ראיתי מרחוק את שכני היקר ר' נערווי כשהוא ממהר וכל כולו אומר היום קודש לה'. מיד כשהבחין בי, סימן לי כי היום אין לו זמן. "הבטחתי לאשתי שלכבוד שלושת ימי ההגבלה – אני לומד כל היום, נאר תיירע, היום יכוונו בישיבה את השעון לפי השניה שאכנס לבית המדרש ללמוד, תשע על השניה אני לומד!", כך הפטיר חגיגית תוך שהוא ממהר להיעלם אל צינת הבוקר.

השמועה על החיזוק של נערווי פשטה לה מהר ברחבי השכונה. הכל ידעו שהיום לא יזכו לראותו כשהוא עסוק בענייניו-ענייני שמים, היום הוא ילמד תורה מבוקר עד ערב ללא שום פניות ועיסוקים אשר אינם תורה צרופה.

הוא לא יתן לשום מפריעים מכל סוג שהוא לטורדו מלימוד, כך ייתן דוגמה חיה שאפילו בדורנו יש מתמידים שמנצלים כל שניה, וממנו יראו וכך יעשו כל הלומדים בשאר ימות השנה.

בתשע ועשר דקות הגעתי לישיבה ללמוד עם החברותא שלי. התיישבתי במקומי ולאחר מספר רגעים קיבלתי הודעה כי הלה חולה ויעדר מלימוד הבוקר. מכיוון שעלי להכין דבר תורה לליל שבועות, החלטתי להעתיק את מקומי לאוצר הספרים, שם יש את מירב הנוחות והשקט לשבת וללמוד, שכן הכיסאות והשולחנות מרובין הן והלומדים מועטין.

בעשר ורבע, דלת האוייצער נפתחה לרווחה ונערווי שעט פנימה בסערה כשהוא אוחז ערמת ספרים גבוהה. הוא תר בין המקומות הרבים הפנויים אחר מקום נח לשבת, ומשמצא מקום צנוע סמוך לאחד החלונות, הניח את ספריו ונתיישבה דעתו.

כשקלט את מבטי המשתאה, הסביר: "היום לקחתי את הילדים לחיידר ולבית ספר, אין כמו להתחיל את היום עם חסד, ומי זקוק לחסד יותר מאשתי, אז למרות שזה התפקיד שלה – שהרי אני מאוד עסוק ביום-יום – היום התגברתי כארי על רצוני העז ללמוד ועל אף מחאותיה של אשתי לקחתי את כל הילדים עד האחרון שבהם, ומיד אחר כך הלכתי לתפילת שחרית".

לא אמרתי מילה כדי לא לגרום ח"ו לביטול תורה. אחר שהתיישב במקום וסידר את הספרים, קפץ נערווי ממקומו ואץ לו לעבר הדלת, לאחר חצי שעה חזר, וכשעבר לידי סיים בקול 'ומפליא לעשות', ולכיווני הפטיר: "לימוד תורה דורש גוף נקי…".

טרם סיים להסתדר במקום כדבעי, ושוב ניתר החוצה. כשעבר לידי סינן מבין שיניו: "אי אפשר להתחיל ללמוד בלי סיגריה טובה, והגבאים הבטלנים פה לא מרשים לעשן בתוך בית המדרש ובאוייצער".

לאחר עשרים דקות נוספות חזר למקומו. עכשיו נראה מה זה לימוד בהתמדה, חשבתי לעצמי. אך מסתבר שאני באמת עם הארץ… נערווי שוב מצא את עצמו בדרך החוצה, הפעם אמר לי בכובד ראש: "אתה יודע כמה חז"ל הקפידו על פת שחרית, וגם הרופאים אומרים שזה בריא ועוזר לריכוז, על זה נאמר 'ביטולה זוהי קיומה'".

לאחר רבע שעה חזר מהמכולת עם שקית מלאה כל טוב לצורך קיום מצוות חז"ל. באותו בוקר מסתבר, הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה לנסות בה את הצדיקים, ומכיוון שכך, נהג גם נערווי מנהג קונו לקיים מה שנאמר 'מה הוא אף אתה', ומיד הוציא גם הוא חמאה מנרתיקה ומרח שכבה הגונה על פת השחרית.

הוציא מה שהוציא ואכל מה שאכל, נתגלגלו הדברים עד שהגיע לסיומה של סעודת מצווה זו, ומכיוון שכך, הגיע עת לכוס קפה הגונה. "הקפה מעורר ועוזר לריכוז, כך לא אירדם ולו לרגע קט", ציין באוזני.

מעשה שטן וקפה אין. אך לא איש כנערווי יתעצל, ומיד קיים רצון קונו 'הוי קל כנשר' ושעט לעבר מכונת הקפה האוטומטית. לאחר מספר דקות חזר לעברי מושפל קמעא. "לא תאמין ממש חסרים לי כמה שקלים לכוס קפה", כמה שמחתי לתרום ולקחת חלק במצווה חשובה שכזאת ולהיות ממש כזבולון המפרנס ומסייע בידיו של יששכר לומד התורה.

לאחר שנטל מים אחרונים ובירך ברכת המזון בכל הכוונות הראויות להן לבא למוחו של המברך בדיוק בשעת ברכה, ניקה את השולחן ונטל את פירורי הלחם שנותרו מסעודת המצווה ואץ איתן לרחבה שבחוץ לחלק לציפורים ולזכותן בשיריים של סעודת קודש. משחזר, אמר לי ברוב חן וחסד: "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מהשמים, ואף הן בכלל בריותיו של הקב"ה, ובפרט ראויות הן הציפורים לפי שאכלו את המן שפיזרו דתן ואבירם…". ממש 'תורת חסד', הרהרתי לעצמי.

סוף סוף נתיישב ברוגע ופתח את הגמרא. אך מסתבר שחמה שהוציא הקב"ה מנרתיקה לנסות בה את הצדיקין, עשתה את מלאכתה יתר על המידה, ובקעה מבעד אחד החלונות הישר על גמרתו של נערווי שכל חפצו היה רק להגות בלימוד התורה הקדושה, ומתוך בהירות אורה העז, לא הבחין נערווי היכן הן מילות הגמרא, היכן רש"י והיכן התוספות.

"עלי למגר יצר זה במהירות", חשב לעצמו, ומבלי להשתהות יתר מכדי דיבור, החל בחיפוש אחר נייר. לשם מה לך נייר? שאלתי, והלה השיב: הגיתי רעיון גאוני איך להסיר מעלי טורח זה, אדביק את הנייר על החלון ובכך אמנע מהשמש לשלוח את קרניה המזיקות לעבר הגמרא.

מיד כשעלה בידו למצוא מספר ניירות חלקים אשר אין בהם ח"ו כל חשש הן של חילול שבת והן של שימוש בדברי תורה, הדביקן בעזרת דבק לחלון וחזר ללימודו כשהוא שמח וטוב לב.

אך מה לעשות שנייר לבן הרי הוא כמעט כנייר שקוף, ולמרות שנתמעט חוזקה של חמה קמעא, אך עדיין כוחה במותניה וחודרת היא מבעד לנייר שהדביק. שוב חשב נערווי מה מנהג ינהג באותה חמה סוררת, ובמוחו עלה רעיון יצירתי. הן לובנו של נייר זה אינו גזירת הכתוב, ויכול אני למעט בהירותו ע"י שאעבור עליו אנה ואנה בעט שבידי…

לא נתעצל ולו לרגע קטן, וממש כאילו לא נתכוון שלמה המלך באומרו 'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם' אלא עליו, חשב, אמר ועשה. הוריד נייר שהדביק בחלון, הניחו על השולחן ועבר עליו בעט שבידו אנה ואנה לכל צדדיו עד שהפך כולו כחול מצפונו לדרומו וממערבו למזרחו.

שמח על פתרון שמצא ועל כך שנתחכם לשמש הקופחת, חזר אל החלון והדביק לרוחב כולו את הנייר הכחול שהכין, ואכן מעשה פלאים – החלון כאילו נחבא אל כליו, מתוך שלא חדרו ממנו אלא אי אלו קרנים קלושות בצבע כחול כהה אשר אין בכוחן למנוע מנערווי מללמוד.

שוב התיישב במקומו בחרדת קודש, אך להפתעתו הגדולה התברר שמחמת זמן שהקדיש למיגור כוחה של חמה בחלון הסמוך אליו, נתחכמה חמה אף היא והלכה היא מחלון זה לחלון אחר, שכן כך דרכה של חמה שאינה עומדת במקומה אלא אצל יהושע בן-נון, ואף אצלו לא נהגה כך אלא בשעת מלחמה בגבעון, אבל בשאר ימים נוהגת היא לסוב על צירה ולילך ממזרח למערב עד שנחה היא לאחר ששקעה בים.

כאן איבד נערווי את שלוותו הידועה וחמתו בערה בקרבו על חמתו שבערה בחלונו, ומתוך כעס שכעס בא לידי טעות, ובטעותו דחף את הגמרא הצידה לעבר המקום הסמוך לו, או אז נתבררה לו טעותו הגדולה, אין השמש מכה אלא במקום אחד, אבל במקום אחר הסמוך לו, ממש שם, אין ניכר רישומה של חמה כלל וכלל, וכל הרוצה ללמוד שם יבא וילמד.

אלא מכיוון שבעסקי חמה עסקינן, נזכר נערווי כי שעת ארוחת צהרים קרובה וכמעט שכבר הגיעה, ולרגל יום לימוד התורה שלו, חמתו הצדיקה הזמינה אותו ואת משפחתו לארוחת צהרים הגונה. "אין אני יכול לאחר לארוחה אחר שכל רצונה הוא להיות לעזר לחתנה התלמיד חכם שיוכל ללמוד באין מפריע, אם אני אראה לה שאין הדבר חשוב, אחרים עוד עלולים ללמוד ממני לזלזל בלימוד תורה ח"ו", כך אמר לי כשיצא בחופזה…

ממנו יראו וכך לא יעשו, הרהרתי לעצמי.

הפוסט הוא נחשב למתמיד מופלג; אני מתפלל שאף אברך לא יהיה כמוהו הופיע לראשונה ב-קו 400.

ר' נערוון מקפיד שהכל יקראוהו בתואר הרה"ג, שכן מי כמוהו יודע על גדלותו הרבה בתורה ואין הנחתום מעיד אלא על עיסתו, ומילא על כבודו – רשאי הוא למחול, אך על כבוד התורה – אין הוא רשאי למחול. נוהג הוא אף לשלוח חזרה אל השולח מכתבים אשר אינם נושאים את שמו בכל הכבוד הראוי תוך ציון סיבת ההחזרה.

עם זאת, עין יפה נוהג הוא בשכניו-מכריו, ומכיוון שאנו מכירים אותו עוד מילדות, מרשה הוא לנו לקרוא לו בקיצור נערווי, ובשם זה נשתמש בהמשך הסיפור למען הקיצור.

שמחה גדולה שמח שכני בימים אלו, שכן משמים זיכוהו בזיכוי הרבים – הרי מצווה זו עניינה גדול בשל הפרסומי ניסא הרב שבה, הזדמנות פז, ומי יודע אולי מצווה עוברת היא ושמא לעולם לא תחזור, וחביבה מצוה בשעתה, ואין מעבירין על המצוות, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש, ובכל מקום שיש חילול ה' אין חולקים כבוד לרב ואף מותר להורות הלכה בפני רבו, ומכיוון שנתכנסו והזדמנו כל אלו המצוות בהדי הדדי – לא איש כר' נערוון להתעלם ממצווה רבתא כהאי.

ומיד כשראה שבימים אלו ימי הפסח והקורונה המניינים מצויים בכל מקום, ראה הוא מה שלא ראו אחרים – האמונה בבורא עולם – הרי היא מוטלת בקרן זווית, ואין איש אשר שם את לבו אליה.

שעה שהכל שועין לדברי הרשות אשר גזרה גזירות שונות ומשונות אשר לא שערום אבותינו, ללכת ברשות הרבים עם מסיכות – הלא ברור שכל עניינם הוא לחטוא ולהחטיא, לנהוג מנהג פורים בסתם יום של חול, הלא אפילו היוונים הרשעים לא גזרו על כך.

ואף גזרה המלכות להרחיק את היהודים זה מזה ומאביהם שבשמים. כך גזרו על מצות כיבוד אב ואם ועל הקבלת פני רבו ברגל ועוד כהנה וכהנה גזירות נוראיות ואכזריות.

שומא עליי לקדש שם שמים, להפיץ מחדש את האמונה בבורא עולם, להאמין וליידע שהכל רק על פיו יתנהל, וברצותו יחלה איש וברצותו רפא ירפא. וברור שלא ירדה מחלת הקורונה לעולם, אלא כדי שהכל יקראו-נא בקול גדול עצום ורב.

מכיוון שכך, השכם בבוקר עם בא השחר, החל לקרוא בקול גדול את כל פסוקי דזמרה, מילה במילה, אות באות, שידעו כל השכנים כי מצות תפילה של שחרית עיקרה היא כוותיקין, ולמען ייעורו כולם ויאזינו לתפילתו הערבה באזניו…

מצווה גוררת מצווה. מכיוון שבתפילת שחרית זכיתי לקדש שם שמים השכם השכם בבוקר – הרי תפילת ערבית עלי להתפלל סמוך לחצות הליל. ידעו הכול כי יהודי כשר מקפיד על מניין בכל שעות היממה, מה שכר יקבלו כל הנעורים מתפילתי, בוודאי ההתעוררות לה זכו, תמשך עוד מספר רב של שעות, ואין מעוררין אלא את הישנים.

הוי, כמה קידוש ה' באפשרותי לעשות, רק על ידי תפילת ערבית מאוחרת אחת! ושמא מאן דהו שכח לספור את העומר, עלי אף להגביה את קולי למען ייעורו הכול ויזכרו לספור את העומר!

למחרת בשחרית, ראה נערווי כיצד צועד החזן עם ספר התורה בדד, לכל אורך הדרך עד השולחן עליו קוראים בתורה. איך אפשר לראות את ספר התורה בדרכו לבימה ולא לנשקו? זעק שכננו, ומיד אץ רץ חיבק ונישק את הספר הגלמוד אשר איש אינו מנשקו בימים אלו. איזה חילול ה' נוראי שיהודים רואים ספר תורה עובר לפניהם ולא מנשקים אותו? כך בפרהסיה לעבור על לא תעשון?

ערב שבת נזכר נערווי כי לא ביקר את הוריו הזקנים כבר מספר חודשים, ואף שגרים הם בשכונתו, הלא יודעים הם כי כה טרוד הוא בענייניו-ענייני שמים.

עלתה מחשבה בראשו, מי יודע, אולי לא ירדה מחלה זאת לעולם אלא כדי שאזכה במצות כיבוד אב ואב כדבעי, הלא בימים אלו אנשים נמנעים מלבקר את הוריהם במצות השלטונות וסבורים כי ניתן לצאת ידי חובה ע"י הטלפון או מעבר לדלת הבית. איזו בערות! ממש א"ב של יידישקייט אינם יודעים. הלא כל רצונם של ההורים הוא לחבק ולנשק את ילדיהם, ואיך אפשר לקיים זאת ע"י הטלפון או מעבר לדלת?

דקות ספורות לפני כניסת השבת עוד הספיק מיודענו לפרוץ את דלת בית הוריו, ולא שעה לתחנוניהם הנבערים להסתפק בשיחה מעבר לדלת. אפילו את הוריי החכמים הצליחו השלטונות לבלבל, אמר לעצמו, אנחנו נָרְאֶה לכולם שמצות כיבוד אב ואם קודמת לכל – שום סכנה אין בדבר ושלוחי מצוה אינן מזיקין ואינן ניזוקין.

בדרכו חזרה זכה אף להשלים מצות קבלת פני רבו ברגל. יצוין כי בשנה זו זכה לקיים את המצווה פשוטו כמשמעו, שכן רבו פתח את הדלת די חריץ צר כדי לראות מי דופק על דלתו בערב שבת חול המועד, אך שכנינו הזריז קיים את מצות משלחי הרגל הזריזין והקדים למצוות ודחף את רגלו והקדים את רבו שניסה לסגור את הדלת…

שכן זקן היה לו לר' נערוון ושמו ר' קלמן. ר' קלמן היה יהודי פשוט אשר התפרנס מיגיע כפיו, ומנהג קבוע היה לו אשר חוק בל יעבור שם לו, והוא שיעור דף היומי בכל יום – יהי אשר יהי. בימים אלו עקב המצב נאלץ ר' קלמן לחרוג ממנהגו וללמוד את הדף היומי בגפו.

באותה שבת, החליט שכנינו כי עליו ללמוד חברותא עם ר' קלמן את הדף היומי. כמה זה ישמח אותו, חשב, הן ללכת לשיעור אינו יכול, אך השיעור יבוא אליו, ועוד ללמוד עם ת"ח עצום שכמוני, איזו שמחה! איזה קידוש ה'! הלא כבר אמרו חז"ל או חברותא או מיתותא.

ואכן זכה לקיים מצוה זו הלכה למעשה…

בימים שחלפו רבים משכניו ומכריו של נערווי חלו בקורונה ובכללם הוריו, רבו ואף ר' קלמן שכנו. ובחלוף עוד מספר ימים הלכו לבית עולמם.

איזו זכות, חשב לעצמו, כשיצא מהבידוד אשר נכפה עליו, על מנת להשתתף בהלוויית הוריו. זכיתי לקיים מצות כיבוד אב ואם ממש בימים האחרונים לחייהם, כך זכיתי להקביל פני רבי ברגל וללמוד בחברותא עם יהודי גלמוד.

אשרי שזכיתי! מי ימלל את עוצם צדקתי ומעשי הטובים!

ולכל הכפרנים הסבורים שבשלי נדבקו יהודים טובים אלו בקורונה, איזו עליבות נפש! היכן האמונה בבורא עולם? כלום נעלמה מהם הידיעה כי לכל איש נקצב בדיוק מתי יוולד ומתי ישיב את נשמתו לבוראו?

הפוסט האברך שלא נכנע לקורונה: סיפורו של ר' נערוון הופיע לראשונה ב-קו 400.