"כי הם חוסמים את הכביש כדי שמכוניות לא יוכלו לנסוע"

"אז הם צודקים, כי שבת עכשיו!?"

"כן, אבל אנחנו לא ממש מתערבים בשביל שאחרים ישמרו שבת בכוח"

"אז למה הם חוסמים את הכביש?"

"כי במקום אחר מחללים שבת יותר מהרגיל"

"אז הם צודקים? גם אנחנו שומרים שבת וזה חשוב לנו?"

"נכון אבל לא תמיד הדרך היא לחסום את הכביש. יש דרכים אחרות"

השיח הזה התקיים ביני לבין הבת שלי בשבת שעברה, בה עברנו בדרכינו לכיוון הבית, לאחר סעודת לליל שבת, בתוך ההפגנה על ציר ז'בוטינסקי.

השיח הזה עורר אותי לחשוב יותר לעומק: מה איתנו? למה אנחנו (אני ורוב חבריי ומי שאני מכיר) לא מפגין? הרי אני גם הייתי בהפגנות וחונכתי במידת מה להפגין לפעמים? מה שונה הפעם? ובעיקר, מה נדרש ממני לעשות כחובה ציבורית, אל מול פריצת חומות השבת בעת האחרונה ביתר שאת ברחבי הארץ?

ואז נזכרתי בהפגנות שאני השתתפתי בהם כילד, ולא, אני לא מתכוון להפגנות על קולנוע היכל שבהם גם נעצר ר' ברוך שמעון סלומון זצוק"ל, לפני תקופתי, וגם לא להפגנות על כביש "בר אילן" שהיו במרוחק ממקום מגוריי. אני מתכוון למספר הפגנות שנערכו על פתיחת מרכז קניות בצומת סגולה בעיצומה של השבת.

הלכנו קבוצה של אנשים לבושים בגדי שבת ובראשינו ר' ברוך שמעון סלומון זצוק"ל במלוא הדרו, והתהלכנו לכיוון החנויות די בשקט. כשהגענו למתחם, התחיל ר' ברוך שימען לשיר ואנחנו הצטרפנו: "ישמחו במלכותך שומרי שומרי שומרי שבת וקוראי עונג שבת"… בעודנו מתהלכים מעדנות אנשים החלו יוצאים מהחנויות. אחד אף סגר את חנותו וביקש סליחה וברכה מהרב, גברת מחנות אחרת בכתה והניחה איזה בד על הראש ופרשה הצידה.

עוצמת השבת שלנו כשומרי מצוות בערה אז בעצמותיי עד שאני זוכר אותה לפרטים גם היום. הראנו לעצמנו וגם לאחרים חלקיק מעונג השבת שלנו והם נמסו.

נכון, זו לא ההפגנה היחידה שהייתה, וברובן של האחרות הסגנון היה לוחמני יותר עם מעצרים ושוטרים, חלק מהן הזכרתי קודם כמו הפגנות קולנוע היכל והפגנות כביש בר אילן.

מה ההבדל בין ההפגנות, או למה אנחנו בכלל מפגינים?

ישנם שתי סוגי הפגנות, אחת- הפגנה על שינוי כפוי של אורחות חיינו כציבור חרדי, והשנייה – מחאה על ביזוי דברים שקדושים לנו.

(ישנו גם סוג שלישי שנפוץ יותר בחוגי "מאה שערים" שאם ישנו בעולם חרון אף בגלל ביזוי המצוות ועשיית עבירות אנו נוריד אותו על ידי המחאה שלנו, אך אני כעת לא אתייחס אליו)

השוני בין ההפגנות האלו הוא מהותי: בעוד שמחאה על שינוי אורחות חיינו היא בכל מחיר, גם אם לפעמים נוצר ממנה חילול שבת, כמו למשל בקולנוע היכל ובבר אילן, גישה זו קיימת כאשר גדולי ישראל רואים בזה פגיעה בנו- "בר אילן" בסמיכותו לשכונות חרדיות וקולנוע "היכל" כפריצת גדר במקום שבו גרים חרדיים.

הסוג השני הוא מחאה שקטה שנועדה לומר "יש שבת בעולם!", "יש לימוד תורה בעולם!". אלו נעשות יותר בנחת ובגישה של קירוב לבבות, ללמד אחים טועים שישנו עולם קסום של ערכים, רעיונות ומחויבויות שממלא אותנו השומרים עליו – נחת.  ככה אני רואה את הפגנת המחאה שחוויתי בילדותי במרכז הקניות שממוקם מחוץ לעיר.

מתי משתתפים ואיזה סוג הפגנה? זה עניין להחלטותיהם של מורי דרכינו הרבנים וגדולי ישראל.

אך בעניין זה נקודה למחשבה. ישנו כלל שאני נתקל בו רבות בעיסוקי כמטפל: "גבולות מעמידים בעיקר בקצוות". אם אני מייצר גבולות נוקשים מול כל דבר- הילד לא יוכל להתפתח, אם אני אתן לו מכה גם כשהוא רץ לכביש וגם כשהוא שופך משהו על הרצפה, אני מאבד את המשמעות של הגבולות שאני מעמיד. כך, השאלה היא מהו המינון והכמות בה אני משתמש ב"מכת" ההפגנה.

זו הסיבה בשלה אני מאמין שאנו לא מפגינים בעת הזאת את ההפגנות מהסוג הראשון שהיו נפוצות בדור הקודם. למרות הכאב הגדול, לא זו הדרך להעצים את קדושת השבת ולהרבותה.

וכאן עדיין נשאלת השאלה, מה עלי לעשות? אני כיהודי וכחרדי שהשבת חשובה לו וכואב את ריבוי חילולה? מבחינה ציבורית ומבחינה אישית? אולי ההפגנה השקטה היא הדרך?

חובה להתבונן למציאות בעיניים לפני שעונים על השאלה. לצערנו, ככל שעוברות השנים הציבור החילוני פחות ופחות מכיר ויודע מהי המשמעות של להיות חרדי מעבר למה שהוא רואה בתקשורת. אם אני צועק על מכונית "שאעעבס", האדם הממוצע היושב בתוכה לא יבין מה הכוונה במה שאני צועק, מעבר לזה שמשהו מציק לי ואני מפר את שלוותו.

נכון, זה לא כולם אבל זה יותר ויותר, אותה הגברת שבכתה למשמע שירת השבת לא תבכה היום. היא ודומיה כבר הולכים ופוחתים. היה אפשר לראות את זה מהגיחוך שנוצר ממחאת הבחור מגרודנא באשדוד שצעק "שבת היום". עוד זווית שאפשר לראות את עוצמת הריחוק של החילונים מאתנו זה הצמא והרצון לבא לסיורים במקומות חרדיים. הם כבר לא מפחדים מאיתנו, הם באמת סקרנים לשמוע ולהבין.

לאחרונה ערכתי סיור כזה ברחובות בני ברק לקבוצת חילוניים, לקראת סוף הסיור סיפרתי להם על ה"שבת שלי"- זמן מיוחד שבו אני וכל חברי ומשפחתי עוזבים הכל ונחים. שבו הסעודה המשפחתית נמשכת שעות עם יחס לכל ילד ויצירותיו מהגן, על הקדושה שבניתוק מכל מלאכה, על תחושת האחדות שנוצרת כשכולם שווים בפני השבת. ראיתי איך ענייהם שותות בצמא. נדמה היה שזו הפעם ראשונה שהם שמעו על שבת מזווית חיובית ולא שלילית.

זוהו סוג חדש ומודרני של ההפגנות מהסוג השני, ההפגנה השקטה. אני לא יכול ללכת לרכבות או למרכזי הקניות ביום השבת שהרי אני לא נמצא שם, אך אני כן יכול ללכת ביום חול ובשבת ולזעוק במאור פנים ולב "יש שבת, תראו את השבת שלי!".

נכון, זה לא כל השבת שלי ויש לה עוד הרבה חלקים, יחד עם זאת, אני מאמין שביחס לשאלה מה עלי לעשות בנוגע לשבת התשובה היא להפיץ את אור השבת שלנו בכל דרך החוצה. זוהי עוד אפשרות מהותית לחזק את חווית השבת שלנו ולא רק לצעוק ולייצר גדרות כלפי חוץ.

ונקודה אחרונה, אני משתדל להפנות את הכאב הזה פנימה, לשאול את עצמי מה אני יכול לעשות כדי שהשבת שלי תהיה יותר "שבת קודש". איזו קדושה אני יכול להוסיף בסעודה כדי שלא תהיה סתם ארוחת ערב משפחתית? מה אני יכול להוסיף ברוחניות בשביל שקדושת השבת תחלחל אלי ותישאר איתי? איך אני מתקדש בקדושת השבת המתאחדת בתורתך?

הפוסט להם יש חילולי שבת חדשים? לנו יש פורמט חדש של הפגנות הופיע לראשונה ב-קו 400.

מה בשבילכם היה מיוחד בסיום הנוכחי, מחזור 14?

בערל: "הייחודיות הייתה בכל הרבדים, כמו שהיה ניתן לראות. אבל אני חושב שאת גולת הכותרת חובה לשמור לשר הדתות והסיומים ר' ישככר כהן הי"ו, שדאג השנה שלכל עסקן תהיה ערכה מיוחדת מטעם המדינה לארגון סיום הש"ס העולמי באזורו. "גם אם הוא ישוב נידח וקטן – עולמי זה יהיה", הוא אמר לי. הערכה כללה בין היתר ברכת ראש הממשלה יאיר נתניהו על טאבלט כשמשני צדדיו ערמות של גמרות שזה מחווה מיוחדת ונדירה ושאמרו לי שהוא אפילו צייץ עליה. כמו-כן הדקות שידור המיוחדות שלו לכנס העסקנים השישי שנערך בצמוד לסיומי הש"ס בו הוא תיאר את פועלו הרב, ויש עוד אבל נשמור להמשך".

יעקב: "תראה המיוחד השנה בעיני היה ב'גזרת המקהלות' שהיו ממש מדורגות לפי גילאים, לא יודע אם שמת לב אבל היו 37 שורות כמספר מסכתות הש"ס, כל שורה לשנת גיל שונה כדי שתיווצר הרמוניה מושלמת".

רננה: "כמובן איך לא הרגעים המרגשים ביותר היו כאשר נערכו בכל הארץ סיומים עולמיים של הארגון 'דורשות' שאני עומדת בראשותו, וכן המתחמים המיוחדים של "אינה מצוּוה ועושה" ששם היו הפעלות לילדים עם נערים מישיבות למתמודדים שהיו בתפקיד בייבי סיטר, ככה שלפחות הם יעשו משהו כשאנחנו לומדות או מתכננות ללמוד".

הרב ברוך: "תראה אני יכול רק לומר על עצמי מהחוויה שלי שהסיום שהיה בראשותי היה הכי הכי, גם כי שכרתי את בערל להפיק אותו, ותשמע ההקרנה של כל דפי יד' בכל המסכתות לכבוד הסיום ה-14 עשתה את שלה ונחוותה התרגשות עצומה בקהל".

מה מבחינתכם היה 'חוק בל יעבור' בסיומים שהייתם מעורבים בהכנתם?

בערל: "לכבד את כולם, חד וחלק. "בין אודום לחביירוי" זה ברזל אצלי. גם אם המשמעות של זה הייתה לארגן בימה שגודלה כגודל הקהל בכל מקום, ולסדר מיקומי ישיבה בישיבות צוות אין סופיות של כל סגני העסקנים, שבסוד אני אגיד לך שבחלק מהם המשטרה הייתה מעורבת. בסוף הכל בא על מקומו בשלום, גם ליעקב קנייב שהוא מיישיב בכיתה ח' בת"ת המפורסם של דודו, היה מקום על הבמה. מעבר לזה כמו שהיה ניתן לראות גם בחסויות לא קיפחנו אף אחד וכולם קיבלו זמן מסך שווה. היה שוני קטן עם 'מאוחדת' אבל זה כי הגדיילים לחצו לעבור אליהם ולא יכולנו להתעלם מזה גם פה".

יעקב: "אצלי זה יהיה קצר, לשים את מוטי שטיינמץ בכל הסיומים, זה חוק עתיק שנקבע כבר בתש"פ ואין שום סיבה לשנות אותו, בזה אין רוטציה".

רננה: "לדעתנו כבוד האדם הוא חוק חשוב מאד וודאי כבוד התורה ולכן העמדנו בכל כניסה למתחם סיומים עמדת התרעננות 'מוכנה לקדושה' עם מאפרות ופאניות ובחלק מהמקומות אפילו עמדות לק ג'ל, והכל לכבוד התורה. לא היה ככבוד הזה, אין אחת שלא הייתה מטופטפת בסיום שלה או בשל חברותיה".

הרב ברוך: "כמובן לא לוותר על לימוד הדף היומי ביום הסיום עצמו ובהתחלתו מחדש, תראה החוויה המעצבת שאנחנו ייצרנו – ואולי היה כדאי להתחיל עם זה –  זה שכל אחד יכול להיות תלמיד חכם. ולכן מאי שם בשנת תש"פ שהשיעורים הכי קצרים היו של עשר דקות אנחנו ב"וועדת הרבנים המיוחדים לענייני הדף היומי" שינינו את זה למקסימום שלוש דקות והיו לנו שיעורים של דקה אפילו. זה כל כך מיוחד שכל אחד יכול מדהים!".

האם יש לכם הפקת לקחים ותכנון עתידי?

בערל: "יש כמה תוכניות סודיות, אנחנו חושבים לייצר לווין מיוחד של סיום הש"ס ובשנה הבאה אולי אפילו לשלוח את הש"ס כמו שהוא למאדים. קראנו למבצע הזה 'מלא כל הארץ כבודו' והוא יהיה בחסות 'רד בול' – שמעיף אותך קדימה ולמעלה. 'שאיפס' זה דבר חשוב, כל המשגיחים אומרים את זה היום".

יעקב: "תראה, אנחנו מה שחשוב לנו זה שמחת וחיבור הלב, ולכן אנחנו שוקלים על הקמה של מקהלה חדשה. זה אבל נשאר בייננו כן?! – מקהלת 'שבט לוי' שיהיו עסוקים כל היום בלמידה של שירה ושירים חדשים. תהיה קבוצה שלמה של משפחות שיתגוררו יחד במקום מבודד וכל תינוק שיוולד מייד יושמעו לו המארשים הגדולים מכל הזמנים, וככה נהיה מוכנים לכל סיום ואירוע בעתיד בצורה הטובה ביותר עם הכוחות והכישרונות המוזיקליים הגדולים ביותר".

רננה: "מה שחשוב לנו זה השוויון הקדוש, שוויון אמיתי שהופר כבר אצל אדם וחווה והתיקון שלנו הוא החזרת האיזון והשוויון. ולכן התוכנית שלנו היא לייצר קורסים נוספים של מגידות שיעורים בקונספט של קורס מרצים. והקורס הזה יתחיל כבר מהגילאים הצעירים וילווה את הבנות בכל תחנות חייהם, וכל זאת בעידוד ראשת הכולל שלנו בכולל 'עטרת שולמית'".

הרב ברוך: "לנו יש חזון, תלמיד חכם כל אחד יכול להיות כמו שעכשיו כמעט כולם – חוץ מכמה בטלנים – סיימו את הש"ס ככה כולם יכולים להיות תלמידי חכמים, ולכן המיזם שלנו בשילוב עם צ.מ.ת ואוניברסיטת "ייל" הוא "חיבור לחכמה" שזה פיתוח מיוחד של חוקרי מוח מהגדולים בעולם להשתיל בראש את כל התורה כולה ובאותה צורה שאנו חושבים נוכל לטייל במרחבי התורה, תחשוב איזה עצום זה אפילו את השלוש דקות שיעור זה יחסוך".

סליחה?

כן, מי אתה? אנחנו פה באמצע ראיון.

אני פשוט מתרים… לכולל חשוב, לומדים בעיון סוגיות לעומקם עם כל הראשונים עד ההלכה למעשה ארבעה סדרים ביום בצורה מאד מאד רצינית.

אני מבין אבל זה מאד חשוב מה שאנחנו עושים פה אולי נחזור אלייך? איך אמרת שקוראים לך?

משיח.

הפוסט מאחורי הקלעים של סיומי הש"ס: כבוד התורה וכבוד עצמנו הופיע לראשונה ב-קו 400.

עושה כושר בבקרים,

קבוע בדף היומי,

ארוחות מסודרות.

מצלצל להורים קבוע,

חושב לפני שנוסע,

עונה בנחת לפוגע,

מוצא מקום להשתעשע.

מקשיב לילדים בלי ווצאפ.

הולך לטישים כשאפשר,

מחפש נקודת זכות על המוזר.

ישן בזמן,

לא מגיע למינוס,

את השלום בבית

משיג בכל מחיר.

צדקה בסתר גמור משאיר.

מקרב רחוקים

…וגם קרובים.

חוזר לטלפונים

מנודניקים מזדמנים.

מנדנד עגלות

של ילדי אחרים.

מנקה שמשות

של רכבים חונים.

מחייך לעיוורים.

רגע… זה נהיה מוזר.

אוי! התעוררתי.

חלום טוב חלמתי.

הפוסט חלום של שנ"צ הופיע לראשונה ב-קו 400.

כולם נושאים עיניים
אומרים: להלך? אין סיכוי!
אנחנו ממזמן היינו
שמים אותך בנידוי

ההלך השפוף לאט הולך
ילדים בו חובטים הן הוא צל מהלך
מי הוא בכלל? כולם שואלים
לא ניכר ולא מזהים

לא נכון, קול קטן לוחש
אין סיכוי? אין כזה דבר.
וההלך מקשיב אך חושש
את הקול הזה הוא לא שמע במדבר

מרים ההלך את עיניו בחשש
מדלג על עיני האנשים, וניגש
מבטו בשמיים ובשמש נפגשים
דמעה נפתחת יוצרת בלחיו שבילים

השמים העצומים את ההלך מחבקים
והקול הקטן כבר יותר בקול צועק
"אין יאוש צדיק", "זה סיפור של הרעים"
הבוץ מעל כתפי ההלך מתחיל להסדק

מתקרב הוא בחשש למבנה לבן
מסתובב מעט והנה הוא מוכן
לבור נכנס רגליו תחילה
עד שהמים מכסים את ההלך בצהלה

גושי ליכלוך מתמוססים מתפוררים
עמוסי שנים ממנו הם מתקלפים
מכניס ההלך עוד פעם את השיער
ומתוהו ובוהו לבראשית נפתח השער

מרים עניים
שוב הוא בשמים שבחלון
שם יונה עם עלה זית מחפשת
פותח את פיו ונותן צעקה
"אבאאאאאא, אני בא!"

ובצאתו של ההלך
לא זיהו עליו את הליכלוך
כל ערמות היאוש הוחלפו
העור והאור אצלו התמזגו

ההלך מסתובב, אנשים נדהמים
חכמים תורניים לא מאמינים
שמכזה לכלוך תזרח קדושה?
בכזו מהירות תתחלף ההרגשה?

וההלך מחוייך ניגש לארון
לקודש נותן נשיקה

ומתחיל

מההתחלה

הפוסט סיפורו של ההלך הופיע לראשונה ב-קו 400.