• אני אומנם מקפיד על הנחיות הקורונה, אבל יש חלק שאני אשם בו, ושיתפתי פעולה עם אנשים בלתי אחראיים שגרמו למותם של קורבנות הקורונה.
• אני אשם בזה ששיתפתי ברשתות החרדיות תמונות של שוטרים מכים באכזריות חרדים, מה שגורם לאנשים להזדהות עם הצד הכביכול חרדי, ולא עם הצד השפוי של השוטרים האוכפים על אנשים לא אחראיים ללבוש מסיכות.
• אני אשם גם בזה שהזדעזעתי מאותם התמונות, והייתי בכלל "המרחם על אכזריים".
• אני אשם בזה שצחקתי על אותם בדיחות של פורצי המחסומים המשקרים במצח נחושה, ונוסעים לבקר את יקיריהם.
• אני אשם גם באותם הפעמים שבהם לא עמדתי בפיתוי ועברתי על הלכות הקורונה.
• אני אשם באותם הפעמים שבהם ראיתי אנשים שכותבים שהקורונה היא רק תחפושת של G5, וגורמים לזלזל בהנחיות של פיקוח נפש.
• אני אשם בשיתוף בדיחות קורונה שגרנו לאנשים להתייחס למגיפה בצורה מזלזלת.
• אני אשם באותם פעמים שראיתי פורצי גדר המזלזלים בהנחיות הקורונה, ולא מחיתי בידם.
• אני אשם בכך שיכולתי להגדיל את המודעות לקורונה בקרב אותם שאינם חשופים לתקשורת, ולא מצליחים להפנים באיזה מצב אנחנו נמצאים.

ומכאן אני רוצה לפנות לאותם שומרי המצוות המדקדקים גם בהלכות פיקוח נפש.

מפורסם הסיפור על ר' ישראל סלנטר שערך קידוש ביום הכיפורים בשעת המגיפה, היו רבנים שחשבו שר' ישראל היקל במקום שבו נדרש להחמיר, אך ר' ישראל החמיר בהלכות פיקוח נפש. הוא לא נהג מנהג קלות, הוא הנהיג את קהילתו באומץ.

לצערנו השתבשו הדעות, המיקל בפיקוח נפש מתהדר באצטלא של "ירא שמים" והמקפיד על פיקוח נפש על חשבון מנהגים, תפילה במזגן, ואי נוחות זמנית נקרא "מודרני", או "ציוני".

אסור לנו לשתף עם זה פעולה.

אמרתי השבוע למאן דהוא, את המדרש הידוע והאהוב על "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שלא כולם זכו לצאת למצרים, אלא המזוככים ביותר. וכך יהיה גם באחרית הימים שרק אחד מחמישים, זה שיזכה לעמוד במבחן הוא זה שיגאל.

אמרתי לו שכנראה שהמבחן יהיה האם אותו בן אדם הלך עם מסיכה, מי שהלך עם מסיכה – יגאל. ומי שהלך ללא מסיכה – לא יגאל.

הוא גיחך אמר לי "נו באמת" אתה הרי מבין שלא על זה המבחן.

אמרתי לו:

"מצוות פיקוח נפש - הרביעית בחשיבותה בתורה אחרי ג' עבירות, עליה אין דין וחשבון בשמים.
והמבחן האחרון יהיה רק מי הלך עם כובע וחליפה, מי נטל מים אחרונים, ומי הידר בסוכת חזון איש?!"

אבל אשמים אנחנו.

כי אם היינו מבינים את גודל תפקידנו בעת הזו, וחדורים ברבע מתחושת האידיאולוגיה שחדורים בה אלו שנצטוו בסיני למות בקורונה ולא ללבוש מסיכה, הקורונה החרדית הייתה נעלמת.

הפוסט אבל אשמים אנחנו הופיע לראשונה ב-קו 400.

גדלתי בבית חרדי, שלצאת סופר סת"ם זה כבר נחשב לסטייה חריפה מהקווים.

חלמתי להיות 'ראש ישיבה', 'ר"מ', 'מיישיב' או במקרה הכי גרוע 'משגיח', אבל משרת 'שוטר' לא הייתה ברשימה.

אפילו בחיידר כששיחקנו שוטרים וגנבים הייתי תמיד הגנב.

ההוא שבורח מהמערכת, ומסובב אותה על האצבע הקטנה.

מעולם לא אהבתי חוקים, וגם לא הייתי כוחני. להפך הייתי יותר בכיוון של 'ילד כאפות'…

אבל מסובב הסיבות רצה אחרת, והמשגיח ב'ישיבה קטנה' שלי לא חלם מה יכול לקרות ברגע אחד מיותר.

השבוע עמד להסתיים, והוא מסר שיחה ברומו של עולם בעניין "חביבין יסורים", ואני לא עמדתי בפיתוי.

המערכת הפוליטית באותה התקופה רעשה וגעשה. תיקים נפתחו בזה אחר זה נגד ראש הממשלה אהוד אולמרט, והוא היה על סף התפטרות.

ראש האופוזיציה דאז ביבי נתניהו נשא נאום נלהב נגד השחיתות, והרגשתי שאני חייב לשמוע את זה.

וכך, בעוד כולם שותים את דבריו בצמא, ידי נשלחה כמעט מבלי שליטה לעבר כיס החליפה. שלפתי את האזניות והצמדתי אותם לאוזן.

הייתי האחרון ששם לב. הוא קרא בשמי שוב ושוב. עד שמישהו טלטל אותי וצעק לי באוזן "נדב, אתה לא שומע שהמשגיח קורא לך"?

שלפתי את האוזניות, וראיתי את העיניים שלו. המשגיח היה פגוע כמו שלא ראיתי אותו מעולם.

הוא קרא לי ברמקול לגשת אליו. קמתי על רגליי, ומול עיניהם הקרועות לרווחה של מאות בחורים, נעמדתי ממולו.

הוא איבד שליטה. ראיתי את זה מגיע.

הוא דיבר אליי, אבל דרך המיקרופון שבידיו. נשקם של החלשים.

"רבוייסי, אתם חייבים לדעת שלנדב היה משהו יותר חשוב לעשות מלהקשיב לי, אתה בטח מאזין לשיעור כללי של ר' ברוך מרדכי אזרחי", הוא אמר בציניות.

תביא לי את הנגן שלך.

הוצאתי את הנגן מהכיס, וקיוויתי שזה ירגיע אותו, אבל הוא היה בשוונג.

הוא הדליק את הנגן והצמיד את האזניות למיקרופון. וכך באותו הרגע הוא הפך מקרבן לפוגע.

כולם שמעו את ביבי נואם, ואני רציתי להיקבר באותו הרגע. אני זוכר שעלו במוחי תמונות דמיוניות שלו עומד בלוויה שלי, מתייפח ואומר: "ידינו לא שפכו את הדם הזה…".

וזהו. המשך הסיטואציה נמחקה מזיכרוני כליל.

לקח לי הרבה זמן להבין את משמעותו של הרגע הזה.

לא רק בגלל שנפגעתי. הייתי עוד יכול איכשהו לחיות עם זה. אני לא אדם שעושה מעשים קיצוניים, ולא הייתי עוזב את הישיבה.

אבל אחרי שהוא חשף את קלוני ברבים, וכל הישיבה יודעת מה עשיתי, הוא יכול להשאיר אותי ללמוד בישיבה?

וכך לא נותרה בידיו ברירה אלא להעיף אותי ב"שידור חי". כמה אירוני…

זה פצע מדמם בליבי עד היום הזה. אני לא מסוגל לתאר לכם כיצד עזבתי את הישיבה, וגם לא דמעותיה של אמי, אבל החיים שלי הובילו אותי בסופו של דבר לשרת כשוטר ב"משטרת ישראל".

עברו הרבה שנים, ולא הצלחתי לשכוח את הפגיעה שהוא פגע בי. הרגשתי שבאמצעות עבודתי כשוטר אני נאבק בפגיעה הרגשית שחוויתי מאדם שניצל את סמכותו לרעה. כשוטר אני מרגיש חזק ושונה מאותו בחור ישיבה חלש שהייתי.

לפני כשבועיים הציבו אותי בשכונה חרדית, וביקשו ממני לוודא שכולם הולכים עם מסכות.

זה הזכיר לי את מה שכבר הרבה שנים אני מנסה לשכוח. דמיינתי את עצמי פוסע בשכונה עם ארבעה ילדים, וגמרא גדולה בחיקי.

ידעתי תמיד שבעבודתי כשוטר אני חייב להיות הוגן. לא יתכן שאדם שאמון על אכיפת הצדק יהיה בלתי מוסרי.

אני משתדל לא לתת קנסות על אי עטיית מסכה, ואני מעדיף לחלק מסכות. אני לא חושב שאדם שיצא לרחוב ושכח לעטות מסכה מגיע לו לשלם קנס של 500 שקל.

ופתאום אני רואה פוסע מולי את המשגיח שלי מהישיבה קטנה. לא היה לי ספק שזה הוא. אותה ההבעה בתוספת כמה קמטי זקנה.

הוא חבש מסיכה על פיו, ואפו היה גלוי.

חמתי בערה בי.

תפסתי אותו, השכבתי אותו על הרצפה, והפלאתי בו את מכותיי.

אני יודע. ניצלתי את סמכותי לרעה. אבל זה בדיוק מה שהוא עשה לי.

אני יודע שעל אי הקפדה על חבישת מסכה למהדרין, לא מגיע לאדם להגיע לתחנת המשטרה חבול פיזית ונפשית .

אבל המעגל נסגר. מבחינתי.

העמידו אותי למשפט במח"ש, הושעיתי מתפקידי במשטרה, וזה לא היה אכפת לי. המעגל נסגר, ואני כבר לא צריך את תחושת השליטה הנואשת שלי. הצורך שלי בשליטה נרפא.

אני יודע שפעלתי בצורה לא מוסרית, אני יודע שנקמה היא לא הדרך, אבל אתם לא באמת מצפים משוטר להיות מוסרי, נכון?!

הפוסט הסיפור שלי: למה הכיתי מפגין? כי בגללו הפכתי להיות שוטר הופיע לראשונה ב-קו 400.

יש רגע של 10 דקות, פלשבק שלא אשכח כל חיי.

שבועות, תשס"ה.

מישהו הביא לבית הכנסת מזרן, והניח אותו בחדר צדדי.

השעה 2:00 לפנות בוקר, אני עייף מאד.

מסתכל על המזרן, והוא קורץ לי בפתיינות.

זה לא שאני משתוקק ללמוד כל הלילה, אבל אין לי באמת את האופציה לישון.

אין על מה לדבר.

מי שנשאר ער בלילה, כל השנה לא ניזוק.

אני מתקרב אל המזרן, מסניף לריאות את ריחו המעופש מעט.

נשכב עליו, ולומד מהספר שבידי תוך כדי.

בתענית דיבור, כן?

נדמה לי שמצמצתי משהו שהוא בערך כשיעור שינת החמור.

2:10 בערך, אני חוזר חזרה לבית המדרש, והעוון נשכח.

5:10 – קהילת האברכים.

ריקוד מרוגש, עיטוף בטלית.

הגבאי שואל: "מישהו ישן בלילה"?

דממה מוחלטת.

אף אחד לא ישן.

אני מתכווץ במקומי, יש מצב שישנתי, ואני יכול להוציא את כולם ידי חובת ברכות התורה, אני מתכווץ ומתפלל שימצא המתנדב, שעושה חסד לכולם, ובמקום לקבל פנים מודות, הוא חוטף פרצופים בזים.

אברך נעמד, ואומר בקול רם.

"רבותיי, אני ראיתי בעצמי בחור צעיר שישן פה הלילה על המזרן".

הוא מסתכל ישירות לעיניי.

אני לא מגיב. אדום כולי, אני אפילו לא מכיר את המתפללים הנחושים.

טוב, נתחיל את התפילה, אומר הגבאי, ונשמע זמזום מצידם של המתפללים.

"לא! רבותיי! יש פה בחור שיכול לזכות אותנו בברכות", הוא פונה אליי ישירות.

"אתה ישנת בלילה, למה שלא תוציא אותנו ידי חובה?".

"לא ישנתי, למדתי בשכיבה".

"אל תבלבל את המוח", הוא פורץ בצחוק לעיניי כל המתפללים, "ישנת ואני ראיתי, נו… ברוך… קדימה תתחיל".

אני אדום.

צהוב.

ירוק.

הוא לא מרפה, אנשים מבקשים ממנו להרפות, אבל הוא ממשיך ומפציר, מתחנן, מלגלג, צוחק, משכנע, ואני עוצם את העיניים, ויודע שזה יעבור מתישהו.

וזהו. זה עבר.

אנשים השתיקו אותו, הסבירו לו שזה לא מתאים.

את הבושות כבר חטפתי.

התחלתי עם הנערווים.

לומר בשקט את הברכות? זה הודאה ביני לביני שאכן ישנתי 10 דקות.

לא לומר? זה פספוס של ברכה נוספת שאולי תכריע את הכף.

אני לא זוכר את זה כאירוע טראומתי.

אבל אני זוכר את זה, וזה אומר הרבה.

חג מתן תורה שמח.

הפוסט ה'שיימינג' בברכות התורה שלא אשכח כל חיי הופיע לראשונה ב-קו 400.

"כל בחור חייב לשאוף להיות הרב אלישיב! הרב שך!".

"מי שלא שואף להיות גנרל, גם יהודי פשוט הוא לא יהיה".

אז אמנם הייתי שיעור א', רק הרגע התחלתי את הישיבה, אבל תורה היא וללמוד אני צריך.

ניגשתי אליו אחרי השיחה ושאלתי אותו:

"איזה היגיון יש בכך שארצה להיות הרב אלישיב?"

הוא התבונן בי במבט תמה, וביקש ממני להסביר את השאלה.

"תראה", אמרתי לו. "אתה רוצה שאפסיק לרצות את כל מה שאני רוצה ואתחיל לרצות דברים שאני לא רוצה. איזה היגיון יש בכך? אם אבקש ממך לרצות להיות ארון. אתה תרצה להיות ארון? אתה מקסימום יכול להאמין שמי שארון בעולם הזה יהיה מאושר בעולם הבא, אך אין לי אפשרות לחלום להיות ארון.

"וכשאתה מתאר לי את הרב אלישיב שלך, שלא עשה שום דבר חוץ מללמוד, אתה מבקש ממני להיות ארון".

הוא שתק. נבוך. תשובה לא הייתה לו.

ואז, כשלא היה לו מה לומר, הפתעתי אותו בפעם השנייה ואמרתי לו:

"למרות הכל ולמרות שאני יודע שזה לא יקרה, אני מקנא ברב אלישיב והייתי רוצה להיות הרב אלישיב".

הוא הוסיף לפעור את פיו, שהיה פעור גם ככה, ושאל אותי –

"איזה היגיון יש בכך שתרצה להיות הרב אלישיב? אתה רוצה להיות ארון?".

"אתה יודע כמה אהבה יש בארון הברית?", אמרתי לו.

"אתה יכול לתאר לעצמך מה הרגיש מי שעמד על יד לוחות הברית?

"אתה יודע איזו חוויה מטורפת זו?

"אתה יודע מה חווה הרב אלישיב כשהוא לומר יבמות?

"אז אני לא רוצה להפסיק לרצות את כל הרצונות שלי. הרצונות שלי הן חלק בלתי נפרד ממי שאני, אבל אני רוצה לאהוב את יבמות כמו שהרב אלישיב אהב, ומרוב עונג לא אוכל בכלל להנות משירי הדיכאון למיניהם".

ואז הוספתי אני לפעור את פי, לא ברור מאיפה היה לי אומץ.

הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו:

"מחר בבוקר תחפש את הרב אלישיב בסדר א', ולא תראה אותי. אתה יודע למה לא תראה אותי? כי אני רוצה להיות הרב אלישיב. אני לא רוצה ללמוד ולהרגיש שאני לומד כי עיניך משוטטות בכל. אני לא רוצה לבוא כדי להיות הרב אלישיב, כי גם הרב אלישיב לא הגיע לסדר א' כדי להיות הגאון מווילנא.

"אז אם אני רוצה לחוות חוויה 'הרב אלישיבית' אני לא מגיע מחר סדר א' וגם לא סדר ב, אני גם לא אקרא ספרים ולא אשמע שירים באותו הזמן, אני פשוט אשב בחדר. ולא אעשה דבר, עד שממש יתחשק לי ללמוד.

"אלך לבית מדרש ריק, שבו אף אחד לא מכיר אותי ואלמד עד שארגיש רגש עז של התעלות עצומה".

בחור מבוגר שעמד בצד וקלט את הסיטואציה, צעק עלי.

"פרגיה חצופה, אתה לא תעשה מה שבא לך. נראה לך שכל אחד יהיה 'גדול' מזה שהוא יעשה מה שבא לו? אין פה בישיבה מקום לבחורים שעושים מה שבא להם!".

הוא איים איום שקוף.

"לוחות ושברי לוחות מונחים בארון", לחשתי ופרצתי בבכי.

ואז קרה הדבר שהכי לא ציפיתי שיקרה.

המשגיח תפס את ראשי בשתי ידיו, קירב אותו לפיו, ונשק על מצחי.

ומעיניי הדומעות הסתכלתי בעיניו, אף הן היו רטובות.

"רק בשביל בחור טהור כמוך היה שווה לפתוח את הישיבה. עלה למעלה עלה, כנפי רוח יש לך. אל תמיר אותם בשום כנפיים שבעולם ואל תיתן לאף אחד לקצץ או להרפות את כנפיך".

"קום כבר. זמן קריאת שמע עבר! מה יצא ממך? כולם כבר קמו חוץ ממך! כל השבוע לא היית בשחרית! עוד פעם אחת שאתה לא מתפלל בישיבה – אני זורק אותך לשבוע! שום דבר טוב לא יוצא מבחור שלא מתפלל בישיבה! גדולי ישראל תמיד הקפידו על תפילה בישיבה!".

פתחתי את עיניי, ראיתי את זקנו הג'ינג'י של המשגיח קטן, ואת עיניו הזועמות.

חייכתי חיוך רחב.

אף אחד לא יכול להרוס לי את העתיד.

ולא אתן לאף אחד לקצץ לי את הכנפיים.

הפוסט לפתע המשגיח נשק למצחי ולחש: "רק בשבילך היה שווה לפתוח ישיבה" הופיע לראשונה ב-קו 400.

כשנולד בננו השלישי – אשי, לא ראו עליו שום דבר מיוחד.

הוא היה נראה רגיל, לחיים ורודות, משקל סביר, היינו מאושרים ושמחים.

עברו שנתיים, וביום בהיר נחשפנו לנטייה מסוכנת, שמי שלא מכירה אותה מקרוב, לא יכול להאמין עד כמה היא מסוכנת ומלחיצה.

"אבאאאא!!", הבת הגדולה הזעיקה אותי.

"מה את רוצה? בלי היסטריה בבקשה…"

"אשי משחק בגפרורים".

רצתי למטבח ואני רואה את אשי הקטן יושב על השיש, ומדליק גפרורים.

"אוצה אש", הוא אמר.

וזה עדיין לא הדליק אצלי נורה אדומה.

הוא כנראה ראה את אמא מדליקה נרות, והוא גם רוצה.

אבל כשזה חזר על עצמו שוב ושוב, הבנו שאנחנו ממש בבעיה רצינית.

אסביר את התופעה למי שלא מכיר אותה:

יש ילדים שפשוט אוהבים לשחק באש. כמה שלא תאיים, תחרים, תיקח, תעניש – הם יחפשו כל הזדמנות להדליק אש.

כשהם גדלים זה כבר פחות מסוכן. הם לומדים מה מותר להדליק ומה אסור, אבל כשהם קטנים, שהשם ישמור… ותיכף תבינו יותר…

החבאנו את על הגפרורים בבית, דאגנו שאשי לא ידע על מיקומם, ועדיין מדי פעם הילדים היו מזעיקים אותנו, כי אשי שוב מצא בגפרור שלא החבאנו מבעוד מועד.

יום אחד, זה היה ערב פסח.

כשאנחנו נזכרים בזה אנחנו מתמלאים צמרמורות.

אין דבר שיותר קשה לי לספר מזה, אבל המסר כל כך חשוב, שאני מרגיש שזה לא מוסרי להשאיר כזה סיפור בבטן. או ליתר דיוק בלב.

מילאתי בתחנת הדלק בקבוק של קוקה קולה בבנזין, כדי לשפוך לחבית של שריפת החמץ.

שמתי אותו בינתיים בתוך השקית של החמץ שנשאר, וכמובן שהכנתי שם גפרורים.

זכרתי אמנם שאני חייב להחביא את זה, אבל איכשהו דחיתי את זה בכמה דקות, שהתבררו כקטלניות.

אשי ראה גפרורים, הוא לא רצה שאראה, ולכן הדליק אותם בתוך השקית, ותוך שנייה שקית הניילון נדלקה, המיסה את בקבוק הפלסטיק עם הנפט, ותוך רגע נדלקה מדורה שאין לתאר (היום אני יודע שזה חוסר אחריות ומסוכן מאד לשמר בנזין בבקבוק פלסטיק).

אשי בער, וכמה רהיטים נוספים הצטרפו למדורה.

רצתי היסטרי, גלגלתי את אשי, דרכתי עליו ושפכתי עליו מים.

אני לא מסוגל להמשיך את הסיפור, תסלחו שאני מדלג מעט.

הגענו כולנו לבית החולים.

במשך שנה וחצי, היה אשי מאושפז בבית החולים, ולא רק הוא.

אחיו הגדולים שרצו להציל ולעזור גם נכוו לא מעט.

וגם אני חטפתי כמה כוויות רציניות.

אבל אשי? אין לתאר.

הצלקות שכיערו את פניו, והידיים הנפוחות שלו, גרמו לי לבכות בכל פעם שראיתי אותו.

ויום אחד 2 הילדים שלי הגדולים (4,6) קראו לי וביקשו לשאול אותי שאלה.

"אבל אל תכעס"

הבטחתי להם שלא אכעס, למרות שהבנתי שהם חושבים שיש לי סיבה מספקת לכך…

"למה אתה כל היום על יד אשי? הרי עשרות פעמים אמרת לו שלא ישחק באש, הבטחת לו עונשים אם הוא ישחק שוב, ובמקום לתת לו עונשים – אתה כל היום קונה לו מתנות?".

חיבקתי את 2 ילדיי המתוקים, ופרצתי בבכי.

"ילדים, אתם חשובים שאשי צריך חינוך? אתם חושבים שהוא לא רואה לבד את התוצאות של המעשים שלו?

"אבל אחרי הכל אשי הוא אח שלנו.

"וכשאח נפצע, גם אם הוא אשם, גם כשהוא שיחק באש, הוא עדיין אח.

"אז אין ספק שאשי אשם, ואחרי שהוא יבריא נדבר על הכל (אם עדיין יהיה צורך) אבל הוא עדיין אח, עדיין כואב לנו שהוא סובל, הוא מדמם, הוא פצוע, וזה הזמן לקנות לו מתנות, אפילו שהוא אשם בהכל, ואפילו שהוא גרם גם לנו להיפצע.

"כי כשמודבר באח – לא מאשימים אותו כשהוא מדמם, גם כשהוא פעל שלא כשורה".

אחים יקרים, לא צריך כמעט להוסיף, המשל ברור. הרבה מבני המגזר החרדי לא פעלו על פי ההוראות. רובם אפילו לא מרשעות. לקח לכולנו זמן להפנים, ולהם לקח יותר מכולם. אבל גם אם לא – זה לא רלוונטי.

אחים שלנו מדממים. אחים שלנו חולים. וכאחים, אין לנו את הפריווילגיה להתחיל לפתוח חשבונות של 70 שנה.

כי החשבון ארוך בהרבה.

אנחנו אחים למעלה מ-3,500 שנה, גורלנו גורל משותף. גם אם אנחנו לא הולכים באותה הדרך, ויש בינינו מחלוקות רבות, אבל גורלנו גורל אחד – גורל של אלפיים שנות גלות.

שכנינו רוצים לזרוק לים את כולנו בשווה והיטלר אף הוא לא הבדיל בינינו. אז בואו ננהג כאחים. נניח לחילופי האשמות בצד. נראה מי חטף כוויה, ונעזור לו, ואפילו ניתן לו מתנות.

וכולנו יודעים שמתנות כאלו הן לא מתנות על הצלחה.

אלא פרס תנחומים על אובדן.

ננסה להכהות את הצער והכי חשוב – ננהג כאחים.

הפוסט ואז הילדים שאלו: אבא, אשי נכווה באשמתו, למה אתה קונה לו מתנות? הופיע לראשונה ב-קו 400.

אז אספר לכם סיפור על ר' יצחק אלחנן אחר, ר' יצחק אלחנן דמיוני. חלילה לא ר' יצחק אלחנן ספקטור, אפילו לא דרך משל.

זוג זקנים צדיקים, חשוכי ילדים, הגיעו לשנות הזקנה – וילדים עדיין לא היו להם. החליטו לעשות את כל הסגולות האפשריות, וביקשו מהקב"ה שיחיה מהם זרע.

יום אחד, הגיע לעירם מגיד מישרים מופלא, צדיק נשגב, שכל ברכותיו מתקיימות. הוא הבטיח להם, שאם הם יתפללו – ולו תפילה אחת – ויאמינו באמונה שלימה שהדבר אפשרי, ויקרעו שערי שמים, יזכו להיפקד.

הלכו שניהם ליער, זעקו ממעמקי ליבם, שפכו דמעות על הסבל שהיה חלקם כל השנים, והבטיחו לקב"ה, שאם ייוולד להם ילד, הם יקדישו אותו לשמים, ויגדלו אותו להיות אחד מגדולי ישראל.

ויהי כמשלש חודשים, והנה האמא נמצאת בהריון.

היא מתחננת לקב"ה: "ריבונו של עולם, תזכה אותנו בבן כשמואל הנביא, שיהיה ליבו ומוחו רק לה' לבדו".

בעלה בעקבותיה עומד בפינה אחרת של החדר ושופך דמעות כמים: "ריבונו של עולם, תזכה אותנו בבן שיהיה צדיק נשגב, קדוש עליון, ושיאיר את העולם כולו בתורה".

עת הלידה מתקרב, האמא יושבת וצועקת פרקי תהילים בזה אחר זה. האבא מתפלל ודומע, שהבן יהיה כשמואל בדורו, ושקול כנגד משה ואהרון.

מגיע רגע הלידה. האבא זועק שמע ישראל, ונשמתו של יצחק אלחנן יורדת לעולם בקדושה וטהרה.

מאותו הרגע, האב הנרגש מקפיד לא להוציא את בנו החוצה. הוא לוקח אותו למלמד עטוף בטלית, שלא יראו עיניו מראות של טומאה.

והבן גדל, ומתברר שכמידת קדושתם של הוריו – כך מידת חוכמתו. הילד מתגלה כגאון, וכל רז לא אניס ליה.

כשיצחק אלחנן בן 8 הוא כבר יודע את כל התנ"ך בעל פה; כשיצחק אלחנן בן 10 את כל הש"ס משניות; בבר מצווה של יצחק אלחנן הוא מסיים את הש"ס, בהבנה מעמיקה, ובבקיאות מופלאה.

כל גדולי הדור באו לחזות בפלא.

הוא דורש דרשה ארוכה ומפולפלת, שכל רואיו משתאים.

ובמידת החסד? אין לו מתחרים.

כל הפסקת צהרים, יצחק אלחנן אוסף את כל המנות המיותרות של "מפעל הזנה", ומחלק לאלמנות ואביונים. בשארית הזמן, הוא לוקח את ילדי החיידר שאבא שלהם בעליב'ת, ומסביר להם את השיעור.

עובר שבוע מהבר מצווה, ואבא של יצחק אלחנן נפטר. צעיר הוא כבר לא היה. עובר שבוע נוסף ואמא שלו הולכת בעקבותיו.

כל הארץ רועשת על דבר האסון הנוראי, ואחד מגדולי ראשי הישיבות לקח את יצחק אלחנן היתום, ואימץ אותו כבן. ומאז ביתו של יצחק אלחנן – זה היכל הישיבה.

הוא מתווכח עם האריות שבחבורה כאחד הלמדנים, וכל רז לא אניס ליה.

אף אחד לא התפלא, כשראש הישיבה לקח אותו כחתן לבתו החסודה.

עוברים כמה עשרות שנים, ראש הישיבה נפטר, ואין שום ספק מי יהיה ראש הישיבה הבא:

ובמעמד הקבורה, מכריז הרב דמתא: "אשריך ר' מנחם ברוך, שהשארת חתן ראוי כמותך, שימלא את מקומך בראשות הישיבה".

ור' יצחק אלחנן גדל.

נולדים ילדים.

ועוד כמה שנים עוברות.

ר' יצחק אלחנן בן 60

ור' יצחק אלחנן בן 70

ובגיל 80 הוא מתמנה לכהן במועצת גדולי התורה.

ובגיל 90 הוא כבר ללא ספק אחד מגדולי הדור.

ובגיל 99 בדיוק, ביום הולדתו, ר' יצחק אלחנן חש שלא בטוב.

הציבור שכבר הורגל להתפלל עליו, היה בטוח שהוא יצא מזה… שהרי ל"גדולים" אין גיל…

חוץ מאחד – ר' יצחק אלחנן בעצמו.

הוא מכנס את צאצאיו הרבים, מורה להם את הדרך אשר ילכו בה.

וכמו בשעת לידתו – הוא קורא שמע ישראל, ויוצאת נשמתו באחד.

הוא עולה לשמים. רואה אינספור משאיות מלאות במצוות שועטות לקראת בית הדין.

והלב שלו רגוע.

הוא שוחק ליום אחרון.

הן מי כמוהו יודע כמה משאיות של מצוות אדירות שהוא רכש.

הוא נעמד מול בית המשפט, מחייך, מחכה לקבלת גזר הדין. והנה הוא שומע את הכרוז, בקול רועם מסוף העולם ועד סופו:

"אתה הוא יצחק אלחנן"?

"כן" הוא עונה. שמח שזכר את שמו ביום הדין.

והכרוז מכריז:

"יצחק אלחנן – שמאלה!"

"מההההההההההההההההההה"?

"אני"?

"כן, יצחק אלחנן. אתה, שמאלה!"

"אני? שכל חיי לא פסקתי מללמוד תורה? אני שכל חיי הקדשתי לחסד ליתומים ואלמנות?"

"כן אתה!"

"אבל איזו עבירה עברתי?"

"יצחק אלחנן – אתה רצחת!"

"אני רצחתי?"

"אני שכל חיי הצלתי אנשים מחרפת רעב, ולא פגעתי בזבוב, אני רצחתי?"

"כן. אתה רצחת"

"אתה זוכר את מגפת הקורונה, שהשתוללה לפני 74 שנים? אתה זוכר שישבת בבית המדרש, ודי גיחכת על ההוראות של פיזור לעשרות עשרות?"

"אתה זוכר את הלומדע'ס שעשית, והסברת ש'ממה נפשך, אם מישהו חולה, הוא ידביק את כל העשר ביחד'…"?

"ובכן, אתה רצחת. אתה ישבת ליד יוסף דוד, שהיה בחו"ל ולא סיפר לאף אחד, משם העברת את המחלה למנחם, שהעביר ליוסף, שהעביר להורים שלו.

"ההורים שלו העבירו לעוד 5 אנשים, ואבא שלו שהיה רב העיר, ערך חתונה בסתר מבלי לדווח לשלטון הכופרים.

"יש על הידיים שלך דם של 64 נשמות קדושות מעם ישראל, שאם לא היית מעביר את המחלה, הם היו זוכים לעוד עשר שנים לפחות.

"אתה חושב שאדם שהרג 64 נפשות, בזלזול, בשאט נפש, בהתעלמות, יכול להיכנס בשערי גן עדן?"

ור' יצחק אלחנן, משפיל את מבטו, אבל עשרות השעות שהוא בילה בסדר מוסר, מזכירים לו את אחריותו לכל מעשה ומעשה שיוצא מתחת ידיו.

לפתע יצחק אלחנן מתעורר, פוקח את העיניים, ומגלה שהכל היה חלום.

הוא מגלה שהוא באמת בסדר מוסר.

הוא מתנער, לא אכפת לו ממאות הבחורים שילגלגו עליו.

הוא דופק על הבימה בכל כוחו: "כל מי שלא מתפזר על פי כללי הרפואה – הוא רוצח לכל דבר ועניין".

הוא ננער ממקומו, לא אכפת לו ממאות הבחורים שילגלגו עליו. מנהיגים מתגלים בשעת משבר. הוא בורח מבית המדרש בריצת אמוק, אוסף עמו עוד תשעה חברים מובחרים.

הם נכנסים לחדר האוכל, וממשיכים את הלימוד שם. בדיוק כפי שהורו רבני הישיבה, על השלט שנתלה על דלת בית המדרש.

הוא הבין שבנפשנו הדבר.

ישראל גינצבורג

A533122332@gmail.com

הפוסט "יצחק אלחנן שמאלה, דם 64 נפשות על הידיים שלך" הופיע לראשונה ב-קו 400.

הצלחנו לראיין את הדמות הכי מסתורית של השנה – יצור נאלח במיוחד, הלא הוא השטן.

אז שטן יקר, איך זה להיות שטן?

"האמת שכשנוצרתי הייתי מאוכזב מאד, אף אחד לא אוהב להיות שנוא.

"ניסיתי לשריין את תפקיד 'היצר הטוב' אבל לא סמכו עליי. אמרו לי שאשתעמם אחרי תקופה קצרה ואפסיק לתפקד. בלית ברירה לקחתי את התפקיד שנשאר.

"לא אשכח את הפעם הראשונה שהסתכלתי במראה. כמעט מתתי מפחד. מראה משקף את האופי, ואין ספק שנוצרתי עם אופי נוראי. אני אוהב לעצבן, להרגיז, לשטות, להטעות, לשקר, וכמה שזה נורא, גם להרוג. אתה בוודאי חושב שזה בשליטתי, אבל זה ממש לא. אני חייב להרוג את כל מי שנקרה בדרכי".

אתה מודע לזה שאתה האיש הכי שנוא בכדור הארץ?

(פורץ בצחוק גס)

"חייב לשתף אותך במשהו.

"אני גם הייתי בטוח שזה מה שהולך לקרות, ושאני הולך לשמוע קללות וגידופים בכל פעם שרואים אותי בשטח. בפועל זה לא קורה.

"בתחילת הקריירה, עוד הייתי צריך להתחפש. התחפשתי לנחש, ושכנעתי את חוה לאכול מעץ הדעת. היום אני אפילו לא צריך להתחפש. החיים קלים בהרבה.

"תראה עוד משהו. זה הרי לא סוד שיש לי מתחרה צמוד. ההוא שאוהב לעזור לחלשים, ולגרום לאנשים לבחור בטוב. והפלא הגדול? שהוא השנוא.

"מה לא אומרים עליו? אומרים שהוא מנג'ס, חופר, נודניק, משבית שמחות סדרתי, ומגיע תמיד כשהוא לא רצוי. האמת שאני לא מבין איך מישהו שרק רוצה בטובתך יכול להיות לא רצוי, אבל המציאות חזקה מכל דמיון.

"אז אתה שואל אותי 'איך זה להיות הכי שנוא בכדור הארץ'? תפנה את השאלה אליו".

אתה עובד קרוב ל-6,000 שנה, תגיד, העבודה לא שוחקת?

"אני חייב להודות שכן. זו עבודה סיזיפית ביותר. אני יודע שזה טיפה עלול להזיק לי, אבל אני לא מצליח להתאפק. אני חייב לגלות לך משהו. אני מרגיש שהגיע הזמן שאצא לפנסיה. אני באמצע סטארט-אפ חדשני, שהולך לשנות את כל התמונה.

"הבנתי שבשביל להגיע לעצמאות כלכלית, ולהפוך את העבודה לפאסיבית, אני חייב לקחת את הדבר הכי לא מוסרי ולהפוך אותו לערך המקודש ביותר.

"אני יודע שזה נשמע תלוש: איך אפשר להפוך דבר אנטי ערכי לערך המקודש ביותר? אבל זאת הדרך היחידה שלי להפסיק לעבוד. לילות שלמים לא ישנתי, במטרה להגיע לנוסחה המדויקת".

וזה עובד? אתה מתקדם עם הרעיון? סליחה שאני מייאש אותך, אבל זה נשמע בלתי אפשרי.

"מאותו רגע מכונן, עזבתי המון פעילויות חשובות ואני מתמקד רק במשימה הזו. מאז אני פחות יוזם רציחות, פחות יוזם מעשים מכוערים, ואפילו קצת נגמלתי מתחושת הגועל שלוותה אותי בכל פעם שראיתי אנשים שעושים מעשים טובים.

"אני קורא לשיטה שלי 'שמירה על זכויות הפרט'.

"ידעתי שכדי להטמיע את השיטה, אני חייב לעשות זאת בתוכנית מדורגת, עכשיו אתן לך 3 עקרונות שאם תבין אותם – תבין את השיטה כולה:

1. בשביל להפוך פעולה סתמית לפעולה ערכית, אתה חייב להוסיף לה נימה של אקטיביזם. אתה יכול סתם להצהיר ש'אין בעיה לאכול פיצה', אבל זה אפילו לא דומה לאותו טיעון כשהוא נאמר בנימה אקטיבית: 'אלחם עד טיפת דמי האחרונה על הזכות לאכול פיצה!'.
2. אין שקר שלא מעורבת בו אמת. אם אתה לא מוסיף לשקר אמת, אנשים לא מאמינים בו.
3. אתה מכיר את משחק השחמט? כשאתה מבצע מהלך שמורכב מכמה שלבים, אתה מתחיל מהשלבים הפחות בעיתיים, כדי שהיריב לא יקלוט את המהלך.

"רק לאחר שהמהלכים הקודמים שלך הוטמעו, אתה יכול בהפתעה להצניח את המהלך הדרמטי, שעל בסיס המהלכים הקודמים, הוא משנה לחלוטין את כללי המשחק.

"תראה, עד עכשיו הצלחתי להנחיל את הערכים והטרמינולוגיה בצורה נהדרת. הכנסתי בעיקר ערכים נכונים, שלאף אחד אין באמת סיבה לחלוק עליהם. אנשים קנו בהמוניהם את סרגל הערכים החדש, והם פועלים בעיקר על פיו. תראה באיזו קלות אפשר להחדיר סולם ערכים חדש.

"עכשיו שים לב כיצד התוכנית חלחלה אט אט:

התחלנו עם "אמנציפציה", "קומוניזם", "סוציאליזם", ועוד.

מיתגנו את התוכניות כ"דאגה לחלשים" – מישהו יכול לומר מילה רעה על דאגה לחלשים?"

אבל זה באמת טוב לדאוג לחלשים, לא?

"נכון. זה באמת החלק הטוב של התוכנית. היום התוכנית אוחזת בשלב של 'ליברליזם'. היום שולטות סיסמאות של 'חיה ותן לחיות', 'מימוש עצמי', ו'איש באמונתו יחיה', שוב נולד 'יצור חביב שדואג לחלשים'. עד כאן כאמור, החלק הטוב של התוכנית, אבל זהו רק שלב ביניים".

תן לי מפת דרכים. באיזה שלב של התוכנית, אנחנו עומדים כרגע?

"בעוד שבשלבי הביניים החדרנו לתודעה אך ורק ערכים אמיתיים ובמקומות הנכונים, בעידן הבא שקצת נכנסנו לפתחו, אנחנו הולכים אמנם להשתמש בערכים הנכונים, אך לא במקומות הנכונים.

"הקוקטייל הבלתי מוגבל שאפשר ליצור באמצעות המילה 'זכויות ה…' והמילה 'פרט'/'כלל' – יכול להתנגד לכל ערך מוסרי. אם תוסיף את הערך הקטלני של 'מימוש עצמי', זה כבר הופך את העבודה לקלה בהרבה.

"תראה איזו פלטפורמה מדהימה יצרתי. חשבתי פעם אפילו לפתח אפליקציה שעוזרת לאנשים להבין איזה 'ערך' – נוגד לאיזו 'זכות'…

"תחשוב על עולם שבו הרצונות שלך והערכים שלך הולכים שלובי זרוע, זה לא מקסים?".

בכנות? אכזבת אותי. ציפיתי למשהו רע, שטני, אכזרי. הרעיון שלך מאד ידידותי, הלוואי שאלו יהיו הצרות שלנו.

בעבר חטפנו דברים הרבה יותר גרועים. רציחות, מעשי שוד, מלכים מושחתים, כנופיות שודדים. יכול להיות שלעת זקנתך אתה קצת יורד רמה?

"בשביל לשמור על המוניטין שלי, אתן לך ספוילר. קבל הצצה לשנים הבאות:

• לימוד התורה – ערך שמתנגד להרבה מזכויות הפרט.

• אסור לחלל שבת, זה לא נוגד את זכויות הפרט?

• התורה מחייבת כל יהודי להניח תפילין, זה לא כפייה על הפרט?

• התורה מחייבת את הכלל במצוות "הקהל"? אתה מכיר כפייה גדולה מזאת?

• אנחנו שוקדים כעת על הגשת בג"ץ נגד לימוד תורה.

"כמובן שאשמח לראות שריפת ספרי קודש במדורה המונית ובחגיגות רחוב, אבל כל דבר בזמנו.

"כל זה לא יקרה ביום אחד. זהו תהליך הדרגתי, לחץ תקשורתי, וכמובן השתקת הפרטים שמתנגדים לזכויות הכלל, אך זהו היעד הסופי".

רגע, אז אתה לא נלחם בערכים ובמוסר באופן כללי, אלא רק בערכי תורת ישראל?

"אתה חושב שזה נוגד רק את ערכי תורת ישראל? הנה לך סיטואציה עתידנית: קח את הרוצח הכי שפל שאתה מכיר. אדם שלא חווה מעולם קושי, וגדל בבית הכי איכותי. הוא אפילו לא היה עצבני, הוא סתם היה משועמם. הוא הלך ורצח אדם בשביל ה'אקשן'.

"מגיע אליו שוטר, עוצר אותו בזעם רב, ומשליך אותו ב'אבו כביר'. הוא אפילו לא שוכר עורך דין. הוא נעמד מול השופט ופותח במונולוג מרגש:

"אדוני השופט. לך יש את הערכים שלך, ולי יש את הערכים שלי. מדוע אתה חושב שאתה יכול לכלוא אותי רק בגלל שדעותיך הם בעמדת הרוב? האם אין לי את הזכות לחיות את חיי על פי הערכים שאני מתחבר אליהם? מי אתה שתחליט עבורי מה טוב ומה רע"?

"מה גם שזה לא היה רצח סתמי. זה היה רצח יצירתי במיוחד, אני רואה בו 'אומנות', רצח זאת הדרך היחידה שבה אני יכול לממש את עצמי".

"תנסה שנייה לחשוב בצורה אבסולוטית במונחים של 'חופש הבחירה', 'איש באמונתו יחיה', 'אינדיבידואליזם' וכדו' ותבין שאם השופט הוגן וישר, ופועל רק על פי אמות המוסר החדשים – הוא יזכה אותו מיידית.

"אם אין טוב מוחלט ורע מוחלט, מדוע שיהיה אפשר להתערב בסכסוך פנימי בין שני אנשים? מדוע שאכלא אדם שעשה מעשה שאומנם בעיניי הוא רע, אך בעיניו הוא נהדר? איש באמונתו יחיה!

"שים לב שבעוד ובעבר התייחסו בתי המשפט לכמה סוגי עקרונות של מוסר וצדק, עקרונות הליברליזם החדשים שיצרתי הולכים ותופסים יותר ויותר מקום".

וזהו? כשהיעד הזה יתמלא תצא לפנסיה?

"כשנגיע לנקודה הזאת, אוכל לשבת על כיסא נדנדה שם למעלה, ולהשקיף עליכם בהנאה. מה יותר כייף מלראות אתכם פועלים על פי תורתי?!".

אתה לא מפחד שתשתעמם?

"אתה צודק, יוצא לי לחשוב על זה הרבה. אני חושב שכשישעמם לי ארד להרוג מישהו. אומנם לא יחסרו האנשים שירצו להרוג האחד את השני. רק תחשוב על הערך החשוב של 'דילול אוכלוסין'. זה מושג שכבר עכשיו הרבה אנשים מכובדים לא מתביישים לומר.

"אבל על הריגת אנשים אני לא אוותר, זה החלק האהוב עליי בעבודה. זהו רוע טהור, ולא צריכים לריב עם כוחות קדושה מעצבנים למיניהם. להרוג – זה לקטוף את פרי עמלי. מה גם שאסור להישאר בפנסיה בלי עבודה. הבטלה מביאה לידיי חטא…"

סליחה שאני אומר, אבל נדמה לי שהייתה תקופה כזאת בהיסטוריה שאנשים נלחמו בערכים, הרי ספרו של היטלר נכתב במטרה להילחם בערכים, וזה נגמר במלחמת העולם השנייה.

"אאוץ', שכחתי שאצלכם השואה עדיין זכורה כתקופה אפלה. אצלי היא זכורה כזיכרון הכי מתוק שהיה לי".

שטן יקר, תודה רבה על הראיון שהענקת לנו.

"לך לעזאזל!"

הפוסט השטן חושף בראיון בלעדי: סטארט-אפ חדש שישנה את העולם הופיע לראשונה ב-קו 400.

כשאני מנסה להגדיר את עצמי, אני חושב שהכי מתאים להגדיר אותי כ"אדם שלא טעה".

כן, אני יודע שזה נשמע יומרני, הדור שלכם ללא ספק לא יכול להבין איך אפשר שלא לטעות, אבל החלטתי לצאת מגדרי, ולתת לכם לטעום מעט "הוד קדומים" מהדורות שהיו ולא ישובו עוד.

נתחיל בזה שלא קרה מעולם, שעשיתי משהו שאחר כך הצטערתי עליו. אני יודע ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", ומי שחושב מספיק – לא צריך לטעות, קל וחומר לא להתנצל.

הוי, אני זוכר שבבית הספר שבו למדתי, אחד המורים היה חולה על התנצלויות. בכל פעם שמישהו היה עושה משהו, הוא היה מיד דורש התנצלות, בדרך כלל בכתב. טיפוס חולה כבוד.

אני גאה להכריז בזאת, ששנה שלימה שרדתי אצלו, ולא התנצלתי אפילו פעם אחת!

ככה זה כשלא טועים, ולא שזה היה קל. כמובן שהרבה פעמים נאלצתי להבהיר את עצמי, אבל לכדי התנצלות לא הגעתי. ותאמינו לי שלוקח פחות זמן להתנצל מאשר להבהיר.

זה לא שהייתה לי בעיה להתנצל כמובן. כשמגיע מגיע. אני האחרון שיגזול למישהו התנצלות שמגיעה לו.

אבל רק כשזה מגיע. ואדם שמצליח לחשוב מראש על כל פרט, או להבהיר את עצמו בסופו של דבר, לא צריך להגיע להתנצלות.

מי שחושב שלטעות זה רק לומר "טעיתי", הוא טועה בגדול.

טעות בדיבור היא עוד איכשהו נסלחת, טעות במעשה חמורה הרבה יותר.

אני מכיר אינספור אנשים שהרסו לעצמם את החיים במו ידיהם.

לפעמים אדם בוחר בחירה שאיכשהו הורסת לעצמו כל סיכוי להתקדם למקום שבאמת טוב לו.

טוב, אתם כבר מכירים אותי, ויודעים שלוקח לי המון זמן לקבל החלטות. אבל כמו שתמיד אמרתי לכם, "עדיפה מחשבה מיותרת בהתחלה, מטעות מטופשת בסוף".

הכירו את "מנשה מצליח"

הנה, קחו לדוגמה את השכן שלנו "מנשה מצליח". כשהיה בן 25 עזב את הכולל ונהיה רב'ה בחיידר. ולא סתם רב'ה אלא רבה בכיתה ו'! לפחות היה הולך להיות ר"מ כיתה ז', עוד איכשהו זה היה נשמע הגיוני.

מה יצא ממנו? הוא נשאר רב'ה כל החיים שלו.

אתם חושבים שהיה לו סיכוי יום אחד להיות ר"מ בישיבה גדולה? נראה לכם שמישהו ייקח ר"מ לישיבה גדולה שכמה שנים לפני כן היה רב'ה בכיתה ו'? הוא אפילו לא ניסה להתקדם לשם, הוא ידע מראש שזה חסר סיכוי לחלוטין.

הנה לכם דוגמה, לאדם שהרס את חייו אפילו בלי לחשוב.

אני זוכר שניסיתי להניא אותו מהמהלך המטופש, אמרתי לו "מנשה, אתה קובר את עתידך לנצח".

לא אשכח באיזה חיוך מטופש הוא ענה לי: "אבל זה עושה לי טוב! אני מחובר לילדים, נהנה מכל רגע".

הייתי כל כך מופתע. כמה אווילות במשפט כל כך קצר. גם היטלר רק עשה את מה ש"עושה לו טוב", ויצא מזה מה שיצא… לא כל מה ש"עושה לנו טוב" הוא באמת טוב לנו.

טוב לא משנה, אין לנו שליטה על בחירות נוראיות של אנשים אחרים, בקושי על עצמינו אנחנו מחליטים. נחזור לסיפור חיי.

אני סירבתי, המניות שלי זינקו

עד גיל 30 לא חשבתי כלל לצאת מהכולל. לא שהייתי המתמיד של הכולל, אבל איזה צורה יש לאדם שאפילו עד גיל 30 לא למד כמו שצריך?

כשהגעתי לגיל 30 הבנתי שאני לא ממצה את כוחותיי, ושחייבים למצוא "שטעלע".

כמובן שהציעו לי אינספור משרות של רב'ה ממלא מקום בכל מיני כיתות וחיידרים, אבל אני האחרון שילך שולל. אני לא "זורם עם מה שמוצע לי". אני ממוקד מטרה, יודע בדיוק לאיזה כיוון אני רוצה להגיע.

בגיל 35 כבר החלו ההצעות להתרבות. זה לא חדש לכם שהסבא שלכם מוכשר בהמון תחומים, והיו לי אינספור הצעות.

הציעו לי להיות "משיב" בישיבה קטנה עם המון כסף, אבל כמובן שכסף לא מדבר אליי. אני יודע מה אני רוצה, ולא קונים אותי בכסף. ואני לגמרי לא מתכנן להיתקע כל החיים בישיבה קטנה.

הציעו לי משרה של 'מפקח' בחיידר, אבל שוב – זה בעולם החיידרים. איזו ישיבה תרצה לקחת ר"מ שהיה קשור לעולמם של ילדים? זה מיתוג ברור של חוסר רמה. וב"ה שלא נפלתי לבור הזה.

כשראו שאני מסרב למשרות, המניות שלי החלו לזנק. הציעו לי להיות מרצה בעולם התשובה, אבל כמובן שאם הייתי חושף את ידיעותיי בעולם שמחוץ לעולם התורה, זה היה ממתג אותי באופן אוטומטי כ"פתוח", ושוב לא הייתי מגיע למקום שאליו שאפתי.

אפשר לומר שהשאיפה שלי הייתה ברורה: רציתי להיות ר"מ שיעור ב' בישיבה גדולה.

הציעו לי פעם להיות ר"מ בשיעור א' וסירבתי. הם עדיין ילדים, זה יותר מדיי התעסקות עם בעיות קטנוניות, ופחות מדיי התעסקות עם הלימוד עצמו. הם עדיין בשלב של "להראות את עצמם", וקשה לחשוב להם באמת להתחבר לעומקם של סוגיות.

מה, נהייתי חיים ולדר?

כשהגעתי לגיל 43 קרה לי דבר נורא, כתבתי סיפור עם מסר עוצמתי, סתם כך לפי תומי, והסיפור התפרסם בכל מקום. פנו אליי מהמון מערכות עיתונים וביקשו שאכתוב להם סיפורים או מאמרים.

הגזימו לגמרי!

מה נהייתי חיים ולדר?

מה אני הולך להיות כותב סיפורים? ואפילו אם זה מאמרים, זה בעיתון! לגמרי לא מכובד.

להיכנס לכזאת נישה, זו בחירה שתהרוס לי את כל החיים. לאן אוכל להתקדם מכזה מקום?

אין ברירה, צריך לחתן ילדים

בגיל 50, נהייתי ה'אלטר' של הכולל. הראש כולל הצעיר הרגיש לא בנוח על ידי, והוא ביקש ממני להיות "משיב".

כמובן שהסכמתי. "משיב" בכולל זו משרה מכובדת בהרבה מ'סתם אברך'. אין לי פה מה להפסיד. מכאן יש רק לאן לעלות.

זה לא חוסם את הדרך שלי לקבל משרה של ר"מ, זה לא מקבע אותי בשום סטריאוטיפ. מכאן יש רק לאן להתקדם.

אני חייב להודות בכנות, שזו לא הייתה הבחירה הכי מוצלחת. שמעתי לא מעט לחשושים מאחורי גבי ש"אין מה לקבל ממני" ושקיבלתי את התפקיד רק מפאת גילי.

התור הדליל של אלו שנגשו אלי ובקשו לשאול אותי שאלות, הוכיח את מה שכולם אמרו בשקט – המשרה הזו לא מתאימה לי.

אבל כמובן שבגיל כזה אתה לא יכול לעזוב משרה כזו.

אתה מחתן ילדים. אנשים שואלים מה עושה האבא, ו"משיב" מכובד פי מאה מ"אברך כולל פשוט".

אז המשכתי, וכולנו התרגלנו לכך שאני מוגדר כ"משיב" למרות שאף אחד לא שואל אותי שאלות.

"משיב לשם כבוד", מה שנקרא.

בחיל ורעדה, להלן צוואתי

זהו, בניי היקרים. אני כותב לכם את תמצית חיי, ואיך עברתי 90 שנה בלי טעויות, והמסר שאני רוצה להעביר לכם הוא אחד. אולי הוא יפתיע אתכם, אבל אני אומר את זה באחריות של אדם שלא טעה 90 שנה.

המסר שלי הוא: תטעו! תטעו! תטעו! וטתעו!

אני יודע שאתם מופתעים מכך שב"תטעו" האחרון שכתבתי החלפתי בין הט' ל ת'

כולי רועד. אני יודע שעשיתי את הטעות הראשונה בחיי, ואני גאה בה.

גם בגיל 90 עוד אפשר להשתנות.

הצוואה שלי לכל יוצאי חלציי, היא לעשות טעות חמורה, טעות אחת נוראית שאין דרך חזרה הימנה.

טעות כזאת שלא תשכחו כל החיים.

ואם אתם רוצים מסר חד יותר, אז ה"טתעו" שכתבתי עכשיו, זו לא באמת הטעות הראשונה שבה טעיתי.

הטעות הראשונה היא כל חיי.

חיי היו רצף אחד ארוך של טעות. וטעות באמת בלתי נסלחת.

הפוסט בניי היקרים, 90 שנה לא טעיתי, להלן צוואתי הופיע לראשונה ב-קו 400.

אמרו שהיא בחורה נפלאה, פתחה חברת סטארט-אפ מצליחה, וכאחת שכזאת, גם נותנת סידור מלא. נשמע נהדר נכון?

אבל אז אמרו לי את הדבר שבהתחלה גרם לי לרצות לסגת מהעניין לחלוטין.

אמרו לי שהיא לומדת "דף היומי".

למה שאקח בחורה שלומדת דף היומי?

אני, שכל מאוויי בתורה, שאני לומד ר' עקיבא איגר, קצות החושן ור' שמעון שקאפ, על איזה נושאים אני יכול לדבר עם "בעלבתי'ת של דף היומי"?

התחלתי לרחרח אצל השכנים, שאלתי את החברות:

"למה היא לומדת דף היומי? זה אומר שהיא לא מוכשרת ללמוד "עיון"? היא כזאת רדודה? אולי היא סתם עצלנית? אולי בכלל היא נתפסה לגור נדל"ן?".

"דווקא לא", אמרה השכנה. "כשהיא מכינה עוגות היא מכינה עוגות מושקעות, זה לא שהיא מכינה רק עוגות שוקולד פשוטות… היא כן טיפוס שמשקיע".

אבל לא נחה דעתי, אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו באווירה 'בעליבתי'ת', אני רוצה שהם יגדלו להיות גדולי וגדולות עולם… מה יכול לצאת מילדים שרואים כזאת דוגמה בבית? ילדים פשוטים ורדודים?

בלית ברירה עליתי עם השאלה למורי ורבי ראש הישיבה שליט"א, והוא דווקא ראה את הצדדים הטובים שבעניין.

"אם תיקח בחורה שכל היום לומדת בעיון, מי יטפל בילדים? אתם כל היום תתווכחו על הוויות אביי ורבא, והילדים יגדלו כיתומים

דווקא מהאמהות הפשוטות של פעם, שרק מתפללות ולומדות דף היומי, יצאו הילדים הכי מיוחדים.

איך אמרו חז"ל: 'נחות דרגה, ונסיב איתתא'.

אתה יודע כמה בעיות של שלום בית אתה חוסך?

תחשוב על זה שאתה לוקח אשה למדנית, ואתם כל היום מתווכחים בלהט בהסבר דברי הבריסקע'ר ר'ב, אתה יודע איך זה הורס את השלום בית?", סוף דברי קדשו.

קיבלתי את דבריו, התחתנתי איתה, וצחוק הגורל. דווקא אני היום עמל כל היום על הפרנסה, ורק בערב פותח דף היומי, ואילו היא – שכלה נפתח כאולם, היא יושבת ולומדת מהבוקר על הלילה, ועמלה בפיצוח סוגיות מהקשות שבש"ס. היא כבר הוציאה עשרות קונטרסים, וכמובן אף פעם לא שוכחת להזכיר אותי בהקדמה, ולכתוב ש"שלי ושלכם – שלו".

היום היא זאת שקוראת לי "בעלב'ת", היום היא זאת שמתביישת מהחברות שלה שצוחקות עליה על זה שהיא נפלה עם בעלב'ת, אבל היא זוכרת לי את חסד נעוריי.

הפוסט כמעט סגרתי שידוך, ואז גילו לי: היא לומדת דף היומי הופיע לראשונה ב-קו 400.

באותו הרגע, כבר ידעתי שאני יודע הכל.

לא ידעתי מה אני רוצה לומר, אבל ידעתי שאני חייב לשתף את כולם בידע העצום שצברתי, ובניסיון החיים שרכשתי.

במקום לומר, פשוט צרחתי צרחה ענקית, שהרשימה את כל אלו שעמו סביבי.

כמה ימים מאוחר יותר, בברית המילה שלי, הוכתרתי בשם יוסף. ומאז אני "יוסף דעת".

כולם צחקו על השם שלי, וטענו ש"יוסף דעת – יוסף מכאוב", אבל להורים שלי זה לא הפריע. הם טענו שגם את המיוחדות של יוסף הצדיק לא כולם היו מסוגלים להכיל.

בגיל שלושה חודשים, כבר ידעתי לאכול לבד. לא ניסיתי, אבל זה היה ברור שאני יודע. בכל זאת, זה אני. כן?!

כשהגעתי לבית הספר, עליתי בידיעותיי על כל בני גילי. אפילו המורים נלחצו ממני. המורה היה שואל שאלות, ועוד לפני שהוא היה מתחיל לשאול את השאלה, הייתי קופץ וצועק "אני יודע". כנראה שהוא נלחץ ממני, כי הוא טען שאני סתם גאוותן. אבל לא. באמת ידעתי הכל. אני טיפוס שיודע.

לא שהמורה לא חשב שאני טועה, ברור שהוא חשב. אבל מי קבע שמה שהוא חושב זה אמת ומה שאני יודע זו טעות? שיוכיח.

כבר בשיעור ב' ישיבה קטנה, ניכרו בי ניצני יועצות. הייתי יועץ נהדר.

כל מי שהיה זקוק לעצה, קיבל אותה מייד, וללא היסוסים. כמו שאמרתי לכם, אני טיפוס שיודע הכל.

האמת היא שלא כולם רצו לקבל את העצות שלי. היו גאוותנים שחשבו שהם יכולים להסתדר לבד, אבל מסתבר שזה דווקא היה לטובה. כשהם נכשלו, ואמרתי להם את ה"אמרתי לכם" המפורסם שלי, הם למדו לקח חשוב לחיים. אסור לפעול על דעת עצמך, אתה חייב לשאול את אלו שיודעים.

כל זה היווה את הרקע למפעל חיי. הייעוץ.

התחתנתי עם אישה שידעה להעריך את פועלי, סיכמנו שאקדיש את עצמי לטובת הכלל בחלוקת עצות לאחרים, והיא רק תעשה את כל השאר.

פתחתי ארגון, קראתי לו "למען דעת". פרסמתי את הארגון בכל מקום, התראיינתי בכל כלי תקשורת חרדי שרק הסכים. אם יש משהו שאני טוב בו, זה בשיווק עצמי. טוב האמת שאני טוב בעוד המון דברים, אבל לא מתחשק לי לדבר על זה. אני שונא ליחצן את עצמי, למרות שלפעמים חייבים. אני לא גאוותן מטבעי, אפשר לומר שאני דיי עניו. ודאי ביחס למה שאני יודע ויכול.

טיפין טיפין הגיעו בחורים להתייעץ. ציפיתי שיבואו הרבה יותר, ושיבואו אנשים ברמה הרבה יותר גבוהה. ציפיתי גם שיבואו אנשים עם בעיות יותר מורכבות, ולא סתם כמה בחורים שרוצים צומי. לא בשביל זה באתי לעולם.

פרסמתי מודעה בעיתון: "עקב העומס הבלתי אפשרי על הרב יוסף דעת, ארגון 'למען דעת' מודיע, כי מהיום לפני כל פגישה עם הרב יוסף, יעברו המתייעצים ראיון אישי עם המזכיר. ורק מקרים דחופים באמת יועברו. בברכת "דע לפני מי אתה עומד" – ארגון למען דעת".

מאז הכל היסטוריה. אנשים מתקשרים 24 שעות ומתחננים ליעוץ, פתחתי סניפים רבים שמייעצים תחת חסותי, ומנסים ללכת בשיטה שלי, שהיא כיום השיטה המצליחה ביותר בתחום.

השבוע קרה דבר שזעזע אותי לחלוטין.

הגיע בחור מוכשר מאד להתייעץ, וכגודל כשרונו, כך גודל חוצפתו.

קראו לו "יוסף תאומים".

הוא שאל אותי "מי אמר שאתה צודק, אולי הדרך שלך לא נכונה"?

אמרתי לו שאני יענה לו למרות שהוא חוצפן. ושאין ספק שאדם שכבר ייעץ לעשרות אנשים, ואנשים רודפים אחריו לקבל עצות, חייב לייעץ עצות נכונות.

הוא התווכח עם מה שאמרתי, וטען שהעצות שלי בכלל לא מועילות לו. ושכנראה אני גם לא מועיל לאף אחד אחר.

הוא טען בגאוותו שהוא יכול לתת עצות לא פחות טובות, למרות שאין לו שום ידע קודם.

האמת שיכולתי לזרוק אותו מהקליניקה, אני לא באמת צריך אותו.

אבל ידעתי שמתחת לקליפה שלו מסתתרת נשמה של יועץ.

ידעתי שאחרי שאקלף את כל הקליפות שלו אגיע לאדם מקסים, שיכול להיות יועץ בסדר גודל. אולי אפילו להיות הממשיך שלי. טוב, אולי הגזמתי בשבחו, אבל הוא בהחלט יכול להיות יועץ מוצלח בדרכו שלו.

אמרתי לו את זה, והוא הסתקרן. זה עזר. אין על הרעיונות שלי.

הוא אמר לי: "תראה הרב יוסף, יש לך ידע של שנים, אולי תיתן לי כמה טיפים, כדי שגם אני אהיה יועץ מקצועי"?

אהבתי את הרעיון, ונתתי לו את עיקרי תורתי:

"כשבא אליך מטופל לקליניקה, הדבר הכי חשוב שאתה חייב להראות לו, זה שהוא לא מבין כלום ואתה מבין הכל. זה לא בשביל הגאווה שלך חס וחלילה, זה חשוב מאד כדי שהוא יהיה "כלי" ראוי לקבל את העצות שלך.

דבר נוסף, וחשוב לא פחות – לא משנה מה הוא אומר לך, תחלוק עליו ותוכיח את ההפך. תשאל אותו שאלות קשות, ותראה לו שהוא לא התחיל להבין, את מה שאתה כבר למדת בגיל 3.

כשהוא שואל אותך שאלה קשה ואין לך תשובה, אל תאמר לו שאתה לא יודע. זה לא מקצועי. תאמר לו בחיוך צופן סוד, ש"כל מקרה לגופו, וזה מורכב מאד. זה גם לא יהיה אחראי מבחינתי לתת לך תשובה קצרה על שאלה כל כך חשובה".

תחלק את הפגישה באופן הבא: בחצי הראשון תספר לו על האלפים שהצלת, ובחצי השני על אלו שלא הקשיבו לעצות שלך. כמובן תספר לו בהרחבה על סופם המר. אחרת לא עשית כלום.

וכאן הוא שאל אותי שאלה חצופה, שגרמה לי לעשות את מה שאני לעולם לא עושה – לזרוק מטופל מהקליניקה.

"מה מקור הידע שלך? איך אתה כל כך בטוח שהעצות שלך נכונות? אולי אתה רק מזיק עם העצות שלך"?

שאגתי עליו בקול רועם.

"באת לבזבז את הזמן שלי? אין לי שום אפשרות להעניק לך מעצותיי אם אין לך אמון בי. אמון זה הא' ב' של יעוץ. צא מפה".

כמובן שלא צעקתי עליו בכעס, כן? זה היה ניסיון אחרון להחזירו למוטב. לפעמים רק בצעקות אנשים מבינים. הנה, קיבלתם עצה חינם.

הפוסט (יו)עץ הדעת הופיע לראשונה ב-קו 400.