אמרו שהיא בחורה נפלאה, פתחה חברת סטארט-אפ מצליחה, וכאחת שכזאת, גם נותנת סידור מלא. נשמע נהדר נכון?

אבל אז אמרו לי את הדבר שבהתחלה גרם לי לרצות לסגת מהעניין לחלוטין.

אמרו לי שהיא לומדת "דף היומי".

למה שאקח בחורה שלומדת דף היומי?

אני, שכל מאוויי בתורה, שאני לומד ר' עקיבא איגר, קצות החושן ור' שמעון שקאפ, על איזה נושאים אני יכול לדבר עם "בעלבתי'ת של דף היומי"?

התחלתי לרחרח אצל השכנים, שאלתי את החברות:

"למה היא לומדת דף היומי? זה אומר שהיא לא מוכשרת ללמוד "עיון"? היא כזאת רדודה? אולי היא סתם עצלנית? אולי בכלל היא נתפסה לגור נדל"ן?".

"דווקא לא", אמרה השכנה. "כשהיא מכינה עוגות היא מכינה עוגות מושקעות, זה לא שהיא מכינה רק עוגות שוקולד פשוטות… היא כן טיפוס שמשקיע".

אבל לא נחה דעתי, אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו באווירה 'בעליבתי'ת', אני רוצה שהם יגדלו להיות גדולי וגדולות עולם… מה יכול לצאת מילדים שרואים כזאת דוגמה בבית? ילדים פשוטים ורדודים?

בלית ברירה עליתי עם השאלה למורי ורבי ראש הישיבה שליט"א, והוא דווקא ראה את הצדדים הטובים שבעניין.

"אם תיקח בחורה שכל היום לומדת בעיון, מי יטפל בילדים? אתם כל היום תתווכחו על הוויות אביי ורבא, והילדים יגדלו כיתומים

דווקא מהאמהות הפשוטות של פעם, שרק מתפללות ולומדות דף היומי, יצאו הילדים הכי מיוחדים.

איך אמרו חז"ל: 'נחות דרגה, ונסיב איתתא'.

אתה יודע כמה בעיות של שלום בית אתה חוסך?

תחשוב על זה שאתה לוקח אשה למדנית, ואתם כל היום מתווכחים בלהט בהסבר דברי הבריסקע'ר ר'ב, אתה יודע איך זה הורס את השלום בית?", סוף דברי קדשו.

קיבלתי את דבריו, התחתנתי איתה, וצחוק הגורל. דווקא אני היום עמל כל היום על הפרנסה, ורק בערב פותח דף היומי, ואילו היא – שכלה נפתח כאולם, היא יושבת ולומדת מהבוקר על הלילה, ועמלה בפיצוח סוגיות מהקשות שבש"ס. היא כבר הוציאה עשרות קונטרסים, וכמובן אף פעם לא שוכחת להזכיר אותי בהקדמה, ולכתוב ש"שלי ושלכם – שלו".

היום היא זאת שקוראת לי "בעלב'ת", היום היא זאת שמתביישת מהחברות שלה שצוחקות עליה על זה שהיא נפלה עם בעלב'ת, אבל היא זוכרת לי את חסד נעוריי.

הפוסט כמעט סגרתי שידוך, ואז גילו לי: היא לומדת דף היומי הופיע לראשונה ב-קו 400.

השבוע השתתפתי באירוע היסטורי נדיר שהחוויה של המשתתפות והמשתתפים בו תאמה את גודל המעמד: סיום הש"ס לנשים שנחגג בהשתתפות אלפי נשים ומאות גברים שבאו לחגוג יחד עם נשותיהם ובנותיהם.

השתתפתי לא כמסיימת, אלא כמי שהקימה קבוצת לימוד לפני ארבע שנים, קבוצה שעד היום מתכנסת בביתי מידי שבוע. מודה, חשבתי שאלמד יותר, שיהיה לי יותר קל, שיותר נשים יתמידו. אולי אם הייתי מודעת לקשיים, לא הייתי מתחילה עם הפרויקט הזה שהוא פחות פופולארי, תובעני ולא מספק תוצאות מיידיות.

התחלתי את הקבוצה אחרי שנתיים של לימוד בקבוצה קטנה ליד הבית שלי. כשהקבוצה נסגרה, רציתי להמשיך. כאישה גרושה למדתי שיעור חשוב בחיים: אם אני רוצה משהו אצטרך לעשות אותו בעצמי. פניתי לכמה חברות כדי לבדוק היתכנות לשיעור גמרא לנשים חרדיות, וכך, בהובלת הרב מנחם נאבת, התגבשה לה הקבוצה.

לפני כחודש חגגנו את סיום מסכת קידושין. מסכת שהזהירו אותנו מפניה כקשה מדי וטעונה. לצערי, לא הצלחתי להתמיד ולהיות נוכחת בכל השיעורים, אך את ביתי תמיד פתחתי ועדיין פותחת למסכת החדשה – מסכת שבת.

אתמול, הרבנית מישל פרבר, יוזמת האירוע, סיפרה איך בשנה הראשונה של השיעור שלה (אותו היא מלמדת בעצמה) היו מעט מאד נשים, ואיך היא האמינה שאם היא תתמיד, זה יתפתח. התפקיד שלקחתי על עצמי הוא לפתוח פתח קטן – בבחינת 'פתחו לי פתח כחודו של מחט' – בתקווה שעוד ועוד נשים חרדיות, שמקדישות את חייהן לאהבת תורה, יזכו בעצמן להכיר את אותה תורה עצמה מקרוב.

הפוסט חברות, לא מספיק לאהוב תורה, בואו ללמוד אותה הופיע לראשונה ב-קו 400.

לפני ארבע שנים פנתה אליי פנינה פויפר וביקשה ליזום שיעור גמרא לנשים חרדיות. המציאות היא שהגמרא זרה כמעט באופן מוחלט לנשים חרדיות. בעוד שנשים חרדיות נמצאות במלוא המרץ בכל מקום אחר, בתעסוקה, בלימודים ובמעורבות בעולם, רק בשטח התורני, הלמדני, ההלכתי, למרבה הצער, הן לא נוכחות.

בחברה החרדית לא מקובל שנשים לומדות גמרא. הן משקיפות מבחוץ, תומכות ועוזרות, אבל הן לא בפנים. הניסיון היה להציע אפשרות לתיקון. לתת מענה לנשים חרדיות שמעוניינות ללמוד תורה מבפנים, להכיר את הדברים מתוך עומקם ומתוך רצינות, ולאפשר להן זאת.

לא תוכננה מהפכה חברתית ולא ארגון חתרני, רק לימוד ממשי ושקט.

השיעור התחיל עם מעט נשים. אחרי דיון קצר והחלטה הגיעו רוב הנשים למסקנה שברצונן ללמוד מסכת קידושין. המטרה של השיעור הייתה פשוט ללמוד. לא "היכרות עם הגמרא", לא הידברות בין פלגים, לא "לדבר על לימוד תורה לנשים", לא "סוגיות נבחרות", לא "מתחים בין ערכים", לא "עניינים אקטואליים", אלא פשוט ללמוד, דף אחרי דף, סוגיות קשות וסוגיות קלות, אקטואליות ופחות אקטואליות, הלכתיות ואגדתיות, מורכבות ופשוטות. ללמוד גמרא כמו שלומדים גמרא.

הפסיעות הראשונות יכלו להיראות כקוריוז, יומרה שאין לה הרבה עתיד. ואכן, פה ושם זה דשדש בעצלתיים, קרו אף מקרים שבהם נכחו רק שתיים או שלוש נשים. אבל בית המדרש הצנוע הזה, בביתה של פנינה, בסופו של דבר, בזכות ההתעקשות, בזכות ההתמדה של נשים מיוחדות, הצליח להמשיך הלאה, להחזיק את עצמו, למלא את עצמו, לספק בית לימוד לנשים רבות, ולהגיע בסוף לראשונה לסיום מסכת על הסדר באופן שיטתי ומספק.

היה קשה, והיה כדאי. לא האמנתי בתחילת היוזמה שזה יצליח ויחזיק מעמד. החלטתי להשתתף ביוזמה כי תמכתי בה, אבל לא ידעתי עד כמה היא אכן תוכל להחזיק ברצינות. אבל המציאות, המציאות של נשים מתמידות ומסורות ללימוד תורה, תעתעה בי, ואופק שלא חשבתי לראות אותו מתגשם, התגשם בהדרו.

פסיעה חדשה מתחילה. הוחלט להתחיל ללמוד מסכת שבת. כעת זה כבר לא קוריוז וכבר לא מרתיע, אפילו שמדובר באחת המסכתות הקשות הארוכות והמורכבות בתלמוד. צברנו ניסיון. נלמד על השבת, ניכנס לתוך הסוגיות, נצלול לשורשים של הלכות שבת וההיגיון שלהם ונעיין בפרטיהן, לימוד לשם לימוד. שוב, כמו שעשינו עד עכשיו, דף אחרי דף, סוגיה אחרי סוגיה, ובהתמדה.

הפסיעה החדשה הזו היא גם הזמנה חגיגית וקריאה: כל אישה שמעוניינת ללמוד תורה, ברצינות, להיפגש פעם בשבוע כדי להתמסר לגמרא ולדבר ה', מוזמנת. זאת ההזדמנות להתחיל, לצלול מחדש, ולעשות משהו גדול במפגש קטן.

ויהי נועם ה' עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

הפוסט בית המדרש שלכן הופיע לראשונה ב-קו 400.