מאז אותו יום, היה צביקה מתקשר לר' מ. כל יום.

השיחות עמו היו לא קלות עבור ר' מ. יום יום לשוחח כשעתיים עם אדם שדעתו טרופה, וייסורי נפשו בלתי נתפסים. לפעמים ראיתי שר' מ. נהיה חולה ממש מהשיחות הללו. הוא היה שוכב במיטתו באפס כח, שבור ורצוץ, הן על חברו הכל כך אהוב שהפך לשבר כלי, והן על ייסורי הנפש הקשים שהוא חווה.

לפעמים היה מבקש ממני לשוחח עם צבי דוד במקומו.

סיפרתי לצבי דוד מי אני, והוא היה בוכה ומספר לי כמה חסדים אבא שלי עשה עמו, ואיזה צדיק נשגב הוא ר' מ.

עברו מספר חודשים, אני נישאתי, והתגוררתי בירושלים.

ויום אחד אחי הצעיר מתקשר אלי, ואומר לי: צבי דוד נמצא במוסד סיעודי ציבורי בפאתי בני ברק, אחרי ניתוח שבו כרתו את שתי רגליו בגלל נמק סוכרתי. הוא בודד שם עד למאד, שמא ניסע לבקרו?

קמנו ונסענו.

מוסד סיעודי זה מקום מדכא. מוסד סיעודי ציבורי זה מקום קשה מנשוא.

העליבות ניבטת מכל פינה. הפנים כבויות, חסרות חיים.

אנחנו שואלים את אחד המטפלים איפה צבי דוד? והוא מצביע לנו על כסא גלגלים בפינת החדר.

אנחנו ניגשים בחרדה קלה, לכיוון האיש שכה פחדנו ממנו בילדותנו, ואומרים לו: שלום, צבי דוד.

הוא מרים את מבטו העייף והעצוב, מתבונן בנו בעיניים בוערות, חודרות, ושואל: מי אתם?

ש. ו-מ, השבנו לו. בנים של ר' א.

הוא התבונן בנו בתדהמה, והחל לבכות בכי תמרורים.

קפאנו על מקומנו, ולא ידענו איך להגיב, כעבור דקה הוא התאושש, וביקש שנוציא אותו לחצר.

גלגלנו את הכסא החוצה, מצאנו פינת ישיבה קטנה בחצר, והתיישבנו מולו הוא הביט בנו בעיניים מלאות דמעות, וביקש: תגידו לי איזה דבר תורה להחיות את נפשי.

התחלנו לדבר על הסוגיה שבה אחזנו. צבי דוד ישב בעיניים עצומות, כשדמעות זולגות ממנו ללא הרף. כשסיימנו, אמר: תשירו איתי משהו.

איזה שיר אתה רוצה שנשיר? שאלנו אותו. הוא עצם את העיניים, והחל לשיר בקול שבור, מרוסק:

אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.

כך ישבנו שלושתנו, ובמשך קרוב לחצי שעה שרנו עם צבי דוד אור זרוע לצדיק, כשפניו לוהטות, עיניו עצומות, וכולו בוער בדבקות שאין למעלה ממנה.

הביקור הסתיים.

החזרנו את צבי דוד לחדרו, סייענו לו לעבור למיטה, והוא ביקש: בבקשה תבואו שוב, אתם לא יודעים איזה סבל עובר עלי כאן, אין לי פה עם מי לדבר, כל הצוות ערבי, אף אחד לא מבין אותי, אם לא קשה לכם תבואו שוב, אתם מחיים את נפשי.

הבטחנו לו שנבוא, ושאלנו אותו מה אפשר להביא לו.

שוקולד בלי סוכר, וסיגריות, ביקש.

התחלנו לבקרו פעם בשבוע.

בכל פעם היינו קונים לו עשרה חבילות של שוקולד ללא סוכר, ופקט סיגריות 'נובלס'.

במשך שנתיים היינו נוסעים אליו בכל שבוע.

בכל השנתיים הללו, צבי דוד לא הזכיר אפילו פעם אחת את ייסוריו הגופניים. הם כאילו לא היו קיימים אצלו. הייסורים היחידים שהזכיר ובכה עליהם, היו ייסורי הנפש הכלואה.

היינו מבקשים ממנו לומר דבר תורה, והוא היה מתלהט, ומתחיל לדבר ב'מחשבה', דיבורים מתהומות הנפש, וכשהיה צבי דוד מתחיל לדבר, סערה היתה אוחזת בו.

דיבורים גבוהים ורמים שמענו ממנו באותם ימים. אחד מהחידושים העמוקים שלו, שהיה חוזר עליו פעמים רבות בדמעות שליש, היה כדלהלן:

בפרשת תולדות כתיב: וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַיהוָה לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לוֹ יְהוָה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ.

ואומר רש"י על המקום; ליעתר לו הויה – לו ולא לה, לפי שאינה דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע.

ומתהומות נפשו המרוסקת היה צבי דוד שואג; איך ייתכן שתפילת צדיק בן צדיק מקובלת יותר מתפילת צדיק בן רשע? חכמה להיות יצחק בן אברהם? אתם יודעים כמה קשה זה להיות רבקה בת בתואל?! איך ייתכן שהקב"ה מחבב צדיק בן צדיק יותר מצדיק בן רשע? כלום משוא פנים יש לפניו ח"ו?!

והיה צבי דוד עונה בקול רועד:

אכן, בלא ספק זכותו של צדיק בן רשע רבה על זכותו של צדיק בן צדיק.

אמנם, כל זה כשהצדיק בן צדיק מתנהל כ'בנש"ק', מחקה את אביו, ונוהג בדיוק כפי שהורגל וכפי שחונך.

אבל יצחק אבינו – היה צבי דוד מרעים בקולו השבור והמרוסק – הרי אברהם זה חסד, ויצחק זה יראה! יצחק אבינו היה ההיפך הגמור מאביו, הוא לא הסתפק בלהיות בנו של אברהם, הוא סלל לעצמו דרך בעבודת ה', מתוך עמל ויגע, דרך שמתאימה לשורש נשמתו, ועבודתו עבודת ה' באמת היתה, לא עבודת חיקוי.

ולהיות כזה צדיק בן צדיק, זה כבר הרבה יותר קשה. כי כשאתה יוצא מביתו של בתואל, יש לך 'שולחן ערוך' שלם של; איך לא להתנהג.

אבל כשאתה יוצא מביתו של אברהם אבינו, יש לך 'שולחן ערוך' שלם של איך כן להתנהג, ולכתוב שולחן ערוך אישי וחדש משלך, כשלפניך מונח השולחן ערוך של אביך, זה כבר עבודת נפש מסוג אחר לגמרי!

וכשצבי דוד היה חוזר על התורה הזו, האושר היה ניבט מכל מכה בגופו המיוסר, מכל פצע, מכל חבורה, מכל מכה טריה.

ואם המכות שבגופו חובשו, הרי שמכות הנפש לא זורו, ולא חובשו, ולא רוככו בשמן.

ותמיד אחרי הדיבור היינו שרים, ותמיד את אותו השיר:

אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה.

4 שנים היה צבי דוד באותו מוסד. ב4 השנים הללו, שהיתי עמו עשרות פעמים. כאמור, מעולם לא דיבר על ייסורי גופו. כאילו זה לא נוגע אליו. הדבר היחיד שהיה מכניס בו חיות היה לדבר בענייני מחשבה. כמה היה מתמוגג כשהיינו אומרים לו תורה עמוקה שטרם הכיר. הוא היה צוחק ומוחא כף וחוזר עליה שוב ושוב, ושמח בה כמוצא שלל רב.

בשנים שזכיתי לשהות במחיצתו, למדתי עומק מה הוא, למדתי נשמה מהי, ולמדתי ייסורים מה הם.

צבי דוד נפטר. הלווייתו התקיימה בבית העלמין ירקון, שם הובא למנוחת עולמים. על קברו הפתוח אמר חברו ר' מ. קדיש, וזו היתה הפעם הראשונה אחרי 30 שנות היכרות, שראיתי את האיש ההו כה קשוח הזה נשבר ופורץ בבכי.

שלושה ימים לאחר פטירתו, הכניס אחי הצעיר את בנו בבריתו של אברהם אבינו.

ונקרא שמו בישראל – צבי דוד.

• צבי דוד – חלק 1
• צבי דוד – חלק 2
• צבי דוד – חלק 3

הפוסט צבי דוד – חלק 3 הופיע לראשונה ב-קו 400.

אני קם ממקומי, ניגש לחדר השני, מוסר את הטלפון לר' מ. ואומר לו: זה צבי דוד.

הוא נאנח אנחה עמוקה, מצמיד את הטלפון לאוזן ואומר: צבי דוד'ל מה עניינים.

וכאן התחילה שיחת טלפון בת שעתיים, שיחה הזויה, עם דיבורים גבוהים, עמוקים ומופלאים, כשרמב"ם ורס"ג, מהר"ל ור' צדוק שזורים בה, ומשולבים במשפטי עידוד שאומרים לילדים קטנים.

סקרנותי בערה בי.

כשהוא סגר סוף סוף את הטלפון, אמרתי לו: טוב, מה קורה כאן? מה לך ולצבי דוד? מאיפה אתה מכיר אותו? מי הוא? מה הוא? למה הוא?

ר' מ. הביט בי במבט עצוב, ואמר: שב.

התיישבתי מולו, והוא התחיל לספר.

אני, כידוע לך, גדלתי בתל אביב. למדתי בבית ספר דתי, ובהמשך הגעתי למדרשיה של ר' יהושע יגל בפרדס חנה, ושם הכרתי את צביקה. ככה קראנו לו.

הוא בא ממשפחה תל אביבית, חסידית אבל פא"יניקית/מזרוחניקית, וכך הגיע לישיבתו של הרב יגל.

צביקה היה בחור שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו.

מצד אחד, הוא היה עמקן אדיר, שהמח שלו עבד 24/7 בלי הפסקה. לא היה אצלו דבר כזה לענות על משהו בלי מחשבה, גם לא על שאלות טריוויאליות כמו 'מה השעה' וכד'.

מצד שני, הוא היה נטול פחד ובעל תעוזה מטורפת.

תוסיף לזה כח פיזי של D9, כמעט בלתי אנושי, בתוספת העובדה שצביקה היה נוהג לפתוח את הבוקר בארוחה קלילה שכללה כיכר לחם אחיד עם 3 קופסאות קוטג' וקערת סלט, ככה בשביל להתחיל את היום בראש טוב, ותבין כמה סקרנות הבנאדם עורר סביבו.

הוא בחיים לא היה עייף, מעולם לא ראיתי מגבלה פיזית כלשהי, או חשש/פחד כלשהו שעצרו אותו מלעשות משהו. כדי שמשהו יקרה, צביקה רק היה צריך להחליט שזה יקרה. ברגע שהוא החליט, לא נבראה המניעה שתעצור אותו מלהוציא את ההחלטה אל הפועל, פשוטו כמשמעו.

ר' מ. סיפר לי סיפורי מסעות הזויים שצביקה והוא היו עורכים אל תוככי היישובים והכפרים הערביים, על טיולים מטורפים באמצעים מטורפים עוד יותר, כשהדבר הבולט בכולם הוא העובדה שאצל צביקה אין שום דבר שיכול לעצור אותו מלבצע את מה שהוא רצה לבצע.

כעבור כמה שנות לימוד במדרשיה, צביקה עבר לישיבת כפר חסידים, והיה לתלמידו המובהק של ר' אלי'ה מישקובסקי.

הרב מישקובסקי היה מנהל איתו מרתונים מפרכים של מחשבה, כשמוחו הבוער של צבי דוד לא יודע שובעה, ולא יודע מנוחה. הם היו מסתובבים שעות על גבי שעות ברחבי הכפר, ומנהלים שיחות סוערות בעניני מחשבה.

בשלב כלשהו, ר' אל'ה הכיר לצביקה את ר' חיים גריינימן, ואמר לו: זה הרב שלך. אצלו תמצא מנוח.

וצביקה התחיל לבוא לר' חיים.

ר' חיים כיוון אותו להניח מעט למחשבה, ולהתמקד יותר בלימוד גמרא, וצביקה כמו צביקה, תוך שנתיים כבר ידע את הש"ס על בוריו.

ואז פרצה מלחמת יום כיפור.

במוצאי החג, עוד לפני שהספקתי לעשות הבדלה – מספר לי ר' מ. – צביקה מופיע בפתח חדרי, פניו חתומות, ומבקש ממני את מפתחות הרכב. כמובן לא שאלתי כלום, כי כשצביקה אומר, אתה עושה. בלי שאלות.

הוא לקח את המפתחות, נכנס לרכב ונעלם.

כעבור 4 ימים הוא הופיע אצלי בחדר שוב. הוא היה נראה כמו אדם שיצא מהשאול. הוא נכנס למיטה, ויצא ממנה כעבור 24 שעות, עם מבט של טירוף בעיניים.

ניסיתי לדובב אותו, ומתוך הנהמות שיצאו מפיו, הבנתי שהוא 'נסע לעזור בחזית'.

הרמתי כמה טלפונים לאלו שהכרתי בצבא, והתמונה החלה להתבהר.

מסתבר שצביקה שמע במוצאי החג על המלחמה שפרצה, לקח את הרכב שלי, ופשוט נסע לחזית. בלי להתגייס, בלי מדים, בלי כלום. במשך 3 ימים הוא סחב פצועים וגופות תחת אש. בלי לאכול, בלי לשתות ובלי לישון.

כשסיים, נכנס בחזרה לרכב, וחזר אלי לדירה.

המחזות, המתח והמאמץ, מוטטו את נפשו, פשוטו כמשמעו.

התקשרתי לאחותו, ויחד לקחנו אותו לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי.

במשך חודשים ארוכים עמלו שם לייצב את מצבו. אך נפשו הסוערת של צביקה נפגעה אנושות, והוא הפך לאדם סגור ומסוגר, כשרק הכדורים היו מצליחים להחזיק אותו מאוזן איכשהו.

הוא המשיך לבוא ולהסתובב בקרבתו של ר' חיים גריינימן, אך הצלקות בנפשו לא הצליחו להחלים.

אחת לכמה זמן הוא היה זורק את הכדורים, שגרמו לו להזיות ולדיכוי המח, וכשהמצב היה מחמיר איש לא יכול היה לדבר איתו. או אז היינו פונים לר' חיים, והוא היה נוסע אליו עם הכדורים, ומצווה עליו לבלוע אותם. ולר' חיים היתה השפעה מאגית עליו.

ישבתי שם המום לגמרי מהסיפור ששמעתי, ושאלתי אותו: ובכן, מה פתאום הוא מתקשר אליך כעת?

כשהוא נכנס לאשפוז, הוא מתקשר אלי תמיד, השיב לי ר' מ. באנחה קורעת לב.

• צבי דוד – חלק 1
• צבי דוד – חלק 2
• צבי דוד – חלק 3

הפוסט צבי דוד – חלק 2 הופיע לראשונה ב-קו 400.

צבי דוד היה חלק מנוף ילדותי. בחוויותי כילד, הוא היה שתקן מוזר ומפחיד, עם עיניים בוערות שמבט של טירוף ניבט מהם.
אחת לכמה ימים הוא היה מפציע בשכונה, במשך שעות היה מקיף את רחובות השכונה, ידיו שלובות מאחורי גבו, וצעדיו מהירים.

כמה 'משוגעים' היו מסתובבים בשכונה, היה את ישראל צבי, שהילדים היו מכנים אותו 'ערבי ציוני' (אולי נספר עליו בהזדמנות), ושר' גדליה נדל וילדיו אמצו אותו כבן בית, היה את ראובן 'הרעב', שהיה מסתובב ברחובות כאחוז תזזית, ומצווח 'אני רעב, אני רעב', ואחרי כמה סיבובים היה נעלם, וכעבור שעה היה יורד מביתו של ר' מרדכי וייספיש, עם חיוך ילדותי על פניו, ונוהם בקולו הצווחני 'אני כבר לא רעב, אני כבר לא רעב'.

והיה את צבי דוד.

כמעט מעולם לא פצה את פיו. הוא היה צועד בצעד נמרץ, עולה את רחוב חידושי הרי"ם, צועד לכיוון רחוב רב אסי, ממשיך ברחוב רב אמי, פונה לדבורה הנביאה, וחוזר חלילה. כך במשך שעות, עד שהיה מתעלם מן העין, וחוזר כעבור שלושה – ארבעה ימים.

לעתים היה נכנס לבית המדרש הגדול של ר' חיים גריינימן. שם היה אפשר לשמוע ממנו כמה מילים.

את ר' חיים העריץ צבי דוד באופן משונה. הוא היה עומד ומתבונן בו ללא הפסקה, כשאימה נוראה ניבטת מפניו. הוא היה מסוגל לעמוד במשך שעה ארוכה, ולבהות בו בריכוז עצום, ובפנים אדומות מפחד ומורא, כשכל אבריו דא לדא נקשן.

היו מספר אנשים בודדים שצבי דוד היה מחליף איתם מספר מילים. אחד מהם היה ר' יצחק, ממתפללי בית המדרש הותיקים, שכל בני האדם שוים היו בעיניו, ועם כולם היה מדבר כחבר אל חבר, לא משנה אם האיש חלים או שטיא, זקן או נער צעיר. איש של אמת ופשטות הוא ר' יצחק, וצבי דוד מצא בו בר שיח לכמה מילים אחת לתקופה.

היה גם הצדיק הקדוש ר' אריה אברהמס, שתשעה קבין של סבלנות אלוקית נטל, והקב העשירי המתין עבורו בסבלנות אף הוא. וצבי דוד חלק את הערצתו לר' חיים עם אהבתו לר' אריה הצדיק הקדוש. אולם, בעוד שעם ר' חיים פחד צבי דוד להחליף מילה, מחמת יראתו הנוראה, הרי שר' אריה היה לו כחבר אהוב, בשל ענוותנותו המבהילה ואהבתו הבלתי נתפסת לכל יציר נברא.

אדם נוסף שעמו אהב צבי דוד לשוחח, היה אבי מורי, שאף הוא עדין הנפש ואציל המידות היה, ומומחה מאין כמוהו לגרום לאיש שיחו לתחושה שאין חשוב ממנו ואין מעניין מהנושא עליו הם משוחחים כעת, בין אם מדובר בשיטת החזו"א בדין קלי הבישול, או על גידול חסה בשטחים.
אחת לתקופה היה אבי שיחי' חוזר בצהרים מהכולל, ואליו נלווה צבי דוד בכבודו ובעצמו.

אנו הילדים היינו אחוזי בעתה מהאיש המפחיד, ואבא היה מסתגר עמו בחדר הלימוד, ומצווה להגיש לשם את ארוחת הצהרים לאורח. במשך שעתיים-שלוש היה אבא יושב מסוגר בחדרו עם צבי דוד, ומדבר עמו דברים המשיבים את הנפש למנוחתה.

כילד, לא הייתי יודע מאום על התעלומה הנקראת צבי דוד. מאין בא? מי משפחתו? האם תמיד היה מוזר ו'משוגע'? היכן הוא מתגורר? מדוע הוא מגיע דוקא לשכונתנו? מה לו ולר' חיים? ומאין יראת הרוממות הנוראה והמורא העצום שלו כלפיו? שמועות שונות נפוצו על אודותיו, ותמיד היו שמועות אחרות שסתרו את הראשונות. ומכיון ששיכון חזו"א של אותם ימים לא חסר טיפוסים מוזרים ומסתוריים מעין אלו, לא הטרחתי עצמי יתר על המידה בבירור פרטים אודותיו, שאם כן נמצאתי מכלה ימי ברכילות על משוגעי ומוזרי בני ברק, ותורה מה תהא עליה?

חלפו שנים, ואני תלמיד ישיבת בריסק בירושלים תובב"א. באותם ימים התגוררתי בבית משפחת א. שהיו כמו דודים עבורי, באשר אבי המשפחה, בתקופת לימודו בישיבת סלבודקה, היה בן בית בבית סבי וסבתי ע"ה, והקשר המשפחתי המשיך לאורך השנים באופן הדוק (על משפחת א. המופלאה ארצה להרחיב בפוסט נפרד אי"ה).

יום אחד, אני יושב בסלון הבית של משפחת א., ואוכל את ארוחת הצהרים, כשהטלפון מצלצל.
אני עונה לטלפון, וקול משונה, מתחנן משהו, שואל אותי: ר' מ. נמצא?

מי מבקש אותו? אני שואל.

צבי דוד, עונה לי הקול.

קפאתי על מקומי.

• צבי דוד – חלק 1
• צבי דוד – חלק 2
• צבי דוד – חלק 3

הפוסט צבי דוד – חלק 1 הופיע לראשונה ב-קו 400.

באחד מימי הפורים העעל"ט, היינו מסובין בבני ברק על שולחנו של מורי ורבי, ועל ידו ישב שכנו – ידידו, ר' יודל שפירא.

בתוך הדברים, נכנס לבית חתנו של ר' יודל, והשיח לפי תומו כי הוא שב עתה ממסיבת פדיון הבן בבית מדרשו של החו"ב זללה"ה (ר' חיים גריינימן), וכאשר הכניסו – כנהוג – את הבכור הנפדה על מגש הכסף, המעוטר בעשרות אריזות נאות של שן שום וקוביית סוכר, נטל חו"ב את כל חבילות השי והשליכם ארצה, ואמר בזה"ל: "נו, דרכי האמורי" עכ"ל.

ויתקומם עד מאד הצ'אלמער השוכן בקרבו של ר' יודל מימי חורפו על הדבר הזה, ויחרה אפו, ויזעק זעקה גדולה ומרה על הדבר הזה אשר השמיעו חתנו הנזכר. ויאמר: הן בעיני ראיתי אצל גדולי ירושלים מקדמת דנא כדברים האלו, הגרי"ח זוננפלד וחבריו, אשר חילקו השום והסוכר בפדיוני בכוריהם, ואיך ייאמר עליהם כי בדרכי אמוריים יילכו? ישתקע הדבר!

חיוך האיר את פניו של הרב נדל למראה חרונו של ידידו, ויען ויאמר: "נאמן עלי הדיין, צדקו דבריו של ידידנו חו"ב". וישתומם ר' יודל כשעה חדא, ויאמר לר' גדליה: באר דבריך!

ויען מו"ר ויאמר: מצינו כי נחלקו עורך השולחן ופורס המפה על עניין הכפרות. כי הרחיקם רבנו יוסף משום דרכי האמורי, ובעיני רבי משה הוטבו, ולא אבה החרימם. ועתה, הידע מרן כי כך נהגו האמוריים? אם ידע הרמ"א הפכם?

לא כי אלא, ראה מרן כיצד נהגו אנשי מקומו במנהג הכפרות, כי המירו עניין התשובה בסיבוב הגבר מעל לראשם, ובאמירת איזה פסוקים, וחשבו כי בזה קיימו דרכי התשובה, וישליכו עניין תיקון הארחות מאחרי גוום. והיה כי יראה מי מהם איזה שחרות בנוצת הגבר, יחשוב כי אפסה תקנתו ונדחתה תשובתו, ולזה ייקרא דרכי האמורי, בלא ספק.

אמנם, לא כך היתה דרכו של רבנו משה, ודרכי תלמידיו שומעי לקחו, כי הגירו דמעות כמים בסבבם העוף מעל לראשם, ובשעת שחיטתו וכיסוי דמו הרהרו בליבם, כי כך ראוי ליעשות באיש אשר המרה פי בוראו, ומה יועיל הון ביום עברה, ומתוך הרהורים אלו באו לידי תשובה שלימה, ולסיקול היוקשים מדרך השם, וליישור אורחותיהם מדרך עקלתון לדרך הישר, כהנה וכהנה יוסיפו בני ישראל לעשות, וזו הדרך ישכון בה אור השם.

ומעניין הכפרות לעניין הפדיונות, השיב מורנו, כי מהיכן הגיע נוהג חלוקת השום עם הסוכר בישוע הבן? כי הגדילו המקובלים לשבח עניין סעודת פדיון הבן, ותלו בה רמזים רבים אף רמים, כעניין פ"ד תעניתים ועוד כהנה. ולגודל המצוה רבים יחפצו ליטול בה חלק, אמנם עניים ומרודים היו בני ירושלים מעולם, ומי זה יוכל לשתף בסעודתו את כל בני היישוב? על כן היו נוטלים דבר קטן כשן השום או קוביית הסוכר, וכל איש ואיש מבאי המשתה היה נוטל אחד מהם לביתו, ומניחו בתבשילו, וכך היו כל בני משפחתו משתתפים בהסעודה הרמה.

אמנם, חייך ר' גדליה ואמר, ידידנו החו"ב, אשר בירכו אלוהיו בעושר רב, הכין אף תיכן סעודה כיד המלך לכל דכפין, וכל משתתפי השמחה היסבו אל שולחנו אל המשתה אשר עשה, ומה טעם יחטפו אל כיסם השום והסוכר? אין זה אלא מנהג חסר פשר, והן הן דרכי האמורי.

כה היו דברי מו"ר, דברי חכמים כדרבונות. וישמחו כל העם עד למאוד על הדברים האלה, וירוננו מטוב לב על ישרותם, ובעיני ר' יודל הוטבו הדברים, עד כי עמד ובדברי צחות ביאר עניין הכפרות משמו של הרה"ק מפרימישלאן זכותו תגן על כל ישראל, על פי דברי ירמיהו נביא ה' בקינת אני הגבר, וזה אשר אמר:

אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ – אני הגבר, יאמר התרנגול הנקרא גבר,

ראה עני – אין עני אלא בדעת, עני ממצוות שבידו,

בשבט עברתו – שאחזו חיל ורעד משבט עברת בוראו.

אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ, חֹשֶׁךְ וְלֹא-אוֹר – ומיראתו נטלני והוליכני וסיבבני מעל ראשו, בשעת אשמורת הבוקר שבה חושך ולא נראה עדיין אור השחר, ככתוב, כי זמן הכפרות הוא באשמורת.

אַךְ בִּי יָשֻׁב יַהֲפֹךְ יָדוֹ, כָּל-הַיּוֹם – אך אם זאת יחשוב הכסיל, כי רק בי, בתרנגול, ישוב ותהא זאת תשובתו, יהפוך ידו כל היום, יסובבני מעל לראשו כל היום, לא יועיל מאומה.

כי אין חפץ בעולות וזבחים, כי שמוע מזבח טוב, להקשיב מחלב אילים.

הפוסט קול קרקורי המטיפעונים הופיע לראשונה ב-קו 400.