תִּינוֹקוֹת

שְׁבוּיִים בְּדַעַת (מָקוֹם וְקָהָל)

רֹאשָׁם בַּשָּׁמַיִם, עַתָּה רַב חִנָּם

נֶעֱטָפִים בְּהִסּוּס

חֲפֵצִים הִתְנַקּוֹת,

וְעָווֹן בָּם אָיִן.

תְּפִלָּה בִּזְמַנָּהּ? לֹא הֵם שֶׁהִפְסִידוּ…

בִּ"יהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא" לֹא דִּבְּרוּ מֵעוֹלָם

לֹא רָמְסוּ הֵיכַל-קֹדֶשׁ בְּרֶגֶל גַּסָּה

אֵין מִצְוָה בְּיָדָם מְלֻמָּדָה.

חֶסְרוֹן דַּעְתָּם – לֹא מֵזִיד הוּא

אִישׁ מֵהֶם לֹא כִּוֵּן וְעָשָׂה,

אַף שׁוֹגֵג לֹא נֶחְשָׁב

חֶטְאָם, אֵין לוֹ עֵרֶךְ

גַּם בּוֹ – רַק רֹאשֵׁנוּ יֶאְשַׁם

כִּי נַפְשֵׁנוּ הִצַּלְנוּ, לֹא נֶפֶשׁ אַחִים

לַנְחוֹתָם הַדֶּרֶךְ.

בְּרַם, זְכֻיּוֹת בְּיָדָם – לְמֵאוֹת

מְלֵאִים כָּרִמּוֹן

מִי יִסְפֹּר וְיִמְנֶה וְיִפְקֹד

מַעֲשֵׂיהֶם הַטּוֹבִים

מַסְפִּיגִים בָּם, מַרְוִים

מְקַיְּמִים וְעוֹשִׂים לַבְּרִיּוֹת, לַשָּׁמַיִם

צִדְקַת פִּזְרוֹנָם לֹא כִּכְסוּת לְעֵינַיִם

לַחְמָם כִּי פָּרְסוּ לְאֶבְיוֹן – מִלֵּב רַךְ

(לֹא כְּחַ"י פַּעֲמַיִם שֶׁל "מִי שֶׁבֵּרַךְ"…)

וַהֲרֵי הֵם עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ כְּצַדִּיקִים

גְּמוּרִים

הַיּוֹם הֵם בָּאִים אֶל בֵּיתְךָ בְּיִרְאָה

טְהוֹרִים

אֵיכָה יִתְפַּלְּלוּ עִמָּנוּ, דַּלִּים וְרֵיקִים?!

בְּכֵן, בְּאֵין כָּל בְּרֵרָה

אָנוּ מַתִּירִין!

הפוסט מֻתָּרִים בַּקָּהָל הופיע לראשונה ב-קו 400.

עַל חֵטְא
שֶׁחָטָאתָ
בְּהַקְפָּדָה יְתֵרָה:
עַל זֹאת חֲלִיפָתְךָ,
חֲפָתֶיךָ, דַּשׁ חֻלְצָתְךָ.
עַל דִּירָה בִּירוּשָׁלַיִם
עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתְךָ.

עַל חֵטְא
שֶׁחָטָאתָ
בַּעֲצִימַת עַיִן
בַּאֲטִימַת אֹזֶן וָלֵב
לִשְׁתִיקוֹתֶיהָ
שְׁתִיקוֹת יְלָדִים,
לְמַכּוֹת בְּחַדְרֵי חֲדָרִים.

עַל חֵטְא
שֶׁחָטָאתָ
כְּשֶׁעָזַבְתָּ
מִשְׁפָּטָהּ וְרִיבָהּ
לַאֲחֵרִים.

עַל חֵטְא
שֶׁחָטָאתָ
בִּלְזוּת שְׂפָתַיִם
בִּקְרִיצַת עַיִן
בְּהַתָּרַת תְּפִלָּה
עִם הָעֲבַרְיָנִים.

עַל חֵטְא
שֶׁחָטָאתָ
בִּתְפִלַּת עֲמִידָה
בְּהַכָּאָה עַל חֵטְא
בְּגוּף בְּלִי נְשָׁמָה.

הפוסט עַל חֵטְא שֶׁחָטָאתָ הופיע לראשונה ב-קו 400.

כבן שש או שבע הייתי, ושרשרת הכסף היפהפייה והכבדה שענדה אמא לכבוד החג משכה את תשומת ליבי.

"זו השרשרת שקיבלתי מסבתא שלי בידיים חמות" ענתה אמא, ועיניה הבריקו פתאום.

"בידיים חמות"?

"כן. היא קראה לי יום אחד כשהייתה כבר זקנה מאד. כשבאתי היא הורידה מצווארה את השרשרת הזו, והסתכלה אלי בעיניה הכחולות כים: "השרשרת הזו מיועדת לך, אבל אינני רוצה שתקבלי אותה כאשר יחלקו את הירושה. אני רוצה לתת לך את השרשרת בידיים חמות".

מידי שנה בשנה בשלהי אלול, נוטלים אנו את חפצינו ויוצאים אל שדה התעופה. נוסעים אל העיר אומן שבאוקראינה הארורה, לפקוד את מקום ציונו של רבינו נחמן מברסלב, כפי שציווה קודם שנסתלק מן העולם. הלוואי שהיה מצווה להטמינו בירושלים עיר הקודש. מי ידע מחשבתו העמוקה של אותו צדיק?

טרדות גדולות כרוכות בנסיעה זו, ואף הוצאותיה מרובות כאותה התכלת שניקחת בדמים יקרים. דמי גוף ונפש, ואף לא מעט ממון כפשוטו. גם התנאים באומן אינם מן המשופרים על פי רוב, ובתיה, המצחינים מריח בשרה של אותה הבהמה האסורה עלינו, הם עמוסי מיטות, צפופים ודלים. אמנם יש שמקיימים מאמרו של רבינו "יאכל או לא יאכל, יישן או לא יישן, ובלבד שיבוא לאומן לראש השנה", אך מאז ומתמיד הרגשתי שיום-טוב הוא יום-טוב, ויש לכבדו במאכל ובמשתה כראוי. שנים חלפו מאז נתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו, והוטלה עלי האחריות להלין ולהאכיל את בני החבורה הקדושה שלנו בראש השנה. כך יוצא אני את הבית כמה ימים לפני כולם, כדי להכין לנו באומן דירות ומיטות במידה מספקת לפי הצורך, וכדי לקנות, לבשל ולהכין את כל הדרוש.

וכבר אין מדובר רק בשלושים או ארבעים בני החבורה. שם טוב יצא לה, לחבורתנו. שם של אהבה וחברות אמת, וגם אוכל טוב. אף שאמרו חז"ל כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל סהדי במרומים עד כמה אני משתדל במאכלים, למען יקויים כדבעי פסוקו של נחמיה הנביא "איכלו משמנים" הנאמר על ראש השנה. ומשכך, רבים נאספים להם אל שולחננו המתארך והולך. זה מביא עמו את חמיו וזה את אחיו, מכרו או בן דודו. וכולם מתקבצים אלינו, חיבורים מופלאים של נשמות שונות, רחוקות וזרות, הסועדים יחד באהבה ורעות.

אמת, רבה העבודה וגדול הוא העומס, אך השמחה רבה שבעתיים.

ואמנם כדאי הוא אותו העומס, אך עיתים שגם נפשי קצה בסירים ובקדירות. זימן לי ה' ברחמיו עיר מקלט לנוס אליה.

סמוך מאד אלינו נמצא ביתה של קטיה הזקנה והכפופה עד להבהיל. שתי זכויות מחזיקות אותה בחיים, את אותה זקנה אשמאית: הזכות האחת היא זכות אבות, מאז הצילה אמהּ של קטיה אשה יהודיה ושתי בנותיה בימי האימים של תש"א, עת קלגסיו של הצורר שעטו מזרחה והאוקראינים כבר מיהרו לטבוח בשכניהם היהודים ולשאת את שללם, והזכות השנייה היא זכות  דירה זו שלה, בה מתאכסנים זה למעלה מעשרים שנה צביקה וחבורתו בימי ראש השנה.

חומק אני אל אותו הבית ברחוב קוּלִיקָא 19, וסוגר אחרי חרש את הדלת. קנאי הוא צביקה לפרטיותו, אבל אותי מקבל הוא תמיד בסבר פנים יפות ועוד הרבה למעלה מכך. חיבוק חם וממושך, כוס תה וכמה תמרים, כמה דקות שיחה של כלום, ורוגע המשיב את נפשי.

יוצא אני אל החברים מאושש, וחום בליבי. ספק מהחיוך של צביקה ספק מכוס התה המהבילה, ואולי משניהם גם יחד. כך או כך נפנה אני להגיש את המנה הבאה ולתת לאיש כדרכיו בשר או דגים וכל מטעמים.

סיפורים הרבה יכול אני לספר על צביקה. על יושרו ועל חכמתו, על נדיבותו המופלאה עת נזדקק אחד מן החבורה לעזרה – לוּ אך ידעו מי שלח להם ישועה בדחקם! ועל תורתו, ואמונתו הגדולה, וגבורתו לשאת באומץ במה שנגזר עליו. אך אנוס אני להמשיך את סיפורי מאותו המקום, ואולי עוד חזון למועד.

בתמוז שעבר נתגלתה המחלה הנוראה שקיננה בגופו, ועד שקרא לי וביקש להתבונן ברשימת הטיסות ולבחור את המתאימה לו – לא ידעתי אם מתכוון הוא גם השנה לטוס, אם לאו. אך אצלו הדברים היו פשוטים מאד, ואף שהיה בעיצומה של סדרת טיפולים קשה, ברי היה לו שנוסעים לאומן.

מה-מאד חרדתי לו בלילות הבדידות שלי באומן עד לבוא כל החברים. ארוכה היא הדרך ומייגעת, ומי יודע כיצד יעמוד בה בחולשתו הגדולה. כשראיתיו נכנס סוף-סוף אל החצר, זלגו עיני דמעות עד שנאלצתי להסתתר מתחת אחד העצים כדי שלא לצערו. דקות ארוכות עברו עד שיכלתי לצאת ולקבל את פניו.

דוד – אתה תוקע

אותה שנה הוסיף בנה של הזקנה ובנה עוד שני בתים בחצרו, ובבית התחתון סגר הוא את המבואה ביריעות ניילון. החלטנו להתפלל שם, באותה מבואה. קשה על צביקה ההליכה עד לבית התפילה הוא ה"קלויז" הסמוך לציונו של רבינו. והנה התברר כי שכנינו לסמטה הביאו עמם ספר תורה קטן מארץ הקדש, ויכולים אנו לקרוא בו כמצוות היום. כך תהא תפילתנו שלמה ללא פגם.

ובבוקרו של יום, עת יצאנו לקרוא בתורה, תהיתי מי יתקע בשופר להוציא את הציבור ידי חובתם כשנחזור מן הקריאה.

כבר לפני שנים סיפרתי לצביקה כי בילדותי מרבה הייתי לתקוע בשופרו הסדוק של סבא עליו השלום. כעת נפנה אלי בעיניו החודרות, ואמר: "דוד, אתה תוקע"!

נתחלחלתי. כמה מלאים הספרים הקדושים באזהרות על התוקע, שיהא טוב לשמים והגון לבריות, תלמיד חכם ובעל מדרגה. ואני, מה אני ומה חיי? מלמד תינוקות אני, ומספר סיפורים. לא תואר ולא הדר ולא מידות טובות. ובפרט שזמנים הרבה שלא תקעתי, והריני מכיר משנים שעברו את שופרו השחור והסרבן של השכן שנתמנה לגבאי. כבר אמרו חז"ל על התקיעה שחכמה היא ואינה מלאכה, לכל שופר אישיות משלו ויש ללמוד את הדרך להוציא מקרבו את הקולות הקדושים. עומדים בעלי התקיעה משך כל חודש אלול וחוזרים ושונים בהן, בתקיעות, עד שיֵדעו אותם על בוריים. איך אפשר לי לתקוע כשלא התכוננתי כלל? אהה, אני כבר יודע מה יקרה. וודאי הוא שלא אצליח להפיק אף צליל קל מהשופר הזה מלבד נשיפות נואשות, כך תהא ברכתי לבטלה וקלוני יִגלה לעין כל. ואני אנה אני בא?

עמדתי והתחננתי לפניו שיתקע מישהו אחר בשופר, הצעתי את פלוני ואת אלמוני – והוא באחת. וכל כמה שנתאמצתי לפרוק עולו מעל צווארי – לא עלתה בידי.

"אתה תוקע"!

יודע הוא בוחן כליות ולב, כי אלמלי אהבתי וכיבדתי את צביקה כל-כך, ודאי הייתי נמלט ומסתלק לאן שישאוני רגלי. בלב כבד קיבלתי עלי את הדין.

ובהגיע עת התקיעה, אמרתי בשפתיים חרבות את התפילה לתוקע מספר "ליקוטי צבי", המודפסת במחזור: "ריבונו של עולם! בניך, בני רחומיך, שמו פניהם לנגדך ובטחו על רוב חסדיך, ושמוני שליח לתקוע שופר לפניך… וידעתי כי לא תביישני, כי לתקן שלחוני ולא לקלקל…"

אחר חפזתי באמירת "למנצח" ז' פעמים כנהוג, כדי שלא אטריח על הציבור להמתין לי ואספיק לומר גם את התפילה של רבינו האר"י הקדוש: "יהי רצון מלפניך, ה' א-להי השמים והארץ… שתשלח לי כל המלאכים הטהורים, משרתים נאמנים בשליחותם וחפצים לזכות את ישראל… ואל יעכב כל חטא ועוון.. ותרצנו לפניך, ותרחם עלינו, אמן"

עוד אני ממלמל את התפילה והנה מושיט לי הגבאי את שופרו השחור והרחב, אך צביקה מסמן בידיו לשלילה. מוציא הוא מתיק הטלית אשר לו שופר קטן ונאה, ונותנו לי.

מבט חטוף העברתי עליו, ומיד התאהבתי בו, בשופר הקטן. צהבהב הוא, ופסים שחורים וכתומים לאורכו. פס חינני בולט מעטר את בית התקיעה, פיו חרוץ כשיניות של חומה, על כן העלה הוא בי מיד את זיכרון ירושלים עיר הקודש וגעגועיה.

"תקע בזה, שמע לי"! לוחש לי צביקה.

אספתי מידיו את השופר הקטן והנחתי בחיקי, בתוך הקיטל הלבן שירשתי מסבא עליו השלום. לפי שאין להניח השופר גלוי עד לעת התקיעה ממש, כדי לבלבל את השטן.

הגיע רגע האמת. הכרזתי בקול רוטט ובניגון העתיק של בני אשכנז את אותם ששה פסוקים המסוגלים לקרוע את השטן המבקש לקלקל ולהזיק תקיעותיהם של ישראל, עצמתי עיני בלב מפרפר, ובירכתי: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר"!

"אמן" רעמו הפיות.

מן הסתם בירכתי גם "שהחיינו" כתקנת חז"ל, אלא שאינני זוכר עוד כלום. הגשתי את השופר לפי, ותקעתי.

"תקיעה" "שברים-תרועה" "תקיעה"…

פלא-פלאים. קולות צלולים וארוכים, ללא סיג ופגם. תקיעות נאות כאלו אולי לא שמעתי בעצמי מימי. פשוט וברור הוא שאין אלו התקיעות שלי. רק עוברות הן דרכי מן השמים אל השופר המופלא הזה.

ועם התקיעות בא הביטחון, והריני תוקע בהתמכרות מוחלטת, תקיעות ושברים ותרועות הרבה. פלגי זיעה נוטפים על פני ונספגים בטליתי, ואיני יודע כלל את אשר נעשה בי.

"תקיעה גדולה"!

החזן פצח ב"אשרי העם יודעי תרועה". הנחתי את השופר מפי ופרצתי בבכי חרישי. צביקה רק הסתכל בי בעיניו הטובות, ושתק.

לאחר שנסתיימה תפילת המוספין והתקיעות שעמה, יצאנו אל החצר הגדולה המעוטרת בפרחים. עוד שבועות ספורים יכסה כאן השלג את עין הארץ, אך בינתיים אביבי ונאה.

"בוא לקידוש", הניח צביקה יד על כתפי.

עם שטועמים אנו מיני מזונות כדי שיהא הקידוש במקום סעודה, סיפר לי צביקה את סיפורו של השופר הנדיר:

"לפני זמן מה ביקרה אימי במרוקו, ארץ הולדתה, והגיעה לעיר הגדולה מרקש אשר למרגלות הרי האטלס. במרקש הידועה בעולם בשווקיה המפורסמים, חיו בעבר המונים-המונים מאחינו בני ישראל, אך כיום נותרו בה רק קומץ זקנים. טיילה אימי בשוק, וגילתה בו  כוך קטן ובו חנות לתשמישי קדושה. בחנות ישב יהודי זקן, שסיפר לה כי עדיין שומר הוא על מסורת אבותיו ואבות אבותיו מזה דורות, ומתקין שופרות לתקיעה במו ידיו.

גבוה היה מחירו של השופר הזה. מאות דולרים. אך מיד שילמה אימי את כל שביקש הזקן, והביאה לי מתנה ממרוקו: שופר".

 התרגשתי למשמע הסיפור, אך נאלצתי לפרוש משם במהירות ולחזור לסירי ולקומקומי.

גם למחרת, ביום ב' של ראש השנה התשע"א תקעתי בשופר. כעת היה זה ביישוב-הדעת וללא חרדה. התקיעות היו נפלאות. השופר המיוחד לא אכזב גם הפעם.

עברו מספר חודשים. חורף ארוך וקשה עבר עלינו, חורף בו נלחם צביקה באומץ במחלתו הקשה. בכל שבוע היינו משוחחים ארוכות בערב שבת לאחר תפילת מנחה גדולה. מה היה השבוע, מה חדש ומה התקדם. תקוות, מחשבות, הרהורים…

לצביקה לא היו אשליות על חומרת מצבו, הוא רק סירב לחיות כנידון למוות. רצה להפיק את מה שניתן. "עושים כל מה שאפשר, ומקסימום – נלך לרבינו"… אמר לי פעם בבת צחוק.

הגיע חג הפורים. ידעתי כי בשל מצבו אסור לצביקה לשתות יין, כמובן, והחלטתי לבקרו אחרי תפילת המנחה. הייתי כבר שתוי כדבעי. רציתי לשמחו ולא ידעתי במה, עד שנזכרתי בסיפור נאה מתוך הספר שעסקתי אז בעריכתו. הדפסתי לו את הסיפור כשרקותי הולמות מיין, ושכנעתי את אורי ידידי שיסיע אותי. אל צביקה.

כשנכנסנו אל ביתו שמח מאד. אבל עוד לפני שנתיישבנו, ביקש: "חכה לי פה"! ונעלם בחדר השני. לא הספקתי לתהות הרבה. כעבור רגע חזר צביקה, והשופר המופלא ממרקש בידיו.

"כבר מראש השנה יודע אני שהשופר הזה הוא שלך בכלל, אבל רק עכשיו הבנתי שבעצם עלי לתת לך אותו", הוא התנצל.

הייתי המום. למתנה כזו לא ציפיתי.

"אתה בטוח"? שאלתי בקול רועד.

"אמרתי לך. הוא שלך"! ענה.

ליטפתי את השופר בידי ובמבטי. כה נאה הוא. כה נאות תקיעותיו. כה נאה וכה אהוב הוא זה שנתנו לי…

אחרי תשעה באב ליווינו את צביקה בדרכו האחרונה. היישר אל רבינו. השופר נותר אצלי. קיבלתי אותו בידיים חמות…

בראש השנה דהשתא לא היה לי היכן לפוש מעבודתי הקשה במטבח. צביקה יושב לו כבר באומן של מעלה, וביתה של הזקנה איננו מושך את ליבי כעת. בשופר הקטן תקעתי ביומו הראשון של החג, להוציא ידי חובתם כמה יהודים שלא הגיעו לבית הכנסת.

בבוקר היום השני הגיע אלי "מורי" זקן, רבם של אחינו בני תימן. הוא אמר שהגיעה שמועה לאזנו כי שופר נפלא נמצא בידי, וביקש ממני שאשאיל לו את השופר כדי לתקוע בו לפני כל הקהל במניין קטן שנמצא בהמשך הרחוב. מיד נקלעתי למלחמה פנימית: האם אתן בידו את השופר של צביקה? לבסוף סיפרתי לו בקצרה את סיפורו של השופר, הזהרתי אותו כי יקר הוא לליבי מאד והושטתי אותו לידיו. ובכל זאת קשה עלי פרידתו והתלוויתי אל המורי הזקן אל מקום התפילה של בני עדתו.

להפתעתי, פנה המורי הזקן אל הציבור לפני התקיעות, והכריז בהגיה תימנית ובסלסול:

"דעו לכם רבותי, כי שופר זה הוא מִשֶׁל יהודי כשר מאד, שהתמיד לבוא לכאן שנים הרבה, ונתבקש לאחרונה לישיבה של מעלה.

רבי צבי בן מאיר אלטר. רוח השם תניחנו בגן עדן"!

"רוח השם תניחנו בגן עדן", ענו אחריו כולם, כהד.

הסיפור נכתב לפני עשור בדיוק, לזכרו של צבי אנוש מוותיקי הישוב בת עין בגוש עציון.

הפוסט רוח השם תניחנו בגן עדן הופיע לראשונה ב-קו 400.

אִם אֶפְשָׁר שֶׁהַשָּׁנָה הַזּוֹ, הַנִּכְנֶסֶת
תִּתְאַמֵּץ קְצָת יוֹתֵר לְהַסְבִּיר פָּנִים
שֶׁנּוֹשִׁיט לְשָׁלוֹם יָד בִּלְתִּי מְהַסֶּסֶת
וְנוּכַל לְחַבֵּק רִגְעֵי אַהֲבָה קְטַנִּים

וְאוּלַי עוֹד כַּמָּה בַּקָּשׁוֹת עַל הַדֶּרֶךְ
בְּכָל זֹאת, לֹא כָּל יוֹם מִתְחַלֶּפֶת שָׁנָה
שֶׁנַּשְׁכִּיל לְמַלֵּא אֶת חַיֵּינוּ בְּעֵרֶךְ
וְלֹא נִתְבַּזְבֵּז כָּאן עַל עוֹד הַמְתָּנָה

שֶׁנַּקְשִׁיב לַקּוֹל הַזֶּה הַפְּנִימִי
שֶׁהִצְלַחְנוּ לְעַמְעֵם בִּלְחִיצַת כַּפְתּוֹר
וְאִם הַשֵּׂכֶל וְהַלֵּב סוֹף סוֹף יִתְאַחֲדוּ
נֵדַע שֶׁבְּכָל זֹאת נִדְלַק כָּאן הָאוֹר

שֶׁנַּסְכִּים לְהָכִיל, לֹא לְחַפֵּשׂ סִבָּה
וְאֶפְשָׁר רַק עוֹד פַּעַם אַחַת לְדַבֵּר
עַל קְשָׁיִים, אַכְזָבוֹת, הַצְלָחוֹת וְתִקְוָה
שֶׁנִּזְכֹּר מֵאֵיפֹה בָּאנוּ וְלֹא נִתְפַּזֵּר

שֶׁנִּלְמַד לִרְאוֹת מֵעֵבֶר לְפִילְטֵר זוֹהֵר
אֶת הָאֱמֶת הַפְּשׁוּטָה הַזּוֹ, הַתְּמִימָה
כִּי עָבַרְנוּ כְּבָר דַּי וְהַזְּמַן לֹא עוֹצֵר
אוּלַי,
אוּלַי פָּשׁוּט תִּהְיֶה זוֹ שָׁנָה שֶׁל נֶחָמָה

הפוסט אִם אֶפְשָׁר הופיע לראשונה ב-קו 400.

אֲנַחְנוּ לֹא רוֹצִים לִגְדֹּל
דּוֹר יָתוֹם,
עִם חֹר שָׁחֹר עָמֹק,
אַבָּא לֹא יָכוֹל לָלֶכֶת
אַבָּא לֹא יָכוֹל לִשְׁכֹּחַ
הוּא לֹא יָכוֹל לוֹמַר "אֲנִי הֵבֵאתִי-
עַכְשָׁו לְבַד תִּמְצָא כְּבָר כֹּחַ"

בֶּאֱמֶת שֶׁאֲנִי לֹא רוֹצֶה לִבְרֹחַ
יֵשׁ בִּי חֵלֶק שֶׁשָּׁלֵם אִתְּךָ
הַנְּשָׁמָה שֶׁלִּי רוֹצָה לִשְׂמֹחַ
בַּסּוֹף רוֹצֶה כְּבָר לֶאֱהֹב אוֹתְךָ
אָז תִּשְׁמֹר לִי רַק מָקוֹם אֶחָד
מָקוֹם אֶחָד קָטָן בְּלֵב
שֶׁבּוֹ אֵדַע שֶׁלֹּא מְשַׁנֶּה כַּמָּה הִתְרַחַקְתִּי
אַתָּה תָּמִיד תִּשָּׁאֵר אוֹהֵב

אֲנִי לִי וְאַתָּה לִי
הַאִם אַתָּה יָכוֹל עִם זֶה?
כָּכָה זֶה עוֹבֵד אֶצְלִי
זֶה רַק אֲנִי מוּזָר כָּזֶה?
אֵין לָנוּ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת
וְגַם כָּךְ הַדֶּרֶךְ עוֹד מִתְפַּתֶּלֶת
אִם לֹא תַּחֲזִיק שֶׁלֹּא נִפֹּל
לֹא תִּשָּׁאֵר לָנוּ בְּרֵרָה אַחֶרֶת

הפוסט אֲנִי לִי וְאַתָּה לִי הופיע לראשונה ב-קו 400.

מוּל סְטֶנְדֶּר – מִתְכַּנֶּסֶת נְשָׁמָה
כְּבוּלָה בִּפְחָדִים סוֹדוֹת נִדְחִים
מִתְחַנֶּנֶת לַהֶקְשֵׁב פְּנֵי יוֹשֵׁב תְּהִלָּה
מְחַפֶּשֶׂת דֶּרֶך, אֲפֵלִים נֶחְקָרִים

הֵן רַב הַמַּשָּׂא מִשֵּׂאת
הַ"לְבוֹשׁ" עִקֵּשׁ עַל כְּתֵפַי הַשְּׁחוֹחוֹת
וְהַגּוּף זָנַח וּבִכֵּר הַחֵטְא
בְּחִפּוּשׂוֹ לְטַהֵר יְבַקֵּשׁ רַךְ סְלִיחוֹת

בְּלֵיל אַשְׁמֹרֶת, מְחַפֵּשׂ כְּתֹבֶת נִמְעָן
גָּנוּן נָא. בְּעוֹד לַיִל זוֹעֵק
נְשִׁימָה עֲמֻקָּה יוֹצְרִי אַנִּי כָּאן
כְּדַל כְּרַשׁ מִתְחַלְחֵל דּוֹאֵב

זְמַן לְשַׁקֵּף נִסְתָּר לְגָלוּי
נִשְׁבָּר בְּקוֹלֵי עוֹרֵג בְּנָפְשִׁי
רֶגֶשׁ מְתַפְעֵל מֵצִיץ דָּהוּי
רָחוּץ עֲווֹנִי אַשֵּׁר הֵמִיר שְׁנָתִי

כְּכֻלָּם בְּ"מַחֲלֹקֶת" טָבַעְתִּי לְשֵׁם כָּבוֹד
קוֹרֶנֶת מַגֵּפָה מַעֲדַת קֹרַח שְׁנוֹת דּוּר
חוֹנְנִי חִנָּם מְאֻדָּם הַמְּסֻגָּר
כִּכְלִי רֵיק חַלְּצֵנִי מִמֵּצַר

קִרְבָתִי אֵלֶיךָ מַשֶּׂגֶת תְּשׁוּבָה
לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה

הפוסט בְּמוֹצְאֵי מְנֻחַה הופיע לראשונה ב-קו 400.

וְהַזְּמַן מְעַרְבֵּב אֶת הַכֹּל
רְגָעִים סְדוּקִים
חוֹמְקִים בֵּין מָנָה לְמָנֶה
נִטְרָפִים בְּסֶרֶט נָע
קוֹקְטֵיְל הַבַּיִת לְשֻׁלְחָן שָׁלוֹשׁ
וּשְׁתֵּי כּוֹסוֹת שֶׁל בִּירָה מֵהֶחָבִית

אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר
וְסוֹפוֹ
יְסוֹדוֹ מִתְעַמְעֵם וְנִקְבַּר
אֵיךְ טֻלְטַל לוֹ הַגּוּף
לָשִׁיר בְּלִיטָאִית עֲמֻקָּה
דּוֹדִי דוֹפֵק פִּתְחִי לִי
אֲנִי עֵר לֵילוֹת שְׁלֵמִים
וְלִבִּי יָשֵׁן

מתוך אירוע קומזיץ משוררים מטעם תרבוס – חרדים עושים תרבות, בשיתוף פעולה עם קו 400

הפוסט אלול הופיע לראשונה ב-קו 400.

אֱלוּל זֶה בֵּית כֶּלֶא קָטָן
וּבוֹ אַהֲבָה שֶׁל סוֹהֵר וְאָסִיר
קַצֵּר לִי שְׁלִישׁ
עַל הִתְנַהֲגוּת טוֹבָה.
מִי שֶׁטּוֹב נוֹתְנִים לוֹ יוֹתֵר.

אַהֲבָה עַל תְּנַאי.
הַתְּשׁוּבָה
הַסְּלִיחָה וְהַכַּפָּרָה
מוֹצִיאִין אוֹתִי מִן הָעוֹלָם.

שֶׁתִּשָּׂרֵף אַהֲבָה
וְיוּפַר הַתְּנַאי.
וְאָבוֹא לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה

כָּךְ.
בְּלִי שִׁנּוּי.
תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה.

הפוסט תְּשׁוּבָה מֵאַהֲבָה הופיע לראשונה ב-קו 400.

קוֹל שֶׂכְוִי בּוֹקֵעַ – הַזְּעָקָה
מְהַדְהֶדֶת

זֶה בָּא מִבִּפְנִים, נִשְׁמָתִי
מִתְעַרְטֶלֶת.

נְעִימָה חֲרִישִׁית נוֹשֶׁבֶת,
זוֹעֶקֶת

מִמַּעֲמַקִּים הִיא לוֹחֶשֶׁת,
מְעַרְפֶּלֶת

רֶגֶשׁ שֶׁבִּי נַמֵּס, נִשְׁמָתִי
מִתְלַהֶטֶת

שׁוּב הִיא כָּאן מְעוֹרֶרֶת
מִתָּמִיד

לְלִיבי הֲיַשֵּׁן חוֹדֶרֶת,
אֲצִילִית

אֶת נִשְׁמָתִי הַכְּמֵהָה חוֹבֶקֶת,
יְדִידוּתִית

קוֹל דּוֹדִי דּוֹפֵק… הִתְעוֹרֵר לְךָ
פָּעוּל

קוֹל עָמוּם מֵהַדְהֵד מִשּׁוֹפָר
חָלוּל

קוֹל שׁוֹאֵג מֵעוֹלָמוֹת נִסְתָּרִים
"אֱלוּל"

מַפִּיל הוּא אֶת חוֹמוֹת
הַמַּבּוּל

הַהֶרְגֵּל נוֹפֵל חֲלַל, נִשְׁבַּר
הַמַּנְעוּל

יְרֵחַ יָמִים מְלוֹא כָּל הָאֹפֶק
"אֱלוּל"

הפוסט נְעִימַת אֱלוּל הופיע לראשונה ב-קו 400.

באחד מימי הפורים העעל"ט, היינו מסובין בבני ברק על שולחנו של מורי ורבי, ועל ידו ישב שכנו – ידידו, ר' יודל שפירא.

בתוך הדברים, נכנס לבית חתנו של ר' יודל, והשיח לפי תומו כי הוא שב עתה ממסיבת פדיון הבן בבית מדרשו של החו"ב זללה"ה (ר' חיים גריינימן), וכאשר הכניסו – כנהוג – את הבכור הנפדה על מגש הכסף, המעוטר בעשרות אריזות נאות של שן שום וקוביית סוכר, נטל חו"ב את כל חבילות השי והשליכם ארצה, ואמר בזה"ל: "נו, דרכי האמורי" עכ"ל.

ויתקומם עד מאד הצ'אלמער השוכן בקרבו של ר' יודל מימי חורפו על הדבר הזה, ויחרה אפו, ויזעק זעקה גדולה ומרה על הדבר הזה אשר השמיעו חתנו הנזכר. ויאמר: הן בעיני ראיתי אצל גדולי ירושלים מקדמת דנא כדברים האלו, הגרי"ח זוננפלד וחבריו, אשר חילקו השום והסוכר בפדיוני בכוריהם, ואיך ייאמר עליהם כי בדרכי אמוריים יילכו? ישתקע הדבר!

חיוך האיר את פניו של הרב נדל למראה חרונו של ידידו, ויען ויאמר: "נאמן עלי הדיין, צדקו דבריו של ידידנו חו"ב". וישתומם ר' יודל כשעה חדא, ויאמר לר' גדליה: באר דבריך!

ויען מו"ר ויאמר: מצינו כי נחלקו עורך השולחן ופורס המפה על עניין הכפרות. כי הרחיקם רבנו יוסף משום דרכי האמורי, ובעיני רבי משה הוטבו, ולא אבה החרימם. ועתה, הידע מרן כי כך נהגו האמוריים? אם ידע הרמ"א הפכם?

לא כי אלא, ראה מרן כיצד נהגו אנשי מקומו במנהג הכפרות, כי המירו עניין התשובה בסיבוב הגבר מעל לראשם, ובאמירת איזה פסוקים, וחשבו כי בזה קיימו דרכי התשובה, וישליכו עניין תיקון הארחות מאחרי גוום. והיה כי יראה מי מהם איזה שחרות בנוצת הגבר, יחשוב כי אפסה תקנתו ונדחתה תשובתו, ולזה ייקרא דרכי האמורי, בלא ספק.

אמנם, לא כך היתה דרכו של רבנו משה, ודרכי תלמידיו שומעי לקחו, כי הגירו דמעות כמים בסבבם העוף מעל לראשם, ובשעת שחיטתו וכיסוי דמו הרהרו בליבם, כי כך ראוי ליעשות באיש אשר המרה פי בוראו, ומה יועיל הון ביום עברה, ומתוך הרהורים אלו באו לידי תשובה שלימה, ולסיקול היוקשים מדרך השם, וליישור אורחותיהם מדרך עקלתון לדרך הישר, כהנה וכהנה יוסיפו בני ישראל לעשות, וזו הדרך ישכון בה אור השם.

ומעניין הכפרות לעניין הפדיונות, השיב מורנו, כי מהיכן הגיע נוהג חלוקת השום עם הסוכר בישוע הבן? כי הגדילו המקובלים לשבח עניין סעודת פדיון הבן, ותלו בה רמזים רבים אף רמים, כעניין פ"ד תעניתים ועוד כהנה. ולגודל המצוה רבים יחפצו ליטול בה חלק, אמנם עניים ומרודים היו בני ירושלים מעולם, ומי זה יוכל לשתף בסעודתו את כל בני היישוב? על כן היו נוטלים דבר קטן כשן השום או קוביית הסוכר, וכל איש ואיש מבאי המשתה היה נוטל אחד מהם לביתו, ומניחו בתבשילו, וכך היו כל בני משפחתו משתתפים בהסעודה הרמה.

אמנם, חייך ר' גדליה ואמר, ידידנו החו"ב, אשר בירכו אלוהיו בעושר רב, הכין אף תיכן סעודה כיד המלך לכל דכפין, וכל משתתפי השמחה היסבו אל שולחנו אל המשתה אשר עשה, ומה טעם יחטפו אל כיסם השום והסוכר? אין זה אלא מנהג חסר פשר, והן הן דרכי האמורי.

כה היו דברי מו"ר, דברי חכמים כדרבונות. וישמחו כל העם עד למאוד על הדברים האלה, וירוננו מטוב לב על ישרותם, ובעיני ר' יודל הוטבו הדברים, עד כי עמד ובדברי צחות ביאר עניין הכפרות משמו של הרה"ק מפרימישלאן זכותו תגן על כל ישראל, על פי דברי ירמיהו נביא ה' בקינת אני הגבר, וזה אשר אמר:

אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ – אני הגבר, יאמר התרנגול הנקרא גבר,

ראה עני – אין עני אלא בדעת, עני ממצוות שבידו,

בשבט עברתו – שאחזו חיל ורעד משבט עברת בוראו.

אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר – ומיראתו נטלני והוליכני וסיבבני מעל ראשו, בשעת אשמורת הבוקר שבה חושך ולא נראה עדיין אור השחר, ככתוב, כי זמן הכפרות הוא באשמורת.

אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם – אך אם זאת יחשוב הכסיל, כי רק בי, בתרנגול, ישוב ותהא זאת תשובתו, יהפוך ידו כל היום, יסובבני מעל לראשו כל היום, לא יועיל מאומה.

כי אין חפץ בעולות וזבחים, כי שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים.

הפוסט קול קרקורי המטיפעונים הופיע לראשונה ב-קו 400.