היא חייבת לשרוד
היא צריכה להמשיך לחיות.

אולי תלך להיכל הצדק שם יתבעו את העוף הדורס ?
שישלם על עוגמת הנפש?
שישא במחיר ההחלמה?
שיפצה על שנים?

אבל מי יאמין לה?
זאת מילה שלה מול מילה שלו?
והוא יגיע עם סוללת עורכי דין…

והיא?
מיי הנהר יעידו?

והוא יגיע עם כל הלהקה המשומנת שלו…
אין לה כוחות לחיות… מאיפה תגייס כוחות למלחמה?

במהלך ההרהורים, דפיקות בדלת, שליחי העוף באו לבקר.
הן העוף ידוע בקשריו הענפים שמסדרים עבורו את כל העניינים.

וכסף? לא חסר…
ונשלפו הצעות
ונכתבו הסכמים
וישבה שם ברווזה אחת עם פצע מדמם שמאיים להשבית.

ואין לה כוחות
ויש מולה מסמך, ונקוב שם סכום, סכום שיעזור לה להתמודד, שיתן לה כח להתאושש.

היא תלך לטיפול, היא תצליח לתפקד, היא תתאושש…

אז נחבש הפצע במסמך שזועק לשמים ונאטמו השפתיים.
דמי שתיקה.

את נפצעת
תמימותך נגזלה
נשימתך נעתקה
נשמתך נגזלה
והדם עדיין זורם.

קחי כסף
תנסי להשתקם
ותשתקי!!!

ועברו הימים
והמים נשטפו בנהר ואיתם גם הדם.

והברווזה לא שבה לשוט ולהנות
היא עסוקה בלבכות
היא עסוקה בלשתוק

והעוף הדורס
הוא צוחק
שנים הוא צוחק
שנים שהוא עדיין צוחק!

והיא?
היא???
היא בוכה
והיא שותקת.

והיום הזה השתיקה שלה מחרישה לי את האוזניים.
אני מחבקת אותך ברווזה יפה
ואני מאמינה לך!

הפוסט ברווזה יפייפיה הופיע לראשונה ב-קו 400.

מאז אותו יום אני לא עושה גרפיטי במודיעין עילית.

באותו בוקר העלתי פוסט. כתבתי בו שאני לוקח פסק זמן מפייסבוק. זה היה תקופה אחרי שפרוייקט ההדסטארט שניסתי לעשות כשל והחלטתי לקחת פסק זמן.

כתבתי טקסט קצר וחיפשתי תמונה מתאימה, עלעלתי בספריית התמונות שלי ומצאתי תמונה של אדם מצדיע. זו תמונה שצילמתי בפורים, אז הסתובבתי עם המצלמה וצילמתי כיתובים שעשיתי ליד בית הכנסת המרכזי בעיר. תוך כדי שאני מצלם עבר אדם חביב. "למה אתה לא מצלם אותי" הוא צחק והצדיע. ואני צילמתי.

לא חשבתי פעמיים, העלתי לדף את הטקסט שכתבתי עם התמונה והמשכתי הלאה בחיים.

בערב פתחתי את המחשב והנה עשרות הודעות בפייסבוק. "מה כבר קרה?" חשבתי לעצמי, וכשהתחלתי לבדוק חשכו עיני. מתברר שבאתר כיכר השבת החליטו שהעלתי תמונה של עצמי. הם ביררו מי זה האיש המצולם ומבלי לקבל את תגובתי ותגובתו, העלו כתבה ראשית עם הכותרת "אומץ לחרדים חשף את עצמו כפלוני אלמוני ממודיעין עילית".

בהתחלה חשבתי שזו טעות מצחיקה. אך ככל שעבר הזמן הבנתי שמחמת הטעות שלי (שפרסמתי את התמונה ושלא כתבתי תמונת אילוסטרציה) הטעות הפכה לסרט נוראי עבור האדם היקר שבתמונה. ברגע אחד הוא ואישתו הוחרמו, הם פוטרו מהעבודה, נגרם להם נזק כלכלי ותדמיתי. הם לא ידעו איך להתמודד עם הסערה שנפלה על ראשם. הם פנו למשטרה – בתלונה נגדי ונגד האתר.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. העולם התהפך עלי. בהרגשתי, כל רגע השוטרים היו אמורים לבוא לדפוק אצלי בדלת לעצור אותי על התחזות (זו הייתה התלונה) ומה אעשה אז? לא היה לי עם מי להתייעץ ולדבר. עכשיו אני יודע שהגזמתי, אבל אז הרגשתי שהעולם סוגר עלי.

אישתי אמרה לי: "אתה מבין את ההשלכות של מה שאתה עושה? אתה חושב שהכאב האישי והרצון שלך לזעוק וליצור, בא על חשבון הנישואין שלנו? על חשבון הורים שלך שיפגעו ביום שכולם ידעו מי אתה?".

באותו הלילה התקשרתי אליו, בכיתי לו בטלפון. התנצלתי וביקשתי את סליחתו. למרות שידעתי שאני לא האשם היחידי. אבל נגרם בגללי נזק. הוא לא ממש הסכים לשמוע רק אמר שגרמתי לו לעוול נוראי.

סיכמתי אתו שאתנצל בדף ושנראה איך ממשיכים. לשמחתי אחרי ההבהרה שלי בדף – גם כיכר השבת הורידו את הכתבה והאשימו אותי בהטעיה שלהם. והאיש ואישתו הוחזרו לעבודה.

אני רוצה להגיד מילה טובה על הרב יעקב מתן – חבר וירטואלי ממודיעין עילית, וגברת דינה שגב מכפר רות שעזרו קצת עם התיווך.

סיכמנו על הרב זעפרני כבורר, ואכן הוא היה ממש הוגן וישר. חייב אותי בתשלום פיצויים מקובל על עוגמת נפש אך הציב בפני תנאי – לעצור עם הגרפיטי במודיעין עילית. "אני לא יכול להגיד לך מה לעשות בכל הארץ, אבל תראה מה ההשפעה של הכיתובים שלך במודיעין עילית!" הוא סיפר לי שרבני העיר החליטו לעשות הכל בשביל לתפוס אותי, זה הפך עבורם למטרד משמעותי.

הם צדקו. אני יודע על דברים שקרו בעקבות אותם כתובות גרפיטי.

היו לי אז כמה התכתבויות עם נערים מהעיר בהם עודדתי אותם לעשות את מה שנכון עבורם. זכור לי אחד שהלך והתגייס לנחל החרדי ושמר על זהותו ויהדותו במסגרת. ועוד נער שנפגשתי אתו בתל אביב, הוא רצה להתאבד בעקבות נטיות מיניות ואני עודדתי אותו לפתוח את זה עם ההורים ולהתייעץ עם איש מקצוע. אני זוכר שאמרתי לו שלהתאבד זה אל חזור ושהוא תמיד יכול להתאבד גם מחר, אבל שינסה לפתור את הבעיה קודם.

אני נזכר עכשיו במשפחה שאימצה כלבלב – דבר שהם רצו לעשות כל החיים וחששו "ממה יגידו" – בעקבות מה שכתבתי החליטו לאמץ כלב וקראו לו אומץ.

במבט לאחור, האם אומץ גרם לאיזשהו שינוי גדול ומשמעותי?

לא יודע. אין ספק שיש תחומים רבים שהשתנו לטובה במגזר. פיתוח כישורים אישיים והיחס למי שיוצא לעבוד. יחס לפגיעות מיניות, ועוד ועוד. אבל יש רבים וטובים שעשו ועושים והפעילות שלי היא מינורית. והלוואי ועשתה משהו.

ולמה אני כותב את כל הפוסט הזה?

1 – בימים האחרונים קיבלתי פניה מעדן אבוטבול בנוגע לפרויקט אנתולוגיה ליצירה חרדית – הוא רוצה שיהיו שם יצירות שלי. הפנייה הציפה בי את אותם ימים.

2 – חודש שעבר קיבלתי הזמנה לחתונה של אותו נער שרצה להתאבד!

התקשרתי אליו, הייתה לנו שיחה ארוכה. הוא סיפר שבאותו זמן היה לו תסבוך על בחור מבוגר ממנו ובעזרת טיפול הוא יצא מזה. "אף פעם לא הייתה לי משיכה לגברים, זה היה איזה עניין נקודתי ותודה שהיית לאוזן קשבת" הוא מתחתן שבוע הבא עם כלתו שתחייה באולם של בית ספר בקרית ספר.

סוג של סגירת מעגל.

3 – רוצה להפנות את תשומת לבכם לפרויקט איסוף כספים של קרן קמח, הם עזרו לי באופן אישי בעזרה למימון לימודים. ואני מכיר רבים וטובים נוספים שהם עזרו להם. אני יודע שיש גם תלונות וטענות, אבל בגדול קרן קמח אחראית לחלק גדול מהשינוי שקורה אתנו ותמיד אפשר עוד.

באותם הימים אחרי הסיפור עם כיכר השבת, עשיתי הכל בשביל להוריד פרופיל. כולל ללכת לגלרייה בתל אביב שם נמכרו תמונות שציירתי באלף דולר ולקחתי משם את כל היצירות (מי ישמע איזה אמן דגול)

אני זוכר את עצמי מסתובב שבור בשכונת פלורנטין. ערימת תמונות בידיים שלי.

ניגשתי להומלסית צעירה שישבה ברחוב ונתתי לה את כל הציורים. אמרתי לה שתמכור אותם ושתיקח את הכסף לעצמה. היא הסתכלה עלי במבט מזוגג ושאלה אם אפשר לאכול את זה.

עדיין יש לי בבית כמה יצירות בודדות של אומץ.

יש לי הכרת הטוב לקרן קמח. ואם מישהו יתן תרומה משמעותית לקמפיין הזה – אשלח לו תמונה. תאמינו לי שהיא שווה הרבה. היא האחרונה שתהיה, צועקת צעקה של דור, אוצרת בתוכה תקופה היסטורית. (אני נותן 2)

אם יש עוד סיבה שהפסקתי להטיף למגזר שלי. או לפחות לא תחת השם המחייב "אומץ לחרדים". אני לא מרגיש חרדי מספיק בשביל להגיד לאחרים תחת שם בדוי מה לעשות.

אגב, בעיני שינוי אמיתי שגם יחזיק מעמד, צריך לבוא מבפנים ומתוך אהבה.

פגשתי יותר מידי אנשים ש"דאגו" למגזר ובשם כך קידשו את המלחמה והשנאה. זה לא הוביל ולא שינה כלום. כנ"ל כל מיני יוצאים שמהרגע שהם יצאו הם "גילו את האור" והתחילו "לחשוף" את כל ההתעללויות ואת "האמת". נו באמת. די לשטויות האלו. אם אתה רוצה לרקוד תרקוד. אל תבלבל את המוח על "יצאתי בשאלה כי החרדים אסרו עלי לרקוד, תנו לי כסף להגשים את החלום ולרקוד, בלה בלה בלה…"

אם הגעתם עד לכאן, רוצה להודות לכם באופן אישי. תודה לכל מי שהיה אתי לאורך כל הדרך. תודה לתלתלים, לרחל, לעדי. ולרבים ורבות שנתנו חיבוק וירטואלי ועזרה אמתית כשהייתי צריך.

מוזמנים לעקוב אחרי הדף אני מעלה שם יצירות שאני עושה פה ושם מחוץ למודיעין עילית, מחשבות והגיגי כתיבה, כמו כן כשנחה עלי הרוח אני מפרסם בו סיפור בהמשכים שמבוסס על מציאות שעברתי.

זכרו שגם הרמב"ם כותב שעדיף אוהבים את השי"ת מאשר חרדים.

אומץ זה אתם!

הפוסט היום בו הפסקתי לעשות גרפיטי בקריית ספר הופיע לראשונה ב-קו 400.