בתוך עמי ומשפחתי אני יושבת. יש לי אחיינים בחיידר – זה לא מרגיע.

אם בזמנים כתיקונם ניתן לפטור אותנו כחרדים שמנהלים אוטונומיה בתוך החומות שהקפנו בהן את עצמנו, כעת האמירה צריכה להיאמר: במקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב.

במקום שהרב נוהג באופן שמסכן את שלום הציבור – ולא משנה בכלל אם יש ציבורים נוספים שכלולים בחטא הזה – אסור לשתוק ולהמתין, אלא צריך להזדרז ולהתריע על כך, על מנת למנוע את הסכנה ולעצור אותה מוקדם ככל האפשר.

האמירה הזו לקוחה מהגמרא בהקשר של פנחס הכהן, שפגע בזמרי בן סלוא ובכזבי בת צור ולא המתין למשה רבנו, וכך אומר הרמב"ם: "להפריש מן האיסור – אפילו בפני רבו מותר להורות. כיצד? כגון שראה אדם עושה דבר האסור, מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו, יש לו להפרישו ולומר לו: דבר זה אסור, ואפילו בפני רבו, ואף על פי שלא נתן לו רבו רשות, שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב".

גם אם יתברר למפרע שהסכנה איננה גדולה כפי שהממשלה ומשרד הבריאות חוששים, ובצדק, אין שום סיבה שאנרגיה שצריכה להיות מופנית לטיפול במשבר, תופנה לדיונים דיפלומטיים עם מנהיגות שפורשת מן הציבור בשעת משבר.

כל היכולת שלנו להתגבר על המחלה ולמנוע אסונות כבדים בנפש; כל הבסיס לניהול המשבר, מתבססים על ערבות הדדית בין אדם לחברו ובין ציבור לציבור.

אזרחי ישראל גויסו למבצע הצלת נפשות. עשרות אלפים בבידוד כדי למנוע נזק לאחרים שהם אינם מכירים, תוך חוסר נוחות ואף איבוד פרנסה. אסור לאפשר סדקים בסולידריות הזו. זה בנפשנו.

פסיקה של השולחן ערוך על שעת סכנה ממחישה עד כמה החובה על היחיד כלפי הציבור היא חמורה: "גויים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נמית את כולכם, לא יתנו אפילו אם כולם בסכנה. ואם יחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני, ואם לא נהרג את כולכם, והנאשם חייב מיתה מטעם הממשלה – ימסרוהו (יורה דעה סי' קנ"ז)".

רבנים גדולים, מהרב רובין בהר נוף ועד הרב זילברשטיין בבני ברק, דרך הרבנים הראשיים לאו ויוסף – כולם הצהירו הצהרות ברוח הדברים הללו, ואף הדגישו כי יש לפנות למשטרה במקרים של הפרת בידוד. גם הגר"ח לא מקל ראש בסכנה וביקש לשמור על כללי הבריאות.

עדיף להתמקד בפן הזה של הדברים שלו וחבל שהישיבות ותלמודי התורה ייאלצו להיסגר בצו, במקום להידרש לגודל השעה ולהתוות דרך.

הפוסט כָּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חִלּוּל הַשֵׁם אֵין חוֹלְקִין כָּבוֹד לָרַב הופיע לראשונה ב-קו 400.

השבוע השתתפתי באירוע היסטורי נדיר שהחוויה של המשתתפות והמשתתפים בו תאמה את גודל המעמד: סיום הש"ס לנשים שנחגג בהשתתפות אלפי נשים ומאות גברים שבאו לחגוג יחד עם נשותיהם ובנותיהם.

השתתפתי לא כמסיימת, אלא כמי שהקימה קבוצת לימוד לפני ארבע שנים, קבוצה שעד היום מתכנסת בביתי מידי שבוע. מודה, חשבתי שאלמד יותר, שיהיה לי יותר קל, שיותר נשים יתמידו. אולי אם הייתי מודעת לקשיים, לא הייתי מתחילה עם הפרויקט הזה שהוא פחות פופולארי, תובעני ולא מספק תוצאות מיידיות.

התחלתי את הקבוצה אחרי שנתיים של לימוד בקבוצה קטנה ליד הבית שלי. כשהקבוצה נסגרה, רציתי להמשיך. כאישה גרושה למדתי שיעור חשוב בחיים: אם אני רוצה משהו אצטרך לעשות אותו בעצמי. פניתי לכמה חברות כדי לבדוק היתכנות לשיעור גמרא לנשים חרדיות, וכך, בהובלת הרב מנחם נאבת, התגבשה לה הקבוצה.

לפני כחודש חגגנו את סיום מסכת קידושין. מסכת שהזהירו אותנו מפניה כקשה מדי וטעונה. לצערי, לא הצלחתי להתמיד ולהיות נוכחת בכל השיעורים, אך את ביתי תמיד פתחתי ועדיין פותחת למסכת החדשה – מסכת שבת.

אתמול, הרבנית מישל פרבר, יוזמת האירוע, סיפרה איך בשנה הראשונה של השיעור שלה (אותו היא מלמדת בעצמה) היו מעט מאד נשים, ואיך היא האמינה שאם היא תתמיד, זה יתפתח. התפקיד שלקחתי על עצמי הוא לפתוח פתח קטן – בבחינת 'פתחו לי פתח כחודו של מחט' – בתקווה שעוד ועוד נשים חרדיות, שמקדישות את חייהן לאהבת תורה, יזכו בעצמן להכיר את אותה תורה עצמה מקרוב.

הפוסט חברות, לא מספיק לאהוב תורה, בואו ללמוד אותה הופיע לראשונה ב-קו 400.

"הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, צֶלֶם וּדְמוּת. שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ ולֹא בַּפְּעֻלּוֹת, הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִקַּר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כַּצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה, דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו, וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ". (קורדובירו עמ' א)

מטרת מאמר זה הינה לברר האם ההלכה היהודית כוללת את כלל המוסר האנושי ובכך תובעת אותנו לחפש את המוסר בה באופן אינהרנטי, או שההלכה הינה קודקס חוקים בעל רבדים רבים, הכוללת גם פרקי מוסר, אך נדרשת להשלמות קוהרנטיות מחוצה לה בכדי להעמיד את האדם השלם?

לפנים משורת הדין

הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם. (פרקי אבות, ה' י').

"רבה בר בר חנן שברו לו אותם סבלים חביות של יין. תפש את גלימותיהם [כבטוחה לתשלום פיצויי הנזק]. באו ואמרו לרב. אמר לו: תן להם את גלימותיהם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן, "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ). נתן להם את גלימותיהם. אמרו לו [הסבלים לרב]: עניים אנחנו וטרחנו כל היום, ורעבים אנחנו, ואין לנו כלום. אמר לו [רב לרבה בר בר חנא]: לך תן להם את שכרם. אמר לו: כך הדין?! אמר לו: כן, "וארחות צדיקים תשמר" (בבא מציעא פג' א').

קיימת מחלוקת בין הפוסקים לגבי סמכות בית הדין לכפות על אחד הצדדים לנהוג לפנים משורת הדין ואכן גישת חכמי אשכנז היא שהדיין רשאי לכפות פסק דין לפנים משורת הדין. וכך פוסק בספר המרדכי:

"וכיון דחזינן דהוו כייפי להו הכי גם אנן כייפין למיעבד לפנים משורת הדין, אם היכולת בידו לעשות, וכן פסקו הראב"ן ואבי"ה [מחכמי אשכנז במאה הי"ב-יג] דכייפינן לעשות לפנים משורת הדין". (מרדכי ב"מ סי' רנ"ז)

"שיהא אדם זן את בניו ואת בנותו כשהן קטנים" לפי תקנה זו (מתוך קבוצת תקנות המכונה תקנות אושא ע"ש מיקומה של הסנהדרין בשעת תקנתן) אדם חייב לפרנס את צאצאיו עד שיגיעו לבגרות הלכתית. להלכה נפסק כי אי אפשר לכפותו בכוח כדי להוציא ממנו את התקציב לילדיו, אך יש לביישו ולהכלימו ברבים כדי שייתן. כאשר היו באים לרב יהודה הוא היה מתבטא על האיש בזלזול וברבים "התנין ילד ואת מזון ילדיו מטיל הוא על אנשי העיר" כשהוא משווה אדם שאינו זן את ילדיו לחיית טרף ובכך מביישו. כאשר באו לפני רב חסדא הוא הורה להכריז ברבים כי "עורב רוצה בנים, ואילו אדם זה אינו רוצה ילדים". (כתובות, מט' ב')

למרות שההלכה אינה מסוגלת לכפות על האב לשלם, היא עושה שימוש בכלי חזק מאד, לחץ חברתי, על מנת לשדל את האב לנהוג לפנים משורת הדין.

פרהסיה 

"אמר רבי יוחנן אין פרהסיה פחותה מעשרה בני אדם: המחלל את השבת  בפרהסיה דינו  כעכו"ם ואם כופין על אדם שיעבור עברה בפרהסיה, אפילו במצווה קלה יהרג ואל יעבור". (סנהדרין עד' ב')

לכאורה, מהו ההבדל המהותי בין מחלל שבת בצנעה לבין מחלל שבת בפרהסיה? האיסור אותו איסור, העונש הוא מוות (בידי שמים או בית דין) ההפרדה הזו בעצם מדגימה שחוץ מהחובה האינדיבידואלית של האדם לקיים מצוות, יש חובה כלפי הציבור. בעצם, יש השתייכות לציבור שמחוייב כקולקטיב לעבוד את הקדוש ברוך הוא באופן קהילתי.

"כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה, שנאמר: "ונקדשתי בתוך בני ישראל". ומוזהרין שלא לחללו, שנאמר: "ולא תחללו את שם קדשי". כיצד? כשיעמוד גוי ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו, יעבור ואל יהרג, שנאמר במצוות: "אשר יעשה אתם האדם וָחי בהם" – "וחי בהם", ולא שימות בהם. ואם מת ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו".
במה דברים אמורים? בשאר מצוות, חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים. אבל שלש עבירות אלו, אם יאמר לו: עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור… וכל מי שנאמר בו: יהרג ואל יעבור, ונהרג ולא עבר, הרי זה קידש את השם… וכל מי שנאמר בו: יהרג ואל יעבור, ועבר, ולא נהרג, הרי זה מחלל את השם." (רמב"ם)

לכאורה, ישנה סתירה בין הרמב"ם הקובע שקידוש השם חל אך ורק על שלושת המצוות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים לבין המימרא של רבי יוחנן בראש הפרק. אך ברור שההבדל נעוץ במצב שבו נתבע האדם למות גם על מצווה קלה במצב של כפייה ציבורית.

העניין כאן איננו החשיבות של המצווה עצמה, אלא החשיבות המהותית שנגזרת מן הציבוריות עצמה. כמו כן, בשעת השמד, כאשר המטרה היא לחסל את שמירת המצוות בקרב העם באמצעות גזרות, חובה להיהרג אפילו על מנהג קל, כגון "שרוך הנעל". כלומר, חובה לשמור במחיר החיים גם על מנהג סדר קשירת הנעל. 

סיכום

"כי חייב אדם לטרוח בדרישת טוב לעמו ולשקוד בעמל נפשו על תקנת חבירו אם דל ואם עשיר. וזאת מן החמורות ומן העיקרים הנדרשים מן האדם שנאמר (מיכה ו) הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד. וכן מצוה להכנס לפנים משורת הדין שנאמר (שמות יח) ואת המעשה אשר יעשון ואמרו רבותינו זכרונם לברכה זה לפנים משורת הדין…כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא נכנסו לפנים משורת הדין. (רבינו יונה)

תליית החורבן בדין תורה תמוהה על פניה. לכאורה, דין תורה הוא רצון השם. איך יתכן לתלות את חורבנה של עיר המקדש בציות לדברו?

הדרישה שמציג פה המחבר רבינו יונה גירונדי בחיבורו על הלכות תשובה היא הרבה מעבר לציות לחוקים. יש כאן תביעה מהיחיד להיות חלק מכלל ולפעול לפי אינטרסט ציבורי. את ה"טוב לעמו" מתרגם רבינו יונה לפסים אישיים מאד- "תקנת חבירו". ההמשך הטבעי למהלך הינו לנהוג "לפנים משורת הדין".

כאשר נוהגים באופן הזה, ניתן לממש את השאיפה להידמות לקדוש ברוך הוא ולממש את צלם אלוקים שבו נבראנו.

הפוסט הלכה ומוסר- אינהרנטי או קוהרנטי? הופיע לראשונה ב-קו 400.