יש ישראלים האומרים "שלום ישרור רק אחרי שהפלסטינים יהפכו להיות פינים" או "השלום יבוא רק אחרי שהפלסטינים ייכנעו לגמרי ויוותרו על רצונם לחסל אותנו".

יש פלסטינים האומרים "נעשה שלום עם הישראלים רק אחרי שיוותרו על הציונות" או "נעשה איתם שלום רק כשיבינו שהארץ שייכת לנו ולא להם".

אלו הם ביטויים של ייאוש עמוק שאינם משאירים מקום ליצירה של חזון משותף או של מפת דרכים לבנייתם של יחסי שלום מלמטה-למעלה או מלמעלה-למטה.

הטענה כי הארץ שייכת "רק לנו" (לצד אחד של הסכסוך) מובילה בהכרח לראיית הסכסוך כקיומי – "או הם או אנחנו" – וזה מחייב את כולנו להילחם לעד.

הרב המנוח מנחם פרומן היה נוהג לומר "הארץ אינה שייכת לנו, אנחנו שייכים לה". בעיניי, זוהי נקודת התחלה טובה לחיפוש אחר חזון של חיים משותפים, במקום חלוקה והפרדה והמשך ההרג ההדדי.

כפי הנראה אין בעולם מודל מדינתי-ממשלתי, אשר ב'העתק-הדבק' יוכל לענות על הצרכים הבסיסיים והחשובים ועל השאיפות של ישראלים ושל פלסטינים. הדיון על מודלים פדרליים או קונפדרליים נראה כוויכוח סמנטי. אנחנו צריכים ליצור מודל היברידי, אשר יאפשר לשני הצדדים לתת ביטוי לזהותם הנבדלת זו מזו, לשמור ולהגן על זכויותיהם להגדרה עצמית מדינית, ולהבטיח שעם אחד לא ישלוט על משנהו.

חייבים להבטיח לכולם ביטחון אישי וכבוד אישי ולאומי, ולאפשר הזדמנויות שוות לשגשוג כלכלי וחברתי. אנחנו חייבים להרגיש חופשיים בארץ שכולנו קוראים לה "מולדת".

עמודי התווך של התנועה הלאומית של העם היהודי, הציונות, הם הבטחת רוב ברור יהודי בשטח מוגדר, במדינה שהיא "חוף מבטחים" ליהודי העולם באשר הם, ושמירה על זכות ההגירה שלהם אליה.

עמודי התווך של התנועה הלאומית הפלסטינית הם הזכות להגדרה עצמית מדינית בארץ פלסטין, הזכות של כל הפלסטינים באשר הם לחיות בפלסטין, והשבת הרכוש הפרטי אשר נלקח מהם ב-72 השנים האחרונות או מתן פיצוי הולם עבורו.

האם ייתכן שהאלמנטים הללו ידורו בכפיפה אחת? זו השאלה המרכזית שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו. תשובתי היא חיובית, אלא שהשגת המטרה הזאת כרוכה בקשיים רבים ובהכרח ששני הצדדים יסכימו לפשרות כבדות משקל.

אני מציע להתחיל דווקא בסוגיה הקשה מכולן: ירושלים. ירושלים היא המקום הרגיש ביותר במרחב שבין הים לנהר. במישור הדתי – המקום הזה קדוש ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים, ובמישור הלאומי –  ישראלים ופלסטינים רואים בירושלים את בירתם הלאומית.

מהמבט שלי כירושלמי, ירושלים היא פסיפס של קהילות, עדות, דתות, מסורות, וזהויות לאומיות. במציאות של ירושלים של היום, ירושלים היא עיר מחולקת, מסובכת מאוד. היא עיר לא ידידותית. היום היא עיר של סכסוך הרבה יותר מאשר עיר של שלום.

זה שנים, גם כשאחזתי בפתרון שתי המדינות, סברתי ואני עדיין מאמין כי בכל פתרון של הסכסוך שלנו, ירושלים חייבת להיות עיר אחת פתוחה שכולנו שייכים אליה (ברוח הרב פרומן).

ירושלים היא ישראלית. ירושלים היא פלסטינית. ירושלים היא יהודית, נוצרית ומוסלמית, ולפיכך היא עיר בת חשיבות בין-לאומית. ירושלים יכולה להיות בירה רבת שכבות – בירת העם הישראלי, בירת העם הפלסטיני, וגם בירת האיחוד של ארץ הקודש.

ירושלים יכולה להיות הבירה של בני שלוש הדתות המונותיאיסטיות – עיר שאינה צריכה מוזיאון לסובלנות, כי היא מוקירה את השונות הרבה שבה וחוגגת אותה יום-יום. זהו החזון שלי בנוגע לירושלים, וכדי לממשו חייבים לעצב בה מציאות של שיתוף – לא של תביעות נגדיות של בעלות עליה.

אלו כולם רעיונות נשגבים. כיצד עיר כה מחולקת ומסוכסכת יכולה להפוך במציאות למוקד של שלום ושיתוף בין כל היושבים בין הים לנהר? היום נראה כי המנהיגים הישראלים והפלסטינים לא יגיעו להסכמה על ירושלים בעתיד לבוא.

החוכמה הקונבנציונלית לאורך ההיסטוריה של תהליכי השלום בסכסוך הישראלי-פלסטיני קבעה תמיד כי יש להשאיר את ירושלים לסוף התהליך.

מעולם לא הסכמתי עם גישה זו. תמיד סברתי שחייבים להציב את ירושלים במקום הראשון. האמנתי שאם נצליח בירושלים, נצליח לפתור את כל הסוגיות האחרות. והיום, אולי האתגר של ירושלים כנקודת התחלה בהגעה אל החזון החדש של שלום, צריך לעבור מידי הממשלות לידי "העם".

בהיעדר מנהיגות של שלום בישראל ובפלסטין זה זמן רב, ייתכן שהעמים עצמם יוכלו לייסד 'מועצת ירושלים של האיחוד של ארץ הקודש' – מין קואליציית "צללים" של אנשים המוכנים לשקוד ביחד על עיצוב עתיד חדש לירושלים.

עבודתה של מועצה כזאת צריכה להתמקד בראיית ירושלים כמרכזו של שלום עתידי על בסיס ריבונות משותפת. המועצה תוכל בעתיד להפוך לגוף חוקי ורשום כחברה ללא כוונת רווח, ובה כל תושבי העיר יוכלו להיות בעלי מניות ולבחור בדירקטוריון שלה, ובכך להיות לגוף מייצג אמיתי של תושבי ירושלים.

בירושלים, אנו בני הארץ הזאת, נאספנו יחד לכתוב פרק חדש בעתיד המשותף שלנו. אנו, בני שני העמים נקבע את העתיד שלנו, ביחד, מאוחדים בחזון של שלום. ייסוד "מועצת ירושלים של האיחוד של ארץ הקודש" עשוי להיות נקודת זינוק של עבודה יחדיו למען עתיד חדש.

המחבר הוא יזם חברתי ופוליטי, אשר הקדיש את חייו למדינת ישראל ולשלום בין ישראל לבין שכניה. ספרו האחרון of In Pursuit of Peace in Israel and Palestine יצא לאור באוניברסיטת  Vanderbilt שבארה״ב, ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון.

הפוסט השלום לא יצמח מפוליטיקאים: בואו לתכנן עתיד משותף במועצת התושבים הירושלמית הופיע לראשונה ב-קו 400.

נוסף על אלה, רוב הנציגים הדיפלומטיים המייצגים בישראל וברשות הפלסטינית את רוב מדינות העולם מודים אף הם, בשקט, כי אוסלו אכן מת. נדמה שחסידי אוסלו היחידים הדבקים במצג השווא של מיתוס הסכמי אוסלו ותהליך השלום הם בעלי האינטרסים, הפוליטיים והכלכליים.

רוב הישראלים והפלסטינים גם מודים שמנהיגיהם – נתניהו ועבאס – אינם מסוגלים להגיע להסכם שלום או אף לנהל משא ומתן. הרוב המוחלט של הפלסטינים רוצים שעבאס יסתלק ושייערכו בחירות דמוקרטיות חדשות. אך אין פלסטיני היודע כיצד לשים קץ למחלוקת ההרסנית בין פת״ח ולבין חמאס ולהביא לאיחוד בבית הפוליטי הפלסטיני.

לפלסטינים גם חסר מנהיג מועדף ומקובל להחלפת עבאס אחרי הסתלקותו. הישראלים יודעים כי נתניהו לא יביא שלום עם הפלסטינים, וגם שדבר זה נכון באשר לכל מנהיג חלופי כעת בישראל.

עבור הישראלים, כבר שנים רבות, הסוגייה הפלסטינית נעדרת מהאג'נדה הציבורית. עבור הפלסטינים סוגיית השלום וסיום הכיבוש מעולם לא נראתה רחוקה יותר ממציאות חייהם היום-יומית, בייחוד כעת כאשר פעמי סיפוח מתקרבים מעבר לפינה.

בשיחותיי בשלושת השבועות האחרונים הוצגו לפניי שמונה מודלים מפורטים של פדרציות וקונפדרציות ישראליות-פלסטיניות, ועוד מודל מפורט אחד בשלבי התהוות וגיבוש. מעניין כי לכל המודלים יש תומכים בשני הצדדים וגם מאלה המציגים את עצמם כימין וכשמאל, כולל מתנחלים ואוהדי מחנה השלום.

כל המודלים פותחו בידי ישראלים ופלסטינים, מהם בידי ישראלים ופלסטינים ביחד ואחרים בידי ישראלים ופלסטינים לחוד. כולם שותפים להכרה כי פרדיגמת ההפרדה של אוסלו ("הם שם ואנחנו כאן, וגדרות וחומות בינינו") כבר אינה בת תוקף. כל המודלים שהוצגו לי מכירים בחשיבות של שלמות הארץ שבין הים לנהר – בעיני שני העמים.

מקצת המודלים מדגישים את הערך החשוב של הגדרה לאומית-אתנית-דתית עצמית, ואחרים ממעיטים בערך זה. אלו הממעיטים בחשיבות הזהות האתנית-לאומית-דתית של המדינה הציגו זהות על-לאומית (supra-national) אשר עשויה להתפתח בעתיד.

אחדים מהמודלים אינם מקנים חשיבות לסוגיית הביטחון האישי מתוך סברה (נאיבית לדעתי) שהיא תתייתר היות שמימוש החזון שלהם יביא לשלום אמת בין ישראל לבין הפלסטינים ואף מעבר לזה לכלל האזור.

בכמה מודלים עקרון השוויון לכל מי שחי בשטח שבין הים לנהר ניצב במרכז כאלמנט החשוב ביותר בהבטחת קיומו של שלום אמת. כל המודלים מנסים להבטיח זכות תנועה חופשית, ככל האפשר, ככל הנראה כתגובה למגבלות הרבות הקיימות היום, במיוחד עבור פלסטינים, אף שגם לישראלים יש כמה מגבלות על תנועתם החופשית.

בכל המודלים מובעת שאיפה שבעתיד תתאפשר תנועה חופשית בכל הארץ לכל תושביה. מודלים אחדים מנסים למחוק גבולות, ואילו אחרים עומדים על ההכרח שבהתוויית גבולות ברורים. יש מודלים המנסים להגדיר מכסות ומגבלות על גודלה של אחת הקהילות (יהודית או פלסטינית) אשר תחיה ביחד עם הקהילה האחרת, אולם כל המודלים מקבלים את העיקרון שבתוך כל מדינה, מחוז, נפה, וכד׳ יוכל לחיות מיעוט של הקהילה השנייה.

כמה מהמודלים הפדרליים רואים את מדינת העל בעלת זהות מובהקת של אחד הצדדים – ישראלית או פלסטינית – עד כדי שמירה על השם ישראל או פלסטין.

כל תומכי מודל זה או אחר סבורים כי המודל שלהם נותן מענה לצרכים הבסיסיים החשובים של שני העמים. ישנם אלו הסבורים כי מודל קונפדרטיבי עדיף מכיוון שהוא שומר על פרדיגמת שתי המדינות, אשר בעצם קיימת מאז 1937, כזה שיאפשר לבני שני העמים לחיות היכן שהם רוצים במגבלת מכסות ובהתבסס על הבדלת מעמד של תושב ממעמד של אזרח. במודל כזה ניתן יהיה לכולם להצביע בבחירות הלאומיות במדינה שבה הם אזרחים גם אם הם חיים במדינה השנייה.

רבים מתומכי הקונפדרציה דיברו על הצורך לשמור בכל אחת מהמדינות על רוב ברור של זהות אחת באמצעות מכסות על הגירה, אך בה בעת לשמור על העיקרון של זכות השיבה לפליטים פלסטינים ועל המשך קיום חוק השבות עבור יהודים.

תומכי המודל של פדרציה הדגישו את ההכרח שתהיה חוקה אשר תבטיח שוויון מלא לכול אך תאפשר לשמור על זהויות נבדלות בתוך חוקי המדינות-מחוזות-נפות-וכד׳ של הפדרציה על כל חלקיה. כל המודלים מנסים להתמודד עם ארבעת האלמנטים של הסכסוך: שוויון (או חוסר שוויון), זהות, טריטוריה, וביטחון.

ברור כי הניסיון להמציא מודל או עקרונות יסוד, אשר שואפים להביא לקץ הסכסוך ולסיום השליטה הישראלית על העם הפלסטיני, הוא דבר שנראה היום כל כך תלוש מהמציאות וקשה ביותר לממשו. אולם חשוב לזכור ולהזכיר כי האירועים הדרמטיים ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20, כמו נפילת חומת ברלין והתפרקות ברית המועצות, סיום האפרטהייד בדרום אפריקה, רצח העם ברואנדה ובנייתה מחדש, היו בלתי צפויים לחלוטין והמומחים נכשלו לגמרי בחיזויים. שינוי דרמטי ומשמעותי יכול לקרות מהר מאוד, ובדרך כלל המומחים אינם מסוגלים לנבא אותם.

דרכי להסתכל קדימה היא להזניק תהליך שבו מספר רב של ישראלים ופלסטינים מכל הקשתות הפוליטיות משני הצדדים יעסקו בפיתוח מודלים לעתיד שלנו אחרי מות אוסלו. את מקצת העבודה ניתן לעשות באופן חד-לאומי, אך החשיבה החשובה והקריטית ביותר צריכה להיעשות ביחד. ככל שהשונות בקרב המשתתפים בתהליך תהיה גדולה יותר, כך התוצאות יהיו משמעותיות ותקפות יותר לכולנו.

המחבר הוא יזם חברתי ופוליטי, אשר הקדיש את חייו למדינת ישראל ולשלום בין ישראל לבין שכניה. ספרו האחרון of Peace in Israel and Palestine In Pursuit יצא לאור באוניברסיטת  Vanderbilt שבארה״ב, ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון

הפוסט אוסלו מת, מה הלאה? הנה רעיונות שמתנחלים ופעילי שלום מגלגלים ביניהם הופיע לראשונה ב-קו 400.

בין 109 המרואיינים הישראלים והפלסטינים, שאיתם התייעצתי בשלושת השבועות האחרונים בשיחות זום לכחצי שעה כל אחד, הרוב דיברו על רצונם הכן לחיות בשלום. הם לא דיברו כך כי זה מה שרציתי לשמוע, הייתה רמה גבוהה ביותר של כנות במילותיהם.

זה למעלה מ-40 שנה שאני מעורב כ"מפעל חיים" בקידום השלום בין הישראלים לבין הפלסטינים. באלפי דיונים ושיחות כבר שמעתי הכול, ולא כל כך קל לרמות אותי.

אולם למושג 'לחיות בשלום' יש משמעויות שונות לאנשים שונים, והישראלים והפלסטינים שמים דגשים על היבטים שונים שלו.

בראש מעייניהם של הישראלים המדברים על חיים בשלום ניצב הביטחון, ואחריו ההכרה בזכויות שלהם בארץ ישראל, ואילו בעיני הפלסטינים ניצבים בראש החירות, החופש והשוויון שכולל עבורם חיים בכבוד, ואחריהם באים ההכרה והלגיטימיות.

ההערכה של כל צד את עצמו שונה בתכלית מהאופן שבו הצד האחר רואה אותו. ניסיון החיים שלנו בסכסוך הזה מעצב במידה רבה את הדרך שבה אנו רואים את עצמנו ואת הצד האחר. כמעט כל הפלסטינים מאמינים שהם באמת רוצים שלום, אך להערכתם הישראלים אינם רוצים בכך. וכמעט כל הישראלים מאמינים שהם באמת רוצים שלום, אך הפלסטינים אינם רוצים בכך.

אני רוצה לשתף אתכם בסיפור מהחיים עצמם, שראיתי במו עיניי:

ח' הוא חבר טוב שלי, פלסטיני שנולד וגדל בכפר קטן סמוך לאפרת. לח' יש חלקת אדמה שהיום נמצאת למעשה בתוך הגבולות המוניציפליים של אפרת.

ח' באמת מאמין בשלום, ותמיד היו לו חברים ועמיתים ישראלים. הוא אפילו למד סמסטר אחד לפני שנים מספר במכון הערבה ללימודים סביבתיים בקיבוץ קטורה. גילוי נאות: ח' ואני רשמנו חברה עסקית משותפת בישראל, העוסקת בציוד רפואי. ח' נשוי לפלסטינית, תושבת מזרח ירושלים בעלת תעודת זהות ישראלית, ולהם שלוש בנות, לבכורה תסמונת דאון. יש להם דירה בשכונת שועפאט במזרח ירושלים, ובמשך למעלה מחמש שנים ח' – שהוא תושב שטחים – מנסה לקבל אישור לחיות עם אשתו ובנותיו בירושלים.

הבת שלו הלוקה בתסמונת דאון חייבת להישאר בירושלים כי אין מסגרת חינוכית ראויה ברמאללה – מקום עבודתו, שם רכש דירה עבור משרדו.

עד לאחרונה, ההיתר שלו להיכנס לירושלים היה בתוקף רק עד השעה 22:00. זאת אומרת שח' עבר עבירה פלילית, אם נשאר ללון בביתו בירושלים עם אשתו ובנותיו.

בחודשים האחרונים, אחרי פרוץ מגפת הקורונה, בוטל ההיתר הזה שהיה לו. כעת מותר לו לחזור לחיות עם משפחתו בירושלים, לעת עתה, בזכות היתר זמני שהמינהל האזרחי מנפיק לו.

לפני שבוע לקח אותי ח' לכפר של משפחתו, וואד רחאל, בעברית ואדי רחל. בדרך לשם הוא סיפר סיפור ששמעתי בעבר ושח' אמר ש"כל פלסטיני מכיר".

הסיפור הוא כדלקמן: יום אחד ביקש איכר יהודי להשתמש בחמור של שכנו הפלסטיני. האיכר הפלסטיני נאות בלי היסוס, והעביר את החמור לשכנו היהודי. כעבור שבוע פנה האיכר היהודי לשכנו הפלסטיני, ושאל אותו "האם אפשר שוב להשתמש בחמור שלנו?".

השכן הפלסטיני שוב נאות והעביר לו את החמור. כעבור עוד פרק זמן קצר, ניגש האיכר היהודי, ושאל את שכנו הפלסטיני "תגיד אולי אתה רוצה להשתמש בחמור שלי…?".

בדיוק כשסיים ח' לספר את הסיפור הגענו לכביש הגישה הלא סלול לחלקת האדמה שלו בתוך וואד רחאל, וראינו לפנינו שלט גדול שכתוב בו "חוות עיטם".

ח' סיפר לי שלפני שנים מספר הוא ראה חבורה קטנה של אנשים חביבים, ישראלים דתיים, מטיילים על הגבעות מעל הכפר. כעבור כמה שבועות הוא שם לב שהקימו על אחת הגבעות אוהל. אחר כך הביאו יושבי האוהל עדר של כבשים ועיזים, ואז הם החלו לגדר את השטח בגדר תיל.

כעבור זמן-מה גודר ונסגר גם כביש הגישה לחלקה, וכאשר ניסה ח' להגיע לחלקה שלו, השליכו לעברו השכנים החדשים אבנים וגירשו אותו מהמקום.

עכשיו המאחז הקטן הזה שולט על כל השטח, ותושביו אינם מהססים להפעיל אלימות כדי שכל השכנים הפלסטינים "יבינו מי כאן בעל הבית".

לפי דיווחים בתקשורת הישראלית, יש תוכניות מאושרות להגדלה ניכרת של מספר היהודים באפרת על ידי בנייה חדשה בחוות עיטם, וזה בזמן שתושבי וואד רחאל אינם מקבלים היתרי בנייה מהמינהל האזרחי.

זהו סיפור אחד קטן, ויש עוד רבים כמוהו. בוודאי יש גם לא מעט סיפורים שיהודים יכולים לספר על אלימות ששכניהם הפלסטינים מפעילים כלפיהם.

הבאתי את הסיפור הזה מכיוון שנושא אחד, העולה ברבות משיחותיי במסע ההתייעצות הנוכחי שלי, הוא שהדרישה לעקור אנשים מביתם לא תתקבל.

כיום יש למעלה מ-700,000 יהודים החיים מעבר לקו הירוק. ח' אומר שאין לו בעיה עם אפרת ועם רוב תושביה – רובם אנשים מתונים המעוניינים לחיות בשלום.

ח' ופלסטינים רבים אחרים אומרים שאין להם בעיה עקרונית שיהיה מיעוט יהודי במדינה פלסטינית, אם תקום. ח' אפילו רוצה להקים חוות סוסים לרכיבה לילדים מאפרת ומוואד רחאל. "זה יאפשר לילדים משני הצדדים להיפגש ולהכיר זה את זה", הוא אומר.

אך חוות עיטם היא סיפור אחר עבורו, ולמרבה הצער היא מייצגת את הדרך שבה רוב הפלסטינים רואים את ההתנחלויות השכנות, שככל הנראה יישארו במקומן לעד.

המחבר הוא יזם חברתי ופוליטי, אשר הקדיש את חייו למדינת ישראל ולשלום בין ישראל לבין שכניה. ספרו האחרון of Peace in Israel and Palestine In Pursuit יצא לאור באוניברסיטת  Vanderbilt שבארה״ב, ועתיד לצאת לאור בערבית בירדן ובלבנון.

הפוסט מי רוצה "לחיות בשלום"? שוחחתי עם 109 ישראלים ופלסטינים, ועם חמור אחד הופיע לראשונה ב-קו 400.