ה'בוס' החרדי שלי מתעלל בי מינית

באיזה שהוא מקום תמים בתוכי, חשבתי שהחשיפה הזו תקל עליי ואולי תעזור לעוד אנשים במצבי, אבל נראה שהמצב לא ממש כך, ואסביר למה אני מתכוונת:

1.

אנשים נוטים לשפוט. עקבתי קצת אחרי התגובות והייתי בשוק, אנשים נוטים לשפוט בקלות מכעיסה, והאבסורד הזה שחלקם פשוט חושבים שהסיפור מומצא, לכו תסבירו לאנשים שמה שכתוב זה רק חלק ממה שאני עוברת וחלק שלא העזתי בעצמי לחשוף.

יש את מאמר חז"ל 'אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו' וכאן אני ממש מרגישה את זה, כי לעולם עד שבנאדם לא נמצא בסיטואציה הוא לא יכול לדבר.

2.

החשיפה כבר נתנה לי כח. היה את הרגע הראשון שראיתי את הטור והרגשתי שאני מקבלת כח מעצם זה שהדברים נכתבו וקיבלו לגיטימציה. נכון אלו צעדים קטנים, אבל הם די משמעותיים בשבילי, ואני פתאום פחות מפחדת. מה עוד שהיו הרבה אנשים טובים ששלחו מסרים של עזרה ורצון אמיתי לסייע בלי לשפוט או להביע דעה מיותרת.

3.

ומה קורה ביום שאחרי? השבוע עקבתי אחרי ידיעות מתוככי בית המשפט סביב הדיונים של מורה בסמינר בית יעקב שחשודה במעשים מגונים עם תלמידה לשעבר. קודם כל שאפו לתלמידה שהעיזה להתלונן, בטוח לי שזה צעד שדרש ממנה טונות אומץ ותעוזה. הבעיה הגדולה היא שבמהלך הדיונים, מצד אחד המורה טוענת שהתלמידה משקרת 'שקרנית' ומצד שני התלמידה בוכה 'הרסת לי את החיים', וזו אחת הסיבות הגדולות בעיניי למה לא להתלונן.

לכי תשפילי את עצמך, תאזרי אומץ ותתלונני, בסוף זה יהיה מילה מול מילה, תצטרכי לעמוד מול שופט ופרקליטות, ושדמך יישפך שוב ושוב קבל עם ופרקליטות, ובסוף גם יהיו מספיק בעלי אינטרס שיגידו שאת משקרת וממציאה ובודה דברים.

וזה הפחד הגדול ביותר של כל אחת שלא מעיזה לעשות את זה. במגזר שלנו במיוחד, ותאמינו לי שאני מכירה כל כך הרבה שעוברות הטרדות וסובלות בשקט, כי הכל כל כך מוגן ושמור ומוחבא מתחת אלפי שטיחים, כי אוי ואבוי אם יידעו, זה הרי יכול לפגוע 'רחמנא ליצלן' בילדים ובמשפחה ובשידוכים.

אני חושבת שההיסטוריה הוכיחה בקטע הזה ששום דבר לא מוגן, גם אנשים שכולם סמכו עליהם, בעלי משפחות לתפארת, בעלי 'שטעלע' מכובד, עם פראקים וכל זה, נפלו ועשו דברים שרק מלהיזכר בהם נהיה לי צמרמורת.

תכל'ס, לא באמת רואה פתרון אמיתי. כי גם כשאומר את מה שאומר אכנס לחקירות ואצטרך להוכיח שאני לא ממציאה, וזה אומר שלא רק שהוטרדתי – אני הולכת לעבור סאגת ייסורים שוב. אולי – ואני חושבת בקול – הכללים פה, בתוככי הקהילות שלנו צריכים להשתנות, ומישהו צריך להרים כפפה בעניין הזה, ולייצר וועדה או קבוצה שתצטרך לחשוב יצירתי, ושאשה לא תצטרך לחשוב פעמיים לפני שהיא מתלוננת. הפוך, שאותם מטרידים ומטרידות יידעו מראש מה יקרה מתי שהם יחצו קו ויעשו הכל בכדי להרוס למישהו את החיים.

זהו, פרקתי, מקווה שתבינו למה התכוונתי, אבל הייתי חייבת להגיב.

הפוסט "הי, אני זאת שהוטרדתי, קראתי את התגובות, יש לי מה לומר לכם" הופיע לראשונה ב-קו 400.

את הסיפור הזה לא תקראו בשום עיתון חרדי ואף אחד לא באמת ידבר עליו, וכשהוא יסופר, סביר להניח שיהיו 1,000 תירוצים ואנשים שיפריכו את זה.

אבל בדיוק בגלל זה אני כאן לספר את זה.

כי כששמעתי אותו צרב לי כל כך עמוק בלב, וכאב לי כאילו מישהו תקע לי אגרוף בעין. העוולה וחוסר הצדק צעקו באלף צלצולים מחרישי אוזניים.

אז אכתוב את זה בשמה, בדיוק כמו שהיא סיפרה לי את זה, כשישבה מולי יפה וטראגית, רק אשמיט שמות מזהים בשביל שאף אחד לא ייפגע.

"הי, אני  יהודית, תושבת אחד הריכוזים החרדיים היותר מוכרים. אני מחנכת את ילדי כאן בעיר הזו ומשתדלת ללכת בתלם, מוצאת חן וחסד בעיניי שכנות, מורות ורבני העיר, ככה 'ביי דה בוק'.

"הכל קרוב לי, הבית, המכולת, המרפאה, העבודה, הכל שגרתי, רגיל, צפוי, ועל טהרת החרדיות.

"כולם בטוחים שאני בסדר, אני השכנה הטובה, המפרגנת, המחייכת, הרעייה הטובה שמחכה לבעל בסוף יום אחרי שהוא חוזר מהכולל, עם סיר חם וחיוך שלא משקף כלום, אך במפנים אני שורפת, יום יום אני חווה השפלה במקום שאמור להיות כמעט הכי בטוח עבורי, במקום העבודה שלי.

"מקום עבודה קלאסי עם שעות נוחות לאשה כמוני, בלי הסחות דעת וייצוגיות יתר, בלי חלומות או שאיפות גדולות, אבל עם בוס אחד (חרדי, עבר את כל וועדות הקבלה, בעל חסד ואמת) שממרר את חיי מהרגע בו אני נכנסת לחנות עד הרגע שאני יוצאת.

"ממרר? לא מצליחה להוציא את המילים האלה אבל הוא אובססיבי אליי, דוחה, נוגע בי בכל דקה אפשרית וחולש למרחב הפרטי שלי בלי בושה.

"בכנות, אף פעם לא חשבתי שאפשר להטריד במילים אבל אין גסות שלא שמעתי ממנו בהקשר אליי, ואני מרוב פחד מתאבנת. כי מילה אחת שאני מחזירה לו שלא במקום אני חוטפת איומים על כך שאני יכולה לקום ולעזוב, ואיך אני לא יוצלחית ונטולת תעודות והכשרה לא אמצא שום מקום בו הבוס יהיה עדין ומתחשב כמוהו.

"חשבתי על זה פעם, ללכת להתלונן לרבני השכונה על הגיהנום שאני חווה, אך הבושה וחוסר האימון שאצטרך לחוות מהסביבה משתיקים אותי ואני פשוט סובלת ושותקת. למי באמת יאמינו? – לבעל חנות חרדי לפי הכללים, שמוכר מוצרים מותאמים ונותן מחירים לבני תורה כדין, או לי אשה שלא אמורה להבין או להכיר מושגים כאלה בכלל?

"לא יודעת כמה זמן זה יימשך, הפחד המשתק הזה והעובדה שאני כמעט חסרת אונים מול גבר אחד מגעיל ודוחה שמתעלל בי, דורך עלי ומשחק בי כאילו הייתי בובת הסמרטוטים המהממת שלו.

"במקום ממנו באתי לא לימדו אותי להתמודד עם מישהו כזה שגוזל ממני את כל נשיותי ברגל גסה והפך אותי לאובייקט נטול מח ורצונות".

היא מסיימת את הסיפור.

ואני, ששותקת רוב הזמן (דבר נדיר מדי) לא יודעת איך אני מגיבה לזה. רסיסי תמונות וסיפורים צפים בי על גברים חרדים, בעלי משפחה, חד הוריים, רווקים, שמרשים לעצמם לפעמים יותר מדי כי הם יודעים שעם נשים חרדיות זה אפשר. הן לא תגשנה להתלונן כי הן מפחדות, מהקהילה שלהן, מהסביבה, מהבעל, מהרבנים – כי מי יאמין להן? תמיד יאשימו אותן שהן אלה שהלכו שלא בגדרי הצניעות והכשילו גברים.

נורא קל לנפנף בהינף יד תלונה של אשה ולטעון שהיא מדמיינת או מפנטזת או ווטאבר. ותמיד הפחד הנוראי הזה של 'מה יגידו?' עומד שם כמו פיל ענק ואפור ומציק.

אני חושבת שלא מעט נשים חרדיות חוו בצורה זו או אחרת הצקה או הטרדה דוחה, דווקא מאלה הכי פחות צפויים, כאלה שמחזיקים במשרה מכובדת, או בעלי משפחות שבטוחים בעולמם ולא מפחדים שמישהו יעז לערער את מעמדם או להפר את שלוות יומם.

ובדיוק בגלל זה הם בטוחים.

ומסוגלים.

ומטרידים.

והעולם והסביבה והמשפחה שלהם שותקת, כי מי שם לב לזוטות כאלה, שעלולות להחריב משפחות שלמות וליצור כתם מכוער שלא יתנקה?

והנשים.

שותקות ונאכלות מבפנים, ונהרסות. כי הכל מכוסה טוב כל כך, ומשומן במערכות צדקניות וכשרות, ועטוף היטב בכיפה וציצית, ואפילו דרך החרכים לא תמיד ניתן ללמוד על האמת העצובה והנוראה הזו.

ומי יודע עד מתי?

הפוסט ה'בוס' החרדי שלי מתעלל בי מינית ואין לי למי לספר • מונולוג מצמרר הופיע לראשונה ב-קו 400.