לבי עליך אחי, על ההתמודדות המייסרת שעברת, על התגובות הקשות שקיבלת, על ההתנכרות, חוסר ההכלה, היעדר ההבנה.

לבי עליך אחי, על התהליך שבו היית צריך לבחור בין תורה למיניות. על הכאב שבשאלה ועל ההחלטה הבלתי אפשרית שהיית צריך לקבל.

אבל לבי עליך אחי, שקיבלת את ההחלטה, שבחרת, העדפת את עצמך על פני ציווי קונך. שיצרת קרע בלתי נסבל בין המציאות האישית שלך לרצונו של הא-ל.

לבי עלי, אחי. שאיני מסוגל להבין, להכיל, להפנים, את ההתמודדות היומיומית, את הכאב האינסופי. שאיני יודע כיצד יכול מישהו להגדיר את עצמו חרדי וגאה באותו משפט.

ולבי עלי, אחי. שאיני יכול וכמובן איני רוצה להיכנס לנעליך, להגיע למקומך. איני מסוגל לדון, אך גם לא להבין, ודאי שלא להצדיק.

גם לבי איתך, אחי. שלמרות שאיני מבין, יודע, מכיל. אתה עדיין אחי, אהובי, חלק מנפשי, עמי ומשפחתי. שהבחירה שקיבלת, המעשה שעשית, הטענות שהעלית, לא יעיבו לרגע אחד על העובדה – שלכולנו לב אחד.

הכותב הינו איש תקשורת חרדי, המעדיף בעילום שמו

הפוסט העדפת את המיניות על פני האלוקים, אבל אתה עדיין אחי הופיע לראשונה ב-קו 400.

אמש עלה באתר 'קו 400' טור המגולל את סיפורו של תלמיד ישיבה  המציג את עצמו כחרדי גאה, ומתאר את חוויותיו האישיות.

הסערה סביב נושא שמוגדר טאבו בחברה החרדית הייתה צפויה. בדבריי כאן אינני מתכוון לעסוק בסיפור האישי של הבחור, ואינני מתכוון להיכנס לפולמוס הלכתי מה נכון-מותר-ראוי-צריך להיעשות  במקרים כאלו.

זה פחות מעסיק אותי.

אני בוחן את התגובות האנושיות. את ההכלה והחמלה למורכבות של בני אנוש שמציגים דילמת חיים.

כולנו מתמודדים עם ציוויי תורה כאלו ואחרים.

השיפוטיות שלנו כחברה לדון יחידים ואף ציבורים מסוימים היא בעיניי שיא הכיעור. אינני מחבק מחללי שבת, ואיני קורא להם בשמות גנאי. אינני שופט את העוברים על עשרת הדיברות – לא תחמוד, כבד את אביך ואת אימך, זכור את יום השבת – כולם נמצאים על מסלול התנגשות יום יומית בין טבע האדם ליכולותיו הרגשיות ודחיית הסיפוקים שלו.

כולנו מכירים את המציאות הקשה וההתלבטות בין טוב לרע, כאשר הטוב והרע מוכתבים לנו ללא בחירה.

על פי היהדות, עבירות בין אדם למקום לבורא הם רע. נקודה. אז מה גורם לנו לבנות מדרג רע יותר/פחות? על מה יוצאים לקרב תודעתי ועל מה נעלים עין בקריצה ונשתוק?

הפערים בין השתיקות לצווחות הגיוועלד הם הסיפור האמיתי כאן.

הנגיעה האישית שלנו היא לגנות את מה שאינו נוח לנו להודות כי הוא קיים בכולנו.

לכולנו פנים פחות דתיות אותם אנו בוחרים לכסות במסכות ולעיתים מסכות שנועדו להסתיר את החולשות שלנו ולהפחיד את הצופים בנו. סיפור אישי על התמודדות עם סוגיות הלכתיות קיים בכל אחד מאיתנו.

האם כשאני נכשל בכיבוד הורים – אספוג גינויים פומביים ואעבור מסע שיימינג? האם כאשר בחור ישיבה "כושל" בשמירת שבת ומצית סיגריה הוא ינודה אל מחוץ למחנה השכינה? האם כאשר אדם נכשל ב'לא תחמוד', גם אז הוא יוכר כנושא דגל החמדנות? או שמא נחבק אותו חברתית נלמד עליו זכות ולא נחטט לו בנשמתו באופן פוגעני עם המלצות לתרופות, טיפולי המרה, ואף נקרא לו לבלוע חפיסת כדורים?

הכותב הינו פעיל חברתי, יועץ תוכן לעמותות ותנועות חברתיות

הפוסט למה על אי כיבוד הורים אתם שותקים ועל יחסים עם גברים משמיצים? כי הבעיה היא בכם הופיע לראשונה ב-קו 400.

הייתי אז תלמיד בישיבה. מדי פעם הייתי יוצא בערבים למפגשים של להט"ב, כך שכבר היו לי חברים וחברות שידעו עליי ושקיבלו אותי. אבל בישיבה ובטח בקרב המשפחה, כמעט אף אחד לא ידע עליי. חייתי חיים כפולים. הייתי יוצא מהישיבה בשחור לבן, מחליף בגדים בחדר מדרגות אקראי, ואז ממשיך למפגש.

ראש הישיבה שלי באותו הזמן היה הרב מרדכי (שם בדוי, איך לא) ואני מצאתי בו דמות מושכת. הוא היה טוב לב, רגיש, איש חינוך נפלא, ובעיקר חתיך למות.

בקיצור, חשקתי בו נמרצות. חשבתי לעצמי שאולי גם יש לי סיכוי, כי הוא היה אוהב לגעת בבחורים, תמיד בצורה מכבדת והולמת, יש לציין אבל עדיין…

מפה לשם, ביקשתי להיפגש איתו והוא הזמין אותי אליו למשרד. בפגישה סיפרתי לו על המצב שלי, על הנטייה המינית, ועל הקרע הגדל ביני ובין החברה החרדית, הדת והמשפחה. מובן שלא סיפרתי את הסיבה האמתית שבגללה סיפרתי לו, הלא היא תקווה כמוסה, שנחייה אני והוא בעושר ואושר, או לפחות נהנה יחד לכמה דקות.

ראש הישיבה שמע הכל ושתק. הוא ביקש שאתן לו זמן לפני שישיב לי.

כעבור כמה ימים הוא נתן לי עמוד וחצי בכתב ידו, לצערי לא שמרתי את המכתב עצמו אבל אני זוכר את תוכנו, בגדול היו בו מילים טובות עליי והבנה לגבי הסיטואציה שלי, מצד שני הרב ציטט את הפסוקים התנ"כיים, שמגדירים משכב זכר כתועבה. הוא ציין שאין לו מה לעשות בנדון ואיחל לי הצלחה.

חשוב לי לציין שהרב המשיך להתייחס אליי כרגיל ולא הפלה אותי או חשף את סודי לאחרים, לפחות ככל הידוע לי. למרבה השמחה, הוא אפילו המשיך לגעת בי כהרגלו מדי פעם, מה שנתן לי רגעים של עונג בקיומי הדי משמים מבחינה מינית בזמנו.

בליל הסדר של אותה שנה הייתי בבית הורי וגם אחותי הגדולה עם בעלה ושלוש ילדיהם היו אצלנו. הסדר היה כרגיל קצת ארוך מדי, אבל בסך הכל רגוע וחביב. כשסיימנו לשיר 'חד גדיא' והחגיגה הסתיימה, ליוויתי את אחותי ובעלה לביתם, שהיה במרחק רבע שעה הליכה מבית הוריי. מתישהו בדרך גיסי התקדם לפנינו עם שניים מהילדים, ונותרנו רק אחותי, העגלה ואני. ניצלתי את ההזדמנות ושיתפתי אותה במה שעבר עליי באותה תקופה, הנטייה, והחששות מהעתיד.

למרבה הפלא, אחותי קיבלה אותי לחלוטין. היא עצרה הכל ואמרה לי 'זה בסדר', 'אני מבינה אותך', 'אני אוהבת אותך אחי'. היא אפילו נתנה לי חיבוק קצר ואמרה שאם לא היינו ברחוב, הייתי זוכה לחיבוק ארוך יותר. אמרתי לה שאם היא רוצה, תוכל לספר לבעלה. מי כמוני יודע כמה קשה להחזיק דבר כזה בבטן.

כעבור כמה ימים בעלה (גיסי) הזמין אותי אליהם לארוחת ערב. הארוחה הייתה נעימה ואחריה גיסי ליווה אותי הביתה. בדרך הוא התחיל להתעניין בנושא, והבנתי שאחותי שיתפה אותו. ככל שהשאלות שלו התקדמו, הוא נהיה תוקפני יותר. בסוף, כשאמרתי לו שאני אוהב את עצמי עם הנטייה ולא מתכוון להשתנות או להתחתן עם אישה, הוא אמר לי שאני אמור בגיל 24 למות מאיידס.

בהמשך השנה, אותה אחות תכתוב לי "כואב לי עד דמעות והרבה מעבר לכך, לראות אח אהוב וקרוב מבזבז מבחינתי את חייו בגלל תכונה אולי מולדת, שטופחה, נופחה והפכה לאידיאל ומרכז החיים, במקום לנסות טיפול הולם, מקיף ומציל חיים", או במילים אחרות: לך לטיפול המרה.

המילים של שניהם פצעו אותי. לא הבלגתי. כל אחד מהם בתורו חטף ממני מנת מוסר. אט אט העניינים הפשירו, כיום אנחנו ביחסים טובים.

בערך באותו זמן היה לי חברותא לסדר 'בקיאות', וכל אחר צהריים היינו לומדים יחד. הוא היה מבוגר ממני בעשור, נשוי ואב לילדה. הקשר בינינו היה מעולה, ומעבר ללימוד המשובח – יצא לנו לפטפט מדי פעם על נושאים שונים. אני סמכתי עליו.

באחת הפעמים דיברנו על העתיד שלי. ואני, בהרבה כנות וקצת חשש, אמרתי לו: "אני לא חושב שאתחתן עם אישה". הגם שאז לא הייתי בטוח מה אני כן רוצה, אבל הייתי בטוח שאני לא רוצה להונות לא את עצמי ולא אף בחורה.

החברותא הסקרן התחיל לשאול ולהתעניין, ולאחר שהוצאתי ממנו הבטחה שלא יספר על כך לאיש – התחלתי לשפוך בפניו הכל. על הנטייה, על הפחד מהעתיד, מההשלכות, על כל הדברים שמילאו אותי באותה תקופה.

באותו רגע נדמה היה לי שהוא מקבל את הדברים בהכלה. הקשיב, השחיל שאלות, התעניין, נפרדנו לשלום.

למחרת הגעתי כרגיל לבית המדרש והתיישבתי במקום הקבוע שלנו. החברותא לא הגיע ואני חשבתי שהוא רק מאחר קצת. אחרי כמה דקות המתנה, ראיתי אותו בצד השני של בית המדרש. ניגשתי אליו ושאלתי: "למה אתה לא בא ללמוד איתי?".

והוא, במילים ריקות, בלי שנאה ובלי עניין, פלט: "אתה חוטא לאמת, אתה טמא. אני לא מוכן ללמוד איתך את הגמרא הקדושה. חפש לך חברותא אחרת".

הרבה חוויות מורכבות עברתי בגיל ההתבגרות, הקשה מכולן הייתה הבדידות. הייתי מוקף אנשים ועדיין בודד בתוך חומות של פחד והסתרה.

כשהייתי ילד קטן לא הבנתי שאני שונה והייתה לי ילדות מקסימה. חשבתי שכולם ככה או שפשוט קיבלתי את עצמי כדרכם של ילדים. ככל שהתקרבתי לבגרות מינית, הדחפים והפנטזיות גברו, אך במשך המון זמן חשבתי שאני היחיד בעולם עם תשוקות מוזרות שכאלו.

ככל שהבנתי נכונה את מצבי, חדר אליי הפחד. מה יקרה אם יידעו, איך המשפחה תגיב, האם אזכה לעמוד תחת חופה, ומה עם זה יתגלה בשכונה?

ככל שעבר הזמן אני הפכתי מתוסכל, נאכלתי מבפנים. החשק ללמוד ירד ועמו הקשב והריכוז, מחבריי התרחקתי, בבית הפכתי לתוקפן ואגרסיבי.

אז עוד הדהדו באוזניי דברי המשגיח על חומרת הוצאת זרע לבטלה. "זה כמו רצח", אמר, ואני יותר משנתיים מנעתי מעצמי להגיע לפורקן. ההתנזרות מנעה ממני רגיעה אפילו זמנית, והטעינה אותי בכעסים. הרגשתי כמו חיה לכודה בכלוב של דחפים, הדחקות, שנאה עצמית וניתוק מהסביבה.

היום הכל אחרת. אני מקבל את עצמי ושלם עם הנטייה שלי, מזה שנתיים גר עם אהבת חיי בעיר הגדולה, הרחק ממקום הולדתי. היום אני גם בקשר טוב עם משפחתי וזוכה לתת ולקבל הרבה אהבה.

אני רוצה להודות לעצמי, על הדרך, ולכם אנשים טובים באמצע הדרך. אני רוצה ללחוש לעצמי, של אז, הנער המפוחד שהייתי: "אל תדאג, הכל יהיה בסדר, החיים גדולים ומעניינים מנטייה כזו או אחרת".

רק חבל שלא היה שם מישהו שיגיד לי את זה, אז.

###

בשעת לילה מאוחרת, לפני כמה ימים, כשבחדר הסמוך נם לו בשלווה אהובי, החלטתי לפשפש בפתקים ששרבטתי פעם. מצאתי שם את הילד ההוא שהייתי, זורק מדי פעם שבבי מחשבות לא מאורגנות על דפים קטנים.

בפתק אחד מצאתי את המילים הבאות, הן היו שלי, פעם:

"אני יושב ליד הדבר הכי קדוש על הפלנטה המקוללת שלנו, זה בחור, עם עיניים ירוקות ושיער זהוב. הוא כל כך קרוב עד כדי נגיעה, וכל כך רחוק עד שלא אסתכל עליו לעולם.

"ולא שאני רוצה לגעת בו ככה, אני בכלל לא רוצה, אבל נולדתי במין הלא נכון או שהוא עם הנטייה הלא מתאימה. אז אני לומד איתו גמרא, וגורם לו לצחוק. לראות את החיוך שלו פורץ את גבולות פניו אל העולם – עושה אותי שמח לגמרי ועצוב לגמרי.

"והזמן אוזל, וזו ההתחלה של הסוף".

הפוסט בין הסטנדר לארון: "שנתיים לא נגעתי בעצמי בישיבה, מזה שנתיים אני גר עם אהבת חיי" הופיע לראשונה ב-קו 400.