מלחמת הרבנים

במסיבת חנוכה בישיבת "חברון", דיבר ראש הישיבה הגר"ד כהן נגד "בית מדרש הגר"א" של הרב אוריה עינבל ונגד דברים שאמר הרב אליהו מאיר פייבלזון.

עיתון "הפלס" החרה החזיק אחרי הגר"ד, הרב פייבלזון הגיב בשיחה מיוחדת להסביר את דרכו ושיטתו, הרב עינבל חיזר אחרי תמיכה מרבותיו בישיבת "סלבודקה", הפורומים החרדיים באינטרנט תססו בשיח מרתק בין תומכים למתנגדים, הרב שלמה פלאי פרסם מאמר בעקבות דברי הרב פייבלזון, הרב יצחק רצקר פרסם מאמר באתר "צריך עיון" על דרכו של בית מדרש הגר"א, ובסופו של דבר התמנה "משגיח" חדש לפקח על בית מדרש הגר"א.

מנדל על הכוונת

ביום שישי האחרון התפרסם ב"יתד נאמן" וב"המודיע" מכתב של גדולי התורה של "דגל התורה" ושל "אגודת ישראל", נגד התכניות של "מכון מנדל" למנהיגות חרדית. עם אזהרה חמורה כנגד מי שישתתף בתכניות הללו מכאן ולהבא.

בפורומים החרדיים התחילו לנסות להבין במה מדובר, על מה יצא הקצף, מי השתתף בתכניות, מה מטרת התכניות, האם יש קשר בין מכון מנדל לבית מדרש הגר"א ועוד שאלות ותהיות שונות.

קו הרצף החרדי

להבהרת העניין, מי נגד מי ולמה, אני מבקש לשרטט את הקבוצות השונות על קו הרצף החרדי-ליטאי, הנע בין הסתגרות לפתיחות ובין שמרנות לליברליות ופלורליזם.

המסתגרים

בקצה הימני נמצאים "המסתגרים", שם ניתן למצוא את "הפרושים" הנמנים על "העדה החרדית" ואת הבריסקער'ס, הם אינם מקבלים תקציבים מהמדינה ולא משתתפים בבחירות כבר מקום המדינה.

לצידם נמצא את "הפלג הירושלמי", תלמידי הגר"ש אויערבאך זצ"ל, שרואים את עצמם כממשיכי דרכו של הגרא"מ שך זצ"ל, הם נאבקים בשנים האחרונות ב"גזירת הגיוס", ומתקרבים צעד אחר צעד לעמדת "העדה החרדית". הם מפתחים עמדה לעומתית למדינה ומוסדותיה, ונאבקים בכל מגמת פתיחות בקהילה החרדית. יש להם את עיתון "הפלס", ואת מפלגת "בני תורה" בכמה רשויות מקומיות.

הממסד

במרכז נמצא את הממסד של "דגל התורה" ו"יתד נאמן" (מכונה בשנים האחרונות "מיינסטרים"), עם מועצת גדולי התורה וכמובן הנהגתו של הגר"ח קנייבסקי שליט"א. הם מייצגים את רובו ככולו של עולם הישיבות הליטאי, המבקש לשמר את הדרך החרדית המרכזית בעשרות השנים האחרונות.

פתיחות זהירה

לצידם נמצא פתיחות זהירה של תלמידי חכמים בעלי רוחב דעת, ביניהם עורכים תורניים, יודעי ספר, בעלי חשיבה עצמאית, המבקשים להישאר קשורים לזרם המרכזי. שם נמצא את אנשי "בית מדרש הגר"א", ישיבת "פתחי עולם", ארגון "אחוות תורה" של הרב דוד לייבל, תלמידי הרב זילברמן, עובדי מכונים תורניים שונים וכיו"ב.

השמרנים

מעט שמאלה משם נמצאים "השמרנים", חרדים משכילים בעלי אג'נדה ימנית קפיטליסטית, בהובלת "קרן תקווה" ותכניותיה לקהילה החרדית, כדוגמת אתר "צריך עיון", הסמינרים של קרן תקווה ועוד.

הפתוחים

כעת נתקדם לקצה השמאלי, לחרדים "הפתוחים" שזכו במהלך השנים לשלל שמות "חרדים מודרנים / חדשים / ישראלים / חרד"קים / מעמד ביניים" ועוד כהנה וכהנה. הם חשופים יותר לאינטרנט, לתרבות הישראלית, להשכלה גבוהה, לתעסוקה בסביבה מעורבת, לשירות צבאי, לדיאלוג עם החברה הישראלית. הם מאתגרים מאוד את החרדיות הממסדית, וחלקם מבקשים שינויים בעמדה החרדית הקלאסית, במגוון תחומים. כאן פועלות תכניות שונות, ומכאן התחילו שינויים ויוזמות שחלקן עם הזמן חדרו למרכז. מדובר במערכת יחסים מורכבת, עם עליות ומורדות, ועם יחסי אהבה שנאה.

ועכשיו לפרשנות

מבחינת קבוצת "המסתגרים", הם בלבד החרדים האמתיים האותנטיים, וכל היתר לא ממש מעניינים אותם.

קבוצת "הפלג הירושלמי" מבקשת להנהיג את העולם החרדי-ליטאי, היא מבקשת לצרף לתוכה חלק מקבוצת הממסד, ולהוציא מן המחנה את הקבוצות הפתוחות יותר. הם מנסים להחזיר לעצמם את עמדת ההשפעה שהייתה להם במשך כשלושים שנה.

קבוצת "הממסד" מעוניינת להרחיב ככל האפשר את גבולות המחנה וההשפעה, אבל להרתיע ולהרחיק כל גורם אנטי-ממסדי מימין ומשמאל, היא תשתמש לשם כך במוקדי הכוח שברשותה בפוליטיקה, בשירות הציבורי, בתקשורת, במוסדות חינוך וכיו"ב. היא מאותגרת כל הזמן ע"י קבוצת "הפלג", והיא צריכה להוכיח שהיא איננה נופלת ממנה באדיקותה הדתית ובקנאות כנגד פורצי גדר.

קבוצת בעלי "הפתיחות הזהירה" מבקשת לחסות בצילה של קבוצת "הממסד".

קבוצת "השמרנים" מנסה לפעול בדיפלומטיה בין הליכה בתלם והימנעות מקריאת תיגר, לבין רצונם ברפורמות ותהליכים ארוכי טווח בתחומים שונים. היא מתנסחת בזהירות מרבית, משתפת פעולה עם קבוצת "הפתיחות הזהירה", אבל גם קשורה לקבוצה "הפתוחים".

בקבוצת "הפתוחים" נמצא את אלו המבקשים לעצמם חיי רווחה ופתיחות, וגם את אלו המבקשים לתקן עוולות ולסייע לקבוצות מוחלשות שונות. הם מתלבטים בין רצונם להיות חלק מכלל הקהילה החרדית-ליטאית, לבין הגדרתם העצמית כקבוצה ייחודית בעל מאפיינים משלה, קהילות, בתי כנסת ומוסדות חינוך עצמאיים. נראה שהסוגיה המרכזית הזו עדיין לא באה לכלל הכרעה.

וחזרה לתחילת הדברים, בית מדרש הגר"א הוא כאמור בקבוצת "הפתיחות הזהירה", ולכן הוא שנוי במחלוקת בין קבוצות "הפלג הירושלמי" ו"הממסד".

תכניות מכון מנדל כללו בתוכם משתתפים מקבוצות "הממסד" והלאה, אבל הם כללו הרבה מרכיבים שמאפיינים את קבוצת "הפתוחים". לאור זאת, ברור שהן גררו התנגדות חריפה מצד הממסד, והפלא הגדול הוא שהן הצליחו לפעול במשך עשור עד למכתב כנגדן.

הפוסט מכון מנדל? הרב אוריה עינבל? מאחורי הקלעים של הקרבות הפנים ליטאיים הופיע לראשונה ב-קו 400.

לסוכה עלו אברכים, עסקנים ותיקים וצעירים, צורבי מדרבנן שחתימת זקן מדובלל על פניהם ובחורי ישיבה מגולחים למשעי, שאימת הדין מחודש אלול התחלפה לה זה מכבר בשמחת החג ובעליצות ימי החופש.

למרות השעה המוקדמת, ועל אף שבבתי השטיבלאך המקומיים עדיין מניפים יהודים של צורה את לולביהם זה כנגד זה, ולוטשים עיניים זה באתרוגו של חברו כשהם מזמרים את פסוקי ההלל, בסוכתו של ראש העיר כבר הוגשו בשרים, סלטים, ואף כמה בקבוקי יין עיטרו את שולחנות האורחים, שעליהם מתוחות מפות בד בצבעי שמנת רב-פעמיות וסביבן מסבים נכבדי העיר: משה גפני, לייזר סורוצקין, אברהם רובינשטיין, יעקב אשר.
אפילו חנוך זייברט, ראש העיר עד לא מכבר ומי שמאייש את תפקיד סגן ראש העיר, ניעור מרבצו ובא, כשכובעו החסידי שמוט על קדמת מצחו בתחכום פולני אופייני, שנימה מבודחת שזורה בו.

רבני העיר וחכמיה אינם בין המוזמנים למשתה חג שכזה, ובצדק, אלפים משחרים לפתחם בשעה זו ממש כדי לזכות ולהתקבל בפניהם, לקושש ברכה ותפילה ואולי אף לחטוף מיני מתיקה כמסורת החג.

אך בצד הסוכה, שאינה עטויה בקישוטים כלל כמנהג ק"ק לובאוויטש המופקדת על כשרות המזון, התרווחו להם בנחת כמה דמויות ססגוניות בהחלט: שוטרי המקוף העירוני, המופקדים מעשה כהלכה על משימת החוק והסדר.

השוטרים, מפקדיהם ובני לווייתם, בלטו על הרקע האברכי הרך שסביבם: שוטרים "כחולים" עטויי דרגות, שוטרים "שחורים" שדי במבטם הקשה כדי לזרוק מרה בלב כל אדם, ואפילו אחד בחולצת חג לבנה משובצת בנקודות שחורות.

כיאה לסוכתו של ראש העיר הליטאי, המלצרים הונחו לסעוד את השוטרים ביד רחבה, והמאכלים זרמו אל השולחן בזה אחר זה. השוטרים, כמנהג מלאכיו של אברהם אבינו, כיבדו את המארחים והוסיפו מנה על מנתם, כשהם מפזרים חיוכים שמחים לכל עבר, טפיחות כתף ואף מיני מעשיות וזכרונות מהווי המשטרה. מפעם לפעם ניגש אל השולחן עסקן-צעיר או עסקן-מתלמד, קורא אל השוטרים בשמם ומחליף איתם הלצה או שתיים, נהנה ממבטי הקנאה הליטאיים, ששמץ התנשאות מהול בהם, מהיונגערמאן החברהמן שיש לו מהלכים, ועדיו לגדולות בין היושבים הללו.

עד לפני כמה שנים היה מראה כזה, בו שוטרים במדים מסבים בידידות לצד אברכים ופרנסיהם, מתקבל בהרמת גבה או שתיים – תלוי ברמת הטיפוח האישי.

מה לקצין משטרה ולחגיגת סוכות, החג בו בכלל נידונין על המים?

אך בשנים האחרונות התרגלו ליצני העיר, שעיניהם כבר ראו הכל בכל, לפוטו-אפים חוזרים ונשנים עם שוטרים משוטרים שונים. הנ"ל נכנס לתפקידו, הנ"ל עוזב, החתום מטה מגיע לברכת חג וחברו כבר יוצא כשכיפה לבנה המגוהצת על צדה הורסת את בלוריתו. שוטרים, קצינים, מפקדי ימ"רים וניצבים עולים ובאים, והעסקנים שרים להם שירי הלל ופורסים בפניהם שטיחים, מעתירים עליהם משלים ופתגמים חסידיים, ומפגינים לעין כל ידידות אמיצה.

מי שחתום על מהפכת הדגל והמשטרה אלו נציגי "דגל התורה" דווקא: אותם בחורים חרוצים ומצוינים, מערבבי העיר, הפכו את הקשר עם המשטרה למקצועי, לידידותי, ואז לחברותי. בנקודה זו החלה לבצבץ האהבה, וגדולה לגימה שמקרבת. רבות נכתב על כך ועוד רבות ידובר, אך אף אחד עוד לא הצליח לפענח את מהות הקשר המיוחד הזה בבחינת "פארו עלי ופארי עליו" – ככל שהשוטר משוויץ בקשריו עם החבר הדגלאי, כך נהנה הדגלאי להשוויץ בכל עת בקשריו עם השוטר. וגדולה לגימה שמקרבת.

שורשי הידידות

אז מאיפה הכל התחיל? שאלתי כמה ממובילי דעת הקהל של העיר, סופריה ומשורריה, בניסיון להתחקות אחר הברית הזו. וכולם נועצים את תחילתה בימי המחלוקת על גבעת ישיבת פוניבז', שאת קורותיה לא נזכיר כעת מפני שאיננה בגדר דבר האבד.

עקיבא וייס, כתב הדתות של תאגיד השידור הציבורי כאן ומי שגדל בעיר, היה הראשון שמצא את שורשי הידידות הזו במחלוקת הנושנה על גבעת הישיבה בפוניבז':

"כל צד רצה בכל מאודו את הקשר עם המשטרה. למרות שזה ציוינים והכל, הקשר עם המשטרה היה הכי חשוב – את מי עוצרים ראשון. השאלה היתה תמיד באיזה צד המשטרה נמצאת. לשני הצדדים היו קשרים עם המשטרה, כי בסופו של דבר הם היו מגיעים ועוצרים בחורים בישיבה. תמיד לשוינאים היה יותר קשר עם המשטרה בגלל רבני העיר, ר' ניסים ועוד. אני זוכר תמונות של מפקדי המשטרה אצל הרב קרליץ. אלו דברים שקרו תמיד רק, שאז פחות צילמו מהיום. אז זה היה אינטרס, היום לא ברור מה האינטרס".

מנחם קולדצקי, איש אתר אקטואליק, זוקף את הקשר דווקא למחלוקת מאוחרת יותר – סביב מלחמות דגל והפלג הירושלמי.

"אני חושב שיש ידידות בגלל הרבה מפגשים שלהם", אומר קולדצקי שגדל בעיר ואז עזב אותה לטובת מודיעין-עילית, המתפקדת במתכונת עיר-בת לבני ברק, "הרבה דילים משותפים שנעשו עם השנים. במלחמה עם הפלג הירושלמי דגל התורה היתה צריכה את המשטרה לצידה וסייעה לה, משכך יש הרבה שיתוף פעולה. גם מבחינת ההטרדות של הפלג הירושלמי המשטרה היתה צריכה את דגל התורה ודגל התורה היתה צריכה את המשטרה. פחות או יותר זה המקור לידידות המופלאה ביניהם".

יעקב גרודקה, מנהל התכניות של "קול ברמה", נועץ סופו בתחילתו:

"זה היינו הך. פוניבז' זה הגרורות הראשונות – השונאים. הפלג – זה המכה בפטיש. הפלג הירושלמי יצר במו ידיו את שיתוף הפעולה מחמם הלב בין המיינסטרים הליטאי למשטרת ישראל. אויב משותף".

תושבי העיר נוספים מחזיקים בתזה הזו, ואף נלחמים עליה ממש, אך שלא לייחוס בשמם מחשש שיבולע להם על ידי אי מי מן הצדדים המעורבים (יוסי ברגמן, כתב ועורך "זירה פוליטית" התבטא במיוחד לכתבה זו ואמר כי הוא מצטער, אך איננו מבין בזה).

כשנחה על גרודקה הרוח, הוא מפרט יותר בשפתו הציורית והמתוקה.

"במשך שנים רבות נרשמה מתיחות עזה בין המגזר החרדי למשטרת ישראל. נטורא קרתא, החסידים והמיינסטרים הליטאי – כולם היו נגד לובשי הכחולים. בהפגנות המיתולוגיות ברחוב בר אילן – כולם השתתפו, זה לצדו של זה.

"אולם בשנים האחרונות המגזר החרדי ובפרט הליטאי – עבר מתיחת פנים, וכמו החורים המפורסמים בגבינה השוויצרית – כך הלכו והתרבו החורים ביחס של המגזר החרדי למשטרה.

אצל הליטוואקעס זה קרה בהגזמה, כמו כל דבר שקורה שם. המריבות האינסופיות באם הישיבות פוניבז' הולידו תחרות ריאליטי חדשה: המקושרים ללובשי המדים. "המחבלים" ו"השונאים" התחרו זה בזה, למי יש יותר 'קשרים' עם בכירי המשטרה המקומית. בכל פעם מחדש, צעירי הצאן השקדנים המתינו במתח לראות, לצד מי יעמדו הפעם השוטרים – דקות אחדות לאחר סיום מעמד הטחת הסטנדרים בתחילת הזמן. כך נולדה לה תופעה: החרדים והמשטרה". מכאן, גרודקה מתזמן, הכל קרה בקצב מסחרר: "ביקורי מפקדים בבתיהם של גדולי ישראל, סיורים דרמטים לפני חג הפורים ומסיבות פרידה ראוותניות ממפקדים שעזבו את תפקידם. כולם כולם שיגרו לעברם הוקרה על כך שעמדו לצד המגזר החרדי הנרדף".

החלק האחרון, לדברי גרודקה, הוא הדובדבן שבקצפת:

"בשנים האחרונות התופעה הפכה למציאות חיים, ומי שגרם לכך הוא 'הפלג הירושלמי' שהכריז מלחמה על משטרת ישראל. התיעוב של המיינסטרים הליטאי ל'פלג' העמיק את הקשר עם המשטרה – האויב המשותף והפך אותו לבלתי ניתן לפירוד. גם אלימות משטרתית הזוייה כנגד ילד חרדי מיוחד לא הצליחה לסדוק את הקשר המופלא ומילתא דשכיחא ברחובות בני ברק: הכחול, הוא השחור החדש. לחיים".

אבי גרינצייג, עיתונאי ואיש דגל התורה, נועץ גם הוא:

"כבר לפני עשורים כל נציג חרדי מכל מפלגה שהצטלם עם שוטרים מיהר לשגר תמונות לעיתונים, מאחר ובכירי המשטרה אז לא נהגו עדיין להתברך אצל רבנים והיחס המגזרי למשטרה בזמנו נע בין תיעוב לפחד, זו הייתה לדעתי תסמונת סטוקהולם מגזרית. מעין הוכחה שהמצולם מקורב לפריץ יותר משאר הקהילה. היום זה בסך הכל תירוץ של פוליטיקאים לתמונה טובה. קשר עם המשטרה נתפס כעוד קשר ייחודי לעסקן המצולם שיוכל לסייע בשעת הצורך (והוא לא…) לאזרח הפשוט, אם חלילה יתנגש בכחולי המדים".

ישראל כהן, עיתונאי קול ברמה ואחד מנכבדי העיר, מוסיף את הזווית שלו:

"זה מועיל לשני הצדדים. מצד אחד העסקנים שמחים להראות וזה חשוב גם כלפי חוץ וגם כלפי פנים את השיתוף פעולה עם הרשויות ואת השמירה על החוק במגזר החרדי וגם למשטרה זה נותן את ההכרה כגוף המוסמך ומוכר גם על ידי מנהיגי הציבור הליטאי לטפל בנושאים הללו. במבט יותר עמוק יש כאן רצון של עסקני דגל התורה להראות לבכירי המשטרה את היופי של העולם החרדי ולהחדיר בהם את הכבוד ללומדי התורה זאת בפרט על רקע ההסתה נגד החרדים. כשהם רואים את יראת הכבוד לתלמידי החכמים הם מבינים את ההכנעה החרדית לגדולי הדור".

אכן – אפשר להמשיך עם הקו התועלתני-פרקטי הזה ולראות באירועי הענק המתקיימים בעיר על ידי העירייה, בתיאום בנושאים שונים שהשתיקה אינה יפה להם אך נהוגה בהם בכל זאת, ובעוד צרכים שונים את המקור לברית הזו, אך לדעתי ההסברים הללו אינם מספקים ולוקים בחסר. ההסברים הללו מנסים להבין מה האינטרס, אך האינטרס לא מסביר את ההתפארות החיצונית יוצאת הדופן שבה נוקטים אנשי דגל בכל מה שקשור לקשריהם עם המשטרה. גם ארגון "השומרים" העירוני מקיים קשרים עם המשטרה, גם נציגי מפלגות אחרות ואפילו יהודים שאין כיפה לראשם ולולב לאתרוגם, באים בקשרי עבודה עם המשטרה. בכל הקשור לדגל התורה זה שונה.

בשרשור ארוך בטוויטר השתדלתי להציג תיעוד לחימום היחסים הזה במשך תקופה ארוכה. שירים שנכתבו כמחווה לשוטרים, גפני המינימליסטי הפונה לאלפי צעירים בכנס מפלגתי ומבקש להודות לשוטרים! דווקא, מכל אלו שטרחו ועסקו. תצלומי יחצ המשוגרים תדיר ועוד ועוד.

דומה שהדגלאים הצעירים רואים בתמונה עם שוטר, בקשר עם שוטר, בהפעלת שוטר ובחיוך של שוטר, אישוש להצלחתם. דומה אפילו שהם צודקים במידת מה.

להעמיד את השאלה הזו רק על המבחן התועלתני, זה בפירוש לפספס את נפלאות המימוש העצמי הדגלאי, ואת ההתעלות שחווה מצידו השוטר, כשקשר החיבה הזה מתקיים ומתהדק. שברון הלב שאוחז בנציגי דגל כאשר שוטר נתפס כשהוא מכה באכזריות מפגין, או מפעיל אלימות שאינה מידתית כלפי יהודי חרד, לקוח מהתחום האישי ולאו דווקא הפוליטי: כיצד האהבה שלנו לא עמדה בפרץ האלים והגזעני?

במרכז ההתרחשות שלי עומד צעיר חרדי, בוגר ישיבה. כלי הביטוי הגבריים האולטימטיביים אינם לרשותו. הם פסולים אפילו, ולכן ההפך הוא הנכון: הם מסמלים את כשלונו כגבר. אם יתגייס לצבא, או אפילו יעשה כסף או ינהג על ג'יפ מהודר, הוא לא יעמוד במודל הגברי שהציבה לו סביבת נעוריו. שם הרב הישיש השעון על הסטנדר ושונה שוב ושוב את אותה הגמרא הוא הגבוה שבאידיאלים.

הצעיר שלנו לא מצליח ללמוד, והוא בוחר בנתיב העסקני על מנת לממש את עצמו. שם הוא יקיים את עולם התורה למעשה, יחזיק בידיו את מפעל הגבריות החרדי. אך הוא לא נוטל בו חלק.

התורה, מושא התשוקה, תתרחק ממנו ככל שיעסוק בפוליטיקה ובתככי השלטון. הוא מביט אל דור העסקנים שמעליו, על ברכיהם גדל, ורואה כיצד השיגו את הערכת גדולי התורה (דובריה של התורה, אלו שמייצגים את התורה בגופם. החפצא של התורה) והוא רוצה את ההערכה הזו, ואז הוא פונה אל השוטר.

ומי הוא השוטר? השוטר הוא הלא-גבר הישראלי. הוא לא חייל, הוא לא גיבור, הוא לא עטור קרבות. אינו עשיר. אינו אשכנזי. שנוא, מושמץ, נתפס כאלים וכאידיוט. יש לו נשק ואלה, ואיתם הוא מנסה להתנהל במרחב הישראלי כגבר, אך נכשל שוב ושוב. מנחיתים עליו מפכל מבחוץ, עדות לכשלונו, ראש הממשלה תוקף אותו, משמאל ומימין הוא נחשב לתופעה פסולה. אשם בהכל.

ואז הוא פוגש את הצעיר שלנו בתחנת משטרת דן, הצעיר שבשביל השוטר הוא הגבריות האחרת – היהודית, הגלותית, המובסת, הספרותית והעבדקנית. הנה לך, אומר השוטר, הנשק שחסר לך. הנה לך, אומר הצעיר הדגלאי, האהבה שאתה לא מקבל. יחד נרצח את האב ונירש את האם. וגדולה לגימה שמקרבת.

אך אז מגיע רגע השבר, כשסרטון האלימות התורן מופץ במרשתת. הצעיר שלנו אחוז בהלה: כיצד הופקרה החיבה העמוקה לתשוקת הרגע? החזרה המהירה לזרועות המשטרה והשוטרים, אחרי התנצלות רפה או טקס פתיחת-סגירת תיק המחש המסורתי, שתמיד נגמר בלא דבר, היא מן השלמת גורל.

זהו השוטר שלי. גם אם הוא אלים, שונא, גזעני ורע אלי – הוא שלי. וככל שהוא שלי יותר, כך אני חזק יותר בזירתי שלי, שבה השוטר הוא לא יותר מתפאורה גברית. המגרש הפנימי שלי נעדר שוטרים, חיילים, נשקים ושאר אלמנטים גבריים אחרים. יש בו גמרא, סטנדר, ועסקנות שטייטל. כדי להיות הגבר שאני רוצה להיות אני מצטלם עם הצ'יקו. יהיה הצ'יקו הזה מי שיהיה, איתו אני חווה את הגאולה שלי.

*נכתב במסגרת מדור קו 402 לאותם שפספסו את קו 400. הכותב מציין כי מפני קדושת המועד הדברים האמורים נכתבו ונערכו בשינוי.

**תגובת משטרת ישראל: משטרת ישראל פועלת בכלל המגזרים הקיימים במדינת ישראל ורואה את קשרי משטרה – קהילה כחלק אינטגרלי במתן שרות מקצועי ורלבנטי בהתאם לצרכים. קשרי קהילה -משטרה כוללים פעילויות רבות שנים ובכללן מפגשים משמעותיים וראויים.

הפוסט ודגלו עלי אהבה: הצעיר הליטאי והשוטר במדים הופיע לראשונה ב-קו 400.

רבים העירו כי מדובר בתפנית דרמטית מגישתו של הרב שך, תלמידו של הגרי"ז מבריסק הקנאי, הסובר שאין להתגורר מחוץ לקויי 67 מפחד "התגרות באומות העולם". עד כי הטענה הליטאית היא שזו הסיבה שהעיר עמנואל לא הצליחה, ולכן גם לקח לעיר ביתר עילית שנים רבות להתאכלס בליטאים, אשר עד היום הינם במיעוט ביחס לרוב החסידי והספרדי.

גם על העיר הליטאית הגדולה בעולם – "מודיעין עילית". מסופר שהיזמים עבדו על הרב שך, והציגו לו מפות מזויפות לפיהם העיר היא בתוך הקו הירוק, מהחשש שהרב שך יפסול להם את העסקה. ולהבנת חומרת הדברים, מסופר על נתי גרוסמן עורך עיתון הפלס (יתד נאמן לשעבר..), שלמרות שקנה לביתו וחתנו דירה בקריית ספר, הרי הוא לא נכנס לשם לעולם בתור מחאה על כך ששיקרו על הרב שך!

ולכן פלא פלאות שבימינו מצהירים בדגל התורה על מדיניות "ארץ ישראל השלמה" בעוד הרב שך הכניס השקפות אחרות לגמרי. נציין אף כי בכל הכתבות שנכתבו בעיתון יתד נאמן על יזמי העיר מודיעין עילית, נכתב על "הקמת מקום תורה"! מילה וחצי מילה לא נאמרה על מצות ישוב ארץ ישראל והפרחת השממה בהרי השומרון.

בפועל הצהרה זו אירעה מאחר שיהדות התורה סגרה דיל פוליטי עם קהילות חרדליות על הצבעה לטובת המפלגה, ובתמורה דרשו החרדלים שיחתמו להם על שמירת אמונים לארץ ישראל השלמה.

במאמר שלפניכם נסקור את השינוי האמור, ונשאל את עצמינו, האם הוא ארע מפני "קולות למפלגה", (שגם זה חשוב מאוד מפני התקציבים לעולם התורה..) או שהשינוי הוא בס"ה חזרה להשקפות שהיו מצוים במגזר החרדי לפני עידן השקפתו של מרן הגארמ"מ שך זי"ע.

חשוב לציין שח"כ גפני אמר בראיון לתקשורת שהמפלגה לא משנה מגישתו של הרב שך, אלא סך הכל ממשיכה את השקפתו שלא למרוד באומות העולם – אמריקה, והיום אמריקה של טראמפ היא משהו אחר לגמרי. אומנם בקלות נפרוך את דבריו, שהרי הגר"ח ענה לפינדרוס ששאלו "האם במקרה של לחץ אמריקני, יש חשש שיהדות התורה תתמוך בוויתור על שטחי ארץ ישראל"? והשיב "תגיד להם שהערבים יוותרו" וכשנשאל שוב "המפלגה תסכים לוויתורים על שטחים ביהודה ושומרון"? ענה "לא!" הרי כאן הגר"ח אמר שלא נישמע ללחץ האמריקני.. והדרא קושיה לדוכתא.

עמדתם המדינית של גדולי ישראל בדורות עברו

להלן נביא סיפורים על גדולי ישראל בדורות עברו שתמכו בחזון ארץ ישראל השלמה, למרות שגם בימיהם היה איסור "התגרות באומות" וכו'.

מרן המשגיח רבי יחזקאל לוינשטין סבר שצריך להזכיר פעמיים ביום את ניסי ששת הימים כמו על יציאת מצרים, שהרי מאז יציאת מצרים לא נעשו ניסים כמו גדולים לעם ישראל! מספר הרב בראנד (תלמיד ישיבת פונביז') שלאחר פטירתו של הרב לווינשטין הרב שך שינה, ואמר בשמועס' בישיבה את גישתו של האדמו"ר מסאטמר שהשטן הוא שניצח את הערבים!

אומנם הרב שך לא "אסר" על תלמידיו ללכת לכותל כמו האדמו"ר מסאטמר. אך הוא אמר בהיכל הישיבה "הכותל הוא הסטנדר!". יש לציין שידוע שהרב שך היה לכל היותר פעם אחת בחייו בכותל המערבי. והלך בדרכו של החזון איש שגם לא עלה לירושלים וענה לרבני ירושלים שאמרו לו שיבוא להתפלל בשריד בית המקדש "אני מחכה שיבנו ד' כתלים".

הגר"ז סורוצקין כותב בספרו "אוזנים לתורה":

"והנה באים הקיבוץ גליות בזעיר אנפין, בשנים האחרונות בנין הארץ ומדינת ישראל"

האמת היא שגישת "ארץ ישראל השלמה" היא לא נחלתו של רבי יחזקאל לווינשטין בלבד. בפרשת שופטים תשע"ט הביא העיתון יתד נאמן כתבה על ישיבת סלבודקא. בה הביאו את מכתבו של מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטין שתמך בעלייה לארץ ישראל, נביא ציטוטים מהעיתון:

"עלייתה של ישיבת כנסת ישראל- סלבודקא לארץ ישראל, היה אחת מתחנות הדרכים של ההתישבות החרדית בארץ הקודש. היתה בכך כוונת מכוון, וכך כתב מרן הגאון רבי משה מרדכי אפשטיין לגיסו רבי צבי פסח פרנק על המחשבה לעלות לארץ הקודש "כי אסור להשאיר את מפעל ההתיישבות לציונים.  ברור לנו כי בנין הארץ תלוי אך בקיום לימוד התורה, ורק אם ה' יבנה בית יהיה בנוי, ולדאבון לבנו בונים אלה שבניינם ורוחם הוא הרס לבניין הארץ.  ועל כן לדעתי החובה לשתול עתה ארזי התורה בכרם ישראל להרבות ולהגדיל רוח וכבוד התורה בעיר הקודש ועל כן מה מאושר הייתי לו זכיתי שיהיה חלקי בין המרבים בנים בונים בארצנו הקדושה"

אפילו גדול מתנגדי התנועה הציונית, מרן הגרי"ח זוננפלד סבר שגאולת ישראל היא יישוב יהודים בא"י! ולאחר מסע הרבנים על המושבות החקלאות הפורחות בארץ ישראל, כתב "אתחלתא דגאולה!". על ישוב העיר חברון ע"י יהודים כתב הרב זוננפלד "וכמעט ראוי לקרותה: "אתחלתא דגאולה", לעשות העיר הקדושה הלז למקום תורה ועבודה כראוי!!

בתאריך – כ' שבט תר"צ לאחר פרעות תרפ"ט כאשר חברון היהודית ננטשה, שלח הרי"ח זוננפלד מכתב למעמד האזכרה בבית הכנסת ישורון בירושלים שבו הוא כותב

"אני קורא להתגייס להשבת הישוב היהודי בחברון.. מחויבים אנו, ומחויבת כל העם הקדוש, להתאמץ בכל מסירות הנפש, ובכל ההתאמצויות האפשריות, לשוב ולהיבנות את הישוב הנעלה הזה, של עיר האבות זי"ע, ועיר הראשונה למלכות דוד"

נזכיר שכל זאת כתב הרי"ח לאחר פרעות תרפ"ט שנרצחו ונטבחו עשרות יהודים בחברון, וכאשר בימינו תלמידי הרב שך, לא גרים בחברון מחשש "התגרות באומות" הרי שהרי"ח זוננפלד לא חשש לזה כלל!

גם החסידים בתקופתם אחזו "מרעיון ארץ ישראל השלמה" ומסופר על כ"ק אדמו"ר מגור בעל "האמרי אמת", שאת דעתו אנו למדים ממכתב ר' יצחק גרשטנקורן ראש עירית בני ברק הראשון ומיוזמי העיר, בתאריך כ"ז סיון בשנת תרצ"א (1931) הוא כותב לידידו ר' ישראל זיסל דבורץ מנהל הבנק בחברון וממנהלי הישיבה סלבודקא, (שעזר לו בהלואות ליסוד העיר בני ברק.)

הוא שופך את צקון ליבו בפניו, שרבים מראשי הישיבות שואלים אותו "מה העבודה זאת לך? ליסד מושבה עם בנק, בית חרושת ופרדסים זה הוא ענין בשביל הציונים, ועלינו להרביץ תורה ולהאדירה. השאלה הראשונה מסוג זה נשאלתי מאת האדמו"ר מגור שליט"א בשנת תרפ"א כשהצעתי לפניו את התכנית שלי בדבר התייסדות בני ברק.

והשבתי לו אז, "הלא אדוני האדמו"ר היה בארץ ישראל ובטח שמע בלילות בשעה 12 איך שהפעמונים מצלצלים במסגדים של המוסלמים וקוראים לתפילה, בה בשעה שצדיקי ארץ יושבים על האדמה ובוכים על החורבן,- והנה המלחמה בין המקוננים על גלות השכינה ובין להבדיל הטומאה נמשכת כבר מאות בשנים עד שהסטרא אחרא התיאשה בניצחון, והנה מצאה לה דרך אחרת- לערוך מלחמת אחים בהביאה לא"י הקדושה יהודים מחריבים ומהרסים ואיך נראה כבלע הקודש ונשתוק?

ראיתי מימי חלדי, שכל כוחם של החופשים הוא בזה, שהם מבטלים אותנו מהקיום בעולם הזה באמרם שאילי הכסף ובעלי מעשה הם רק במחניהם ואנחנו הם הבטלנים?! ובכן אמרתי נבוא ונקדם את השם בדרכיהם הם, נבנה הארץ על טהרת הקודש, ובשבוע שכבשו גם בימי יהושע בטלו את התורה עד שבא המלאך והזכיר להם עתה באתי, האדמו"ר שליט"א מגור הכיר בטענותי שהם מקירות ליבי והבטיח לי עזרתו, ותיכף שילם לי 10 לירות במזומן בעד חלקת אדמה בבני ברק.

כן יקירי הרב! אני אומר לו עתה, אין לחשוב מה שיהיה אחרי שנה שנתיים, אז יכירו בעבודתינו, ואם לא! אם היחידים לא יכירו לנו תודה, אז המלך המשיח הוא יושב וכותב את המעשים טובים שאדם עושה בעולם הזה!..

על גישת הרי"ח בנוגע להתגרות באומות, מסופר שבימים הכי מסוכנים במהלך פרעות תרפ"ט הוא התעקש ללכת בשער שכם כדי להוכיח "בעלות על ארץ ישראל!" דברים כאלה אנו רואים היום רק אצל "נוער הגבעות" שעד לפני זמן מה כינו אותם בעיתונות החרדית "מתגרים באומות!"

מכלול דברים אלו מגישתם של רמ"מ אפשטיין, אדמו"ר מגור, הרב אברמסקי על בנייתה של ארץ ישראל, וכי אסור לנו להשאיר את ארץ ישראל לחילונים! מעולם לא באו לידי ביטוי בהלך ההשקפה של "דגל התורה", אשר בכל מה שהיה בו "נגיעה" של ציונות הביאו את גישתו של הרב שך שינק מרבו הגרי"ז מבריסק את ההשקפה הקנאית באומרו "כולנו סאטמרים!"

מכל אלו ועוד רבים הדוגמאות להסיק, שמפלגת דגל התורה לא שינתה מהשקפתו של הרב שך מצרכים פוליטים בלבד, אלא מדובר בחזרה למדיניות המתבססת על דעת גדולי ומאורי הדור בדורות שעברו, מרנן הגרי"ח זוננפלד, הגרמ"מ אפשטיין, הגר"י אברמסקי, הגר"י לווינשטיין, ושאר גדולי ומאורי הדור שקולם לא נשמע בשנים האחרונות.

הכותב הינו בן תורה ממצביעי דגל התורה, החפץ בעילום שמו.

הפוסט בעניין עמדתה המדינית של דגל התורה הופיע לראשונה ב-קו 400.